דברי הימים
אתרוגי חכם אברהם
תשרי תש”ב. זה עתה הגיע ישיבת מיר לעיר שנחאי. הימים הנוראים עברו וכעת צריך לדאוג לד’ מינים. והנה התגלתה שוב יד ההשגחה שהקדימה רפואה למכה ודאגה מראש לכל מחסורם שני בני הישיבה.
עשרות שנים לפני כן, הגיע לשנחאי מהודו חכם דוד אברהם עם משפחתו. ביודעו כי אין קהילה יהודית מפותחת במקום, חשש חכם אברהם שלא יהיה לו חלב ישראל ואתרוג לברכה בארצו החדשה. לכן הביא עמו עז ושתיל של אתרוג אשר נטעו בחצר ביתו וטיפח במסירות.
שתיל האתרוג נקלט היטב באדמה, ובטיפולו של הגנן הסיני המסור גדל והצמיח פירות אשר סיפקו אתרוגים כשרים לבני הקהילה. גם עץ הדסים צמח בחצר ביתו של חכם אברהם אשר חילקם בעין יפה ליהודי המקום.
לולבים היו מצויים במקום וגם ערבות גדלו למכביר ליד הנהרות.
גם בני הישיבה זכו באתרוג והדסים מחצר ביתו של חכם אברהם. כך זכו לקיים באותה שנה את מצוות ד’ מינים בהידור גם בשנחאי הרחוקה.
אולם, לאחר שהצטרפה שנחאי למלחמה, אסרו היפנים את כל אזרחי “מדינות האויב” וביניהם גם את משפחת אברהם שהחזיקה באזרחות בריטית. בית המשפחה הוחרם וקצין יפני עבר לגור בו.
לקראת חג הסוכות תש”ג נבצר מבני הקהילה להגיע לעץ האתרוגים של חכם אברהם. בצר להם שכרו נער סיני שהסכים להסתכן, להסתנן לחצר הקצין ולהביא משם כמה אתרוגים. הפעולה הצליחה, ואכן גם באותה שנה זכו לאתרוגים מהודרים. אולם מאוחר יותר הדבר נודע לקצין היפני וביום בהיר אחד ציוה לגדוע את עץ האתרוגים שבחצרו.
שנות גלות הישיבה
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
מאמרים שנאמרו מפי מרן המשגיח זצוק”ל בשנות גלות הישיבה הקד’ בשנחאי
למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל וכו’ (ויקרא כג, מג)
מבואר בגמ’ (סוכה יא) כי ר”א אומר שהיו אלו ענני הכבוד. וכן הובא ברש”י עהפ”ס.
וצריך להתבונן, מהו הענין המיוחד של ענני הכבוד שעי”ז קבעה התורה מצות ישיבת סוכה, הלא תכליתן של ענני הכבוד היתה רק להציל את ישראל, והרי כל עצם הווייתם של בני ישראל היה בגדר נס, ולשם מה נקבע לדורות הזכר לנס ענני הכבוד בלבד, הרי במדבר עצמו אי אפשר היה לחיות, בין משום שהמדבר היה מלא מזיקים, כמבואר בפסוק (דברים ח) נחש שרף ועקרב וכו’, ובין בגלל שלא היה מים לשתות ולא לחם לאכול, ורק הקב”ה המציאם כל צרכיהם בנסים גלויים, במן, בבאר וכו’ וכו’ א”כ למה ייחדה התורה את הנס של ענני הכבוד לזכרון לעולם ע”י מצוות סוכה יותר משאר הנסים.
ונראה שבאמת כל הברואים כולם חביבים אצל הקב”ה, כמאמר חז”ל (אבות ג’ י”ח) חביב אדם שנברא בצלם. אכן החביבות שיש לו ית’ לישראל היא נעלה מעל כולם, כמ”ש חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, ועל ידי ענני הכבוד נתגלתה לכל העולם כולו חביבות זו שזכו לה בני ישראל. כי בהם הראה הקב”ה שהשגחתו עלינו היא יותר מכל שאר בני אדם. וכמ”ש בפסוק (במדבר ט יח) כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו ובהאריך הענן וכו’ ויש אשר יהיה הענן ימים מספר וכו’. היינו, שע”י הענן ראו כל העולם כולו שהקב”ה משגיח על בני ישראל ומשפיע עליהם.
