Hadlakas Neiros

Hilchos Yom Tov – Part 1

The Rema rules, for Ashkenazim, that on Erev Shabbos, the women light Shabbos candles and only afterwards make the brachah, even though generally we have a rule that one must recite a brachah עובר לעשייתן, before doing the mitzvah. Neiros Shabbos is an exception to the rule, because there is an opinion that once a woman makes a brachah on hadlakas neiros, that in itself constitutes kabbalas Shabbos, and she will no longer be able to light the candles; if she does, it would be considered chillul Shabbos.

If, for whatever reason, a man is lighting Shabbos candles, the halachah is different, because there is no opinion l’halachah that his brachah on lighting candles constitutes kabbalas Shabbos. Therefore, a man would follow the principle of עובר לעשייתן and make a brachah before lighting.

There is a discussion in the poskim as to the correct procedure of candle-lighting for Yom Tov, and there are actually two minhagim in this regard. The Sma’s rebbetzin, the famous Rebbetzin Baila, was of the opinion that on Yom Tov, one should first make the brachah and then light the candles. On Yom Tov, one is permitted to light a flame (as long as one only transfers a flame and does not light a new flame), and therefore, even if the brachah on hadlakas neiros constitutes kabbalas Yom Tov, one may still light candles after making the brachah. Accordingly, she said, there is no reason that women should follow the same procedure when lighting candles for Yom Tov as they do when lighting candles for Shabbos, and make a brachah after lighting. Better to follow the rule of עובר לעשייתן, as men do if they light for Shabbos, by making the brachah first and only afterwards lighting the candles.

The Magen Avraham brings down this opinion, and disagrees with it. He argues that if this procedure would be followed on Yom Tov – especially in Chodesh Tishrei, when there is hadlakas neiros for Yom Tov twice on Rosh Hashanah, twice at the beginning of Succos, and twice on Shemini Atzeres and Simchas Torah – the result will be that women would likely follow the same procedure on the Shabbosos that follow. If they make the brachah and only afterwards light neiros Shabbos, that would be chillul Shabbos. Therefore, as a safeguard for Shabbos, the minhag is that even on Yom Tov the women first light candles, and only then make the brachah. This is the opinion of the Magen Avraham.

These two opinions have continued throughout the generations until today, and each family should follow their own minhag.

There’s a second discussion, also involving Rebbetzin Baila, that relates to the time of lighting. Lighting for Shabbos always has to be done before nightfall. Some communities light 18 minutes before sunset, some 20 minutes before, some 40 minutes before, but everyone lights before sunset, because on Shabbos one may not light candles. The second night of Yom Tov we must light candles after nightfall, because otherwise one would be lighting on the first day of Yom Tov for the second day, which is forbidden. All this is agreed. The question is when to light the candles for the first night of Yom Tov.

On the one hand, on Yom Tov one is allowed to do melachah for אוכל נפש – we’re allowed to cook, we’re allowed to carry – and therefore, it would stand to reason that one should be allowed to light the Yom Tov candles on Yom Tov itself. However, the Shulchan Aruch says that if a melachah can be done before Yom Tov, and it makes no difference at all whether it is done before Yom Tov or on Yom Tov, then it should be done before Yom Tov. For instance, if a person has to toivel a utensil before he can eat from it, he must do so before Yom Tov, because it makes no difference, in terms of the enjoyment he has when eating from the utensil, whether it was toiveled on Yom Tov or before Yom Tov. In contrast, a person does have a particular reason for cooking on Yom Tov, because he wants to eat fresh food.

Following this line of reasoning, Rebbetzin Baila suggests that if your candles are long enough to burn through the seudah, why should you light them after nightfall of the first night of Yom Tov if you can light them before Yom Tov and have the same pleasure? Her opinion is, therefore, that on the first night of Yom Tov, one must light candles before Yom Tov begins. However, many have the minhag – and, in fact, she herself agreed that this was the minhag in her town of Lemberg at the time – to light candles after nightfall even on the first night of Yom Tov. This is, again, a safeguard, to ensure that on the second night of Yom Tov people light candles only when it’s already dark. Indeed, many people have the minhag to light after nightfall on the first night of Yom Tov, and because they have a particular reason for doing so, they are permitted to light candles on Yom Tov.

Again, there are two minhagim in this regard, and everyone should follow the minhag of their family.

Shehecheyanu

The minhag Ashkenaz is that the women make the brachah Shehecheyanu when they light candles for Yom Tov. This Shehecheyanu is really a Shehecheyanu on the Yom Tov, not on the mitzvah of lighting candles. It is the same as the Shehecheyanu that the husband recites later when he makes Kiddush, which is again a Shehecheyanu on the Yom Tov.

The Poskim discuss the question of whether the wife, who said Shehecheyanu when she lit candles, should answer amen to her husband’s Shehecheyanu later, or whether this constitutes a hefsek between Kiddush and drinking from the cup. Rav Moshe Feinstein says that this is not a hefsek, and she may answer amen to her husband’s brachah even though she said Shehecheyanu earlier, because whether something is a hefsek is determined not by the person who is being yotzei, but by the person who is making Kiddush. Since the Shehechyanu does not constitute a hefsek for the husband, it is not considered a hefsek even for his wife, who is being yotzei.

Simchas Yom Tov

The Torah commands us: ושמחת בחגך – it’s a mitzvah to be happy on Yom Tov. Therefore, men are obligated to drink wine and eat the meat of the Korban Shelamim of Yom Tov, in order to bring themselves to a state of simchah. Today, when we unfortunately do not have a Korban Shelamim, it’s still a chiyuv for men to drink wine, but while it is a mitzvah for them to eat meat, it’s not a chiyuv. There’s a discussion among the Poskim as to whether meat in this context means specifically beef or lamb, or if it includes poultry as well.

