סוכות

I heard from הג”רח שמואלביץ ז”ל that the בעל קצות החושן was a big עני and he wrote his ספר the קצות on a barrel. He had no table and ר’ חיים said that if he would have had a table, he would not have been able to write this ספר.

What is the הבנה of this?

The ג”מ says in סוכה “צא מדירת קבע ודר בדירת עראי”

This is the יסוד of מצות סוכה.

However, this מצוה of סוכה with the יסוד of דירה עראי is really the יסוד of all of our life. All of our lives we live in עוה”ז like a דירה עראי. All of the גשמיות, we eat and sleep in this world is really עראי. Our main purpose in this world is to learn תורה and do מצוות.

As far as we are מקיים this יסוד of living in this world עראי, that is how much we will be מצליח in our   תורה and מצות.

This is why ר’ חיים שמואלביץ ז”ל said this story of the קצות in the סוכה, because the קצות was so מצליח because he had almost no עוה”ז!!

סוכה shows us how to live all year. We are allowed to eat and be נהנה from עוה”ז how much we need, but knowing that all our purpose is to be strong to serve ה’.

The רמב”ם says if we eat and sleep על מנת to be strong, we are serving ה’ even with our עוה”ז  (עובד ה’ תמיד)

This is the reason why all גדולי התורה were מצליח all the דורות because they lived מצות סוכה  all year, not only on סוכות. And this is the best life in עוה”ז.

The משנה in אבות says:

פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן- ובתורה אתה עמל……””

Sounds very sad, but אם אתה עשה כן, if you do this, we can’t explain it-do it and you will see –  אשריך בעוה”ז- this makes you really happy in עוה”ז.

יהי רצון that we will all do this and אשריך בעוה”ז וטוב לך בעוה”ב .

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

היתכן לצאת מן הישיבה מידי שנה?!
סיפר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט”א, ראש ישיבת ‘עטרת ישראל’: כשביקרתי את בעל המוחין ובעל הנפש הגר״י אלאי זצ״ל, זכיתי בשעה של התרוממות וקורת רוח, הן מאישיותו המקסימה והן מזכרונותיו שהעלה בפני מימי ישיבת מיר העתיקה, בימיה הזוהרים.

בין השאר סיפר, כי נוהג היה מרן המשגיח הגה״צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצוק”ל לפזז ולכרכר לפני ספרי התורה, בשעת ההקפות בשמחת תורה.

מידי פעם היה עוצר, מקיש בידיו על גבי הבימה, ומנביע פנינים קצרות להמריץ, לעודד ולהתפעל.

פעם אחת, נזכר הרב אלאי זצ״ל, נשמעה נקישתו של מרן המשגיח זצוק”ל, הכל נעצרו. השלך הס, ורבינו ירוחם הרעים בקולו: ”האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו”.

״היתכן״?! כך הוסיף והרעים, ״וכי יעלה על הדעת, לנסוע מן הישיבה מידי שנה…

״היתכן?!

״כלום כך מקווים להגיע אל מחוז חפץ?! [-לעוה”ב] “המינימום הוא, ‘האומר… לא ראיתיו’, ‘לא הכיר’, ‘לא ידע’. והמדובר הוא, אפילו באביו ובאמו, באחיו ובבניו״… מבהיל!

ואנן מה נענה אבתריה?!

דרכה של תורה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“דרכה של תורה” – לקבל המתיקות שבתורה

“וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען” [לז א] ופי’ רש”י [שם, ב] רש”י ‘וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקדוש ברוך הוא לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה’.

חיי צער תחיה – הדרך להשגה בתורה

דברי רש”י צע”ג, מה ביקש יעקב אבינו, וכי ביקש ליהנות משלוות עולם הזה, הלא יעקב אבינו ישב ולמד י”ד שנים בישיבה של שם ועבר, ובכל אותם שנים לא עלה כלל על משכבו אלא היה עוסק בתורה כמבואר ברש”י [כח, יא] וכי עכשיו הוא מבקש לעצמו ליהנות מהעולם הזה, ודאי שלא. כל מה שביקש הוא שיוכל להמשיך לשבת ללמוד בעולם הזה בלי טרדות והפרעות, א”כ למה הקב”ה כביכול ‘גער’ בו על כך שביקש לעסוק בתורה מתוך שלווה.

והביאור, שעל זה גופא השיב לו הקב”ה ‘לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה’. פה, בעולם הזה, אין מנוחה. המקום להנות מזיו השכינה מתוך נחת ושלוה הוא רק בעוה”ב. שם אפשר לשבת ולהידבק בה’ יתברך בלי דאגות וטרדות. אולם עוה”ז דומה לפרוזדור המביא אל התכלית שהיא עוה”ב, וכאן זהו רק ההיכי תמצי שמאפשר ומזכה לנו את הכלים להגיע לשם, ולכן כאן זה המקום של העבודה והעמל, לא של שלוה! אלא עבודה מתוך עמל וטרדה.

וכן מפורש במשנה באבות משנה מסכת אבות [פ”ו מ”ד] ‘כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל’. זוהי דרכה של תורה בעוה”ז, מתוך קושי ודחק, והקושי אינו מצב שנהיה בעל כרחך, אלא אדרבה הוא הדבר הטוב שעל ידו זוכים לעוה”ב, למקום השלוה והמנוחה האמיתי. “אנו עמלים ומקבלים שכר”, היינו על עצם העמלות והקושי שאנו עמלים, והקושי הזה הוא ההשקעה לקבלת השכר בעוה”ב. וזהו מה שהשיב הקב”ה ליעקב אבינו, שהשלוה בעולם הזה היא סתירה למה שמתוקן להם לצדיקים לעוה”ב, ואדרבה לימוד התורה שבעוה”ז יהיה מתוך עמל וקושי.

