דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

עת ספוד ועת רקוד
סיפר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה: שנה אחת ביום שמחת תורה ראיתי בחור שעומד מן הצד עצוב בשעת ההקפות, ניגשתי אליו ושאלתי אותו מדוע אינו משתתף בריקודים יחד עם כל הקהל?

ענה לי הבחור וטענתו בפיו: כיצד אוכל לשמוח בשמחת התורה, מה בכלל אני יודע מן התורה הרחבה מני ים, כמה כבר למדתי ממנה?!

אמרתי לו: משל למה הדבר דומה, לאדם שהרוויח בהגרלת הלוטו סך של מיליון דולר, בזמן שהפרס הגדול היה בסך עשרה מיליון דולר. הנה הוא יכול לשמוח על כך שהרוויח סכום עצום של מיליון דולר, אך יכול מאידך להצטער על כך שנשמטה ממנו הזכיה הגדולה בסך עשרה מיליון דולר.

כמו כן הוא הדבר כאן, אף שהצער המקנן בליבך על אי ידיעת התורה הוא נכון וראוי, אך מכל מקום ודאי ישנם שני מבטים על כל נושא, וכל דבר יפה בעתו. בכל השנה יש לך לראות ולהתבונן כמה חסר לך בלימוד התורה, ולעשות מאמצים להשיג כמה שיותר, אבל עכשיו, בשמחת תורה, זהו הזמן לשמוח במה שיש לך. לכל הרגשה זמן לעצמה, לכל זמן ועת – עת ספוד ועת רקוד.

ליקוטי חכמה ומוסר

חג הסוכות

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

בפלוגתת ר’ אליעזר ור’ עקיבא האם ענני כבוד או סוכות ממש, ובסוגיא סוכה דף ב’ ע”א בדברי רש”י ור”ח שם בנוגע לענינינו
סוכה דף י”א ע”ב, דתנא כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי ר’ אליעזר, ר”ע אומר סוכות ממש עשו להם, ובגמ’ לעיל בדף ב’ ע”א איתא לגבי דין פסול למעלה מכ’ אמה, דרבה פסל מטעם דאמר קרא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ”י, עד כ’ אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה וכו’, ובהמשך הגמ’ שם בע”ב כולהו כרבה לא אמרי ההוא ידיעה לדורות הוא דכתיב, ויעוין ברש”י שם שפי’ על מ”ד דדריש לפסול למעלה מכ’ אמה מפסוק למען ידעו, וז”ל רש”י הכי דרש ליה ואע”ג דאין יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד, מיהו דרשינן ליה לדרשה, ובהמשך בע”ב על דברי הגמ’ דההוא ידיעה לדורות כ’ רש”י וז”ל “לאו בידיעה דישיבת סוכה קאמר, אלא בידיעת דורות הבאים היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות” עכ”ל, והיינו דנקט רש”י דיש פשוטו של מקרא לפרש ענין ענני כבוד, ורק דרבה דרש לדרשה אע”פ שיש ג”כ פשוטו של מקרא שהוא ענני כבוד, ואידך החולק לא דרש כ”א כפשוטו של מקרא דהוא ענין ענני כבוד.

ויש לדון ע”ד הפשט דמ”ט סתם רש”י את סוגיא זו דדף ב’ כחד מ”ד דהוא ר”א דס”ל ענני כבוד, והרי ר”ע פליג ומה הוצרך רש”י להתייחס לפלוגתא זו בפי’ הגמ’ בדף ב’, וצריך לפרש דהוקשה לרש”י דמה הפלוגתא האם דרשינן למען ידעו לענין למעלה מכ’ או לא, דלפו”ר היה מקום לפרש דמאן דדרש את הפסוק למעלה מכ’ ס”ל דסוכות ממש, ולשיטה זו שפיר מובן דיש לדרוש ידעו דורותיכם לדרשה, כיון שאין מובן פשוטו של מקרא לזכור את הסוכות שישבו דמה ענין לזכור את הסוכות ממש, ואף דהחג סיבתו הוא משום סוכות ממש, אך זהו רק לזכרון יציאת מצרים שאז ישבו בסוכה, אך מהו הענין לזכור את הישיבה בסוכה שהיתה אז, ולזה צריכים לדרוש לדרשת למעלה מכ’, ורק דא”כ שוב יקשה דמ”ט אידך פליגי על רבה ואמרו ההיא ידיעה לדורות, והרי כאמור זהו שהוקשה לרבה דמה יש לדעת לדורות על עצם הישיבה בסוכות ממש, וזהו שהוקשה לרש”י, וזה לא ניח”ל לרש”י לפרש דבהא גופא פליגי האמוראים בפלוגתת התנאים, דהיינו דרבה יסבור כמ”ד סוכות ממש ולכן דרש ידעו דורותיכם למעלה מכ’, ואידך דפליגי ס”ל דסוכות ענני כבוד, ולשיטתם שפיר יש פשוטו של מקרא ידיעה לדורות דהוא ענני כבוד.

