הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

שבועות

עלייה לרגל

האתון אמרה לבלעם, כי הכיתני זה שלש רגלים ודרשו שאמרה לו האתון אומה זו עתידה לחוג שלש רגלים בשנה ואתה מבקש לעקרה מן העולם. וע’ מעין בית השואבה שפי’ דנקט דוקא מצוה זו כי אמרה שלא תלך פסיעות כדי לקלל, כי הם עושים פסיעות, שהפסיעות עצמם יש בהם מצוה, והוא עלייה לרגל.

והנה יסוד דבריו ע’ ר’ בחיי שמות כ”ג י”ד לעלות דוקא ברגל וכתב כן בשם מדרש, (ודרש דמה”ט כתיב שלש רגלים, שעולה ברגליו), וכ”כ בש”ך עה”ת כאן (וע”ש שכ’ שלש רגלים היינו ב’ רגלי האדם, והשלישי מה’).

וע”ע תורה לשמה מ’ בענין שכר פסיעות לבהכ”נ, וכתב לענין עלייה לרגל דעכ”פ סמוך לירושלים הקפידו ללכת רגלי. (מיהו שם משמע הטעם משום קבלת שכר וכמו דאיתא בסוטה כ”ב ע”א קיבול שכר מאלמנה וכו’ ולא שכר פסיעות יש לי, ומובא במ”ב צ’ ל”ז. אכן ברבינו בחיי נראה דעיקר המצוה הוא דוקא ברגל).

וע’ פסחים צ”ד ע”א מחוץ לירושלים ובא בסוסים, וכן בתהלים מ”ב כי אעבור בסך, וע”ש מצודת דוד ושוח”ט שפי’ בסקפטות, וע’ ערוך שפי’ לשון עגלה, (וכעי”ז ברש”י שם, אבל מהרצ”ח פי’ באמת כי אעבור בסך אדדם, פירושו ברגל.

וע’ ירושלמי מע”ש סופ”ד דאמר ר”ע במי שצמק רגלו או נפח רגלו שהוא סימן שביו”ט הבא יהא לו מעט אוכל או הרבה אוכל.

ומאידך מצינו ירושלמי פסחים פ”ד ה”ז אף הרצענין עושין מלאכה בע”פ וכו’ עשירים היו ובבהמה היו עולין, אך גם בזה י”ל דאיירי משאר מקומות לירושלים.

וע’ תו”ת שמות  כ”ג י”ד ואג”מ קדשים ח”א כ”א כתבו דאינו אלא לכתחלה, אבל ק’ מלשון המדרש אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם.

וע’ ילקוט ישעיה תק”ג שיעלו לעתיד מדי חודש בחדשו ע”י עבים, וע”ש רנת יצחק ישעיה ס”ו כ”ו שהביא מילקוט תקי”ד דאיירי גם בעלייה לרגל ביו”ט וצ”ב לפי רבינו בחיי הנ”ל.

וע’ פת”ע סוכה מ”ט מה יפו פעמיך כי על כל פסיעה נברא מלאך חדש. וא”ש להנ”ל.

וע’ ילקוט תהלים מ”ב תשמ”ב כי אעבור בסך, כשעולים ברגלים לראות פניך בסקפסטאות, וע’ זית רענן שהם מנעלים חשובים. ואולי א”ש להנ”ל שהוא מדין הידור מצוה, כי הפסיעה ונעל חלק מהמצוה.

וע’ עץ יוסף על ע”י חגיגה ג’ בשם תרגום עה”פ מה יפו פעמיך שהיה להם נעלים של תחש, ופי’ דלא היה בעלייה לירושלים אלא מירושלים להר הבית.

ועכ”פ משמע שעלייה אינו הכשר מצוה אלא מעשה עלייה הוא מצוה. וכ”כ ריטב”א סוכה כ”ה בענין עוסק במצוה פטור מן המצוה. וצ”ב מהגמ’ פסחים ח’ ע”ב דיליף מכאן דשלוחי מצוה בהליכתן אין ניזוקין, ולדבריהם עצם ההליכה הוא עוסק במצוה. וע’ אג”מ או”ח ח”א בקדשים סי’ כ”א.

וע’ חגיגה ג’ ע”א כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב.