חיי צער תחיה – להיות מוכן לחיי צער

הראש ישיבה ר’ חיים נתן שיחה שלמה[1] על כך שלימוד התורה צריך להיות בלא מותרות כלל אלא רק מתוך הדחק, וכדברי התנא באבות דר”נ [פ”ג ו] “טוב דבר אחד בצער ממאה בריוח”, וכן באבות [פ”ה מכ”ג] “לפום צערא אגרא”, והיינו שהחשבון לערך העבודה הוא לפי הצער, והרי שעיקר העבודה שתהיה מתוך צער. והראש ישיבה מביא והולך עוד הרבה דוגמאות מחז”ל עד כמה צריכה עבודת ה’ ולימות התורה שתהא מתוך צער ודחק בפועל, וכל שיש לו כל שהוא מן המותרות מעבר לדחק וצער, הרי חסר בעיקר העבודה והשכר לעוה”ב.

אינני יודע אם מותר לומר דלא כהראש ישיבה, אולם יש הרגשה שהפשט במשנה “פת במלח… וחיי צער” הוא אחר לגמרי. נראה דהנה לא כתוב כלל שצריך ללמוד עם צער ודאגות, אלא צריך להיות מוכן לחיי תורה בתנאים כאלו, ולאו דוקא שזה יהיה המצב בכל רגע ורגע. אלא אדרבה אדם צריך לחיות בהרגשה שכל העולם שייך ומוכן להנאתו, וכמ”ש במשנה [סנהדרין לז, א] “כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם”, ועי’ ביד רמ”ה שם ‘שכל הנבראים בעולם של מטה, לא נבראו אלא בשביל האדם, כי הא דתניא לקמן (שם ל”ח א) אדם בערב שבת נברא, מפני מה נברא בערב שבת, כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטירין ושכללן והתקין סעודה ואח”כ הכניס אורחים’. והיינו שכל מה שנמצא וקיים בעולם, כל הבניינים וכל הפלאים שמתחדשים בבריאה, הכל בשביל היהודי שיכול לשבת וללמוד.

ויותר מכך, אם החיוב על לימוד התורה שיהיה מתוך צער ודחק ודאגה, אם כן צריך להבין עבור מי נבנה כל העולם וכל השכלולים, הרי ודאי יש מטרה ותכלית לכל אלפי האלפים של הכלים והחידושים שנעשים כל העת. אלא התכלית היא להנאת ושימוש לומדי התורה. אין כל חסרון אם יהיה לאדם דירה נאה וכלים נאים, ומותר בהחלט שייהנה מעולם הזה. אבל, צריך להיות מוכן ומתאים לכך שאף בלי כל אלו, גם אם ח”ו יישאר רק עם פת במלח, ימשיך לשבת וללמוד בלי שום שינוי והפסקה. ראינו אצל כל ה’גדולים’ שלא קיימו ‘חיי צער’ בפשט הפשוט של צער ממש, אלא היו שרויים כל הזמן בשמחה גדולה, שמחת חיים וסיפוק. תראו את ה’בית מדרש’, הכל מלא שמחה וצעקות של שמחה ומקיימים בהידור “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”, מתוך שמחה כפשוטה ולא מתוך עצבות וצער. אולם מאידך כל אחד ואחד צריך להיות מוכן בכל נפשו למצב של ‘פת במלח’, וכל שינוי שקורה במצבו לא ישפיע כלל וכלל על עמל התורה שלו. ומי שאינו מוכן לכך בכל ליבו, חסר בכל עמל התורה שלו. ומי שמרגיש וחי בתוך הסכמה גמורה ללמוד תורה בכל כוחו גם אם יצטרך לישון על הארץ, הוא זה שמקיים את דברי המשנה ‘כך היא דרכה של תורה, פת במלח וכו”.

לפום צערא – הצער שבתוך הלימוד

ומה שאמרו חז”ל “לפום צערא אגרא”, הכוונה לצער שבלימוד התורה. עמלות ויגיעה אינם דברים קלים כלל וכלל, יש בהם צער, יש בהם טירחה וטירדה, וכמו שכותב רש”י בשבת [פח, ב] ‘למיימינים בה, עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה’. אדם שמטריד את עצמו וטורח ועמל להבין את מה שלומד, ודאי יש לו צער וקושי. ועל הצער הזה כתוב “אנו עמלים ומקבלים שכר”. אבל לא כתוב שהצער הוא מכך שהוא מונע את עצמו מכל ההנאות.

ולפי”ז מבואר מה שהשיב הקב”ה ליעקב אבינו, שבלימוד התורה ועבודת ה’ המתקיימת בעולם הזה, אי אפשר לבקש שתהיה בתוך שלווה ומנוחה. כיון שעמל התורה והצער שמצטערים בעמלות ובהתייגעות בעסק התורה, הוא ההיכי תמצי לקבל את השכר ולהגיע אל המנוחה והשלווה בעולם הבא. והעיקר שיצער עצמו וייטרד מהמנוחה בתוך עסק התורה וההתמדה, אך לא שייסר את עצמו בהימנעות וביטול כל ההנאות שיש לפניו בעולם הזה.