ומשום כל זה הוצרך רש”י לפרש דלכו”ע ס”ל דסוכות הושבתי הכוונה ענני כבוד, וזהו טעם אידך דפליגי על רבה ולא דרשי לדרשת למעלה מכ’ כיון דמפרשי כפשוטו לזכור ענני כבוד, וכל’ רש”י, ולכן כ’ רש”י דרבה דרש למעלה מכ’ דאף דיש פשוטו של מקרא דהוא ענני כבוד מ”מ דרשינן ג”כ לדרשה, ובזה פליגי אידך וס”ל דסגי בפשוטו של מקרא לזכור ענני כבוד, וכאמור דלא פליגי אמוראים בפלוגתת תנאים, ולכן גם רבה ס”ל ענני כבוד, ומ”מ דרש לדרשא ואף שיש לפרש כפשוטו זכרון ענני כבוד.

וחזינן בפי’ ר”ח שם שפי’ באופ”א מד’ רש”י, דכ’ ר”ח על ד’ הגמ’ ידיעה לדורות וז”ל “אלא ידיעה לדורות, כלומר הדורות הבאים כיון שרואים שעושים סוכות ומניחין בית דירתן ויושבין בימות החג בסוכה, שואלין מפני מה עושין כך, ומגידין להם אבותיהם מעשה יציאת מצרים” עכ”ל, וד’ ר”ח צ”ב, דמה הוצרך לפרש באופן מחודש שידעו דורותיכם הכוונה שהדורות ישאלו לאבותיהם מה טעם יוצאין לסוכה ועי”ז יספרו להם יציאת מצרים, ונראה דר”ח פי’ באופן אחר ולהיפך מפי’ רש”י, דלר”ח הוקשה מ”ט דרש רבה לדרשת למעלה מכ’ הרי יש פשוטו של מקרא דהכוונה ענני כבוד, ומזה הוכח לר”ח דנקטו דסוגיא זו בסוכות ממש, וזהו הטעם דרבה דרש לדרשה, כיון דלמ”ד סוכות ממש חסר פשוטו של מקרא, דמה טעם לזכור את הסוכות שישבו בזמן יציאת מצרים, ומזה הוכיח רבה לדרוש על ענין למעלה מכ’, ולדרך זו יוצא דגם החולקים על רבה ס”ל כן, דכאמור לעיל לא נחלקו אמוראי בפלוגתת התנאים האם סוכות ממש או ענני כבוד, ומדס”ל לרבה סוכות ממש אזי גם אידך לא פליגי ע”ז, וא”כ שוב ק’ דמה הכוונה ידיעה לדורות, והרי מה צורך יש לזכור את הסוכות שישבו, ולזה חידש ר”ח פי’ מחודש בענין ידיעה לדורות, דהכוונה דהדורות ישאלו דמ”ט יושבים בסוכה, ויגידו להם אבותיהם הענין שהוא זכר ליציאת מצרים וזהו תכלית הישיבה בסוכה, וא”כ זהו התי’ דאין הכוונה לזכור את הישיבה בסוכות שישבו אז, כ”א שהדורות הבאים ידעו יציאת מצרים ע”י שנשב בסוכה וישאלו לנו ונענה להם את סיבת המצוה וזה יזכיר יציאת מצרים.

וא”כ יוצא דפליגי רש”י ור”ח האם סוגיא דדף ב’ אזלא כר”א או כר”ע, דכאמור לא ניחא לפרש דנחלקו שם בפלוגתת התנאים, ולכן נקט רש”י דאזלו כמ”ד ענני כבוד, ודחק רש”י לפי”ז את דעת רבה, והר”ח פי’ בהיפך דכו”ע ס”ל כמ”ד סוכות ממש, ולפי’ נתחדש פי’ חדש בידעו דורותיכם, שיש ענין סיפור יציאת מצרים בחג הסוכות דכמו שיש והגדת לבנך בפסח, שזהו מונח בפסוק דלמען ידעו דורותיכם דמוטל לספר לדורות הבאים מעשה יציאת מצרים בסוכות, וזהו ע”י שאלתם למה יושבין בסוכה דוגמת מה נשתנה בפסח, ותשובתנו להם זכר ליציאת מצרים, ואף לדעת הר”ח למעשה אין ענין סיפור יציאת מצרים בסוכות, כיון דהר”ח בע”ב פסק כרבה דלא פי’ להפסוק על ענין סיפור יציאת מצרים, דדברי ר”ח הוא רק לאידך דפליגי על רבה, ולדידהו מוכח דיש ענין סיפור יציאת מצרים בסוכות, אך להלכה לא נזכר מזה מאומה כיון דפסקינן כרבה, ולפישמ”נ לעיל יצא דאף אם לא נפסוק כרבה ג”כ לא יהיה ענין סיפור יצ”מ בסוכות אם נסבור כמ”ד ענני כבוד, דלדידיה פי’ הפסוק הוא לכו”ע כפשוטו, ולא נתחדש כאן ענין סיפור יצי”מ בסוכות, העולה מהאמור דשפיר לא הובאו ד’ ר”ח אלו להלכה, דאכן אין ענין סיפור יצי”מ בסוכות.

