דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם (כה, יא)
צ”ב: מדוע ייחס הכתוב את פנחס עד אהרן הכהן, בשלמא בפסוק זה שהוא אחר שקינא את קנאת ה’ והתחילו מבזין אותו, אפ”ל שייחסוהו לאהרן כדי לכבדו, אך בפס’ לעיל (כה, ז) “וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן” שהוא קודם מעשה הקנאות, מדוע ייחסה אותו כבר התורה לאהרן הכהן?

מידתו של אהרן הייתה ‘אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. על ידי אהבת הבריות שהייתה בו היה מקרב אותם לתורה (כמבואר ברע”ב אבות א,יב). ונראה שבאה התורה ללמדנו שפנחס הגיע לדרגת קנאי משום שהייתה בו מידת אהרן ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. משום שלולא מידת השלום ואהבת הבריות יש חשש שיעשה את מעשה הקנאות מתוך שנאה ואכזריות ואין זו קנאות אמת. רק מי שאוחז במדרגת השלום ואהבת הבריות ראוי להיות קנאי.

ביום הזיכרון של מרן רה”י הגה”ח הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה, יש להתבונן מה היה כוחו הגדול עד שזכה ונתגלגלה בידו הזכות העצומה לבנות את הישיבה הקדושה. מחד היה תקיף מאוד. ומאידך, התמסר לכל אחד מבני הישיבה כאילו הוא בנו. קשה להבין זאת, דרך בני אדם שאדם תקיף הוא תקיף בכל ענין, ואדם שהוא רך מטבעו, הרי זה לכל אחד ואחד.

אמנם במעשה פנחס התחדש שאין בכך כל סתירה. אדרבה, רק משום אהבת ישראל שבערה בו והמסירות שמסר עצמו לכל אחד מישראל, יכול היה לאזור כגבר חלציו, ולקנאות את קנאת ה’ בתקיפות נוראה.

זה היה סוד כוחו הגדול של ראש הישיבה זצוק”ל. רק מחמת אהבתו העצומה לכל אחד מבני הישיבה, יכול היה לקרבם, להכות על קודקודם, ולתבוע בכל תוקף מכל אחד ‘גדל’!

מתוך שיחתו של מרן רה”י הגרנ”צ פינקל זצללה”ה
לרגל יום י”ט בתמוז יום הזיכרון למרן רה”י הגרא”י פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון החסיד הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה
י”ט תמוז תשכ”ה
מפורסמת וידועה אהבתו ומסירותו של מרן ראש הישיבה הגאון החסיד הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה לכל בן תורה, ללא הבדל אם לומד הוא בישיבתו, ישיבת מיר, או בכל ישיבה אחרת. על גדלותו בהנהגה זו גם כלפי מי שעזבו את הישיבה כמחאה על הנהגת מרן רה”י ניתן ללמוד מהמעשה הבא שסיפר הג”ר אליעזר טורק שליט”א בספרו ‘אוצרותיהם אמלא’:

בשנותיה הראשונות של ישיבת מיר בארץ הקודש, הגיע באחד הימים נשיא המדינה לבקר בהיכל הישיבה. ביקור זה היה אמור להועיל לישיבה מבחינה כלכלית, ולשמש כמנוף להתפתחותה ושגשוגה. לכן ניאות מרן ראש הישיבה הגה״ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצ״ל, לקבלו בגינוני כבוד כפי שמתאים ומקובל להעניק לאישי ציבור ועסקנים.

סערה גדולה פרצה בעקבות הביקור אחדים מבני הישיבה – בעיקר אלו שנמנו על בני הישוב הישן, אשר חרטו על דגלם את שיטת ההתבדלות המוחלטת – התקוממו נוראות, ובעקבות כך היו כמה אברכים ובחורים שעזבו את הישיבה בהפגנתיות. אחד מהם היה הרב הצדיק רבי מנחם הכהן פישר זצ״ל.

סיפר לי אחד מבניו של רבי מנחם, כי כשהיה עדיין ילד צעיר כמה חודשים לאחר שנטש אביו את הישיבה, הוא הסתובב בבנין ישיבת מיר, ורבי אליעזר יהודה פגש בו ושאלו: “לך קוראים פישר? אתה בנו של רבי מנחם?”, הילד השיב בחיוב לשתי השאלות, ורבי אליעזר יהודה הגיב ואמר: “אביך הוא ירא שמים גדול!”.

הילד השתומם מהדיבורים החיוביים שדיבר על אביו, ושאל את רבי אליעזר יהודה: “כיצד ראש הישיבה אומר כן? הרי אבי עזב את הישיבה לא מכבר, עם נימה של ביקורת כביכול על הנהגת הישיבה?”

רבי אליעזר יהודה השיב בפליאה: “מה השייכות. מסתמא אתה יודע כי אצלי מסתובבים הרבה בני תורה ותלמידי-חכמים, ולא כולם רואים איתי עין בעין כל דבר וענין. למרות כן אני מכבד ומוקיר את כולם, את כל הסוגים והמינים. כל מי שעמל ויגע בתורה ומחדש חידושים ובא להשמיע אותם באוזני, אני משתדל לתמוך בו כלכלית”.

“כך גם מה שעשה אביך שנטש את הישיבה”. הפטיר רבי אליעזר יהודה, “הוא עשה זאת רק משום שהיה סבור כי כך הוא רצון השם. אמנם אני מבין אחרת ממנו, אבל אין לי ספק כי הוא עשה זאת מתוך יראת שמים. ולכן אני מעריך אותו”.

עוד ציין לי בנו של רבי מנחם, כי על אף שאביו עזב את הישיבה עם ביקורת מסויימת על התנהלותה, המשיך רבי אליעזר יהודה לשלוח לו משכורת מידי חודש בחודשו. באמצעות גיסו הגאון הצדיק רבי דב סוקולובסקי זצ״ל, ראש ישיבת ׳תורה ויראה; כדי שלא תמוט רגלו ויוכל להמשיך לשקוד על תלמודו הלאה מאין מפריע. כי ידע שנהג כפי שנהג מטהרת נפש ויראת שמים, ולכן הוא ראוי לכל הערכה!

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

פינחס

ושם בת אשר שרח, וע’ רמב”ן מתרגום בת אשתו, ונקראת בתו. וע’ ח”ס אהע”ז ח”א ע”ו ד”ה הנה ראשון, דמכאן ידעו המגדל בן חבירו כאילו ילדו.