אמנם לכאורה יהיה קשה על הפשט הזה ממה שאמרו חז”ל [הובא בתוס’ כתובות קד, א ד”ה לא] ‘עד שאדם מתפלל שתיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו’. ומשמע לכאורה שמעדנים זה סתירה ללימוד תורה. והביאור הוא, שעליו להתפלל שלא ייכנסו מעדנים, כאשר מחפש ומבקש אותם לשם ‘מעדנים’ ותאוות. שאם אכן מחפש אחר התאווה בכדי ליהנות ולקבל את הסיפוק שלו מאוכל והנאות, אה”נ וזוהי סתירת מוחלטת לתורה ועל זה צריך כל אחד להתפלל. אולם אם יש לו מעדנים ונהנה מהם בכדי שיהיה לו מנוחה וכח לצורך לימוד התורה, אין בכך כל סתירה. וכמו שראינו אצל יצחק אבינו שציותה ליעקב [כז, ט] “לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב”. וכי היה ליצחק אבינו ‘אהבה’ לגדיי עיזים, ודאי שלא. אלא היה צריך יצחק למטעמים בתורת היכי תמצי. מטעמים לעונג שבת, מטעמים לשמחת יו”ט, לצורך תלמוד תורה, וכאשר הובאו המטעמים ליצחק לצורך קיום מצוה, לצורך תלמוד תורה, מצא בהם טעם טוב והנאה. ואיך בכך כל חסרון אלא אדרבה זהו חלק מהמצוה שמקיימים בתענוגי האכילה, כמו עונג שבת ושמחת ימים טובים, ופשוט שאין בכך כל סתירה לתורה.

העוה”ז של ת”ח – ה’מטעמים’ ש’אהב’ יצחק  

והנה לכל אחד יש טעם בהנאות, יש אחד שנהנה מדבר אחד וחבירו נהנה בדבר אחר, כל אחד לפי הטעם שטבע בו הקב”ה. וכי יש איזה חסרון בכך שיהיה לאדם ‘טעם’, פשוט שאין זה חסרון כלל. מתי זה חסרון, כאשר משתמש בטעם שטבע בו הקב”ה לשם השגת התאווה. כאשר כל העולם שלו נכנס בתוך ה’שניצל’ אז זה איום ונורא, אז זה מונע אותו להצליח בעמל התורה וגומר לו את כל השכר והעונג השמור לעוה”ב. על זה אמרו חז”ל שצריך להתפלל בלי הפסקה שלא ייכנסו המעדנים לתוך גופו, כאשר מכניס אותם בתורת מעדנים למטרת תאוותיו.

זכורני מר’ חיים קמיל, שהיה לו בהחלט טעם במאכלים, האם זה הפריע לו, האם זה גרם לו לחסרון בלימוד התורה. ההיפך הגמור, זה היה לו לסיוע ועזרה בלימוד התורה. הגדר של אכילתו היה כמ”ש אצל יצחק [שם] “ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו”. יש “מטעמים” ויש “מטעמים”. יש מטעמים שמחפשים אותם משום שהטעם הוא העיקר והתכלית, וכל האכילה היא רק לצורך סיפוק התאוה, ואז זה דבר נורא. ויש מטעמים כאשר אהב יצחק, שיש להם תכלית להיות אמצעי לסיוע ועזרה בלימוד התורה ועבודה ה’. וזו היתה אכילתו של ר’ חיים קמיל, בתורת “מטעמים” של יצחק אבינו שאמנם היה בהם הנאה וטעם, אולם הכל עבור ההכנה ללימוד התורה ועבודה ה’, וכאשר הם משמשים לצורך זה, הרי הם כדבר חיוני ומוכרח ולא בתורת ‘מותרות’ שהם מלשון תוספת ודבר מיותר שאפשר להסתדר גם בלעדיו.

היתר הנאת עוה”ז – בתנאי שיסגל עצמו גם ל’פת במלח’

וכאמור, עיקר החילוק בין מטעמים של מותרות למטעמים של עמלי התורה, הוא בשאלה מה יקרה אם יקחו ממנו את ה’מטעמים’. ההיתר והענין ליהנות ממעדני עולם הזה, הוא רק על תנאי שגם אם כבר לא יזכה במטעמים ומעדנים, ימשיך ללמוד ולעסוק בתורת מתוך אותו העמל והיגיעה בלי שום חסרון והפסקה. אז יהיו אלו מטעמים, מאותו ה’שולחן’ של יצחק אבינו. אולם אם מרגיש בעצמו שהוא כבר ‘תלוי’ במטעמים ובתענוגות, ואם יחסר לו קצת ממה שרגיל, מעדן כזה או מעדן כזה, הכל משתנה אצלו ושוב אינו יכול ללמוד כמו שצריך ולהתפלל כמו שצריך, על כאלה חיים אמרו חז”ל ‘עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו’. בכדי שיוכל באמת להיות דבוק בתורה ולא לתלות את עצמו בכל ההנאות והתאוות.

נספר לכם מעט על עצמי. אדם יודע מה שהולך אצלו. לפעמים קשה לתפקד… קשה הדיבור וההליכה… אם הייתי נכנע למצבים האלו, לא הייתי עושה כלום! הסוד הוא להמשיך הלאה, לא להיכנע! זה ההכרחי, זה הפשט “לפום צערא אגרא”, לא במלחמה נגד ההנאות והתאוות. שייהנה ממה שיש לו. השכר הוא על המלחמה שנלחם כל יום. נגד הניסיונות, נגד הקשיים בעבודת ה’ הקבועה שלו, נגד הקשיים בעמל וטרדת התורה. על הצער הזה שמור לו שכר בלי גבול. על זה צריך לבקש ולהתפלל שנזכה שהטעם הטוב שיהיה לנו, לא יהיה רק מענייני עולם הזה והתענוגות. אלא שהטעם יהיה מהתורה. מההצלחה בעמל ובהתמדה, מההצלחות האלו צריך לקבל את כל הטעם והשמחה.