בד’ הטור והב”ח סי’ תרכ”ה, בענין סוכות ממש או ענני כבוד
ובעצם הפלוגתא האם סוכות ממש או ענני כבוד, היה לכאורה מקום לומר דתלוי ד”ז דמהו ענין הזכרון המכוון בישיבת סוכה, דהנה בב”ח סי’ תרכ”ה האריך שם לבאר ד’ הטור שם, שהאריך הטור להסביר ענין מצות סוכה זכר ליציאת מצרים וכן הרבה מצוות, והאריך בזה הטור מד’ הרמב”ן בפי’ על התורה סוף פ’ בא, ואח”כ כ’ הטור דהיה ראוי לעשות סוכות בזמן יצי”מ בניסן, ורק משום שאין ניכר אז שזה למצות סוכה כיון שדרך בנ”א לצאת בניסן לסוכות, ולכן ציונו בתחלת ימות הגשמים שאז דרך בנ”א ליכנס לבית, ואז תהיה היציאה לסוכה ניכרת שהיא למצות סוכה.

וכ’ שם הב”ח דמה שהאריך הטור בהאי ענינא בטעם המצוה, שאין מנהגו של הטור להזכיר ולדון בטעמי המצוה, שזהו משום שבסוכה יש ענין מיוחד של כוונה לטעם המצוה ככתוב למען ידעו דורותיכם, דהיינו שצריך בישיבת סוכה לכוין על טעם המצוה ואף דבעלמא מצות אי”צ כוונה, וכיון שכן שפיר האריך הטור בטעם המצוה לידע מה צריך לכוון בקיום המצוה של ישיבת סוכה, וכוונת הטור באריכות דבריו תהיה דיש מקום לפרש דהסוכה היא זכר לניסי המדבר, וזהו ענני כבוד כאחד מניסי המדבר, ובזה בא הטור לומר דהכל הוא זכר ליציאת מצרים והנפלאות שנעשו לנו ביציאת מצרים, ואף דאיירינן להשיטה שענני כבוד שהיו במדבר אך התחיל זה ביציאת מצרים, וא”כ גם למ”ד זה הסיבה היא זכר ליציאת מצרים, וכיון שכן הוקשה להטור דמ”ט לא יושבים בסוכה בניסן בזמן יציאת מצרים, וע”ז כתב דמשום שאינו ניכר בניסן שהוא למצוה ולכן קבעה זה תורה לתשרי, ולו היה הטעם דישיבת סוכה משום ניסי המדבר אזי לא היה ק’ דמ”ט נקבע זה בתשרי ומשום דהזכר ליצי”מ נקבע בניסן בזמנו, ובתשרי קבעו זכר לניסי המדבר, אך כיון שהכל זכר ליציאת מצרים שוב הוצרך הטור לדון דמ”ט נקבע בתשרי ותי’ כדבריו, כ”ז הוא תורף ד’ הב”ח.

המורם מד’ הב”ח דיש שני דרכים בטעם מצות סוכה ולכן האריך הטור בזה להדגיש דטעם המצוה הוא זכר ליצי”מ דזכר לענני כבוד הכוונה ג”כ יצי”מ, וזה צריך לכוון בישיבת סוכה, והב”ח נקט בתו”ד דלמ”ד סוכות ממש אזי ודאי דלא יהיה זכר ליציאת מצרים בישיבת סוכה, ולכן נקט הטור הטעם דענני כבוד דלשיטה זו שייך שיהיה זכר ליצי”מ, ולולא דבריו בזה היה אפ”ל בסגנון שונה, והיינו דזה ודאי דר”ע דס”ל סוכות ממש אזי אין הכוונה לזכרון ניסי המדבר, דהרי הישיבה בסוכה שישבו אז אין לה שייכות לניסי המדבר, וטעם הישיבה יהיה משום שהוי זה זכרון ליציאת מצרים שאז הושיב הקב”ה את בנ”י בסוכות, והישיבה בסוכה מזכיר את יצי”מ דהרי אז ישבו ישבו בסוכות וא”כ ע”י הישיבה כעת בסוכה נזכרים ביצי”מ, וכ”ז למ”ד סוכות ממש אבל למ”ד ענני כבוד היה מקום לבאר דהוי זכר לניסי המדבר, ובזה בא הטור להדגיש דגם למ”ד זה דס”ל ענני כבוד מ”מ הוי הכל זכר ליציאת מצרים לא לניסי המדבר.