וע’ מגילה י”ג ע”א למדו ממשה ובתיה כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. וע’ חו”מ מ”ב ברמ”א בשם תשובות מיימוני דמי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני לא מקרי מזויף וכשר. וע”ע שו”ת ח”ס אהע”ז ע”ו הנ”ל.

וע’ קובץ תשובות הגרי”ש ח”ג סי’ י”ז בשם הח”ס דאולי אין ראיה מחו”מ הנ”ל דהיינו רק בין המאמץ ובנו ולא לענין עלמא.

וע’ ח”ס אהע”ז ח”ב מ”א שאין לקרא בן מאומץ על שם אביו כיון שיפטרו אשת המאמץ מיבום. וע’ משנה הלכות ח”ג כ”ו.

וע”ע ויקר”ר א’ ג’ אמר לה הקב”ה לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנאמר אלה בני בתיה, בת קה. ומבואר הזכות הגדול של המגדל בן חבירו.

וע’ שו”ת רמ”א קי”ח כל המגדל בן חבירו יש לו זכות לומר קדיש כמו שאר אבלים. ומשום כאילו ילדו. וכן ח”ס קס”ד.

ולכא’ א”כ ה”ה המלמד תורה לבן חבירו כאילו ילדו. וע’ מהרי”ל הל’ יו”כ שהזכיר רבותיו בהזכרת נשמות. והטעם כנ”ל.

 

וע’ ב”ר פ”ד י”א שלא ידע יעקב דירח קאי על בלהה שגדלתו כאמו. ומבואר דגם סימן מן השמים סומך על ענין זה של המגדל בן חבירו כאילו ילדו.

וע”ע חכמת שלמה אהע”ז סי’ א’ דדן אולי יצא מצות פו”ר משום דין זה.

וע’ אהבת ציון ט’ מבן הנוב”י ד”ה מה יקר, שפי’ בזה שאמר בן עזאי נפשי חשקה בתורה, היינו שמקיים פו”ר ע”י תלמידים.

ובענין מגדל בן חבירו, ע’ שם עולם סופט”ו בסוגרים דחסרי בנים יש להם עצה בזה, ומה שלא הזכיר הנביא אלא אמר לסריסים וכו’ אשר  ישמרו את שבתותי וכו’, כי הוא בכלל בחרו באשר חפצתי, ועוד דאלו הבנים לא עדיפי מבנים שלו ולא שייך לומר טוב מבנים ומבנות.

קנאות מתוך אהבת הבריות

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

ליום הזכרון של מרן ראש הישיבה הגאון החסיד הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה

 

“וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו” (במדבר כה, ז). וברש”י (שם): “וירא פנחס – ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו: ‘קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא’, מיד ‘ויקח רומח בידו וגו”’.

קנאת אמת – מתוך אהבה גמורה בלבד

על הלכה זו ש’קנאין פוגעין בו’, שנינו בגמרא (סנהדרין פב, א): “הבא להימלך אין מורין לו”, וכפי שפסק הרמב”ם (איסו”ב פי”ב, הלכה ד – ה): “כל הבועל כותית וכו’ אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה וכו’, ואם בא הקנאי ליטול רשות מב”ד להרגו, אין מורין לו ואע”פ שהוא בשעת מעשה”. ויש לבאר ענין זה. שהרי אם זו הלכה מפורשת, מדוע אין מורין כך הלכה למעשה.

ביאר בזה מרן ראש ישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’) כי הלכה זו לא נאמרה בעיקרה לכל אדם, אלא רק למי שעושה מעשה מתוך קנאות בלבד ואין בליבו כלל על בעל העבירה בעצמו, ואדרבה, הוא גדוש ומלא באהבת ישראל ולא היה פוגע בבעל העבירה מחמת עצמו כלל, אלא רק מחמת שבוערת בו קנאה לדבר ה’ עושה מעשה קנאות והורג את בעל העבירה. לפיכך קודם שהגיע למדרגת קנאות, אין בהריגה זו מצוה כלל, אלא היא בכלל מעשה רציחה שאסרה התורה.

נמצא שיש ברציחה זו הבדל דק עד מאוד, אם כוונתו לקנאת ה’, הרי שהוא מקיים בזה מצוה חשובה עד מאוד ואף מחויב בדבר, אולם אם עושה זאת מחמת סיבות ונגיעות נוספות הרי הוא בכלל רוצח. וממילא אדם המגיע לבית דין ליטול רשות על מעשה זה, אי אפשר להחליט בדבר העומד ותלוי בהבדל כה דק מן הדק, ולכך אין מורין לו הלכה זו.

הוסיף בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל וביאר בשיחה בישיבה, שיש שטועים וחושבים ש’קנאות’, פירושה כעס, צעקות ועשיית מעשה בידיים כנגד דבר הנעשה שלא כדרך התורה. אך האמת היא, ש’קנאות’ פירושה בעירה פנימית שעולה ופורצת מאליה מתוך ליבו הטהור של זה המקנא כנגד חילול ה’ וכנגד מעשים שנעשו שלא כדרך התורה הק’, וכפי שאמר זאת בלשונו: “נישט די וואס ווארפן שטיינער זיינען קנאים [לא אלו שזורקים אבנים הם הקנאים]”.

ומשום זה, לא נאמר דין זה ‘של קנאין פוגעין בו’, אלא כאשר קנאת ה’ טהורה בוערת בקרב האדם מתוך אהבת הקב”ה ומתוך אהבת ישראל וללא כל חשבונות נוספים, וכיון שמתוך אותה הקנאה הוא רוצה לפגוע בעובר העבירה, הרי זו ‘קנאות’ אמיתית!

 

יחוסו של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן לענין מעלותיו

נאמר: “וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”, ייחסו הכתוב אחר אהרון הכהן, ויש להבין מדוע נצרך הכתוב להאריך ולפרט את ייחוסו, אמנם כאשר נאמר לאחר מכן (שם, יא): “פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי”, היה זה משום כבודו, וכפי שביארה הגמרא (סנהדרין פב, א): “התחילו שבטים מבזין אותו: ‘ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל’, בא הכתוב ויחסו: ‘פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'”. אך מדוע טרח הכתוב קודם מעשה זה לייחסו לאהרון הכהן.

