דברי רבותינו

דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש (טז, ב)
פירש”י: לפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא.

כתב החסיד יעב”ץ (פי’ לאבות א, ד) על הפסוק ‘ובבוא עם הארץ לפני ה’ במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה’ וגו’ (יחזקאל מו,ט), כי הקפיד הי”ת שלא יראה השער ב’ פעמים, פן ישווה בעיניו השער לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו וכו’. וזה היה עוון העגל, שהיה האהל בתוכם עד שמאסו בו ואמרו עשה לנו אלהים, ומשה רבינו ע”ה הרגיש בזה ונטה את האהל מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. עכ”ל.

ההרגל הוא האויב הגדול של כל רגש קדושה והתרוממות. בשעה שניצב האדם אל מול הנעלה והנשגב, ובנפשו מתנוצצים זיקים של אש קודש, בא ההרגל ומכבה את גחלי הקודש עד כי תדעך האש כליל.

מי לנו גדול מאהרן הכהן קדוש ה’, אשר טרם כניסתו לפני ולפנים פורש פרישה של קדושה ז’ ימים. ועפ כל זה הוזהר ‘ואל יבא בכל עת אל הקדש – שלא ירגיל לבא’. אחרי כל ההכנות, ועם כל הקרבנות ציוותה התורה שלא יכנס אלא פעם אחת בשנה, שאם לא כן עומד הוא בסכנה עצומה, שאפי’ קודש הקדשים יכול להיעשות אצלו חולין ע”י ההרגל, ונורא הדבר.

מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

מורנו הגאון הרב משה בן מרן הגרח”ז פינקל זצללה”ה
י”ג באייר תשס”א
מיוחדת ונדירה הייתה הנהגתו של מורנו הגאון הרב משה פינקל זצללה”ה בכל ענייני בין אדם לחברו. נעים הליכות ונח לבריות היה.

אהבה וחיבה מיוחדת הקרין כלפי תלמידי הישיבה. בחום ליבו העניק לבחורים כל מה שהיה בידו.

לעתים קרובות ניתן היה לראותו בשמחות של בני המשפחה ושל התלמידים, מאחל מתמצית ליבו שפע ברכה כשדמעות זולגות מעיניו וקולו נחנק מהתרגשות. אף על פי כן המשיך להעטיר ברכות ולבטא את שמחת ליבו, כהגדרת בנו הג”ר אהרן שליט”א: “הלב היה מציף אותו באהבה לכל נברא”.

באותה תקופה הגיעו לישיבה בחורים מבוגרים שכבר קיבלו דרך בלימוד בישיבות אחרות. לא תמיד הם יצרו קשר קרוב עם הצוות. אחד מהם התארס עם בחורה מצפת. כנהוג, אחד הרמי”ם נואם במסיבת האירוסין, אך מי ייסע עד לצפת לאירוסי בחור שאין לא קשר עם אף אחד מרבני הישיבה? החתן היה אובד עצות. חבר המליץ לו לפנות לר’ משה: “הוא מסתמא יסכים”, אמר לו. כצפוי, ר’ משה השיבו בשמחה ובחיבה רבה שיבוא וישתתף בשמחה באירוסיו. אך הוא סירב שהתלמיד ידאג לו להסעה פרטית והצטרף להסעה של בני הישיבה. בני הישיבה שבו מן האירוסין בשעה מאוחרת מאוד ור’ משה נאלץ להתעכב איתם. החתן הנבוך לא ידע את נפשו, הרי ר’ משה בקושי מכירו ובכל זאת הטריחו כך, הוא גם הבטיחו שיחזרו מוקדם ולא כך היה.

מבוכתו לא נעלמה מעיני רבינו, הוא ניגש בחביבותו הרגילה אל החתן, הניח יד על כתפו ואמר בחיוך נעים: “נו, מתי אתה מארגן לנו עוד טיול כזה לצפת?”

אחד מתלמידיו, שהיה בחור מבוגר בישיבה וחשש מנישואין, מציין מידי שנה בהתרגשות באוזני בני המשפחה: “אביכם נכנס בעובי הקורה ובכל מאודו שכנע אותי לעשות את הצעד הנכון. גם אחרי אירוסיי לקח על עצמו את העול הכלכלי וחיתן אותי. אם לא הוא, לא הייתי נשוי עד היום!”.

היה רגיש מאוד לכל כאב, לכל רגש בושה או צער והיה עושה כל שביכולתו בכדי להקל.

נעים שיחה היה וידע תמיד איך לשוחח בלימוד עם כל אחד לפי דרגתו. היו ששוחח עמם על פרשת השבוע והכל בחן ובנועם שיח. ניחן גם בהומור מיוחד ובחדות שכל.