היוצא מהדברים דלולא ד’ הטור היה מקום לומר דבזה גופא נחלקו המ”ד, דמ”ד ענני כבוד יסבור דהוי זכר לניסי המדבר דענני כבוד הם מעיקרי הניסים שנעשו במדבר, ולכן הודגש זכרון נס זה מניסי המדבר, או באופ”א כמ”ש במפרשים דנס זה דענני כבוד חשיב טפי שאינו נס קיומי ומשא”כ מן ובאר דהוי צורך קיומי, ולכן הודגש יותר נס זה המורה יותר על חיבתם של ישראל שנעשו להם ניסים אף ללא צורך קיומי, וכ”ז למ”ד ענני כבוד, אבל לאידך דס”ל דהוי סוכות ממש אזי בזה יש לפרש דהוי זכר ליצי”מ, דהרי אין בסוכות אלו משום נס וזכרון נס, אלא דישיבה בסוכה הוי זכרון ליצי”מ שאז ג”כ ישבו בסוכות, וע”י הישיבה בסוכה נזכר יצי”מ וזהו תכלית הכוונה של ישיבה בסוכה, וכ”ז לולא ד’ הטור, אך כמבואר בד’ הב”ח אתי הטור לאשמועינן דלכ”ע ואף למ”ד ענני כבוד ג”כ מישך שייכיא הישיבה לזכרון יצי”מ, וצריך לכוין על יצי”מ וכד’ הב”ח.

ובהאי מילתא חזינן לכאורה סתירה בדעת הרמב”ן עצמו, דהרי ד’ הטור שם שכ’ תלה הכתוב מצות סוכה ביצי”מ וכן הרבה מצוות, והמשך ד’ הטור וכדעת הב”ח הרי הכוונה לומר דטעם ישיבת סוכה היא זכר ליצי”מ ואף למ”ד ענני כבוד, וא”כ כ”ז הוא בכלל ד’ הטור בשם הרמב”ן, וא”כ יוצא דכך פי’ הטור את ד’ הרמב”ן דהכל הוי זכר ליצי”מ, עד שהוקשה לטור בסוף דבריו דא”כ מ”ט לא קבעו לישב בסוכה בניסן, ותי’ משום דאין ניכר, ומאידך ברמב”ן בפי’ עה”ת בפ’ אמור חזינן דדעתו באופ”א, דז”ל שם “כי בסוכות הושבתי ענני כבוד ל’ רש”י והוא הנכון בעיני ע”ד הפשט כי צוה שידעו הדורות את כל מעשה ד’ הגדול אשר עשה עמהם להפליא ששיכן אותם בענני כבודו כסוכה וכו’ אמר סתם כי בסכות הושבתי שעשיתי להם ענני כבודי סכות להגן עליהם, והנה צוה בתחילת ימות החמה בזכרון יצי”מ בחדשו ובמועדו, וצוה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר בתחילת ימות הגשמים, וע”ד האומר סכות ממש עשו להם החלו לעשותן בתחילת החורף מפני הקור כמנהג המחנות ולכן צוה בהם בזמן הזה, והזכרון שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה והשם היה עמהם לא חסרו דבר” עכ”ל.

וא”כ מבואר להדיא ברמב”ן דסוכה הוא זכר לניסי המדבר ולכן נקבע בתשרי, וגם למ”ד סוכות ממש משמע ג”כ דהוי זכר לניסי המדבר, ורק דלשיטת סוכות ממש ניחא יותר לרמב”ן מ”ט נקבע בתשרי, ומשום דאז החלו את הישיבה בסוכות כמנהג המחנות, המורם מד’ הרמב”ן דלכו”ע הסוכה היא זכר לארבעים שנה במדבר ולא חסרו דבר, וא”כ יוצא דסתרו ד’ רמב”ן אלו לדבריו בסוף פ’ בא שהביאם הטור, וכאמור לד’ הב”ח נתכוין הטור דהרמב”ן סובר דהוי זכר ליצי”מ ולא לניסי המדבר, ובסוף פ’ אמור הרי נקט הרמב”ן להדיא דהוי זכר לניסי המדבר וסתרו ד’ הרמב”ן אהדדי, אמנם הרמב”ן בפ’ אמור התחיל דבריו “והוא נכון בעיני ע”ד הפשט”, וא”כ יתכן דדבריו בפ’ אמור הם ע”ד הפשט, ובסוף פ’ בא נקט לשורש הדברים דהוא זכר ליציאת מצרים כדפי’ שם בהרבה מצוות, ורק דע”ד הפשט כ’ בפ’ אמור לפרש דהוי זכר לניסי המדבר, וסו”ס לדרך זה אין ברור דמה תהיה הכוונה הנצרכת לדעת הב”ח במצות סוכה, דמה יוצרך לכוין לדעת הרמב”ן, וצ”ע עוד בזה.