את מעלתו של אהרון הכהן למדנו במשנה באבות (פ”א, מי”ב): “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. אהרן נתייחד במעלת השלום ובקירוב הבריות לאביהם שבשמים, וכפי שהביא הרע”ב (שם) לפרש: “כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו ואמר לו ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו. ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות. והיה אותו אדם מתבייש ואמר: ‘אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני’, ומתוך כך היה חוזר למוטב”.

ונראה, שכיון שייחס הכתוב את פנחס לאהרון בפרשה זו, משמע שפנחס הגיע למדרגת קנאי משום שנתייחס לאהרון אף במידה זו של ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’, והיינו, שרק משום שהיה מיוחד במידה זו של אהבת ישראל זכה להגיע למדריגת קנאות, כי היא תנאי לקנאות אמת. וכל שחסר באהבת הבריות, חסר הוא בהיכי תמצי להיות קנאי, שהרי אפשר שעושה את כל מעשהו מחמת אכזריות ח”ו.

ונראה להוסיף ולבאר בזה, דאיתא בחז”ל (ספרי במדבר, פמ”ב): “גדול השלום ששמו של הקדוש ברוך הוא קרוי שלום, שנאמר (שופטים ו, כד): ‘ויקרא לו ה’ שלום'”. ונראה, שכיון ששמו של הקב”ה הוא ‘שלום’, ממילא קנאות אמיתית לכבודו של הקב”ה יכולה להיעשות רק על ידי מי שהוא מופלג במידת השלום ואוהב את הבריות, שממילא יסוד אש הקנאות הבוערת בתוכו הוא מתוך השאיפה להתדבק בדרכיו של הקב”ה. אולם מי שאינו שלם במעלה זו, קנאותו אינה קנאות אמיתית ואינה לכבוד הקב”ה אלא מתוך כוונות שאינם טהורות.

שכרו של פנחס – במידה כנגד מידה

הנה מצינו שפנחס קיבל שכר עצום על מעשיו, וכפי שנאמר (במדבר כה, יב- יג): “לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוקיו”. וביאר בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם, יב): “בשבועא אימר ליה [נשבע לו הקב”ה] מן שמיה אנא גזר ליה ית קימי שלם [משמי הנני גוזר לו את בריתי שלום] ואעבדיניה מלאך קיים [ואעשהו למלאך קיים] וייחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא [ויחיה לעולם לבשר הגאולה בסוף הימים]”, והיינו שהבטיח לו הקב”ה, שיעשה למלאך ויזכה לבשר את הגאולה באחרית הימים, וכפי שלימדונו חז”ל (פרקי דר”א, פמ”ו) שאליהו הנביא הוא פינחס. וזהו שנאמר: “בריתי שלום”, היינו כמלאכים שאין בהם לא קנאה ולא שנאה אלא רק שלום, וכשמו של הקב”ה שנקרא שלום.

ועל פי מה שנתבאר, נמצא שפינחס קיבל את שכרו במידה כנגד מידה, שכיון שקינא את קנאת ה’ בטהרה, ללא נגיעות עצמיות כלל, זכה להגיע לדרגת מלאך שאין בו קנאה אלא רק שלום, ומדרגה זו היא דרגה גבוהה ברוחניות, שאין מיתה וכילוי שולטים בה.

 

אהבת הבריות – תנאי לקבלת התורה

אמנם מלשון המשנה באבות (פ”א, מי”ב): “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, יש ללמוד דבר נוסף, שהרי בתחילה כתבה המשנה: “אוהב את הבריות” ורק לאחר מכן כתבה: “ומקרבן לתורה”, והיינו משום שבתחילה יש לאדם לאהוב את הבריות, ורק לאחר מכן יכול הוא לקרבן לתורה, וכל שחסר במדרגה זו של אהבת הבריות, אינו יכול לקרבן לתורה.

וביאר זאת מרן הגר”ח זצ”ל על פי דברי הרמב”ם בפירוש המשניות (שם, מי”ג): “אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה, היה מתחיל לו לשלום, והיה מתאהב אליו, היה מרבה לספר עמו, והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו, ואומר: ‘אוי לי אילו היה ידוע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן שידבר עמי, ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר, לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב, ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו”. בתחילה היה אהרן ‘מתאהב אליו’, ורק לאחר מכן היה אותו אדם נעשה לתלמידו, היות וצדיק גדול כאהרון לא היה יכול לקרב אדם חוטא, מחמת הריחוק הקשה כלפי אדם שחילל את רצונו ית’. ורק מחמת מידת אהבת הבריות שהייתה טבועה בו וגברה על הכל, קירב אף אנשים אלו לתורה.

ונראה להוסיף ולהטעים בזה, הנה נאמר (שמות יט, ב): “ויחן שם ישראל נגד ההר”, ופירש רש”י: “ויחן ישראל – כאיש אחד בלב אחד”, וביאר זאת האור החיים הק’ (שם): “וכנגד זה אמר: ‘ויחן שם ישראל’ לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה”. וכן מפורש הוא בחז”ל (ד”א זוטא, פרק השלום): “אמר הקב”ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת הרי השעה שאתן להם את תורתי”, ומבואר שרק לאחר שאדם מתדבק במידת השלום נעשה הוא ראוי לקבל את התורה. ובזה מבוארים היטב דברי המשנה: “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, שכן רק על ידי שאדם מגיע לידי מעלה זו של אהבת הבריות, ומתדבק במידת השלום שהיא משמותיו של הקב”ה, יכול הוא לקרב את הבריות לתורה.

וזהו דאיתא בגמרא (ברכות סד, א): “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, שכיון שהגיע אדם למעלת תלמיד חכם, בהכרח שהוא מופלא במידת השלום, שהיא התנאי לקבלת התורה, ומביאה לידי ריבוי תורה בעולם.

 

*

מרן הגר”ח זצ”ל היה רגיל לדבר בענין זה (שיחות מוסר, מאמר ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’) ביום הזכרון של מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל שחל בימים אלו, ועמד בראשות הישיבה למעלה משתי דורות, וזכה לבנות את כל הישיבה הק’.