ברוב עם הדרת מלך במצוות ביכורים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush ztvk”l

מתוך דברים שאמר מרן ראש הישיבה זצוק”ל במסיבה לכבוד תומכי הישיבה
במצות הבאת ביכורים מצינו דיש דין ברוב עם הדרת מלך, והיינו שיש חיוב על כל אחד ואחד להשתתף במצוה זו, שהרי על ידו מתקיים הדין של ברוב עם הדרת מלך. ואמרינן בגמ’ דאף דבעלי אומנויות אינם רשאים לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן, אפ”ה בהבאת ביכורים כל בעלי אומנויות שבאותו מקום עומדים בפני מביאי הביכורים וכו’, ואמרינן בטעמא דמילתא דהוא משום דחביבה מצוה בשעתה.

והנה במצות מילה מצינו נמי דאיכא הך דינא דחביבה מצוה בזמנה, וקיי”ל לדינא דמצות ביכורים ומצות מילה קודמות לשאר המצוות שלא נאמר בהם הך דינא דחביבה מצוה בזמנה. והרי דמילה וביכורים שווים לענין קדימתם לשאר המצוות.

ולכאורה צ”ע הא דלא מצינו גם במילה שיהא בה נמי הך דינא דברוב עם הדרת מלך, דדווקא לגבי מצות ביכורים הוא שמצינו לדין דברוב עם הדרת מלך ומ”ש מילה מביכורים ומאי נפק”מ.

והנה בחינוך הביא הך דינא דביכורים הנלמד מקרא דראשית ביכורי אדמתך, והוסיף: משרשי המצוה לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל וכו’, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ויתברכו פירותיו, וכו’.

ולכאורה צ”ב, דמדברי החינוך שכלל בשורשי המצוה הא דבזכות התעוררות נפשו זוכה ומתברכת ארצו, משמע דזהו ג”כ חלק מהמצוה, וזה לא כפשטא דמילתא שעיקר המצוה הנלמדת מקרא ד’ראשית’ היא מצוות הבאת הביכורים, ומה שמתברכים פירותיו לא הוי משרשי המצוה אלא לכאו’ זהו אינו אלא כשכר בלבד על שקיים את מצות הבאת הביכורים, אך מדברי החינוך משמע דמה שיתברכו פירותיו הוא גם חלק מעצם המצוה ולא רק תוצאה מהמצוה, וצ”ע.

ונראה ע”פ דברי החינוך דזהו גופא מה שנאמר בדין ‘ראשית ביכורי אדמתך’, שהפירות הגדלים אח”כ הם חלק ממעשה המצוה של הבאת הביכורים, ונמצא דמה שיתברכו פירותיו אין זה מצד דהוי שכר על עשיית המצוה, אלא דהוא חלק ממעשה המצוה, ועפ”ז נראה לומר עוד דהך דינא דברוב עם הדרת מלך הנאמר בביכורים לא נאמר רק על אותם פירות שהביא לבית המקדש, אלא גם על הפירות שיגדלו ויתברכו לאחמ”כ, שהרי גם פירות אלו הם חלק ממעשה המצוה ודינא דברוב עם נאמר על כל מעשה המצוה.

והנה בביכורים נאמר הדין דאפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו, והרי דלא סגי במעשה הבאה לחוד אלא דאיכא הידור מצוה גם בצורת ההבאה, ומשום כך אין די רק בהבאה בעלמא שיבואו הפירות לביהמ”ק אלא בעינן שיהא נוטלו על כתיפו, והיינו דנאמר בזה דין גם בעצם ההבאה ובצורתה, ומשום דאין דין הבאת המקום כמעשה קוף גרידא שצריך שיגיעו הביכורים לביהמ”ק אלא אף מעשה ההבאה עצמו הוי חלק ממעשה המצוה, ולכן שייך שפיר לומר דכשמהדר ונושאו על כתיפו יש בזה עשייה משובחת יותר בהמצוה.

ומבואר דכל שעשיית מעשה המצוה של ההבאה נעשה בהידור ובמסירות יש בזה השפעה על המשך מעשה המצוה, דאם מתאמצים ומכבדים ומייקרים את הבאת הביכורים הרי שהברכה הנמשכת, שהיא כמבואר חלק ממעשה המצוה הנלמד מקרא דראשית, היא ג”כ גדולה יותר. ומשום דבדין ראשית נתרבה דאיכא נפק”מ בעצם עשיית המצוה וכמשנ”ת. דאם היה רק דין דהביכורים צריכים להיות מובאים לביהמ”ק הרי דלא היה שייך בזה דינים בצורת ההבאה, אבל לדברינו דהכל נכלל בכלל המצוה שייך שפיר לומר דעד כמה שהוא מהדר יותר בצורת ההבאה הרי הוא עושה יותר בהמצוה עצמה, וע”כ גם  המשך התוצאה של עשיית המצווה, שהוא הברכה בשדותיו יהיה גדול יותר, וכמש”כ החינוך “ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ויתברכו פירותיו” וכו’.