מכח מידותיו ותכונותיו המיוחדות הצליח כל כך במסעותיו לחו”ל לתועלת הישיבה. במשך עשרות שנים נדד ברחבי העולם על מנת לשאת בנטל הכלכלי. דמותו המאירה הפכה אותו לדמות מופת. ידידי הישיבה המתינו לו משנה לשנה: ‘ידיד בלתי נשכח מגיע’! היו משיחים בו בחיבה ובגעגועים. היה אהוד באופן יוצא מן הכלל גם בשל פיו מפיק המרגליות. כי דרשן מופלג היה.

תנצב”ה.

בשבילי הלכה

אחרי מות קדושים

לא תאכל דם

ע’ חולין ק”ט הכבד נעשה מדם והתורה התירה. וצ”ב איפוא התורה התירה.

ובערוה”ש ע”ג ב’ כתב דמשמע בתורה דכהנים אכלו. וצ”ע. ובלבוש שם וחכמ”א ל”ד י”א כתבו דכתיב על הארץ תשפכנו כמים וכבד אינו נשפך כמים. ומובא בערוה”ש ע”ג א’. (ומ”מ הדם שיש בתוכו שהוא לח, כמ”ש ביד יהודה, אסור וצריך מליחה או צלייה. וע’ בסו”ס קיצור שו”ע הל’ מליחה שהקשה א”כ מהו החידוש בכבד, דבלי מליחה בלא”ה אסור משום דם שפירש משאר הבהמה ועם מליחה בלא”ה מותר. ותי’ דחידוש הוא בלי מליחה אבל אין איסור בינתיים על הדם שם כיון דהוי כדם שלא פירש, ואף שהוא בתוך הכבד שהוא דם, מ”מ כיון שאינו דם לח חשיב שאר הדם כדם שלא פירש מן האבר).

וע’ בסו”ס קיצור שו”ע הל’ מליחה שביאר בזה מח’ הראשונים באיסור דם שפירש מן הכבד. וע”ש דר”ת בתוס’ ק”י ע”ב ע”כ לא ס”ל כלבוש הנ”ל וצ”ע לדבריו מנליה לגמרא שהתורה התירה הכבד. ואולי ס”ל כדברי ר’ בחיי ראה י”ב כ”ג דדרש רק חזק לשון מיעוט להתיר כבד. וע’ נצי”ב.

וע’ פמ”ג ע”ג שפ”ד ב’ דאע”ג דכבד כולו דם מ”מ ענין הצלייה הוא שעי”ז שוב לא יצא הדם ממנו, וכל היוצא הוא מוהל ומותר. (וע’ ב”ח וחשב האפוד ח”ב ס”ג).

(וע’ שיחת חולין על דף ק”ט ע”ב דמעיקרא הו”א דמה שאמרו כבדא דמא היינו שהוא מלא דם, אבל מאחר שראה הלבוש צ”ל דבאמת נעשה מדם קרוש, ונראה כבשר. ולפי”ז יש לדון לשאר דינים אולי לא חשיב כמו בשר.

וע’ מהר”ם שיף סוף חולין (ומובא בפ”ת פ”ז ה’, וע’ בשמים ראש רפ”ה בכסא דהרנסא) וח”ס חולין ק”י ועוד. וע’ ב”י צ”ח וע’ כנה”ג ו פמ”ג פתיחת תערובת ח”ג פ”ד.

עמלה של  תורה

איתא בגמ׳ סוכה (מ״ז:) א”ר זירא בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, כלי ריקן מחזיק (מקבל), מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב״ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר “והיה אם שמוע תשמע” וכו’ ע״ש. ביאור המאמר: שברוחניות, כדי שיוכשר לקבל, צריך האדם להיות בבחינת ״מלא״; אבל הריקנות דוחה ואינה מקבלת, וזה ההיפך מטבע הגשמיות שככל שהכלי יותר ריק יותר מסוגל הוא לקבל.

אבל יש לשאול: הרי כל אדם בצאתו מרחם אמו הוא ריק מתוכן וממטען רוחני וא״כ האיך יוכשר לקבל ולהמלא תורה ומצוות והרי ”כלי ריקן אינו מחזיק”.

וביאור הדבר נראה על פי הכתוב (איוב ה׳) ”אדם לעמל יולד” ופירשו חז”ל (סנהדרין צ״ט:) שהכוונה לעמלה של תורה ע״ש. ויש להתבונן מה ההכרח שכוונת הכתוב הוא לעמל התורה?

ומסתבר שההכרח הוא משום שבעצם הרי פירוש המלה ״עמל״ הוא יגיעה לריק ולשוא, וכדכתיב הרה עמל וילד שקר (תהלים ז׳) וכהנה רבות. והוקשה לחז״ל, הכיצד יתכן שאדם לעמל יולד והרי הקב״ה מלא רחמים ועולם חסד יבנה ולא יעלה על הדעת שכבר מתחילת ברייתו יושלך האדם לאכזר להיות נולד לעמל, להתייגע ולהצטער.