עוד נספר לכם, איך היה נראה הלימוד עם ר’ חיים קמיל. הוא היה אומר לי סברא, והיה שואל אם זו סברא טובה. אמרתי לו “כן, זה די טוב”, ר’ חיים היה צועק, “מה, זה טוב? זה מתוק!” הוא לא נתן שהלימוד ‘יעבור’, להסכים שזה טוב ולהמשיך הלאה. אלא לצעוק שזה מתוק. להגיע לתכלית ההנאה מכל סברא, להרגיש את המתיקות בכל העצמות, ורק אחר כך להמשיך. בחור מחדש סברא, חושב על תירוץ לקושית רעק”א, אפילו שקשה לתרץ רעק”א, ואפשר גם שהתירוץ לא נכון, אבל הוא חידש, הוא אומר סברא, איזו תענוג הוא צריך להרגיש בכל נפשו. שמחה שאין כמותה. נו, אז אם באותו רגע הוא יקבל איזה ארוחה טובה, שייך לומר שזה סתירה לעליה שלו, לעמל שלו, ודאי שלא. אברכים ישבו הלילה בסעודת ליל שבת, ויאמרו שהמרק נפלא, שהקומפוט נפלא, זה כלל וכלל לא מותרות. אם הם עמלים בתורה ומקבלים את השמחה והסיפוק שלהם מהלימוד, אין זה בכלל מותרות. הכל תלוי בגישה ובדרך שמתייחסים לכל דבר, האם ההנאה היא העיקר או שהיא רק הטפל להנאה ולתענוג האמיתי. והאם בשעה ש’מרק’ ו’קומפוט’ לא יהיה מובן מאליו, האם גם אז ימשיכו באותו העמל. אז ודאי אין זה מותרות, אלא בכלל מה שאמרו חז”ל “בשבילי נברא העולם”.

ר”ש בן חלפתא התפלל להתענג בשבת שלא בדוחק

הראש ישיבה ר’ חיים מביא מדרש[2] [שמו”ר פרשה נב] ‘מעשה בר”ש בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלקים וניתן לו אבן טובה מן השמים, נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת, אמרה אשתו, מהיכן אלו, אמר לה ממה שפרנס הקדוש ברוך הוא. אמרה, אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום, התחיל מספר לה, אמר לה כך נתפללתי לפני האלקים וניתן לי מן השמים, אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת, אמר לה, למה, אמרה לו, אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא’ וכו’ עיי”ש. והראש ישיבה ביאר שבאמת לא היה להם כלום לצורך שבת, ועל זה היה המו”מ ביניהם אם להכין צרכי השבת על חשבון שכר העוה”ב.

וקשה על זה, אם לא היה לו כלל צרכי השבת, איך ביקשה האשה למנוע אותו מלהשתמש באבן היקרה, הלא יש עליהם חיוב לסדר את צורכי השבת משום כבוד השבת, ואין כאן מקום לחשבון מה יהיה בעוה”ב אם שולחן חבירך יהיה מלא וכו’. ואיך נמנעה האשה מלהשתמש באבן. אלא על כרחך צ”ל, שאין הפשט שלא היה להם צרכי שבת בכלל, אלא היו יכולים לקיים את השבת בדחקות, ולא היה זה שולחן מכובד ומפואר כ”כ. ועל זה הלך ר’ שמעון בן חלפתא וביקש מהקב”ה, היינו שרצה להשיג יותר ממה שהיה לו בדוחק, מה שלכאורה היה אפשר לראות כמותרות, על זה גופא ביקש והתפלל לנס, והקב”ה שלח לו אבן יקרה מהשמים. והיינו שבמקום שצריך להתענג ולהרבות מטעמים, הרי שצורך זה נחשב לעיקר הדין ולא שייך ל’מותרות’ כלל. ועל זה גופא היה הדין ודברים עם אשתו, אם צורך זה שהוא יותר ממה שיש להם על ידי הדחק, ראוי לבוא על חשבון השכר שבעוה”ב.

והעיקר העולה מכל זה למעשה, שתכלית התענוג והמתיקות בעולם הזה צריך לבוא מתוך העמל וההשגה בתורה. ומי שנהנה בכל עצמותיו מסברא טובה, מתירוץ טוב, א”כ כל ההנאות האחרות לא תופסות אצלו מקום ואינם בכלל התכלית עבורו. וכל ענייני העוה”ז אינן משמשים לו אלא בתורת כלים וסיוע להמשך עבודת ה’ ועסק התורה התמידי. וירגיל את עצמו להרגיש כל הזמן שגם אם המצב יהיה יותר קשה, וגם אם לא יוכל להשתמש בכל המטעמים שיש לו עתה, מ”מ לא ייגרם לו כל חסרון בעסק התורה וימסור את כל כוחו להמשיך ולהתמיד בלי שום הפרעה כלל. ואם נזכה לכזו הרגשה, נשב על שני שולחנות, הן בעוה”ז במנוחה ושלווה לעוה”ב.