The Gemara says that a husband must make his wife happy on Yom Tov as well. The Gemara tells us that the correct way to accomplish this is by buying her new clothing or jewelry. There is a machlokes as to whether this obligates women themselves in the mitzvah of simchas Yom Tov – despite it being a מצוות עשה שהזמן גרמא – or if it is merely part of the husband’s obligation of simchas Yom Tov to make his wife happy. The big difference between the two opinions manifests itself in regard to single girls or women who do not have a husband. The Mishnah Berurah is machmir on this shailah.

Besides women having the mitzvah of simchah in wearing Yom Tov clothing, there are those who say that women also fulfill the mitzvah of simchas Yom Tov by eating meat.

Seudas Yom Tov

Men have an obligation to eat a seudah on Yom Tov, as part of the mitzvah of simchas Yom Tov. The Gemara teaches that on any day when one is obligated to wash for Hamotzi and eat a seudah, such as on Shabbos and Yom Tov, one must mention the day in bentching by saying Retzei or Yaaleh Veyavo, and if one forgot to say it, one has to repeat Bircas Hamazon. However, on a day when one is not obligated to eat a seudah – such as Rosh Chodesh (even though it might be a good thing to eat a seudah) – if one forgets to say Yaaleh Veyavo, he does not need to repeat bentching.

If one is in middle of bentching on Yom Tov and realizes that he has omitted Yaaleh Veyavo, the halachah is as follows. If he has not yet said the Shem Hashem of the brachah of Bonei Yerushalayim, he should go back and say Yaaleh Veyavo. If he already said the Shem Hashem, then he should say למדני חקיך and go back and say Yaaleh Veyavo. If he already said the word Bonei or finished the brachah of בונה ברחמיו ירושלים אמן, he should stop right there and say a new brachah, which was instituted specifically for this circumstance: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר נתן מועדים לששון ולשמחה לעמו ישראל את יום חג הסוכות הזה. This brachah concludes, on Yom Tov, with: ברוך אתה ה’ מקדש ישראל והזמנים. On Chol Hamoed, this conclusion is omitted. If he already started the fourth brachah on Yom Tov (i.e., not on Chol Hamoed), he must go back and bentch from the beginning.

General Melachos

When the Torah details the halachos of Yom Tov, the passuk says: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. From this passuk we learn that it is permissible to cook or carry in a רשות הרבים on Yom Tov when it is necessary for אוכל נפש. It is only permissible to do melachah for the Yom Tov itself, but not for the next day. We learn from the fact that it says יֵעָשֶׂה לָכֶם that we are only permitted to do melachah or to cook for the sake of a Yid and not for a goy. Chazal ruled, therefore, that it is forbidden to invite a goy to a seudas Yom Tov, because we are worried that one might come to cook for him when he cooks for a Yid. Even if the Jew has finished all his cooking before Yom Tov, there remains the possibility that he will decide to cook more on Yom Tov for a Jew, and, by extension, might do so for a goy. Therefore, one should not invite a goy for a seudah on Yom Tov. This prohibition does not apply to inviting a goy for a seudah on Shabbos, because on Shabbos one may not cook even for a Yid.

From the fact that the passuk specifies אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ, the Chachamim learn that the Torah only allows one to do melachah that is considered שווה לכל נפש, something that everyone considers necessary. For example, some people like to burn incense, but since not everyone enjoys it at all times, it is not permissible to do so on Yom Tov.

One may carry a machzor to shul through a רשות הרבים, even where there is no eiruv, because it is necessary for davening. One is allowed to carry the machzor back home, even if he will not be using it again on Yom Tov, because it could get lost in shul, and if one would not be allowed to bring it home, then he probably would not bring it to shul in the first place. This is a halachic rule called התירו סופו משום תחילתו. Chazal allowed us to bring the machzor home in order to encourage us to bring it to shul in the first place.

One may not light a new fire on Yom Tov, but one may transfer a fire from an existing flame. One should be careful about this when bentching licht – for those who light candles on the first night of Yom Tov after nightfall, and for everyone on the second night of Yom Tov – and make sure not to strike a match, but rather to take from an existing flame.

It is permissible to heat water to wash dishes as needed, or to wash one’s hands and face, as these things are considered אוכל נפש. However, the type of boiler that we use today lets out water that was already heated up, and then new water enters the boiler and is heated up. Even if the boiler is off, the new water is heated up by the hot water that is already in the boiler. There is a question whether this act of bishul is, in fact, considered אוכל נפש, because the water that is being cooked on Yom Tov is not the water that is actually being used. The minhag is to be lenient and consider this to come under the umbrella of אוכל נפש.

דברי הימים

חג הסוכות בישיבה במיר
סיפרה הרבנית גינצבורג בתו של המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לווינשטיין:

“לאחר יום הכיפורים החלו ההכנות לסוכות. הואיל ורכישת ארבעה מינים הייתה יקרה מאד, דאג כל בית כנסת לשלוח מישהו לעיר הגדולה שיקנה סט אחד בשביל כולם. בישיבה היו סטים אחדים לשימוש ראשי הישיבה והבחורים. לאחר התפילה היה ילד אחראי לוקח את ארבעת המינים ועובר מבית לבית כדי לאפשר לנשים לקיים את המצווה. סוכות נקרא ‘זמן שמחתנו’, בישיבת מיר זה באמת היה זמן של שמחה, בכל לילה במשך חג הסוכות חגגו את שמחת בית השואבה.״

״שמחת תורה בישיבה היה משהו מיוחד. הנשים עמדו בפינת בית המדרש מאחורי מחיצה, כשהן מחכות בהתרגשות לתחילת ההקפות. רבי ירוחם עמד במזרח, ולידו שאר ראשי הישיבה כשהם מחזיקים באהבה את ספרי התורה.