נמצא שאף שהבורא ית’ זן ומפרנס כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כינים, מ”מ ישראל נתרוממו ונתעלו משאר כל האומות בזה שהקב”ה הראה לעין כל השגחתו עלינו.
וכן שאר הנסים שהיו להם במדבר, כמו הבאר והמן ושמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח), אין העיקר מה שהיה להם לחם לאכול ובגדים ללבוש, כי כל העולם יש להם כן. רק העיקר הוא גילוי האור והשפע של הקב”ה שממנו ית’ הגיע להם כל זה.
ומה שעלינו להבין הוא, שאם ישראל זכו אז להשפעה כזו של רחמים והתקרבות ודבקות בה’, אותה ההשפעה נשארה לעד. כי הלא אנו נשארנו עם סגולה של הבורא ית’ מאז ועד עתה. ואף שאין לנו עכשיו לא ענני הכבוד, לא מן ולא בארה של מרים, אבל אלו הדברים דמלמטה אינן אלא המדרגה התחתונה מן ההשפעה הבאה מלמעלה ששם המקור שלהם. ושם למעלה הוא בלי גבול ותכלית, רק בהשתלשלות למטה לעוה”ז עולם הגשמי הוא בצמצום. אבל ההשפעה האמיתית הבאה מלמעלה היא עדיין קיימת עד היום אף שלא ניכרת היא לעיניים.
ולפיכך נקבע חג שמחתינו במצות סוכה, כדי שתבא לנו מצוה זו לזכרון למען נדע כמה שאנו חביבים למקום, שזהו האושר הקיים וההצלחה האמיתית, וא”א לשער כלל גודל השפעת הבורא היום בהסתר, שאינו פחות ממה שפעם היה ניכר ע”י ענני הכבוד.
“יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו וגו’ ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה וכו’ (קהלת ד, ה)
ומבאר המדרש קהלת רבתי: יש אחד – זה הקב”ה שנאמר בו ה’ אלקינו ה’ אחד, ואין שני – שאין לו שותף בעולמו, גם בן ואח אין לו, אח, דהיינו זווג (כמבואר במתנות כהונה) אין לו בן מאין יש לו, אלא שחבב הקב”ה לישראל וקראם בנים שנא’ (דברים יד) בנים אתם לה’ אלקיכם, וקראם אחים שנאמר (תהלים קכב) למען אחי ורעי. ואין קץ לכל עמלו – לכל מה שעשה בששת ימי בראשית. ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה – לא להדבק בדרכיו, אם אין הצדיקים עומדים ומסגלים מצות ומעש”ט לפניו אין זה הבל שברא הקב”ה בעולמו, עכ”ל המדרש.
כוונת המדרש הוא לבאר כמה אוצרות יש למי שעושה רצונו ית’ ומסגל עצמו במצוות ומעשים טובים, שהרי הבורא ית’ אשר ברא הכל בששת ימי בראשית, הוא העתיד ליתן שכר לעושי רצונו, א”כ יכולים אנו לצייר שכמו שהבורא ית’ שיכולתו הוא בלי תכלית כן מתנת שכר יהיה בלי תכלית. ובפרט שהכל עשה בשביל ישראל החביבים אליו כ”כ עד שקראן בנים וגם אחים. א”כ יכולים להבין כמה כדאי הוא לקיים מצוות וללמוד תורה וכו’ וכו’.