נאמר בעש”ק וישב כ”ד כסלו תשס”ז

[1] פרשת וישב, תשל”ג. [מאמר טו, מהדורת תשס”ב]

[2] במאמר הנ”ל.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

סוכות

מעשה בסוחר שיש לו הרבה אתרוגים, והרבה מהם גדלו בלי פיטם (שנפל בתחילת גידולו בעץ) והם כשרים. לצערו א’ האתרוגים עם פיטם נפל ונפל ממנו הפיטם, ונפסל, ונתערב עם כמה אתרוגים כשרים שאין להם פיטם, ואין ניכר ההבדל. ונפשו בשאלתו אם א”א לצאת המצוה בכולם, או נימא דאתרוג הפסול בטל ברוב.

וע’ מחזה אברהם קמ”ג אל ר’ זוין שהביא בשם תורת חסד או”ח ל”ד לענין ביטול להשלים השיעור, וע”ש מתוס’ זבחים ע”ט ע”ב ד”ה תנן. וידוע מה שהאריך בזה בשער”י ש”ג פט”ו. וע’ עונג יו”ט סי’ ד’ דביטול רק מסלק דיני איסור ואין עושה דינים חדשים כגון לשמה.

וע’ רע”א בגליון או”ח י”א דמהני ביטול חוטי ציצית שלא נעשו לשמה. והעירו ממה שכתב רע”א ח”ד או”ח ס”ג דאין עושה דינים לענין מצה. וע’ שער”י בדברי ח”ס או”ח קס”ח לענין ס”ת דשייך ביטול וביו”ד רע”ז דלא שייך ביטול).

ומסברא היה נראה דתולה ביסוד היתר ביטול, אם הביטול הוא בחפצא או בדינים. וידוע דעת הר”ן דהיתר בהיתר לא בטל, וס”ל דכל דין ביטול הוא על האיסור, וא”כ כמו”כ לא נתחדש דינים ע”י ביטול. אבל לפי תוס’ ועוד דהיתר בהיתר בטל כי החפצא בטל, אולי כמו”כ בטל ונעשה כשר.

מיהו יש לדון כאן מטעם אחר אולי לא בטל לפי הר”ן דס”ל דהיתר בהיתר לא בטל. וידוע דחוט צמר אינו בטל בכמה חוטים של פשתן, וכ’ תוס’ ע”ז ס”ה הטעם לפי שהמציאות של שעטנז אסור. אבל בר”ן נדרים נ”ב משום היתר בהיתר.

וע’ כלאים פ”ט דשייך ביטול בצמר גמלים עם צמר רחלים, וק’ לפי הר”ן. וע’ שו”ת רע”א ל”ח כתב דלפי הר”ן הא דכלאים בטל היינו שכבר יש איסור לערבו בצורה של כלאים וכ”כ מהר”ח או”ז י”ח. ולפי”ז לכא’ לענין אתרוג לפי הר”ן הו”ל היתר בהיתר לפני סוכות ולא בטל. (וע’ שו”ת הר”ן נ”ט לבטל חמץ לפני פסח, ודלא כראבי”ה). וע’ בכל זה בקונ’ עטרת זקנים מזקני גאב”ד המבורג זצוק”ל סי’ י”ב מה שהשיב למוהר”ר יחיאל שלעזינגר זצ”ל דומ”צ פפד”מ.

והנה את”ל דשייך כאן ביטול, וכל האתרוגים כשרים, לכא’ יש לדון איפכא, דיהא מותר לקנות אתרוג פסול בלי פיטם, ולערבו עם אתרוגים שיש להם פיטם ויתכשר. ולכא’ י”ל משום אין מבטלין איסור. וע’ שד”ח ח”ז פאה”ש א’ ז’ ד”ה והשגתי בשם ילקוט הגרשוני דלכו”ע אסור מה”ת לקנות איסור ע”ד לבטל. ואפילו אם כבר יש לו האתרוג ונפסל, עכ”פ מדרבנן אין מבטלין.

אכן יש לדון בזה חדא לפי רע”א סי’ ל”ח דהיתר בהיתר אין בו איסור אין מבטלין. ועוד דמצינו בגמ’ לכתחלה מבטלין סכך פסול בסכך כשר, וע’ ט”ז אמאי אין בזה משום אין מבטלין וכתב כי הוא קודם סוכות או כי אין כאן איסור אלא פסול כשרות. וע’ פמ”ג תרכ”ו מ”ז ב’ וכן תרמ”ט א”א כ”ח דאתרוג של איסור לכא’ כמו”כ מותר לבטל אלא דשייך גזירה כיון שהאתרוג אסור באכילה, יש לחוש שיעשה לבטל האיסור. וע’ פמ”ג צ”ט י”א.

ולפי”ז לכא’ לענין אתרוג בלי פיטם לא שייך הגזירה ושרי לכתחלה לבטלו. וע’ רע”א הנ”ל בגליון או”ח י”א דמותר לבטל חוטי ציצית וכמו סכך.

דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלקיכם (ויקרא כג,מג)
כאשר בנו של ה’סבא’ הציג בפניו תצלום מפה של מסעות בנ”י במדבר, אמר הסבא שמפה זו היא מחסדי ה’ שלא יוכלו להכחיש, כי אפשר ללכת ולראות אם אפשר להתקיים במקומות אלה. והוסיף: יתכן שכל מה שנשארה האומה המצרית היא כדי שלא יוכחש הזה, כי אילו לא היה מקום שנקרא מצרים היו מכחישים את הכל.

ועוד הוסיף הסבא: נוהג שבעולם שכל אומה מתגאה בהישגיה, ואם יוציאו לעז עליה ברור שתכחיש בפרהסיה. אך הנה, אנו מספרים תמיד את עניין יציאת מצרים והמכות שהתעללו בהם ואין שום הכחשה. ענין זה ממחיש את אמיתות הדבר.