ביום פקידתו של רבינו זצוק”ל, יש להתבונן במה היה כוחו כל כך גדול עד שזכה ונתגלגלה בידו הזכות העצומה לבנות את הישיבה הקדושה – שהיא תל תלפיות לתלמידי חכמים מכל העולם. כי הנה מחד היה תקיף מאוד, גנרל גדול! אולם מאידך גיסא התמסר לכל אחד ואחד מבני הישיבה כאילו הוא בנו ממש. בעיניים רגילות, קשה להבין זאת, דרך בני אדם שאדם שניחן במידת התקיפות, הוא תקיף בכל ענין, ואדם שהוא רך מטבעו, הרי זה לכל אחד ואחד.

אמנם במעשה פנחס התחדש שאין בכך כל סתירה, ואדרבה רק משום אהבת ישראל שבערה בו והמסירות שמסר עצמו לכל אחד מישראל, יכול היה לאזור כגבר חלציו, ולקנאות את קנאת ה’ בתקיפות נוראה.

זה היה סוד כוחו הגדול של ראש הישיבה זצוק”ל. רק מחמת אהבתו העצומה לכל אחד ואחד מבני הישיבה, יכול היה לקרבן, להכות על קודקודם, ולתבוע בכל תוקף מכל אחד מהם ‘גדל’!

ומספרים, שהיה אדם שהביא סחורה לישיבה מידי פעם, ופעם אחת כשפגש בו ראש הישיבה, שאלו בפשטות כמה דפים הוא למד באותו היום, ומני אז, התחיל אותו סוחר ללמוד עד שלבסוף גדל בתורה ונעשה דיין בישראל. והיינו, שכיון ששאלה זו ששאל אותו ראש הישיבה באה מתוך אהבה ודאגה אמיתית לנפשו של אותו סוחר, הוא הרגיש בכך, וחזר לתלמודו. עד כמה גדול כוחה של אהבת הבריות!

זהירות יתירה בהרחקת בני אדם – גם אם היא הרחקה ראויה.

מעולם לא מצינו שהרחיק בן אדם כלשהוא, הוא אהב אהבת נפש את כל אחד מבני הישיבה, ואפי’ אם היה אחד מהם שפירש ח”ו, לא הסיר דאגתו ממנו. ואף כשכולם היו מרחיקים מעל עצמם את מי שלא התנהג כראוי, מכל מקום ראש הישיבה זצוק”ל קירבו אליו באהבה יתירה, תוך שהוא ממשיל זאת לערימה של אבנים המונחות זו על גבי זו, שכאשר יסלקו את האבן התחתונה הרי ששאר האבנים יפלו והם ימלאו את מקום האבן התחתונה, כך אם ירחיקו בחור שאינו מתנהג כשורה, לא ירויחו מכך מאומה, שכן יבוא מישהו אחר במקומו.

פעם אירע שנכנסו לפני ראש הישיבה זצוק”ל קבוצה של בחורים חשובים, והתלוננו בפניו על בחור מסוים שאינו מתנהג כשורה ואשר לדעתם צריך להרחיקו מהישיבה. אך ראש הישיבה הודיע להם שהוא מסרב להרחיקו מהישיבה. אמרו לו בחורים אלו, שאם בחור זה לא יורחק מהישיבה, הם עצמם יקומו ויעזבו את הישיבה. השיבם ראש הישיבה, כי מוטב שהם יעזבו את הישיבה ולא בחור זה, שכן הם ימשיכו ללמוד בכל מקום שאליו יגיעו לבסוף, אך הוא ירד ח”ו לדיוטא תחתונה, והשאירו בישיבה.

וכאן ישאל השואל, האמנם, הרי זו סכנה לכל בני הישיבה, וכיצד הרהיב ראש הישיבה לסכן את כל בני הישיבה עבור בחור זה. אכן ראש הישיבה שמידת ‘אוהב את הבריות’ הייתה חלק מקנין נפשו, לא היה יכול לנהוג בבחור זה כפי שלכאורה היה ראוי ולהרחיקו, אלא אדרבה הוא מסר נפשו על הדבר והיה לומד עם אותם בחורים, ובאהבתו הרבה זכה להחזירם למוטב, לפי שאהבה זו היא מן הדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וכאשר בחורים אלו היו מרגישים בכך, השפעתו עליהם הייתה עמוקה מאוד, והיו משנים את דרכם לגמרי.

בדברי חז”ל מצינו כמה פעמים את חשיבות זהירות הרחקת אדם בשתי ידים, וגם אם ראוי לכך. איתא בגמרא (סנהדרין צט, ב): “תמנע בת מלכים היתה, בעיא לאיגיורי [רצתה להתגייר], באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה [להתגייר], הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשיו [שהוא מזרע יצחק], אמרה: ‘מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת’. נפק מינה [יצא ממנה] עמלק דצערינהו לישראל, מאי טעמא, דלא איבעי להו לרחקה [שלא היה להם להרחיקה מתחת כנפי השכינה]”. ויש להתבונן בזה, הנה אברהם אבינו היה מגייר את האנשים ולמרות זאת הכריע שלא לגייר את זו, ואף שאר האבות הקדושים – יצחק ויעקב הכריעו כן, וכי יש לנו פסק גדול מזה? ואף על פי כן נתבעו על עצם הרחקה זו, ויצא עמלק שהרע לעם ישראל במשך כל הדורות עד עצם היום הזה. הרי לך גודל התביעה המוטלת עלינו, להרגיש בצער השני ולהיזהר מלהרחיקו בשתי ידים, ואף אם נעשה הדבר בדין.

וכן מצינו גבי אותו האיש, כמבואר בגמרא בסוטה (מז, א): “ת”ר לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת וכו’, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו וכו’ רבי יהושע בן פרחיה וכו’ איקלע לההוא אושפיזא [נזדמן למקום אכסניה] וכו’ עבדי ליה יקרא טבא [עשו לו בה כבוד מרובה], יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו [הרבה בשבח אותה אכסניא], אמר ליה [אותו האיש] רבי, עיניה טרוטות [מכוערות, שסבר שכוונתו הייתה לבעלת האכסניא]. אמר ליה רשע, בכך אתה עוסק [שאתה מסתכל באשת איש]. אפיק ד’ מאה שיפורי ושמתיה [הוציא ארבע מאות שופרות ונידהו], כל יומא אתא לקמיה [שיקבלו בתשובה] ולא קבליה [ולא קבלו] וכו’. אזל זקף לבינתא, פלחא [הלך, לקח לבינה והשתחווה לה]. אמר ליה [רבי יהושע] חזור בך. א”ל כך מקובלני ממך, וכל החוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, דאמר מר אותו האיש כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל”. הרי שמפני שרבי יהושע הרחיק את אותו האיש בשתי ידיו, נגרם לכל העולם ובפרט לעם ישראל אסונות נוראיים, לדורי דורות ועד היום הזה. כמה קשה כוחו של ריחוק.