בענין חיוב חינוך בקטן

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

בסוכה (ב׳ ע״ב) מייתינן ברייתא דקתני בה, סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה, אמר רבי יהודה מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר, אמרו לו משם ראייה אשה היתה ופטורה מן הסוכה, אמר להן והלא שבעה בנים הוו לה, ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. ובגמ׳ פרכינן עלה, למה לי למיתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים, ומתרצינן הכי קאמר להו כי תאמרו בנים קטנים היו וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב ואיהי בדרבנן לא משגחה, תא שמע ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. ומשמע בגמ׳ דעל אשה ג״כ איכא חובת חינוך הקטנים. וקשה דבנזיר (כ״ט ע״א) מבואר להדיא דסבירא ליה לריש לקיש דאין האשה חייבת לחנך את בנה, ולדבריו יקשה דאיך נקרא זה שלא אשגחה על דברי חכמים, כיון דכל החיוב הוא משום חינוך כדאיתא ברש״י (ד״ה מדרבנן).

והנראה לומר, דיש ב׳ דיני חינוך: א. דין שהקטן צריך לקיים המצוות מדרבנן כדי שיתחנך עי״ז לעשותם כשיהיה גדול, וזה תלוי בדין הגיע לחינוך של כל מצוה בפני עצמה, כמ״ש התוס׳ סוכה (כ״ח ע״ב ד״ה כאן), וזהו חיוב שחייבו חכמים גם את הקטן בקיום המצוות. ב. איכא עוד דין מחודש שצריך האב לחנך את בניו למצוות, דהיינו שצריך לדאוג שבניו יעשו את המצוות, והוא חיוב מיוחד על האב.

ועפ״י זה נראה ליישב, דהא דאמרינן בגמ׳ בנזיר דס״ל לריש לקיש דהחיוב הוא דוקא על האיש ולא על האשה, זהו משום דהנדון שם אינו נדון של עשיית מצוה, דהא נזירות ונדרים אינן חיובי מצוות שינזרו וידרו, אלא שכשנוזרים ונודרים קרבנות מקיימים בזה מצוות, וזה שייך דוקא לענין הדין שצריך לחנך את בניו למצוות, שיחנכנו על ידי זה שידירנו בנזיר ונדרים. אבל בדין שהקטן חייב לקיים מצוות מדרבנן משום חינוך, אין זה שייך שם כלל. ולענין זה הוא דאמר ריש לקיש דרק האב חייב לחנך את בניו, וחייב לחנך רק בניו ולא בנותיו, אבל החיוב שיש על הקטן לקיים מצוות משום חינוך שייך גם בבת. וגם יתכן שהאם תהא ג”כ מחוייבת בזה, ועכ״פ אסורה לבטל בידים את מצותו של קטן, והיינו הא דאמרינן בגמ׳ ואיהי בדרבנן לא אשגחה.

ועפ״י זה נראה בדברי התו״י ביומא (פ״ב ע״א) ובתוס׳ נזיר (כ״ח ע״ב ד״ה בנו), עיי״ש היטב שכ׳ דהא דגבי יוה״כ חיוב חינוך מבן ז׳ גם על תינוקת, והא אמרינן בנזיר דבתו אין חייב לחנכה, וכתבו לחלק בין נזירות לשאר דברים. והנלע״ד דהכי פירושו, דבנזירות ל״ש הך דינא דחינוך שהוא דין על הקטנים בעצמם, רק דין אחר כמו שכתבנו וזה שייך רק בבנו.

ועפ״י זה נראה עוד, דהתוס׳ כתבו שם להקשות מאין ב״ד מצווין להפרישו, ותי׳ חדא דבלא תעשה ל״ש חינוך, ועוד דל״ש חינוך כ״א באב, והא דהילני המלכה דישבה היא וז׳ בניה בסוכה, שמא הי׳ להם אב, או שמא היא מחנכתם למצוה בעלמא. וקשה דמשמע דהם מחדשים לזה מדעתא דנפשייהו דל״ש חינוך רק באב, הא לכאורה זהו גמ׳ מפורשת בנזיר כמ״ש לעיל דאם אינה חייבת, דז״פ דאם לא גרעה מכל ישראל.