וצ”ב: אחרי כל ההוכחות הנ”ל לא שייך הכחשת יציאת מצרים וא”כ מדוע הוצרכה התורה לצוות אותנו במצוות הסוכות “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”, הרי יציאת מצרים אינה ניתנת להכחשה, כפי שביארנו? וכן צ”ב למה כתבה התורה את כל המסעות וענייני יציאת מצרים כדי שלא יכחישום, וכדברי הרמב”ם שלא יהיו בגדר ‘סיפור’?

מסביר מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לווינשטין זצוק”ל: העניין להחדיר בליבנו את הידיעה בניסי יציאת מצריים ובבחירת הי”ת אותנו מכל העמים הוא, כדי שעי”ז נוכל להילחם ביצר הרע המנסה להכשילנו ולדמות אותנו לכל האומות. וכאשר יוצאים למלחמה לא מספיקה הידיעה בלבד, צריך את ההכרה המוחשית וההרגשה שתחקוק את הדבר בלבנו. וכדמשמע מדברי הרמב”ן בפרשת שמות (ד,ב-ג) שבדבר שבו נדרשת מלחמה צריך לחזק את הידיעה שבלב בדברים מוחשיים.

וזה עניין מצוות חג הסוכות, שנחזק בלבנו את הידיעה וההכרה בחוש שהי”ת בחר בנו והוציאנו ממצרים. הסוכות ממחישות לנו שמימי אבותינו במדבר עד היום אנו יושבים בסוכות דור אחר דור. לכן ימים אלו הם ימי עליה ורוממות, ימי חיזוק אמונתנו בהי”ת שרוממנו ובחר בנו מכל העמים.

The Path to Simchah

Harav Hagaon Gedalia Finkel Shlita

Succos, Zman Simchaseinu, which is the peak of all simchos that Klal Yisrael have in their Yamim Tovim, is a reminder of our obligation of simchah all year long. This is such a vital element in avodas Hashem that the Torah warns us in the Tochachah in Parashas Ki Savo that the klalos that befall is are because we did not serve Hashem with joy:תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.

Rav Chaim Vital writes that often our attitude is that we want to just be yotzei; we can’t wait till the mitzvah is over. That’s the opposite of simchah, and that brings on the Tochachah and the klalos, chas veshalom. A Yid’s obligation is to feel simchah with the opportunity to serve Hashem and perform the mitzvos.

Tanna Dvei Eliyahu relates that Eliyahu Hanavi was asked why Yeshayah Hanavi was chosen to transmit the prophecies of nechamah and good tidings to Klal Yisrael, more than any other navi. Eliyahu answered that it was because Yeshayah accepted ol malchus shamayim b’simchah more than the other nevi’im, and through the middah of simchah he was zocheh to give the most beautiful nevuos in the history of Klal Yisrael.

Indeed, the Gemara (Shabbos 30b; Pesachim 117a) says that one of the conditions for the shechinah to rest on a Navi is that he has to be b’simchah, as the Rambam (Yesodei HaTorah 7:4) writes:כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב . Hashem did not give prophecy to a navi whenever he wanted, but through simchah, the navi was zocheh that Hashem’s Shechinah rested upon him.

The simchas beis hashoeivah we celebrate on Succos is referred to as such because we absorbed simchah from there, as the Gemara says:שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה . There, we experienced the epitome of simchah.

How incumbent is it upon us to carry out our avodas Hashem with simchah, not with an attitude of yotzei tzu zein but with a sense of being privileged to serve Hashem and a feeling that we’re here in this world to perform Hashem’s mitzvos. How much simchah that should bring each and every one of us!

Count Your Blessings

How does one achieve simchah? I would say: Count your blessings. Look how wonderful life is in spite of all the trials and tribulations that we sometimes go through. Even with these troubles, we’re still way ahead of the game.

The passuk says in Eichah: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו – what does a person have to complain about? Has he overcome his sins? Our whole existence is way beyond what’s coming to us. We live with Middas Harachamim – according to Middas Hadin, we don’t have a chance. But Hashem bestows rachamim upon us nonetheless. How can we not be filled with simchah for all the good we have?

Overlook the things that bother you, the people that bother you, the situations that bother – you still have much more than what’s coming to you. If you just see the good then you’ll naturally be filled with simchah.

There was a father who had two older unmarried daughters, 26 and 23. Day after day he davened, “Ribbono Shel Olam, help me find them shidduchim!”

Then, one day, an adam gadol told him, “You have six children who are married. Did you ever say thank you to Hakadosh Baruch Hu for those shidduchim? First say thank you and then make your request.”

The father tried that. He said “Modim” from the bottom of his heart for the six shidduchim he had made for his other children, and then he put in his request for his two daughters to get engaged. Lo and behold, a short while later both of his single daughters became kallahs.

After you express your hakaras hatov to Hakadosh Baruch Hu for all for all the good that He does for you, then you are worthy to ask for more.

Bitachon Begets Simchah

We have to appreciate what we have, as the Steipler writes in the first perek of his sefer Chayei Olam that we should take note of all the blessing we take for granted, such as our taste buds. Can you imagine having to eat without enjoying the food? Or our legs, which are thicker on the top and thinner at the bottom so that we can walk?

Everything is full of miracles that we just get used to, out of rote. But it’s all unimaginable chessed that comes to us from the shefa and brachah that Hashem upon bestowed every one of us. How can we not be filled with simchah for every little thing that we have?