וכן מצינו גבי אברהם אבינו ע”ה שנצטווה לגרש את ישמעאל מביתו, ואף על פי כן כשגרשו נתן בידו “לחם וחמת מים” (בראשית כא, יד), משום שישמעאל באותה עת היה חולה מסוכן. ופירש רש”י (שם) שאברהם לא נתן לישמעאל כסף וזהב לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה. ומאידך בפרשת העקידה אמר הקב”ה לאברהם (שם כב, ב): “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת” ואיתא בגמרא (סנהדרין פט, ב), אמר אברהם: “שני בנים יש לי וכו’, תרוויהו רחימנא להו [את שניהם אני אוהב]”, ומשמע שאברהם אהב את יצחק ואת ישמעאל במידה שווה, לא כפי שנתבאר בדברי ברש”י שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה.

ביאר בזה מרן הגר”ח זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘מידות’), שאילו היה מצב זה קיים אצל סתם אדם, שמצד אחד אוהב את בנו ומאידך שונאו, אכן היתה בכך קושיא גדולה, היאך יתכן שאהבה ושנאה משמשים בערבוביה. אולם אצל אברהם אבינו שכל מעשיו היו ללא נגיעות ולא כל פניות כלל, אין בכך כל סתירה. מחד, הוא אהב את ישמעאל אהבה עזה כפי שאהב את יצחק, שהרי שניהם בניו. אולם מאידך, שנא אותו מחמת שלא הלך בדרך התורה ויצא לתרבות רעה, ולפיכך כאשר גרשו הראה לו את אהבתו ונתן לו לחם ומים, אך לא נתן לו כסף וזהב מחמת ששנאו על שיצא לתרבות רעה. זהו שאמרו חז”ל (סוטה מז, א): “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”.

 

‘קרן אור פניו’ – מחמת אהבת הבריות שהביאה לדביקות בה’

כה רבה היתה אהבתו הגדולה של ראש הישיבה מרן הגאון רבי אליעזר יהודה זצוק”ל לכל אחד מבני הישיבה, עד שהמתבונן מהצד היה רואה איך ש’קרן אור פניו’ מתוך השמחה והקירבה שהייתה לו עם כל אחד. בכל מקום שנכח בו, היו הכל נהנים להסתכל בזיו פניו שהאיר כשמש בצהרים, עד כדי כך שפעם אירע שהשתתף באסיפת רבנים שנכח בה האדמו”ר מגור זצ”ל, האדמו”ר הביט בו בהתפעלות מרובה ושאל את הנוכחים: “מי הוא זה היושב כאן שאור פניו קורן כל כך”. וכן כל מי שנכנס לבית המדרש שהיה מלא וגדוש במאות לומדים, מיד היה מבחין בדמותו של ראש הישיבה, שפניו היו קורנות ומאירות. קשה לי להסביר זאת, אך התבוננות בפניו הייתה מביאה לידי חיזוק בעבודת ה’.

וכן מצינו אצל משה רבינו ע”ה שנאמר בו (שמות לד, ל): “וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו”. וביאר בזה אחד מגדולי הדור שליט”א, שהאור הגדול שנח על פני משה רבינו היה מחמת התקרבותו ודביקותו בהקב”ה, שמחמת זה הוארו פניו בקרן אור. והביאור בזה, על פי מה שאמרו חז”ל (אבות פ”ג, מ”י): “כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו”, ואכן, דברי חז”ל אלו נתקיימו באופן מובהק בראש הישיבה זצ”ל, שכיון שנתייחד באופן נעלה באהבת הבריות ורוח הבריות הייתה נוחה הימנו ביותר, ממילא זכה להגיע לאהבת תורה מופלגת ולהתקרב לבוראו, עד שזכה למעלה מעין המעלה שזכה בה משה רבינו – ‘קרן עור פניו’.

 

אהבת הבריות מביאה לידי אהבת תורה

אכן אהבתו לתורה וללומדיה הייתה מופלאה ביותר, הוא היה נוהג לסיים את הש”ס בכל שנה, ובנוסף היה לומד אחרי התפילה בישיבה הק’ את ה’יד החזקה’ לרמב”ם על פי הסדר, והיה מסיימו פעם או פעמיים בשנה, אולם כיון שידע את הש”ס על בוריו, זה לא היה אצלו כלימוד ספר הלכות בלבד, אלא כחזרה על כל הש”ס.

באהבתו את התורה ולומדיה, היה יושב יומם ולילה מתוך הארת פנים, בכדי לשמוע חידושי תורה מכל צורבא מרבנן שהיה מגיע אליו, ובעניין זה היה יחיד בדורו, שכן מעולם לא שמענו על אדם גדול בתורה שיושב לשמוע חידושי תורה מכל אחד, ובפרט שחידושים אלו לא היו רק על המסכתות שנלמדו בישיבה, אלא על כל סדר הש”ס.

כשלמדו בישיבה את סוגיית יאוש שלא מדעת (ב”מ כא, ב), העיד ראש הישיבה זצוק”ל שעל סוגיא זו בלבד הוא כבר שמע מאתיים ארבעים ושלושה חבורות! ולאחר מכן הוא היה יכול לומר את החידושים שאמר כל אחד ואחד!

ולא עוד, אלא שהוא לא היה מוכן שיאמרו לו סתם ‘שטיקל תורה’ – בכדי ‘לצאת ידי חובה’ בלבד, אלא היה מתווכח ומלבן את הענין מכל צדדיו, ולעיתים תוך כדי הדברים, היה מעלה ומשפיל אברכים – ירידה לצורך עליה, מתוך התדבקות מוחלטת בתורתם כאילו הוא לומד עתה חידושים של גדולי האחרונים. כח עצום זה לא היה לו, אלא רק משום אהבת התורה הגדולה שבערה בו כאש.