ולפי מה שביארנו א״ש דליכא ראיה מנזיר כלל, דרק בדינא דחינוך דנזיר חייב רק האב, אבל לא בדין חינוך המחויב על הקטן, ע״ז חידשו מדעתייהו דל״ש חינוך אלא באב, דהיינו דלא שייך כלל מצות חינוך כ״א ע״י אב. אבל אי״ז דין בחיוב חינוך דל״ש חינוך כלל, ולהכי הקשו מהילני דמוכח דשייך חינוך גם שלא ע״י אב.

והנה יש לדייק דהקשו מהא דישבו בסוכה ולא הביאו כלל דברי הגמ׳ דמוכח דהיו צריכים לישב בסוכה דאיתא ‘והא כל מעשיה לא עשתה אלא עפ״י חכמים’ הרי דמחוייבת, ובפרט שהגרעק״א הק׳ לתירוצם הב׳ דלא היה רק למצוה בעלמא, והרי בגמ׳ מקשי.

ויתכן לומר באופן חדש, דבאמת בגמ׳ דילן משמע דהיו בהם קטנים וגדולים וכולם ישבו בסוכה, עי׳ ברש״י (ג׳. ד״ה ורבי יהודה) דהק׳ דאיך היו ז׳ בנים יושבים בסוכה קטנה כ״כ, אלמא דכל הז׳ ישבו בסוכה. הגם דבגמ׳ אמרו רק א״א דליכא חד מינייהו דא״צ לאמו, הרי דיתכן דהי׳ רק חד, רק כך הי׳ מעשה דז׳ בנים כולם ישבו בסוכה, ובזה קשיא להו לתוס׳ למה ישבו בסוכה, ע״כ משום חינוך, הרי דשייך חינוך גם שלא באב, ותי׳ מה שתירצו. אך הגמ׳ הרי מקשה רק מהא דא״צ לאמו ולא משאר הבנים, משום דיתכן לחדש דמשום לחנכו במצוות יתכן לחנכו ע״י סוכה שאינה כשרה עפ״י דין (ע”ע בריטב”א בסוגיין ובספר מנחת רפאל ע”מ סוכה סי’ ג), וכמו דחינכו למצות נזירות ע״י נזירות שאינה באמת, כיון דהו״ל חולין בעזרה כמ״ש בגמ׳ נזיר שם [ואולי יתכן דהוי דרבנן], עכ״פ נראה דבכה״ג שייך חינוך, וממילא ל״ק מכל הז׳ בנים למה ישבו בסוכה, וגם צ״ל דלהך דינא דלחנך את בניו שייך גם בפחות מא״צ לאמו, דשיעור זה הוא רק גדר בחיובא דרבנן לשבת בסוכה, אבל לא בגדר מצות חינוך המוטלת על הבן עצמו, אבל מהך דא״צ לאמו דצריך לקיים מצות סוכה מדרבנן שפיר מקשה בגמ׳, ויתכן דעל האי לא קאמרי בתוס׳ דהוי למצוה בעלמא.

אך לכאורה קשה לפי זה, דהרי משום טעמא דל״ש חינוך אלא באב הקשו התוס׳ ובעו לאוכוחי דליכא דינים על קטן אוכל נבלות, ולפי מה שביארנו דהתוס׳ מיירי רק לגבי החיוב חינוך של האב להרגיל את בנו למצוות ולא על עיקר המצות חינוך שיש לבן, א״כ מה קשה להתוס׳ מקטן אוכל נבילות, דהא אף שאין בית דין מצווין להפרישו, היינו משום שעליו ממש אין שום חיוב ומצוה ולכך אין בית דין ג״כ מצווין להפרישו, אך מכל מקום על האב כן יש חיוב להרגילו במצוות. אלא דיתכן לומר דאדרבא לאידך גיסא, דקושייתם על קטן אוכל נבלות היתה רק משום חיובא דחינוך כבנזיר, ומקשים שיהיה חיוב זה אף על ב״ד, הגם שעל האם ליכא, אבל ב״ד שאני דיהיה עליהם חיוב חינוך ויצטרכו להפרישו, וע״ז תירצו דל״ש חינוך אלא באב, דהאי חינוך של לחנכו במצוות ל״ש אלא באב ול״ש שב״ד יחנכו את הקטנים.