וא”כ מן התמיה והפליאה הוא שאנו מוצאים שהמצב הוא להיפך, שלא רבים יחכמו, ואדרבא הבני עלייה המה מועטים, ואיך זה יתכן. באמת אי אפשר להבין למה אין כל אדם שומר תורה ומצוות, הרי הסוחר שיודע שיש מקום להרויח עושר גדול אף על ספקות לא ימנע מעמל וטרחה לעשות מסחר, וא”כ בענייני עולם הבא הלא יש ריווח לאין שעור ותכלית, ומדוע מזניחים מלהדבק בדרכיו, אין זאת אלא “הבל ורעות רוח”. כלומר מעשה יצר הרע. ובלעדי זאת א”א להבין איך יכול אדם להפסיד אושר גדול כזה.
עיין עוד שם במדרש שדורשים שם, אחד – זה אברהם, ואין שני – שאין לו בן זוג, ובן אין לו – בשעה שא”ל הקב”ה קח נא את בנך את יחידך אז לא ראה שיש לו בן וכו’, עיי”ש כל המדרש.
ביאור הענין של הב’ מדרשים, שדברי המדרש שהבאנו לעיל על אותם שיש להם אפי’ קצת אמונה שיש עליהם לקיים המצוות מצד גודל השכר העתיד להם, וכאן מדברים אודות מי שכבר זכה למדרגות גבוהות ועליו לראות מאברהם אבינו איך יתכן לאדם הקרוץ מחומר להפשיט את עצמו מכל גופניות ולהדבק כ”כ באלקיו, עד שביכלתו לשחוט את בנו יחידו במנוחה. אין זה אלא התפשטות הגשמיות לגמרי. וזהו שאומרים אלקי אברהם. וע”ז מסיים המדרש שכל מי שאינו עושה כמותו גם זה הבל, הרי לנו כמה מוטל עלינו להשתלם בעבודת ה’, עד שאם לא נשתדל להגיע למדרגה כזו של האבות הק’
אנו נקראים “הבל ורעות רוח”.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
שבת סוכות
בענין אגד לולב
סוכה דף י”א ע”ב לימא כתנאי (אי אמרינן קציצתן זו היא עשייתן או לא) עבר וליקטן פסול דברי רבי שמעון בר יהוצדק וחכמים מכשירין…… לא דכ”ע לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי מאן דמכשר סבר לא ילפינן לולב מסוכה ומאן דפסיל סבר ילפינן לולב מסוכה.
ואי בעית אימא אי סבירא לן דלולב צריך אגד כולי עלמא לא פליגי דילפינן לולב מסוכה והכא בהא קמיפלגי מר סבר צריך אגד ומר סבר אין צריך אגד וכו’. כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר… לעולם רבנן היא ומשום שנאמר זה קלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות.
הנה מבואר בגמ’ דלמסקנא גם למ”ד לולב א”צ אגד מ”מ מצוה לאוגדו משום זה קלי ואנוהו (ולרש”י בדף ל”ג ע”ב אינו מצוה בעלמא אלא חיוב, וע’ טור תרנ”א וב”י וב”ח שם). ובפשוטו נראה דאגד זה משום נוי אינו אלא שנראה אגוד וכמו בכל מצות זה קלי ואנוהו וכגון ספר תורה נאה וסוכה נאה. ולפי”ז היה נראה דכל שנוטל לולב שיש עליו קשר יוצא דין זה קלי ואנוהו.
והנה איתא לקמן דף ל”ג ע”ב ברש”י וז”ל שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא ואפילו רבנן דפליגי עליה דר’ יהודה ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאוגדו כדתניא לעיל משום זה קלי ואנוהו ואוקימנא כרבנן עכ”ל. וכן פסק בשו”ע.
והנה כתבו תוס’ גיטין מ”ה ע”ב בשם ר”ת דגוי לא יאגוד הלולב דכמו שאמרו בגמ’ דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ולכן פסול הגוי לכתיבת תפלין כמו כן סבר ר”ת דאמרינן בלולב כל שישנו בנטילת לולב ישנו בקשירת לולב, ולכן גוי שאינו בנטילת לולב ג”כ אינו בכלל קשירת לולב.
ולכא’ ק’ על ר”ת דאין דין מעשה קשירה כלל בלולב והרי מפורש בסוגיין בסוכה דף י”א דלמ”ד לולב א”צ אגד אינו אלא משום זה קלי ואנוהו, וא”כ לכא’ אין דין מעשה קשירה כלל אלא שיהא נראה אגוד, ואין נ”מ מי אגדו.