This attitude of simchah is particularly appropriate for Zman Simchaseinu, Succos, which is the zman of bitachon. The temporary dwelling of the succah is a symbol of bitachon in Hakadosh Baruch Hu. And when we live with bitachon, we’re on top of the world; we rid ourselves of worries, because Hashem is taking care of us.

When you perform your avodas Hashem the way you should, learning Torah, doing the mitzvos, and carrying out our responsibilities in bein adam l’chaveiro, then you get bitachon, and Hashem will take care of you. And when you live with bitachon, it’s a worry-free life, because you’ll believe that whatever Hashem does for you is for the best.

This is the message we take out of Succos, Zman Simchaseinu: to feel in our hearts the simchah of the mitzvos we do. The Arizal was zocheh to all his Divrei Kabbalah because he performed mitzvos with joy. We have to feel excited in the simchah of doing a mitzvah every morning, whether it’s the mitzvah of Daled Minim or the mitzvah of sitting in the succah, whether it’s the mitzvah of davening or the mitzvah of saying good morning to our friend. Take and cherish the simchah and the opportunity of doing the mitzvos of Hakadosh Baruch Hu.

We should all be zocheh to a simchah-filled Yom Tov, and that Zman Simchaseinu should bring nachas to our family, to Klal Yisrael and to Hakadosh Baruch Hu.

Gut Yom tov.

The Obedient Esrog

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

In the mitzvah to take the arbaah minim – וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל  – the Torah describes the esrog as a pri eitz hadar. The Gemara (Succah 35a) gives two explanations of how we know that pri eitz hadar is an esrog. One explanation is that the Torah specifies pri eitz, implying that the fruit should come from a tree whose bark tastes the same as the fruit: שטעם עצו ופריו שוה. The other explanation is that the word hadar implies that the fruit is one that remains attached to the tree all year long: הדר באילנו משנה לשנה. These two descriptions apply only to the esrog fruit.

If the Torah meant an esrog, the meforshim wonder, why didn’t it simply write “esrog”? Why describe the esrog in these ambiguous terms and leave it to us to derive the identity of the fruit in question?

The Ramban and Rabbeinu Bachaye both say that the mitzvah of esrog was given to us to atone for the transgression of Adam Harishon, as the Midrash teaches that the Eitz Hadaas was an esrog tree. The Midrash derives this from the fact that the tree they ate from is described as pri eitz, which means that טעם עצו ופריו שוה. Because they ate from the esrog tree, we are instructed to take the same pri eitz and use it for the mitzvah of arbaah minim.

Why did it just so happen to be that the Eitz Hadaas – from which Adam and Chava were forbidden to eat, yet ate anyway – was the esrog tree? And what is the significance of the fact that its fruit and bark tasted the same?

The Meshech Chochmah raises another question regarding the Eitz Hadaas. Originally, Hashem told Adam that he may eat all fruit:וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. Later, however, Hashem instructed him not to eat from the Eitz Hadaas. Why didn’t Hashem tell him right away that he could eat from all the fruit trees bar one?

The Meshech Chochmah explains that, in truth, the original instruction permitting Adam to eat from all the trees did exclude the Eitz Hadaas. The passuk says: וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, referring to trees whose fruit and bark taste different. Adam was never given permission to eat from the Eitz Hadaas, the esrog tree, which was the only tree whose fruit and bark taste the same.

Why wasn’t he allowed to eat from that one tree? And why was he tempted to eat from it?

Chazal tell us that Hakadosh Baruch Hu originally instructed all the trees are to produce fruit that tastes the same as the tree’s bark. With the sole exception of the esrog tree, all the trees decided to produce fruit that tasted different from the bark.

The Mistake of the Trees

Why didn’t the trees listen to Hashem’s instruction? The meforshim explain that the esrog is not a user-friendly fruit; it has a sharp, bitter taste similar to the bark of the tree. Unless it is cooked, coated with sugar, or otherwise readied for eating, it is not edible.

Any fruit tree that would have produced fruit that tasted like the bark would have had the same problem: the fruit wouldn’t have been edible in its natural state. The trees therefore decided that they would do a better job than Hakadosh Baruch Hu told them to; they would produce fruit that is completely edible in its natural state.

What was their mistake? The Beis Halevi explains that no one should ever try to be smarter than Hashem. You don’t understand His reasons; you shouldn’t think you can make a better briah than Hakadosh Baruch Hu. Of all the trees, the esrog tree was the only one that fulfilled ratzon Hashem whether or not it understood it, and did not attempt to do better.

Hakadosh Baruch Hu instructed Adam Harishon not to eat from the Eitz Hadaas, which represented complete adherence to His will with no cheshbonos. Adam Harishon decided, however, to eat from the Eitz Hadaas. Rav Dessler cites the Arizal, and the Yismach Moshe says similarly, that Adam knew that eating from the Eitz Hadaas would result in his receiving a yetzer hara, and his intention was very noble. It’s no great mitzvah to follow ratzon Hashem when you don’t have a yetzer hara, he reasoned. Instead, he opted to eat from the Eitz Hadaas and introduce a yetzer hara into himself, after which he would withstand the temptation of the yetzer hara and be a more accomplished person than Hashem created him to be.

His reasoning was sound, in essence – but he had instructions otherwise. And if Hashem gives you instructions, you may not disobey those instructions even if your seichel tells you that you can do better. When Adam Harishon ate from the Eitz Hadaas, he made the same mistake as the trees, which also ignored Hashem’s instructions, thinking they could do better.