אני עדין זוכרת שעקבתי אחרי רבי ירוחם כשהוא מוביל את התהלוכה. הוא החזיק בידיו שני פמוטות (עם נרות) וקרא את הפסוקים בריכוז רב. פניו זהרו בעת שהלך לפי קצב הפסוקים. אחר כך החלו הריקודים מלאי חיות ואושר האופיינים לבני תורה צעירים. רבי ירוחם הקדיש כשעה לכל הקפה, וכשהחליט שצריך לסיים הרים את ידיו והריקודים פסקו מיידית, אף שהיו לעתים בשיא המרץ. היו בחורים ששתו קצת על מנת להגביר את המרץ כדי שיוכלו לרקוד מתוך שמחה אמיתית.״

מתוך הספר “האבא מסלבודקה”

ושמחת בחגך

מצוות עשה לשמוח בחג שנאמר ״ושמחת בחגך והיית אך שמח״.

ונשאלת השאלה בכפלים.

א) הרי אין ספק שמקור השמחה הוא הקב״ה והוא הנוסך שמחה בלב בריותיו, כשם שאנו מבקשים ״שמחנו כימות עיניתנו״, וכן ״שמחנו במצוותיך״, ובעת הקמת הבית אנו מייחלים ״שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך״ וגו׳ ואם כן מה טיב הציווי ״ושמחת בחגך״ וגו’?

ב) יש להתבונן בעצם הציווי ״ושמחת בחגך״, כיצד אפשר לצוות לאדם להיות שרוי בשמחה והרי בפשוטו אין רגשות כמו עצב ושמחה מסורות בידו של אדם ואין הוא שולט בהם; אלא אם זכה הקב״ה נוטע שמחה בלבו ולכן כאמור אנו מבקשים שמחנו כימות עיניתנו, שמחנו במצוותיך וכן ברכת שמח תשמח וכו’. ברור שהשמחה מתת אלוקים היא ומי שלא זכה לשמחה ובעל כורחו יכניס עצמו למצב של שמחה הרי אין זה אלא הוללות באשר אינה שמחה אמיתית; כי ״לב יודע מרת נפשו״, וברור כשמש שרק שמחה פנימית שנובעת ועולה ממעמקי הנפש ומרוח הנשמה, היא השמחה האמיתית והטהורה משום שבאה מתוך מצבו המסוים של האדם.

אם כן נשאלת השאלה כיצד יכול אדם לקיים מצווה אשר כזאת להיות שרוי בשמחה?

ובאמת שהקושיה שהקשינו, כיצד אפשר לצוות להיות שרוי בשמחה, כעין זה הקשו הראשונים על הדיבר של ״לא תחמוד״, כיצד אפשר לצוות לאדם שלא יחמוד? הרי זה דבר המסור ללב ומה יעשה אדם שיש חמדה בלבבו?

ותירץ ה״בית הלוי״: משל לאדם שהיה בעבר הנהר וראה מעברו השני דבר שהוא חמד מאוד ויצרו בוער בו לחצות את הנהר, אלא שהיה זה בזמן הפשרת השלגים. עלה אותו אדם על גוש קרח וחשב לעבור את הנהר. אך, כשהיה באמצע הנהר וחמדתו ותשוקתו בוערים בעצמותיו, התחיל גוש הקרח להישבר ולהתפורר ואז נעלמו כהרף עין כל חמדותיו ותשוקותיו וכל מעייניו נתונים היו אך ורק לשית עצות בנפשו כיצד להינצל מלטבוע ביוון המצולות.

וזהו, אמר ה״בית הלוי״, הלאו של לא תחמוד, שצריך האדם לראות את עצמו כאילו שט על גבי גוש קרח העומד בכל עת להישבר ולהתמוסס ואז ממילא תעלם חמדתו ותשוקתו.

היוצא מזה, שהציווי ״לא תחמוד״ אין משמעו שלא לחמוד גרידא, אלא ציווי לערוך חשבון נפש! וזאת נקודה נפלאה.

ונראה דהוא הדין גם בצד הטוב, כדי שיוכל האדם לשמוח באמת עליו לשפר את מעשיו ולטהר רעיוניו ורק אז כשיווכח שמעשיו רצויים ונשמתו טהורה אז יוכל לשמוח באמת ובתמים.

נמצא שהציווי ״ושמחת בחגך” כולל בתוכו ציווי של ״שפרו מעשיכם״, כי מבלעדי תורה ומצוות ומעשים טובים אין יכולת לקיים מצווה זאת לשמוח שמחה אמיתית.

וכעין זה שמעתי בשם הגרי״ז זצ״ל ששאלו אותו על התופעה שבשמחת תורה רואים את עיקר השמחה אצל הילדים, ואילו המבוגרים נראים יותר מאופקים. על זה ענה הגרי״ז לפי הכתוב ״אלוקים עשה את האדם ישר והמה חשבו חשבונות רבים״, הקטנים שהם ישרים, הם שמחים שמחה אמיתית, מה שאין כן הגדולים שכבר יש בלבם חשבונות רבים. הוא אשר אמרנו, שהמצווה ״ושמחת בחגך״ מכילה בתוכה מצווה לחזור ולהיות ישר.