ובאמת כבר הק’ האבני נזר בסי’ תל”ג אמאי מקפיד הגמ’ דוקא על קשר ולא עניבה או כריכה והלא אינו אלא משום זה קלי ואנוהו ואין נ”מ בנוי בין קשר לעניבה. ולזה פי’ האבני נזר דאינו הידור משום נוי וכמו ספר תורה נאה, אלא דהוי הידור במעשה לקיחה. וביאר דכיון דצריך לקיחת ג’ מינים ביד אחד וכמו דמבואר בירושלמי דדרש כיון דכתב קרא ו’ לחבר כל המינים דכתיב כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ודרש מזה הירושלמי שיהיו כולם ביד אחד, לכן יש בזה הידור.
(וע”ע בזה באבני נזר תצ”ב שפי’ כן גם בכוונת הבבלי שאמרו בדף ל”ז ע”ב אמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דלמא נתרי טרפי ופירש”י דהוי חציצה בין המינים, ופי’ דאף דלא בעי אגד אבל עכ”פ צריך לקיחה כאחת, וע”ש אות ט’ שכתב ענין נוי כמו שפי’ לעיל סי’ תל”ג, וע”ש באבני נזר דאף להרמב”ם דיוצא בזא”ז מ”מ לכתחלה בעי בבת אחת, ודלא כחי’ ר’ ראובן שכתב דלפי הרמב”ם ובה”ג יש לפרש בגמ’ הנ”ל משום חציצה בין ידו למינים ולא כפירש”י בין המינים, וע”ע רש”ש שפי’ כן באמת ודלא כרש”י.
ובלשון השו”ע תרנ”א א’ לכא’ אין ראיה לכאן או לכאן. ובגר”ז שם סעיף ה’ פי’ דחוצץ בין ידו ללולב. וכעין דברי האבני נזר הנ”ל ע”ע חלקת יואב או”ח ל”א שהוכיח ג”כ מדף ל”ז דצריך ליטלן לכתחלה בבת אחת ודרש מלשון וי”ו של וענף עץ עבות וערבי נחל.
דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l
כתב הרמב״ם (פ״ח מהל’ לולב הל’ י״ב) ״אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר (ויקרא כג, מ) ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים״. למדנו מדבריו, שיש דין מיוחד של שמחה בחג הסוכות, ומקור דין זה הוא מן הכתוב ושמחתם לפני ה’ אלקיכם.
ולכאורה צ״ב, שהרי בגמ’ (סוכה דף מ״ג ע״א) דרשו כתוב זה דושמחתם לפני ה’ אלקיכם על לולב, שמצות לולב במקדש היא שבעת ימים, וא״כ איך נדרש מכאן מצות שמחה, ואף שאמנם לשון הכתוב הוא ושמחתם, אך הרי הוא נדרש בגמ’ על לולב, ומנא לן דין מיוחד של שמחה?
המבואר מזה, מהו חיוב שמחה בחג, שהשמחה צריכה להיות שמחה של מצוה. ומה שכתוב בתורה ושמחתם, הכוונה לשמחה של מצוה. והיינו, שבודאי עיקר הכתוב הוא על מצות לולב, אך התורה קראה לזה בלשון ‘ושמחתם’, כי על ידי הלולב מתקיים שמחה של מצוה. ונתבאר מזה שהשמחה של מצוה היא עניינו של חג הסוכות.
והנה הרמב״ם ז״ל כתב שם (הל’ ט״ו) ״השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציוה בהן, עבודה גדולה היא״, הרי ששמחה של מצוה נקראת עבודה. וא״כ זוהי עבודת חג הסוכות, להרבות שמחה של מצוה.
ומעתה יש לנו ללמוד עוד, דהתורה עצמה הרי היא השמחה היותר גדולה, ומה אם עבודה של אחת המצוות היא שמחה, התורה עצמה לא כל שכן שהיא השמחה הגדולה ביותר.