 

*

סיפרו על אחד מחשובי הבחורים בישיבה, שלמד בה עוד כשהייתה בליטא, והיה נוהג להיכנס מידי חודש בחודשו אל ראש הישיבה להביא לו ‘שטיק’ל תורה’ חדש שנתחדש לו. פעם אחת אירע שבחור זה היה טרוד מאוד מחמת שהיה צריך להתייצב בפני הצבא הרוסי, ומשום כך לא הצליח לחדש חידושי תורה הראויים למוסרם בידי ראש הישיבה, ושלח לו חידושי תורה שכבר הביא לו בעבר. ראש הישיבה שהבחין בדבר מיד, שלח לשאול אותו מדוע הוא שולח לו חידושי תורה שכבר שלח בעבר. כח הזיכרון של ראש הישיבה היה מופלא ביותר ולמעלה מדרך הטבע, והיינו משום שבערה בליבו אהבה לתורה וללומדיה, והיה זוכר כל מה ששמע מכל בן תורה שהיה בישיבה. אמנם, כאמור, יסוד אהבת תורה זו היה מחמת אהבת הבריות הגדולה שהייתה לו, ובלעדיה לא היה אפשר להגיע לאהבת התורה עצומה כעין זו.

 

וכבר ספרתי כמה פעמים, שפעם נפלה בחלקי הזכות לראות את ראש הישיבה זצוק”ל מיד כשקם – בשעה 3 לפנות בוקר, כשהוא עדיין לבוש בחולצתו בלבד [ולא עם חלוק או ‘ווסט’ כמנהגו], והיטבתי להתבונן איך הוא מתחיל את סדר יומו. וראיתי, שהוא ניגש לש”ס שהיה מונח בארון, ונשקו. זוהי אהבת תורה! כך פתח ה’מירר ראש ישיבה’ את יומו, בנשיקה לש”ס!

כמו כן זכיתי לראות בצורה המוחשית ביותר את גודל אהבת התורה של ראש הישיבה זצוק”ל, בשנות בחרותי בישיבה כאשר הייתי מתאכסן בביתו ואוכל על שולחנו. הייתי כבן ארבע עשרה שנים כשבאתי לישיבה, והייתי ישן ואוכל אצל ראש הישיבה בביתו. לאחר זמן מה חזרתי לחוץ לארץ למשך שנה, ושוב חזרתי לישיבה והתאכסנתי בפנימיה ביחד עם חברי הטוב באותה עת – הגאון רבי רפאל שמואלביץ שליט”א [זצ”ל]. לאחר זמן שבתי ונסעתי לחוצה לארץ למשך חודש, וכשחזרתי לארץ הגעתי לישיבה באמצע הלילה בשעה שראש ישיבה כבר ישן, אך הוא השאיר לי הודעה, שהוא מבקש שאסור ללון בדירתו – שהייתה במקום משרד הישיבה כעת. הלכתי לביתו לישון, וכשהתעוררתי בבוקר ראיתי את ראש הישיבה עומד ליד מיטתי ומחכה שאתעורר ואפקח את עיני. לכשהבחין שהתעוררתי, תיכף ומיד התכופף ונשק לי על ראשי!

הרבנית שמואלביץ ע”ה – בתו של ראש הישיבה, שהיתה אשה גדולה וחשובה עד מאוד, הייתה אופה עוגה לכבוד שבת, ומאחר שראש הישיבה היה לומד כמה שעות לפני התפלה בשבת, הייתה מכינה עבורו צלחת ובה שלוש פרוסות של עוגה, שיאכל מהן לפנות בוקר. בתקופה שהייתי ישן בביתו היא היתה מכינה בפינה אחת שלוש חתיכות מכוסות במפה עבורו, ובפינה השניה שלוש חתיכות מכוסות במפה עבורי, אולם תמיד הייתי מוצא בפינה שלי חמש חתיכות, ובפינה של ראש הישיבה חתיכה אחת בלבד. אמנם לכאורה הוא דבר של מה בכך, אך יש בו בכדי להראות כיצד הרגיש ראש הישיבה כמו ‘אבא’ של כל בחור ובחור מהישיבה, שרוצה שיהיה לבחורים את הטוב ביותר, ואפילו אם מדובר בעוד פרוסת עוגה בשבת בבוקר.

היה נהוג בביתו, שכל בחור שאכל על שולחנו בליל שבת היה אומר בפניו ‘שטיק’ל תורה’. פעם בליל שבועות לאחר הסעודה, אמר לי לעלות לבית המדרש לחדש חידושי תורה, ולשוב בחצות הלילה ולומר אותם בפניו. והנה, זמן חצות הלילה היה לאחר כשלוש שעות, שיעור זמן ראוי ללמוד ולחדש, ומן הסתם תוך כדי הלימוד היו מתחדשים דברים אף לולי דברי ראש הישיבה, ולמרות זאת הורה לי לשוב אליו ולומר לו אותם, משום שידע שמפני כך אשב ואלמד בהתמדה גדולה עם כל המרץ והכוחות, וזו הייתה מטרתו!

מספרים, שכאשר בחר במרן הגר”ח זצוק”ל לחתן עבור ביתו, היה צריך הגר”ח לומר בפניו ‘שטיק’ל תורה’ מידי יום ביומו, עד שאמר המשגיח הגאון רבי ירוחם זצוק”ל כי די בזה, ואז יצא השידוך אל הפועל. אינני יודע אם מעשה זה היה כך במדוייק או לא, אך הוא בודאי מלמד רבות על אהבת התורה של ראש הישיבה זצוק”ל.

תוכחת ראש הישיבה – דברים היוצאים מן הלב

ידועים דברי חז”ל[1], כי ‘דברים היוצאים מן הלב נכנסים בלב’, וביאר בזה בעל חידושי הרי”מ זצ”ל שכאשר הלב מלא וגדוש עד גדותיו, אזי הנמצא בתוכו עולה וגולש החוצה, וחזקה על דברים אלו שייכנסו אל לב השומעים ויפעלו את פעולתם לטובה, משום שאינם אלא דברי הלב.