When Adam ate from the Eitz Hadaas, he dragged down the entire Creation, including the esrog, the one thing left in the Creation that represented complete and utter obedience to Hashem’s instructions. Therefore, say the Ramban and Rabbeinu Bachaye, we have a mitzvah of וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר – to take the esrog and put it back on the tree, so to speak. We admire the chashivus of the pri eitz hadar for having obeyed Hashem’s instruction implicitly, even if it preferred to do otherwise. When we take the esrog, and pay a lot of money for it, we are in essence righting the transgression of Adam Harishon, who did not follow Hashem’s instruction the way the esrog tree did.

When the Torah describes the esrog, it gives a description of its essence, hinting at the two qualities that give it chashivus: pri eitz – it’s the fruit of a tree whose bark and fruit taste the same, and hadar – it’s a fruit that remains attached at all times to the tree it grows from, symbolizing that the esrog clings to its Source, Hakadosh Baruch Hu. That’s what we admire about the esrog, and that’s why the Torah calls it a pri eitz hadar instead of identifying it as an esrog. Hadar is also a lashon of beauty, specifically a beauty that emanates from within. The esrog possesses an intrinsic, internal beauty, because it’s the only fruit that followed the instruction of Hakadosh Baruch Hu.

With this idea, we can better understand the Gemara (Succah 26b) about the Tzeduki who performed nisuch hamayim incorrectly, defying the tradition of Chazal and their interpretation of the Torah, and was then pelted with esrogim by the onlookers. Why, asks the Ritva, did the people used esrogim, which are mitzvah objects, to pelt the Tzeduki? He answers that it was an honor for the esrogim to be used for this purpose.

The deeper meaning in the Ritva’s words is that the Tzeduki believed that his own intellect could do better than the instructions of Hakadosh Baruch Hu, and the esrog symbolizes those who follow in the way of Hashem implicitly, without thinking that they know better. Pelting the Tzeduki with the esrogim was therefore highly appropriate.

The Nesivos revealed that the roots of the esrog tree grow in the form of the letters of Hashem’s Name י-ה-ו-ה, and other meforshim tell us that while every other fruit tree has an angel that encourages its growth, the esrog tree is under the direct supervision of the Ribbono Shel Olam Himself. That’s because the esrog tree followed the instruction of Hakadosh Baruch Hu implicitly and produced fruit and bark that taste the same.

May we be zocheh that our mitzvah of arbaah minim should protect us, and may we be zocheh to all the segulos contained in this mitzvah.

Not Only Walls; Hashgachas Hashem

Hagaon Harav Refoel Katz Shlita

The Gemara in Succah teaches that a succah taller than 20 amos is passul, for three reasons. Rav Zeira’s reason is that a person must sit in the shade of the s’chach, as the passuk in Yeshayah says:וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב . In a succah whose height is under 20 amos, a person is sitting in the shade of the s’chach. If the succah is taller than twenty amos, however, the person is not sitting in the shade of the s’chach, but rather in the shade of the walls.

The s’chach is an integral part of the succah – in fact, the name “succah” comes from the word “s’chach” – and therefore, a person needs to be sitting in the shade of the s’chach, and not of the walls.

The Aruch Laner at the end of Maseches Succah explains that the succah’s walls represent Olam Hazeh and the materialism that surrounds a person in this world, while the s’chach represents the continuous Hashgachah of Hakadosh Baruch Hu. When a person lifts his eyes and sees the s’chach, he remembers that the world he’s living in is the world of Hashem, and he feels and remembers that Hashem is watching over him. But when the succah is higher than 20 amos, all he sees is walls. He doesn’t see the s’chach, and so he misses the point of the succah, which is to remind ourselves of Hashgachas Hashem and to put our faith in Him, not in human beings.

When a person feels that the world he’s in is a world of Hashgachas Hashem, then no matter what the situation, he will sense Hashem’s love and recognize that whatever happens in the world – whether it’s seemingly good or seemingly bad – is all Hashgachas Hashem. It’s all good. Knowing that he’s in the world of Hashem causes a person to be sameiach b’chelko, happy with his lot.

Many years ago, my good friend and rebbi Rav Simcha Ellis shlita brought a bachur to visit Rav Nosson Tzvi Finkel zt”l on Chol Hamoed Succos. When they knocked on the door, the rebbetzin, she should be gezunt un shtark, answered the door and said apologetically that the rosh yeshiva was not receiving visitors that day, but offered that they could go into the succah just to wish him Ah Gutten Moed. When Rav Ellis and his talmid entered the succah, they found Rav Nosson Tzvi lying on his bed not feeling well, his body ravaged by Parkinson’s. They went over to wish him Ah Gutten Moed, and he began mumbling some words in response.

When Rav Ellis leaned over to hear what Rav Nosson Tzvi was saying, the words he heard were: “Isn’t it wonderful? A person can just lie in the succah and be yotzei the mitzvah of succah.”

Here was a man who was suffering, yet he was happy with his lot, and while lying in the succah he was reminding himself that whatever happens is always good.

The Yaaros Devash explains that the concept of succah is not just for Succos – it’s for the whole year. All year round, a person has to remind himself what the succah represents: constant Hashgachas Hashem, and constant sameiach b’chelko.

Succos is a time to reflect and remind ourselves of the good things that Hashem gives us, such as nachas from our children, and the Torah and the mitzvos, and that brings us to happiness. This is the message of succah, and this is what we take with us for the rest of the year.

May we be zocheh to constantly be happy and remember the good things Hashem gives us, and through that may we be zocheh to sit in the succah of the Oro shel Livyasan, במהרה בימינו אמן.