עוד מעט מתחיל הזמן, עוד מעט ניכנס לשמחת תורה, ואחריו אנו נכנסים לזמן חורף, ובזה הרי נכנסים לשמחה של מצוה. נכנסים לישיבה -זוהי שמחה של מצוה. כשמתקרבים לזמן, שבו נתחיל ללמוד מסכת חדשה, הרי זו שמחה של מצוה, זוהי שמחה של התורה עצמה.
מרן רה”י הגאון הגדול רבי נחום פרצוביץ זצוק”ל
מתוך דרשה שאמר בסוכת הישיבה בשמחת בית הואבה תש”מ
Parsha Preview
Harav Hagaon Moshe Ahron Friedman Shlita
A Hug from Hashem
Succos
Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman shlita
While the Yom Tov of Succos is one of the Shalosh Regalim, it’s also part of the Yamim Nora’im: Rosh Hashanah, Yom Kippur and Succos.
The Sfas Emes and others explain that just as after cheit ha’eigel — and the subsequent kapparah and the teshuvah culminating on Yom Kippur with the second luchos — Hakadosh Baruch Hu gave Klal Yisrael the Mishkan as an expression of the tikkun of the cheit, similarly, after Yom Kippur, the Eibishter gives us a place for hashra’as hashechinah, in the form of the succah.
The Mishnah in Taanis says that if it rains on Succos, it’s a siman klalah, and gives the following mashal: למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. We typically understand this mashal to mean that the servant is bringing wine to his master, and the master throws the wine at him. But the Gra explains it differently. Wine, in the times of Chazal, started with a thick syrup that had to be diluted with water. Wine, which is red, represents the middas hadin, which we experience on Yom Kippur. Then, we “dilute” that middas hadin with the water of Succos, which represents the middas harachamim. In the mashal, the servant comes to pour water into the wine, but the master throws the water away and doesn’t accept it. What’s left, then, is only the thick wine syrup, the middas hadin. What we need is that the Master should accept the water in order to dilute the din with rachamim.
After Yom Kippur, we are compared to a baby that’s born prematurely, and needs to be placed in the sterile environment of an incubator. During (and hopefully eventually after) the corona pandemic, we can understand all the more that we have to sometimes be in a sterile, cordoned-off area where we say, “The bad can’t come in here.” And indeed, the first letters of the words: וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ form the word סוכה (for this purpose, Hashem is represented with a hei, not a yud). This signifies that after the forgiveness of Yom Kippur we enter the sterile, secure environment of the succah, which is צלא דמהימנותא.
On the other hand, we are taught that the whole person can enter the succah, even with his muddy shoes or boots. Perhaps we can suggest a chiddush, based on Rav Chaim Volozhiner’s teaching that when Hashem instructed Moshe Rabbeinu to remove his shoes at the sneh — שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ — the “shoe” was an allusion to the guf. A person’s neshamah can reach the heavens — וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — and Moshe Rabbeinu at the sneh was on a level where Hashem was telling him to separate himself from his body. Either way, we see that shoe represents the body. Accordingly, when we say that a person can enter the succah with his shoes or boots, what we mean is that even the body of the person, with all his 248 limbs, can go into the succah.
The succah is formed entirely of Names of Hakadosh Baruch Hu. The gematria of סוכה is 91, and the two inner letters — vav and chaf — add up to 26, corresponding to the Shem Havayah, while the two outer letters — samech and hei — add up to 65, corresponding to the Shem Adnus. All together, the gematria of סוכה includes both, representing the full Name of Hakadosh Baruch Hu.
In Hilchos Succah, if the succah meets all the halachic requirements down to the last detail — in terms of dimensions, s’chach, walls, lavud, etc. — then it’s a succah, a place of צלא דמהימנותא and protection: it’s the Names of Hashem. But if it diverges even a drop from the requirements — for instance, if it’s only 9.5 tefachim or a bit more than 20 amos — then it’s nothing more than a hut. The difference between kosher and non-kosher can be just a hairsbreadth, as we find with many other areas of halachah, such as chametz and matzah. If there’s a detail missing in the succah then it’s not a succah!