צורת התוכחה של ראש ישיבה הייתה בדרך של ‘דברים היוצאים מן הלב’. ומאחר שהיה ידוע לכל עד כמה ליבו מלא אהבה לכל אחד ממילא תוכחתו הייתה מתקבלת ופועלת מיד. היה מצוי הדבר, שאברך היה מסיים לומר לו את דברי תורתו, וראש הישיבה היה אומר לו: “אתה יכול לומר יותר טוב”, ותיכף שנכנס זה שאחריו, היה אומר לו: “ראית את האברך שיצא? הוא אמר חבורה טובה” ולא היה בכך כל סתירה, כיון שמרוב אהבתו לכל אחד מתלמידיו היה אומר לו את הדברים שיביאו לו את התועלת המרובה ביותר. ואף אם דברי תורתו היו מצויינים בפני עצמם, מכל מקום אם אפשר להחכים את האומר ולחנכו להתאמץ לחשוב, ולחדד את סברותיו, הרי שמרוב אהבתו לא היה חוסך תועלת זו, ואומר לו את שבלבו, עם המאור פנים המיוחד שקרן ממנו.

גם אני זכיתי פעם ל’תוכחה מתוקה’ זו מראש הישיבה, היה זה כאשר הייתי בתקופת השידוכים והציעו לי הצעת שידוך שלבסוף לא יצאה אל הפועל. אולם ראש הישיבה סבר כי הדרך שהגבתי להצעה הזו, הראתה כי צריך אני לתקן את מידותי. כשנכנסתי בבוקר להתפלל בבית המדרש, ניגש אלי ראש הישיבה באמצע בית המדרש, ואמר לי: “על כל דבר אני יכול לוותר, אולם על מידות לא טובות איני יכול לוותר!” השבתי לו תוך שאני רועד מפחד, כי לא עשיתי כלום מדעתי אלא אחד מרבותי הוא שהורה לי לנהוג כך. כששמע כן ראש הישיבה, נרגע ואמר: “אם כך הורה לך הרב, הרי זה כבר שיקול דעתו שלו, אך העיקר שאתה לא נכשלת במידותיך”, ומיד שב למקומו.

כפי שסיפרתי, כשהייתי צעיר ישנתי תקופה מסויימת אצל ראש הישיבה בבית, אמנם באותה עת לא ידעתי להעריך את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי – להסתובב בד’ אמותיו, שכן הייתה לי תחושה של ידידות וקירבה גדולה, אך הדבר האהוב ביותר עלי היה לקבל ממנו תוכחה, הן בתורה הן בהנהגה. ואני זוכר שפעם אחת עמדתי באמצע החדר והוא הסתובב הלוך וחזור והרביץ בי תוכחה הגונה מבלי שהרפה, והרגשתי באופן מוחשי ביותר שהיא נבעה מתוך אהבת אמת. אכן משום כך, מי שקיבל ממנו תוכחה לא שכח זאת לכל החיים.

פרישות וטהרה – תנאי לאהבת ה’

תנאי נוסף בהשגת אהבת תורה, הוא חיים מתוך קדושה וטהרה, שהרי חיי תורה וחיי עולם הזה הם שני דברים סותרים ואי אפשר שיהיו מתקיימים כאחד. אמנם פשוט שאין חיוב להתנזר לגמרי מכל ענייני עולם הזה, אך הדבר תלוי היאך הוא נעשה, אם באופן של ‘הלעיטני נא’ – רדיפה אחר התאוות, או בדרך ארץ – כפי הנצרך לאדם להתחזק בלימוד התורה ואהבת ה’.

וכן מצינו אצל ראש הישיבה זצוק”ל, שלא הייתה לו שייכות כלל לעולם הזה כלל. כידוע, לאחר המלחמה הוא מנע את עצמו מאכילת בשר בכדי להשתתף בצערם של ישראל, והיה זה בכלל הנהגתו להתרחק מן התאוות בכלל. ופשוט שרק על ידי הנהגה זו ביחד עם שאר מעלותיו שהיו לו, זכה לקירבת ה’ עצומה עד שקרן אור פניו.

 

הוי גולה למקום תורה

עוד לפני שהיה בר המצוה, ברח ראש הישיבה מהבית למקומות תורה אחרים. ועלינו לזכור שהיה לו את הבית הטוב ביותר שיכול להיות – האלטע’ר מסלבודקא, ואמא צדקנית שהייתה מיוחסת 17 או 19 דורות של רבנים, ולמרות כל זאת ברח מהבית משום שהרגיש שהמשפחה מתפרנסת מהישיבה והוא סירב ליהנות מכסף הישיבה. הוא גלה ממקום למקום כשכל שאיפתו היא ללמוד תורה מכל גדולי ישראל, בטלז הוא למד תורה אצל הגאון רבי אליעזר גורדון זצ”ל, תקופה נוספת הוא נסע ללמוד אצל בעל האבני נזר זצ”ל בסוכצ’וב [למרות שבעל האבני נזר היה רבי לחסידים, והוא היה ליטאי, לא ראה בכך כל פגם], אך כנראה שלא הבין את השפה שדברו שם – פולנית חסידית, ונכנס לבעל האבני נזר להתייעץ עמו כדת מה לעשות, השיבו בעל האבני נזר שיסע, תוך שהוא מרעיף עליו ברכות, [איננו יודעים מה הוא בירכו] והוא קם ונסע.

שנה נוספת הוא למד בישיבת ראדין, ובתקופה זו הוא למד שני סדרים בש”ס – מועד וקדשים. הוא התפרנס ממה שהיה לומד עם ילדים, וכן משימושו קצת כגבאי בית כנסת ועזר בסידור המקומות, ובאותם הפרוטות שהרויח, פרנס חמשה תלמידי חכמים שיוכלו לשבת וללמוד, כשביניהם היו, הגאון רבי נפתלי טרופ, רבי אלתר סטוצי’נר אביו של ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ, ועוד שלושה, שלבסוף נהיו מגדולי ישראל.

אמנם בעיקר הוא למד תורה אצל רבו רבי חיים בריסקע’ר, ומספרים שבעת שסיפר על חמיו ראש ישיבת מיר רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל שהיה אחד מגאוני הדור, שאמר שאם יזכה לבוא לעוה”ב ויהיה באפשרותו ללמוד תורה עם מי שהוא רוצה, הוא יבחר ללמוד ביחד עם רע”א, הוא הוסיף ואמר, שהוא עצמו יבחר ללמוד עם רבי חיים בריסקע’ר בעולם הבא.