על דרך הנ״ל שמעתי בשם אחד מגדולי ישראל על הכתוב ״ואהבת את ה׳ אלוקיך, שגם כן קשה מה שייך ציווי על עניין רגשי? ותירץ על זה שבאמת כל אדם ישראלי נולד כשאהבת ה׳ נטועה בלבו, אלא שעל ידי היצר ועלילותיו נעקרת נטיעה זאת של אהבת ה׳ והתביעה והמצווה ״ואהבת״ היא מצווה לחזור אל השורשים של אהבת הי”ת.

★ ★ ★

אבל עדיין צריך ביאור מה ששאלנו, הרי הקב״ה הוא מקור השמחה כמו שאנו מבקשים ״שמחנו בישועתך״, ועוד בקשות כהנה כנזכר לעיל, ואילו מן הכתוב ״ושמחת בחגך״ נראה שיש בכח האדם להביא את עצמו למצב של שמחה.

ונראה שאמנם כן הוא, שהקב״ה הוא שנוסך בקרבנו את השמחה והגילה. והציווי ״ושמחת בחגך״ הוא כולל בתוכו ציווי לקיים את מצוות ה׳ ותורתו, ואז נזכה שישמחנו אלוקינו, ונבאר קצת.

הנה יש אומרים יסוד על פי הכתוב ״טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך״, שעונש בעולם הזה אין מטרתו הענשה כשלעצמה, אלא מטרת העונש בעולם הזה היא הדרכה והוראה, בזה מסבירים עניין של מידה כנגד מידה. כאשר רואה האדם עונש שבא עליו באותה המידה שחטא הרי הוא לומד ומסיק מתוך כך מהו החטא שחטא וכיצד ייטיב דרכיו. (ועיין ״שיחות מוסר״ לאדמו״ר הגר״ח זצ״ל מה שכתב כזה).

והנה בקידושין (לט:) דעת ר’ יעקב דשכר מצווה בהאי עלמא ליכא. עיין שם, ועיין בראשונים שטרחו להסביר הכתוב בכמה מקומות מתן שכר בעולם הזה כגון ״והיה אם שמוע תשמעו״ וגו׳ ״ונתתי גשמיכם בעתם״ וגו׳ ועוד כהנה וכהנה ועיין מה שכתב הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ט׳ הלכה א׳.

ונראה לי שמתן שכר בעולם הזה הוא אות וסימן מצד הקב״ה שמעשינו רצויים. כשם שעונש ר״ל בא ללמד את האדם שאין מעשיו רצויים ועליו לשנות דרכיו, כך מתן שכר בעוה״ז אינו בא בתורת שכר, אלא להגיד לאדם יושרו שיתמיד וילך בכוחו זה.

הקב׳׳ה מיטיב עם עושי רצונו כדי לרמוז להם, שהם הולכים בדרך טובים, וצעדיהם רצויים. משל למה הדבר דומה? לאב רחום המלטף את בנו ומנשקו כאשר התנהגותו יפה וגורמת נחת רוח לאביו, אז אביו מרעיף עליו אהבה כדי לרמוז לו שדרכו זאת מעניקה לו עונג וגם שמחה. כן קודשא בריך הוא, על ידי הטבתו רומז לנו שאנו בדרך טובים. אבל השכר עצמו צפון לעתיד לבוא, עין לא ראתה.

בפרוש החג, עינינו נשואות לשמים, וכפינו פרושות בבקשה ובתחנון: אנא תן בלבנו שמחה, שמחת אמת, ומי ששומע לקול אלוקיו ומקיים את מצוותיו, הקב״ה נענה לו וממלאהו שמחה, ובזה רומז לו שאכן ירא אלוקים הוא ואת מצוותיו הוא שומר.

״ושמחת בחגך׳ הוא ציווי כולל למלאות את רצון ה׳ ואז מובטחנו שתתקבל בקשתנו – ״ושמחנו ה׳ אלוקינו”. מתת השמחה היא לאלוקים, ואנו מצווים להיות מוכשרים לקבל מתנה נפלאה זו.

בשבילי הלכה

האזינו

עשיית סוכות ע’ מ”ב שיש ענין להתחיל מיד בבנין הסוכה אחר יו”כ לילך ממצוה למצוה, ועוד ענין לגמור באותו לילה או יום משום זריזין מקדימין.

וע’ מהרי”ל שהעיד שבא לבית מהר”ם ומצאו שהיה עוסק בסוכתו בערב שבת והיה מתקנה מכל וכל, ולא רצה להאזין אל מהר”ם סג”ל ואל שאר העם שבאו לדין וכו’ עכ”ל. ומבואר דלא הסכים מהרי”ל להמתין עד אחר שבת. ולכא’ אם טעמו כדי שיהא לו סוכה לישב בו בסוכות, יש לעיין אמאי לא הסכים לשמוע לדברי תורה שבאו לשאול, ומשמע דס”ל שיש חיוב ממש לבנות לפני שבת.

וכתב בזה אבני נזר תנ”ט דבנין הסוכה אינו הכשר מצוה בעלמא אלא מעשה מצוה לעצמו, וכיון שעבר יו”כ חל עליו החיוב, וכיון שבשבת לא יוכל לעשות המצוה, הרי חייב הוא לעשות המצוה לפני שבת מדין אין מעבירין על המצות. (וע’ מנחת אלעזר ח”ד נ”ה שחולק ע”ש).