אבל שמעתתא דסוכה שפיר ניחא, דעצם חיובא דקטן שייך גם שלא ע״י אב, וממילא אסורה לבטל זה בידים, דוגמת הדין (יבמות קי״ד ע״א) דאיכא איסור להאכיל לקטן איסורא בידים. ולהכי ניחא שפיר, דהתוס׳ הק׳ דיהיו ב״ד מצוין להפרישו משום שצריכים לחנכו, וע״ז תי׳ חדא דבלאו ל״ש חינוך כלל, וב׳ דאף דבלאו ג״כ שייך חינוך אבל בב״ד ל״ש חינוך. אך הא דא״צ לאמו חייב בסוכה, יתכן דזה הוי חיובא על הקטן ושייך לכל שלא יבטלו הך חיובא בידים.

ועוד יתכן לומר, דגם חיוב חינוך של שעות האמור ביוה״כ ג״כ הוי מדין חיוב לחנך את בנו, כיון דעכ״פ אין מקיים מצות עינוי והוי רק חינוך למצות עינוי [רק דלפ״ז תקשה קצת מבתו], אבל לו היינו אומרים כן, כי אז הכל פשוט.

ולפי זה נראה דשמאי הזקן דעשה סוכה לכלתו שילדה (סוכה כ״ח ע״א), היינו דס״ל דאף על קטן בן יומו יש חיובא דסוכה, ואף שאינו אב, שייך שיקיים בזה את מצות הקטן, וצ״ע.

ובאמת מלשון המשנה ביומא (פ״ב ע״א) אבל מחנכין אותן לפני שנה לפני שנתיים בשביל שיהיו רגילין במצוות, ושם בגמ׳ פלוגתא דבן י״א משלימין מדרבנן ולא קאמר בלשון מחנכין, ועיי״ש בסוף דברי הגמ׳ דתרי חינוכי הוו, עכ״פ י״ל דשם לא אמרינן מדין חינוך כבסוכה, רק מדין שיהיו רגילין במצוות, וזהו דין לחנכן במצוות כבנזיר, ולהכי דימו התוס׳ להך דנזיר, וע״ז הקשו השתא מחנכינן למצוות כ״ש לאפרושי מאיסורא דיהיה חיוב מדין לחנך, ודין ב״ד יהיה שאני מאם, וע״ז תי׳ דלא שייך חינוך אלא באב, אבל ע״י בי״ד ל״ש חינוך, ול״ש זה לדין סוכה דתינוק שא״צ לאמו חייב בסוכה, דשם הוא משום חינוך דמחייב הקטן, אבל הכא הו״ל רק מצות חינוך וזה ל״ש רק באביו. וע״ז הק׳ מהילני וכל שבעה בניה וכמש״ל, ותי׳ דהא הוה רק למצוה בעלמא, אבל האי דא״צ לאמו, כיון דמדרבנן חייב פשיטא דאסורה גם אמו לבטל את מצותו דרבנן, הגם דאינה חייבת לחנכו. ויתכן לחלק לפ״ז בין ב״ד לאם לענין חיוב החינוך שיש לחנכו למצות, וצ״ע.

עכ״פ אי לאו הך חידושא, יתכן לומר הגם דאם אינה חייבת לחנך את בנה להרגילו למצוות וכנ״ל, אבל שייך גם בה חינוך מחמת חיוב הבן, וממילא ל״ק אהילני המלכה, אבל אם ל״ש חינוך אז קשיא למה הושיבה בניה בסוכה. גם מהא דבג׳ שעורין מקיימין חינוך, לחד מ״ד בסמוך לגדלות, ולחד מ״ד בבן ט׳, חזינן דחינוך תלוי רק בדבר שעי״ז יתחנך, ויתכן לומר דגם בסוכה הגבוהה מעשרים אמה יתחנכו עי״ז למצות סוכה. ויחודש בזה דגם פחות מא״צ לאמו יתכן דחייב לחנכו במצוות דמשום זה יתחייב לחנכו במצות סוכה, רק דקטן בן יומו כבשמאי הזקן ל״ש מה״ט, דעי״ז לא יתחנך כלל במצות, רק דחיובא דרבנן שייך ביה, ולכן פליגי עליה ב״ה.

נדפס בספר “בנין נחום” מתוך מחברת שכתב מרן רה”י זצ”ל

דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם (ויקרא כג, מג)

כאשר בנו של ה’סבא’ הציג בפניו תצלום מפה של מסעות בנ”י במדבר, אמר הסבא שמפה זו היא מחסדי ה’ שלא יוכלו להכחיש, כי אפשר ללכת ולראות אם אפשר להתקיים במקומות אלה. והוסיף: יתכן שכל מה שנשארה האומה המצרית היא כדי שלא יוכחש הזה, כי אילו לא היה מקום שנקרא מצרים היו מכחישים את הכל.