פעם אחת סיפר ראש הישיבה, שבצעירותו הוא הושיב את מרן הגרי”ז זצוק”ל על ברכיו, משום שהיה הרבה יותר מבוגר ממנו, ולמרות זאת ראינו לאחר שנים רבות, שהיה שולח את הבחורים הטובים ביותר בישיבתו שילמדו תורה אצל הגרי”ז. והיינו משום שכל מחשבותיו היו היאך אפשר להתעלות יותר, ואיך אפשר להעלות כל בחור ובחור במעלות התורה והיראה.

*

מוטלת עלינו החובה להתבונן בגדלותו של ראש הישיבה, ללמוד מדרכיו, ולהגיע לתכלית אהבת ה’, אהבת הבריות, ובפרט אלו בני התורה, ובכך להשיג את מעלת פנחס שלבסוף זכה להגיע לידי קנאות האמורה בפרשה.

והנה כל מי שזוכה להיות תלמיד הישיבה, הרי הוא בהכרח תלמיד של ראש הישיבה זצוק”ל, ואין כוונת הדברים לענין דברי תורתו בלבד, אלא לענין הדביקות בהנהגותיו – אהבת הבריות שמביאה לידי אהבת תורה, והארת פנים הוא הסימן המובהק לקיום מעלות אלו!

וביותר, עלינו לזכור כי ראש הישיבה זצוק”ל לא היה רק שורש הישיבה בלבד, אלא כל האפשרות שלנו ללמוד בישיבה הק’ היא בזכותו בלבד, עד כדי כך שאם רוצים לצייר ולתאר את משמעות המושג ‘ראש ישיבה’, היינו, ראש שכל הפרטים ניזונים וחיים מכוחו – זה היה ראש הישיבה זצוק”ל! ופשוט שעלינו להכיר לו טובה על כך. וכיון שכל שאיפתו הייתה שכל בני הישיבה יחדשו חידושי תורה, ויאמרו מערכות מתוך עמקות ועיון, הרי שחובה עלינו ללמוד מסכתות בעיון רב, לחזור עליהם, ולחדש בהם חידושים נפלאים, ולהוסיף להתעלות במעלות התורה!

 

מידת אהבת הבריות – מיסודות עם ישראל והבריאה כולה

הארכנו לדבר בענין מעלה זו של אהבת הבריות, אך עלינו לזכור כי היא אינה תוספת מעלה גרידא, אלא היא מיסודות עם ישראל, וכפי שאמרו חז”ל (יבמות עט, א): “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים”, והנה שורש מעלת ‘ביישנין’ היא מידת הענוה שהיא מידה טובה שאין למעלה הימנה, אולם יסוד מעלת ‘רחמנים’ ומעלת ‘גומלי חסדים’ היא ‘אהבת הבריות’ שרק על ידה אפשר להגיע לידי מעלות אלו. נמצא, שמעלה זו של אהבת הבריות היא מיסודות האומה ורק על ידה ראוי האדם להתדבק בהקב”ה ולקבל את התורה.

יתירה מכך, שנינו (אבות פ”א, מ”ב): “שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.” ומבואר, כי מעלה זו אינה מיסודות האומה בלבד אלא היא מיסודות כל העולם כולו!

בזמן האחרון נאלצתי לנדוד לדרום אמריקה לצורך הישיבה, ובחסדי שמים זכיתי לראות מראה נפלא ומשמח מאוד. בתי המדרשות היו מלאים בלומדי תורה, ובבעלי בתים השומעים שיעורים לאחר עמל יומם. זו תורה שבאה מתוך אהבת ישראל ומתוך מעשי החסד שהם מרבים בו, ובבחינת ‘תורת חסד’. אנשים נפלאים אלו, הם המחזיקים את העולם כפשוטו ממש!

 

שורש מידות רעות – העדר המלכת הקב”ה על הבריאה

אחר כל אריכות הדברים בענין אהבת הבריות, יש להעמיד כי היפך מידת השלום ואהבת הבריות היא מידת הכעס. שכיון שאדם כועס שוב אין בו את יישוב הדעת להעמיד את עצמו במקום השכנת השלום ואהבת הבריות, מלבד עצם חומר מידת הכעס והמעלות הטובות שמפסיד על ידה וכפי שמצינו בחז”ל (נדרים כב, ב): “אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו וכו’ רבי ירמיה מדיפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טיפשות וכו’ רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעונותיו מרובין מזכויותיו”.

 

וביאר בזה מרן הרב שך זצוק”ל, ששורש כמעט כל המידות הרעות כגון: גאווה, תאווה, קנאה וכבוד, הוא במה שהאדם סבור שיש בבריאה כביכול דבר אחר חוץ מהקב”ה, ובכך הוא פוגם במלכות ה’ יתברך, והיינו, כי האדם הפגום במידות הרעות הללו מחשיב את עצמו לאיש כל יכול, ושאין אדם השווה לו במעלה, ונמצא שבכך הוא מחלל שם שמים, ואין לו כפרה עולמית. אולם מי שמכבד אחרים, הרי אדרבה, הוא ממליך את הקב”ה בעולמו, שהרי כל אדם נברא בצלם אלוקים, ושנינו (אבות פ”ג מי”ד): “חביב אדם שנברא בצלם”, ולפיכך כשמכבדו וגומל עמו חסד כרצונו, הרי בכך הוא מכבד את הקב”ה, ונמצא מרבה כבוד שמים.

יתר על כן, כפי שהתבאר, מי שמחזיק בידו את מידת הכעס ומרחיק את האחרים מעצמו, הרי פוגם בעצם זכותו להצליח בתורה, שהרי יסוד לימוד התורה והזכות ללמדה לאחרים, היא במידת האהבה בתכלית. ומי שמתרחק מאהבת האחרים, ובכעסו מרחיקם מעליו, לא יוכל להצליח בתלמודו!

יעזור הקב”ה ויתן, כי נזכה להינצל מכל המידות הרעות, ונוכל לחיות חיים של אהבת תורה ואהבת הבריות. וזכות החיזוק בעמל התורה ובידיעתה, תהא לזכות נשמתו הטהורה של מורינו ורבינו ראש הישיבה זצוק”ל, ונראה סייעתא דשמיא בכל מעשה ידינו. אמן.

 

[1] עיין ‘שירת ישראל’ לרבי משה אבן עזרא (עמ’ קנו), ובשל”ה הק’ שער האותיות (אות ל’, ו).