ויסוד דבריו כמו שדייקו מרש”י מכות ח’, וע’ על”נ שם דאיכא מצוה בעשיית סוכה (ע’ העמק שאלה קס”ז, וח”ס יו”ד סוס”י רע”א, ובנין שלמה מ”ג). וכפשוטו היינו מדכתיב בפ’ ראה חג הסוכות “תעשה” לך.

וע’ ר”ן סוף סוכה דבסוף סוכות אפילו גמר לאכול לא יתיר סוכתו (ופירש”י שמא יצטרך לאכול עוד), אבל הר”ן פי’ כי צריך שתהא לו סוכה כל שבעה.

ובעיקר ענין עשיית סוכה בערב שבת, לכא’ אחר מנחה קטנה אסור ע’ שו”ע רנ”א. (ולכתחלה מנחה גדולה ע”ש). וכ”כ פמ”ג תרכ”ה בא”א סק”א. (ובמ”ב שם כתב דאסור אחר חצות, ולכא’ כוונתו מנחה גדולה, מיהו עדיין צ”ע כי הפמ”ג כתב מקורו מסי’ רנ”א ושם אין איסור אלא אחר מנחה קטנה. וכעי”ז העיר להלכה בבכור”י שם. וכעי”ז העיר על המ”ב בשש”כ פמ”ב סקקי”ז. ומלבד זה ע”ש סקקכ”ט בשם מט”א אולי להתיר גם אחר מנחה ע”ש).

ואף דמותר בניכר לכבוד שבת לכא’ היינו דוקא לאותו שבת. (מיהו לפי האבני נזר הנ”ל הרי בשנה כזו חייב לעשות הסוכה לפני שבת, וא”כ אין לומר דיש לו זמן אחר שבת, ואולי שרי גם אחר מנחה).

וע’ מחזה אברהם קמ”ג אל ר’ זוין שהביא בשם תורת חסד או”ח ל”ד לענין ביטול להשלים השיעור, וע”ש מתוס’ זבחים ע”ט ע”ב ד”ה תנן. וידוע מה שהאריך בזה בשער”י ש”ג פט”ו. וע’ עונג יו”ט סי’ ד’ דביטול רק מסלק דיני איסור ואין עושה דינים חדשים כגון לשמה.

וע’ רע”א בגליון או”ח י”א דמהני ביטול חוטי ציצית שלא נעשו לשמה. והעירו ממה שכתב רע”א ח”ד או”ח ס”ג דאין עושה דינים לענין מצה. וע’ שער”י בדברי ח”ס או”ח קס”ח לענין ס”ת דשייך ביטול וביו”ד רע”ז דלא שייך ביטול).

ומסברא היה נראה דתולה ביסוד היתר ביטול, אם הביטול הוא בחפצא או בדינים. וידוע דעת הר”ן דהיתר בהיתר לא בטל, וס”ל דכל דין ביטול הוא על האיסור, וא”כ כמו”כ לא נתחדש דינים ע”י ביטול. אבל לפי תוס’ ועוד דהיתר בהיתר בטל כי החפצא בטל, אולי כמו”כ בטל ונעשה כשר.

מיהו יש לדון כאן מטעם אחר אולי לא בטל לפי הר”ן דס”ל דהיתר בהיתר לא בטל. וידוע דחוט צמר אינו בטל בכמה חוטים של פשתן, וכ’ תוס’ ע”ז ס”ה הטעם לפי שהמציאות של שעטנז אסור. אבל בר”ן נדרים נ”ב משום היתר בהיתר.

וע’ כלאים פ”ט דשייך ביטול בצמר גמלים עם צמר רחלים, וק’ לפי הר”ן. וע’ שו”ת רע”א ל”ח כתב דלפי הר”ן הא דכלאים בטל היינו שכבר יש איסור לערבו בצורה של כלאים וכ”כ מהר”ח או”ז י”ח. ולפי”ז לכא’ לענין אתרוג לפי הר”ן הו”ל היתר בהיתר לפני סוכות ולא בטל. (וע’ שו”ת הר”ן נ”ט לבטל חמץ לפני פסח, ודלא כראבי”ה). וע’ בכל זה בקונ’ עטרת זקנים מזקני גאב”ד המבורג זצוק”ל סי’ י”ב מה שהשיב למוהר”ר יחיאל שלעזינגר זצ”ל דומ”צ פפד”מ.

והנה את”ל דשייך כאן ביטול, וכל האתרוגים כשרים, לכא’ יש לדון איפכא, דיהא מותר לקנות אתרוג פסול בלי פיטם, ולערבו עם אתרוגים שיש להם פיטם ויתכשר. ולכא’ י”ל משום אין מבטלין איסור. וע’ שד”ח ח”ז פאה”ש א’ ז’ ד”ה והשגתי בשם ילקוט הגרשוני דלכו”ע אסור מה”ת לקנות איסור ע”ד לבטל. ואפילו אם כבר יש לו האתרוג ונפסל, עכ”פ מדרבנן אין מבטלין.

אכן יש לדון בזה חדא לפי רע”א סי’ ל”ח דהיתר בהיתר אין בו איסור אין מבטלין. ועוד דמצינו בגמ’ לכתחלה מבטלין סכך פסול בסכך כשר, וע’ ט”ז אמאי אין בזה משום אין מבטלין וכתב כי הוא קודם סוכות או כי אין כאן איסור אלא פסול כשרות. וע’ פמ”ג תרכ”ו מ”ז ב’ וכן תרמ”ט א”א כ”ח דאתרוג של איסור לכא’ כמו”כ מותר לבטל אלא דשייך גזירה כיון שהאתרוג אסור באכילה, יש לחוש שיעשה לבטל האיסור. וע’ פמ”ג צ”ט י”א.