ועוד הוסיף הסבא: נוהג שבעולם שכל אומה מתגאה בהישגיה, ואם יוציאו לעז עליה ברור שתכחיש בפרהסיה. אך הנה, אנו מספרים תמיד את עניין יציאת מצרים והמכות שהתעללו בהם ואין שום הכחשה. ענין זה ממחיש את אמיתות הדבר.

וצ”ב: אחרי כל ההוכחות הנ”ל לא שייך הכחשת יציאת מצרים וא”כ מדוע הוצרכה התורה לצוות אותנו במצוות הסוכות “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”, הרי יציאת מצרים אינה ניתנת להכחשה, כפי שביארנו? וכן צ”ב למה כתבה התורה את כל המסעות וענייני יציאת מצרים כדי שלא יכחישום, וכדברי הרמב”ם שלא יהיו בגדר ‘סיפור’?

מסביר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לווינשטין זצללה”ה: העניין להחדיר בליבנו את הידיעה בניסי יציאת מצריים ובבחירת הי”ת אותנו מכל העמים הוא, כדי שעי”ז נוכל להילחם ביצר הרע המנסה להכשילנו ולדמות אותנו לכל האומות. וכאשר יוצאים למלחמה לא מספיקה הידיעה בלבד, צריך את ההכרה המוחשית וההרגשה שתחקוק את הדבר בלבנו. וכדמשמע מדברי הרמב”ן בפרשת שמות (ד,ב-ג) שבדבר שבו נדרשת מלחמה צריך לחזק את הידיעה שבלב בדברים מוחשיים.

וזה עניין מצוות חג הסוכות, שנחזק בלבנו את הידיעה וההכרה בחוש שהי”ת בחר בנו והוציאנו ממצרים. הסוכות ממחישות לנו שמימי אבותינו במדבר עד היום אנו יושבים בסוכות דור אחר דור. לכן ימים אלו הם ימי עליה ורוממות, ימי חיזוק אמונתנו בהי”ת שרוממנו ובחר בנו מכל העמים.

ירידת  גשמים

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

סוכות

במשנה סוכה כ”ח ע”ב משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. ובגמרא כ”ט ע”א איבעיא להו מי שופך למי ופשיט מברייתא דרב שופך לעבד. ופירש”י אין נפקותא מי שופך אלא לאסבורי לשון מתני’ קא מיבעיא. (וע’ רי”ף שהביאו, וע’ ק”נ שהק’ מאי נ”מ וע”ש נ”מ אי שרי לישב שם).

ובדרשות ח”ס לסוכות דף מ”ט ע”א פי’ דב”ד מעבר השנה בפסח ועי”ז נעשה סוכות בזמן גשמים ושואל אם גם כשהעבד שפך לו קיתון על פניו הוי סימן קללה, ופשיט דרק אם האדון שופך הוי סימן קללה.

ובעיקר הגמ’ צ”ב אמאי לא המשיל למביא יין לרבו. ובקול אליהו פ’ אמור תי’ דיו”כ הוא דינים, וסוכות הוא רחמים למזוג הדינים, וכשאינו מקבל הסוכות הוי כשופך המים, ונשאר הדינים קשין.

וע”ש פיהמ”ש שכ’ שירידת גשמים בתחילת סוכות הוא סימן רע ופשטות כוונתו דרק בליל א’ שהוא חיוב, אז הוי כשופך המים ואינו רוצה. אך יש שפי’ דרק אם לא ירד קודם סוכות ואז ירד בתחילת סוכות, אז הוי סימן רע. (וכמ”ש בבכור”י). ויש שפי’ בפהמ”ש אדרבה בליל א’ וחייב לישב בסוכה בגשם, והוי ממש כשפך לו על פניו.

וע’ בנין ציון ח”ב כ”ה אף דגשמים הוי כמו שפך קיתון על פניו מ”מ חולי אינו כן, כי דוקא בגשמים שהוא ישר מה’ שהמפתח בידו אז הוי כמו שפך קיתון על פניו. אך הביא מרש”י יומא פ”ח ע”א בראה קרי ביו”כ דהוי כמו שפך קיתון על פניו, ומ”מ כתב דלא איירי רש”י אלא היכא שנעשה דבר בזיון כמו קרי או שבא ע”י מעשה, (נראה פירושו שה’ עשה מעשה), אבל אם הוא אונס וא”א לקיים מצוה אינו בכלל שפך קיתון על פניו, וחולה שא”א לצום ביו”כ אינו סימן רע מן השמים. (וע”ש שהוכיח כן ממוהל בשבת דאינו מצטער על שבא לידו חילול שבת זה).

וע’ של”ה מס’ חולין דכמו”כ יעשה בחליצת תפלין בזה”ז כי א”א לנו לשמור אותם כל היום. ולכא’ זה דלא כבנין ציון הנ”ל.