ומתוך כך הסיקו חז”ל ש״אדם לעמל יולד״ מכוון לעמלה של תורה. והביאור הוא, שאמנם בכל שטחי החיים הגשמיים אכן העמל הוא קללה, אבל בלימוד התורה בחינת ״עמל״ הוא לברכה. והוא תכלית בפני עצמו, כי ככל שיתייגע האדם בתורה ובמצוות ללא כל פניות ומבלי שום ציפיה למתן שכר, אלא שיהיה עמל ויגע כאילו שהעבודה עצמה היא תכליתו, כן יתעלה ויתרומם. ואדרבה משום שהקב״ה ברא את עולמו במידת החסד לכן העניק לנו את הסגולה הנפלאה שלא נצטרך לעובדו ורק אח״כ לקבל שכר, אלא מיד עם הפעולה כבר אנו משיגים את התכלית.

וזהו ביאור הכתוב בפרשת התוכחה ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה״, בנוהג שבעולם אדם כשעובד הרי הוא עצב, ורק כשאוכל פירות יגיעתו הרי הוא שמח, וגם בעבודת ה’ תתכן דרגה פחותה, שעצם העבודה לא תגרום שמחה, וזוהי התביעה והתוכחה ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה״, והוא הפירוש הפשוט של הכתוב ״עבדו את ה׳ בשמחה״, שנשכיל לידע שהעבודה עצמה היא השמחה.

ועל דרך זה יתפרש הכתוב בשיר המעלות ״שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”, והרי כל המטרה היא להגיע לבית ה׳ וא״כ השמחה צריכה להיות ״בבית ה׳ נהיה״? אלא שהכתוב מלמדנו שאע”פ שהמטרה היא להגיע לבית ה׳ מ״מ השמחה בוקעת ועולה לשיאה עם הבשורה ש”נלך”, משום שהעיקר הוא עבודת האדם, זהו תפקידו. ההשתדלות, היגיעה והמאמץ הם כל האדם.

הגר״א ז״ל בכה טרם הסתלקותו על מצות ציצית שאפשר לרוכשה בפרוטות ואילו בעלמא דקשוט אין להשיגה. ואם נאמר שקיום המצוות הם רק אמצעי להגיע על ידם לחיי העוה״ב, קשה להבין סיפור זה. אלא ודאי שקיום המצוות והעבודה הם עצמם המטרה ותכלית האדם.

וכן יוסבר המאמר ״אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה״ז והקרן קיימת לעה״ב״, היכן מצינו שעבודה היא ״קרן”, והרי לעבודה יש רק פירות ואילו הקרן היא הון שמשקיע האדם. אמנם החידוש הגדול הוא שעבודת ה׳ היא גם ״קרן״, משום שהיא עצמה מהווה כל הון דעלמא.

ובחג הסוכות נאמר ״ושמחת בחגך והיית אך שמח״, שמחה מיוחדת וסגיאה, משום שהאדם מתפנה מכל צרכיו הגשמיים, ואפילו המעט הדרוש, סוכה קטנה וכביצה אוכלים, הם עצמם מהווים קיום מצוה.

היוצא, שכל משך החג הוא עבודה לה׳ לבדו, זוהי שמחה שלמה, רק שמחה של ״אך שמח״.

ואחר הדברים האלה נחזור אל הראשונות שהקשינו, שאם מידת הקב״ה היא שרק כלי מלא מחזיק, א״כ איך יתכן שהאדם ישכיל לקבל לתוכו מטען כלשהו, מאחר שנולד מבטן אמו כשהוא בבחינת ״ריקן”?

אמנם ע״פ האמור לעיל, הסבר העניין הוא שקנה-המידה מי הוא ״מלא״ ומי ח״ו ״ריקן”, נמדד אך ורק בעבודה, ביגיעה ובעמל שהאדם משקיע, ומי שמבקש ומתאמץ מחפש ומתייגע ללמוד לעשות ולקיים הוא ה״מלא״. הכל נתון ביד האדם עצמו. וכל אדם נולד ”מלא” עם הסגולה לעמול, אלא שמי שאינו עמל מרוקן את עצמו.

ובאמת שהדברים יוצאים מפורשים מדברי הגמ’ סוכה הנ״ל שהילפותא שמדת הקב״ה שכלי מלא מחזיק הרי ילפינן מהכתוב ״והיה אם שמוע תשמע״, היינו ״אם שמוע״ כלומר, אם תשתדל לשמוע, וזהו ה״מלא״, כי אז ״תשמע״ תזכה להתמלא יותר שכן כל השומע הרי הוא מלא ברכת ה’.