ולפי”ז לכא’ לענין אתרוג בלי פיטם לא שייך הגזירה ושרי לכתחלה לבטלו. וע’ רע”א הנ”ל בגליון או”ח י”א דמותר לבטל חוטי ציצית וכמו סכך.

דברי רבותינו

ידעתי שהו”ר הוא יו”כ, כי הסבא מקלם אמר שהחילוק בין יוה”כ להוש״ר הוא שביו״כ מצוה להתענות, והוש״ר הוא יו”כ שמותר בו לאכול! אבל שהעשרה ימים מיוה״כ עד הוש״ר הם בגדר עשי”ת, לזה נתעוררתי עכשיו. ביארנו בע״ה שהאדם נבחן בעשרה ימים מר״ה עד יו״כ, וכן באלו עשרה ימים מיוה״כ עד הוש״ר, הם בחינה אם עומד בקבלותיו.

בסוכות נצטוינו להקריב ע’ קרבנות בעד ע׳ אומות, והענין הוא שנתפלל על קיומם שלא ימחו מהעולם. נצייר במחשבתנו איזו עבודה קשה היא שנתפלל בעד שונאינו שישארו בחיים. לו היו באים אצלינו שנתפלל בעד האשכנזים הגרמנים שלא ימחו מן העולם, לכאורה א”א זאת במציאות שנתפלל בעד שונאי ישראל. כמה אהבת הבריות נדרש לזה. ודאי נדרש להקרבת הקרבן אהבה להם שנתפלל בעד קיומם, שאילו לא היה אהבה באמת, היה הקרבן פסול, שאין זה לרצונו.

במבחן זה עמדו ישראל אחר יוה״כ, האם יש להם אהבת הבריות עד שיוכלו להקריב קרבנות בעד קיומם.

עוד מצאנו בחינה זו במצות ד’ מינים, חז״ל אמרו (ויק”ר ל,יב) שהם כנגד ד’ כיתות שבישראל: אתרוג שיש בו טעם וריח, כנגד אלה שיש בהם תורה ומעש”ט. לולב שיש בו טעם ולא ריח, כנגד מי שיש בו תורה ולא מעש”ט. הדס יש בו ריח ולא טעם, כנגד מי שיש בו מעש”ט ולא תורה. ערבה אין בה טעם וריח, כנגד מי שאין בו לא תורה ולא מעש”ט. הציווי הוא לאגוד אותם יחד, ואם תחסר אפי’ ערבה, אין כאן מצוה.

ואדרבא, באתרוג החמירו שבנקטם פיטמו פסול אע״פ שכולו הדר, ואילו ערבה כשרה אפי’ בעלים אחדים, כי מהשלם נדרשת שלימות, ואם חסר נקודה אפי’ משהו הוא פסול, אך מהאינו שלם לא נדרש כן. והמצוה היא שכולם יעשו אגודה אחת ויתבטל האנוכי.

רואים מזה פלא, דלכאורה קשה למה לא מספיק רק אתרוג וערבה, שהאדם השלם שיש בו תורה ומעש”ט ידבק במי שאין בו טעם וריח?

מוכח כאן יסוד, קל לשלם להתחבר עם מי שאין בו כלום, כי בטוח שהכל מבינים שאין לו שייכות עמו, אך עם מי שיש בו ג״כ מעלה ואפשר לטעות שהוא שוה לו, קשה להתחבר. לכן המצוה בד’ המינים שלא יחסר מהם כלום.

רואים כמה מבחן קשה הוא, כמה אהבת הבריות נדרש לזה. ואם הצליח במבחן, אפי’ נכתב בר״ה ח”ו לשנה שאינה טובה, כיון שעמד בבחינה, קורעין את פסקו.

מתוך שיחת המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל
שנחאי, ליל הו”ר תש”ד

נכון כסאך

מתוך “קובץ שיחות” מרבינו רה”י זצ”ל שיצא לאור ביום השלושים להסתלקותו

בר״ה אומרים אנו מלכויות, ויוה״כ עניינו הוא תשובה, וסוכות הוא זמן שמחתנו בהשי״ת. ונראה לבאר, כי זהו שלמות בעבודת המלכויות והתשובה.

דהנה אמרו חז״ל (מד״ר שמות פכ״ג) ״נכון כסאך מאז״ – משעמדת לנו בים ואמרנו שירה לפניך ב’אז’, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז ב’אז ישיר’.

וכן אנו אומרים ״נכון כסאך״, כלומר כסא מלכותך שהמלכנו עלינו בר״ה, מאז בשירה ובשמחה שאנו שמחים לפניך, הכסא נכון וקיים.

והנה במדרש שם אמרו ״אע״פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך עד שאמרו בניך שירה״, ומפרש בספר ידי משה (נכד המהרש״ל) על המדרש שם דלא נתיישב כסאך, כמוש״כ ‘אין הכסא שלם עד שימחה את עמלק’, וכמו לעתיד לבוא כשימחה עמלק מן העולם יהיה הכסא שלם, כך בעת שאמרו שירה בים היה הכסא שלם.

ולפ״ז יש לבאר, כי השלמת ענין המלכויות של ר״ה הוא בשמחת חג הסוכות, כיון שע״י שמחת בית השואבה ושמחת תורה נעשה בחינת כסא שלם, כי השמחה בה’ היא השלמות העילאית, עד שהיצה״ר מסתתמין טענותיו וה’ משלימו אלינו שנעשה אוהב, ובכך נמחה שמו של עמלק מתחת השמים, וע״י זה השם שלם והכסא שלם והמלכות נכונה.