Turning Aveiros into Zechuyos
The passuk in Parashas Haazinu says: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ, and Chazal see this as an allusion to Succos. On the word יְסֹבְבֶנְהוּ, Rashi comments:
שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגיגית.
Apparently, holding the mountain above Klal Yisrael’s heads was part of the maalah of יְסֹבְבֶנְהוּ, not a b’dieved. And then Rashi adds, regarding the word יְבוֹנְנֵהוּ: שם בתורה ובינה. Accordingly, we can explain that יְסֹבְבֶנְהוּ refers to the external protection afforded by the succah and the ananei hakavod, by virtue of our being told — even forcibly — what to do and what not to do. When a person is told what to do or coerced to do something, there’s usually a reaction of “No, I don’t want to listen,” but that’s part of the maalah of יְסֹבְבֶנְהוּ, which alludes to protection from the outside world. The word יְבוֹנְנֵהוּ, on the other hand, alludes to building our inside world, through the process of צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.
Another passuk that alludes to Succos is: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. The left is a reference to the middas hadin of Rosh Hashanah and Yom Kippur; indeed, the wordsתַּחַת לְרֹאשִׁי allude to Rosh Hashanah. But then we get a hug from Hakadosh Baruch Hu, on Succos: וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.
The sefarim say that just as there are Aseres Yemei Teshuvah between Rosh Hashanah and Yom Kippur, there are ten more days between Yom Kippur and Hoshana Rabbah, which are ten days of teshuvah mei’ahavah. When a person does teshuvah out of love, his aveiros turn into zechuyos.
This idea is also derived from the Gemara that says (Succah 53a):אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה. The word חטים can be read chet yam, as if to say, “You can go retrieve the sins that you threw into the sea when you did תשובה מיראה and said Tashlich, because now that you did תשובה מאהבה, those sins have been transformed into merits.”
After Yom Kippur, we go into the succah as a form of galus. By this time we have done תשובה מיראה, through which זדונות נעשין שגגות, but we still need galus. If so, however, we should have to stay in the succah a whole year. Why don’t we? Because after Succos, once we’ve made the switch to תשובה מאהבה, our aveiros become merits: זדונות נעשין זכויות, so we don’t need the galus of the succah anymore.
Turn Over Your Heart
This switch is alluded to in the dalet minim as well. The esrog is referred to in the Torah as: פְּרִי עֵץ הָדָר, the last letters of which spell יצר. The esrog, then, represents the yetzer hara; indeed, the word אתרג is an acronym for: אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה. Similarly, the Torah describes the eitz hadaas as וְנֶחְמָד, and the Targum renders that as ומרגג, which is similar to the word אתרג. We take that esrog, the yetzer, and we hold it upside-down. Of course, the reason is that we shouldn’t perform the mitzvah before making the berachah, but by turning over the esrog we also show that a person is supposed to turn over his yetzer and do teshuvah mei’ahavah.
The esrog represents the heart, and we turn over is the heart and become a different person, both through turning the heart and through going into the succah, which is the place of the Shechinah.
The passuk says (Tehillim 63): צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, and, if we put aside all of our personal tirdos, we have this incredible desire for closeness to Hashem, especially now, with everything we’re going through. On the words: כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, Rashi comments:לשון תאוה ואין לו דמיון. Simply understood, what Rashi means is that in the rules of dikduk the word כָּמַהּ, with the meaning of taavah, doesn’t appear anywhere else in Tanach. But I heard it explained that the actual taavah we have for the Ribbono Shel Olam is what has no parallel or comparison: ואין לו דמיון. The yearning we have for a relationship with the Ribbono Shel Olam, the אַחַת שָׁאַלְתִּי, is something that does not exist in any other context.
We should be zocheh to take the days of Succos, of the זמן שמחתנו, with the dalet minim to truly make this turnover and bring our hearts to צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי and be totally surrounded by the צלא דמהימנותא and connected to the Ribbono Shel Olam.