יה״ר שכל הרשעה כולה כעשן תכלה והיה ד’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד’ אחד ושמו אחד, אכי״ר.

נדפס מכת”י רבינו זצ”ל

Hold Onto the Rope!

In the process of going from Rosh Hashanah to Yom Kippur, we reach the madreigah of angels, to the point that during Neilah, we call out ה’ הוא האלקים seven times, practically reaching the Kisei Hakavod. The question is, how do we maintain this madreigah, or at least remember it and remain connected to it, throughout the rest of the year?

The passuk in this week’s parashah says: כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. It is no coincidence that this passuk is found in Parashas Haazinu, and read on the Shabbos between Yom Kippur and Succos. Rashi says that the chevel, the rope, mentioned in this passuk represents the three Avos, who are akin to a rope made of three strands.

Rav Chaim Volozhiner explains the concept of this chevel in a different way. A person is not only a guf, and not only a neshamah – he is an incredible fusion of both. People erroneously think, however, that a person exists only here in this world. In truth, says Rav Chaim Volozhiner, a person also exists up in Shomayim, and there is a chevel that attaches the person to his higher self in the upper sphere. Any mitzvah that a person does with his body in this world, and any aveirah that he does R”l, has an effect on his parallel self in the heavens. Rav Chaim Volozhiner brings a beautiful proof for this idea from a Midrash.

The Midrash says that on the first day of Creation, Hashem fashioned heaven and earth, so there was equality between the two realms. On the second day, Hashem created the rakia, in the upper world. On the third day, He created vegetation on earth. On the fourth day, He created the luminaries in the heavens. The fifth day, it was the crawling creatures on earth. In order to maintain a balance between heaven and earth, the creation of the sixth day would have had to include aspects of both heaven and earth. And indeed, Hashem created an adam, who is on the one hand made of the dust of the earth, and on the other hand possesses a חלק אלוק ממעל, forging harmony between heaven and earth in Creation.

Rav Chaim Volozhiner notes, however, that had the adam been placed solely on earth, there would still have been an imbalance in Creation, because although he was made of both heaven and earth, he would inhabit only the earth. But since a person exists in Shomayim as well, there is harmony in Creation after all.

This idea is reflected in the gematria of the word adam, which is 45. Twice adam is 90, which is the gematria of the letter tzaddik – representing the person who connects to his higher self, through the chevel of יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

The Aveiros Slide Off

The beginning of the above passuk, כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ, also contains an important message. The Ohr Gedalyahu brings the Midrash that explains the deeper meaning behind Esav’s being an אִישׁ שָׂעִר and Yaakov’s being an אִישׁ חָלָק. When Esav, or any goy, does an aveirah, it gets all entangled into his hair and becomes a part of him. A Yid, however, is “smooth” – even after he does an aveirah, he can immerse himself in the cleansing waters of Torah and mitzvos, and the aveirah can slide right off him. This is part of the symbolism of the שעיר לעזאזל that is offered on Yom Kippur. The passuk says:וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם, and the Midrash expounds the word עֲוֹנֹתָם as עוונות תם: the sins of Yaakov – the ish tam, the one who’s smooth – are erased when the שעיר לעזאזל is sent to its death, because a Yid, in his essence, is smooth. He wants to have a connection to Hashem, and even if he does aveiros, they are not part of his core self.

The Baal Haturim on this passuk notes that the words כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ add up to a total gematria of 310, which corresponds to the 310 worlds that a tzaddik is eventually zocheh to, as the Mishnah in Shas teaches. The meforshim on this mishnah explain that a person does mitzvos with his 248 limbs and organs, and in Olam Haba, he receives a reward of keren v’chomesh, which adds up to 310 worlds.

Inside Hashem’s Names

The days between Yom Kippur and Succos are very holy days. The Shulchan Aruch says that we don’t say Tachanun during these days, and according to the one opinion, the reason is that these days bear a resemblance to Yom Kippur, as the Biur HaGra says. During these days, we continue the theme of Yom Kippur. If during Neilah on Yom Kippur we locked ourselves in together with the Ribbono Shel Olam, then Succos is a continuation of that togetherness. The Gemara says in Yoma that the Satan does not prosecute on Yom Kippur, as reflected in the fact that the gematria of השטן is 364, indicating that the Satan has power only 364 out of 365 days of the year, Yom Kippur being the exception. But we are left to wonder why there is the extra hei appended as a prefix to the word Satan; שטן alone is only 359. We can suggest that in truth, the Satan has full power only 359 days of the year, and the five (hei) days between Yom Kippur and Succos (including the first day of Succos, which is ראשון לחשבון עוונות) are not really “Satan’dik”, because these days are all about connecting to the Ribbono Shel Olam.

The succah is called צילא דמהימנותא, and we connect ourselves to the Ribbono Shel Olam through the succah. The word סוכה contains the letters chaf vav (26), which is the gematria of the Shem Havayah, as well as the letters samech hei (65), which is the gematria of the Shem Adnus. These two combinations reflect the Name of Hashem as it is written (י-ה-ו-ה) and spoken (א-ד-נ-י). Together, the two Names add up to 91, which is the gematria of סוכה.

Succah, then, is שמו של הקב”ה. When a person is in the succah, he is connected to the Ribbono Shel Olam. No wonder that we have to learn Maseches Succah with all its guidelines and conditions: how many walls, how much schach, how high, etc. Because if the succah is even one iota deficient halachically, it’s not a kosher succah – it’s just a hut made of some walls and bamboo, with no connection to the Shechinah or צילא דמהימנותא. But if it meets the halachic requirements of succah, with all the lomdus of lavud and dofen akumah and the like, and according to the Torah it is considered a kosher succah, then it’s שמו של הקב”ה.

The sefarim also note that the mitzvah of succah is unique in that you perform it with your entire body. After we cleanse ourselves on Yom Kippur, we’re able to go into the succah with our 248 limbs and organs. There’s only one other mitzvah like that: the mitzvah of yishuv Eretz Yisrael. The Mishnah in Gittin contains a fascinating diyuk in this regard: it delineates the boundaries of Eretz Yisrael as Akko, Rekem, Ashkelon, and Yam, which spell out עראי. A succah is a דירת עראי, so this Mishnah contains an allusion to the two mitzvos that are done with a person’s entire body.

The succah, the sefarim teach, corresponds to Avraham Avinu, whose name has the gematria of 248, like the limbs and organs of a person’s body. Furthermore, the gematria of the letters of the word סוכה spelled out fully (samech mem chaf, vav yud vav, chaf pei, and hei alef) also add up to 248. The succah is completely 248.

The passuk in Yeshayah (4:6) says: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר. The word זֶרֶם has the gematria of 247, and the word מָטָר has the gematria of 249. The succah, which is 248, protects a person from both of those forces.

Similarly, the dimensions of the succah add up to 248. The minimum size of a succah is 7×7 tefachim, and 10 tefachim high, and it needs two walls plus a third wall of one tefach.  The schach, which is the roof of the succah, has to measure 7×7, which is 49. The floor of the succah is another 7×7, which is 49. The two main walls are each 10×7, which is 70, for a total of 140 for both, and the third wall is one tefach in width times 10 tefachim in height, which equals 10. So we have 49 + 49 + 70 + 70 + 10 = 248.

The Gemara tells us that the idea of the succah is to leave our permanent home:צא מדירת קבע. The word צא equals 91: the Ribbono Shel Olam. The gematria of the word אילן, a tree, is also 91 – but we know that we’re not allowed to build a succah under a tree. Why? Because it’s attached to the ground, to Olam Hazeh. We want to connect to the 91 of the tree when it’s detached from the ground, which explains why we have to cut the schach before we put it on the succah – once it’s cut, it can connect to the higher worlds.

The Gra, in his commentary on Yonah explains that the shade the kikayon provided for Yonah alludes to Olam Haba, while the sun alludes to Olam Hazeh. Indeed, throughout Koheles the sun symbolizes this world: מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, and so on.

In order for a succah to be kosher, and act as צילא דמהימנותא, it has to have more shade than sun: more Olam Haba than Olam Hazeh. Similarly, the person sitting in the succah has to be ראשו ורובו inside the succah. If his table is attached to the house, that’s a problem; there’s a גזירה שמא יימשך. A person has to be entirely in the succah, in a way that he won’t be drawn after the table that’s inside the house, in order to attach himself to the Ribbono Shel Olam.

Bringing Back the Aveiros – as Zechuyos

The ten days from Rosh Hashanah through Yom Kippur are the days of teshuvah mei’yirah, and are followed by another ten days of teshuvah mei’ahavah, from Yom Kippur through Hoshana Rabbah. During these days, we are b’yichud with the Ribbono Shel Olam. That’s why specifically during the days of Succos there was the שמחת בית השואבה, when they would go and draw the water. On Rosh Hashanah, in the process of doing teshuvah mei’yirah, we threw away our aveiros into the water. Now that we are doing teshuvah mei’ahavah, through which זדונות become זכויות, we go back and retrieve those aveiros by drawing the water of the שמחת בית השואבה.

In fact, the Gemara describes how a woman could be מבררת חטים by the light of the שמחת בית השואבה. The word חטים could be read as cheit yam – the aveiros that were cast into the sea. Through the שמחת בית השואבה, those חטאים could be turned into זכויות. This is the level that a person can reach through the Yom Tov of Succos, and these days of Succos have to propel us through an entire year of galus.

The Rope is Shaking

The passuk in Yeshayah (55:6) says: דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. Chazal explain that this refers to Aseres Yemei Teshuvah; other sources say that it’s a reference to Elul, or to Yom Kippur. The Targum Yonasan, however, takes a startlingly different approach. He renders the passuk as: תבעו דחלתא דיי עד דאתון חיין בעו מן קדמוהי עד דאתון קימין – seek out Hashem as long as you’re alive.

As long as a person is in Olam Hazeh, he has an opportunity to rectify, to do mitzvos, and to connect with Hashem. Olam Haba is the place of s’char, where a person basks in the radiance of the Shechinah, proportional to the efforts he exerted and the preparations he made in Olam Hazeh. In Olam Haba, you can’t do anything anymore. Therefore, the passuk enjoins us to seek out Hashem while we’re alive and in Olam Hazeh. It’s not just during Elul and Yamim Nora’im – it’s all year round. We have to strive to remain attached to the chevel of Yaakov as long as we are here on this earth.

It is said in the name of R’ Elimelech of Lizhensk that in the period of chevlei Moshiach – which is the era we are living through – the Eibishter is going to extend a rope from one end of the world to the other, and every person will have to grab hold of the rope. But then, the Ribbono Shel Olam is going to shake the rope and cause tremendous upheaval, and most people will fall off the rope. We can all understand that things are causing people to fall off in our times. But those who hold on tightly to the rope, the chevel, are the ones who will be saved from chevlei Moshiach. What should a person do to be saved from chevlei Moshiach? He should strive to connect to כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

We should all be zocheh to a gut gebentsht yahr and a year of geulah and yeshuah.