והיה אפשר לומר דלכך גם לא מועיל שליחות בביכורים, דטעמא בעי מ”ש מכל התורה דקיי”ל שלוחו של אדם כמותו. אולם להמבואר אתי שפיר, דאם יסוד ענין מצות הביכורים היה רק במה שיהיו הביכורים מובאים לביהמ”ק הרי באמת לא היה צריך להיות שום חילוק אם הוא עצמו מביאו או שלוחו, אבל כיון דנתבאר דביכורים שאני דנאמר הדין דצורת העשיה ותוצאותיה הוי גם חלק ממעשה המצוה עצמה, א”כ בזה לא שייך שיועיל שליחות, ומשום דאף אם השליח יועיל להביא הביכורים עצמה, אך לא יוכל להועיל לצורת העשייה דלזה בעינן שיעשה על ידו בלבד. וכן הוא נמי לעניין הברכה בשדותיו שכמבואר לא הוי מצד שכר על הבאת הביכורים דלזה היה מועיל שיתברכו פירותיו גם אם היה מביא הביכורים ע”י שליח, אבל כיון דנתבאר דהברכה בשדותיו הוי נמי חלק ממעשה המצוה עצמה הרי פשוט דכ”ז שייך רק כשהבעלים בעצמו עושה את מעשה ההבאה, ואין שליח יכול להועיל לעניין זה כלל, וכמש”נ.

נערך מסרטי הקלטה

'שבתי בבית ה

Partzovitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה הקפיד להגיע מידי יום לתפילת שחרית בישיבה הקד’ וללמוד בביהמ”ד. אפילו בשנותיו האחרונות, כאשר מחלתו הקשה הגבילה את תנועותיו וכל פסיעה עלתה לו בקושי רב, המשיך לטפס במדרגות הישיבה מידי יום עד שהגיע בשארית כוחותיו ללמוד דווקא בבית המדרש בישיבה.

כשגברה מחלתו, אע”פ שתלמידיו היו מגיעים לביתו, הצטער מרן זצ”ל מאוד על שאין ביכולתו לפקוד את ביהמ”ד בישיבה. מרן ראש הישיבה הגאון הרב בנימין ביינוש פינקל זצללה”ה כאב את כאבו ודאג שיעבור מדירתו לגור בתוך הישיבה בדירה הסמוכה לבית המדרש.

לאחר כחצי שנה שבעקבות מחלתו לא יכל להגיע לבית המדרש, בערב שבועות שנת תשל”ה עבר הגאון ר’ נחום זצ”ל לגור בישיבה בקומת ביהמ”ד. בקיר המשותף בין ביתו לבית המדרש פתחו עבורו דלת, כדי להקל עליו את המעבר. והנה, אך נכנס מרן זצ”ל לביתו החדש, מיד פנה הוא לבית המדרש מבלי להתעכב בדירתו החדשה כלל. עם כניסתו לבית המדרש התיישב ליד סטנדר, פתח את הגמרא והתחיל למרר בבכי…

עבור כל הנוכחים היה זה מעמד מרטיט שלא יישכח. ניכר היה שכל פעמיו ומחשבותיו היו נתונים רק לבית המדרש, זהו ביתו ולשם היו געגועיו. רק לאחר שלמד מעט פנה הוא לדירתו החדשה.

לא תעשון אתי אלוקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם (שמות כ, כ)

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

אומר המגיד מישרים: הדגשת הכתוב היא לא תעשון “איתי”, והיינו שהאדם העושה מצווה לא ישתף בה גם את חלק הגוף שלו, כלומר את הנאת עצמו. משום שאחרת סופו יהיה שעיקר עשייתו תהיה בשביל הנאת עצמו, וזה מה שמסיים הכתוב “אשר לא תגלה ערוותך עליו” (שם,כג).

דבר זה מבהיל למתבונן, שהקב”ה אמר אזהרה זו לדור דעה מיד לאחר קבלת התורה, כאשר היו במדרגה שראו עין בעין את הי”ת.

רואים אנו את מעלה זו של ישראל גם בפרשיות אלו של במדבר ונשא, בהבדלת הלויים מתוך בני ישראל ומסירת העבודה להם בלי שום מחלוקת מצד הבכורים, ובחלוקת עם ישראל לדגלים כאשר כל העם קיבלו את הדבר, ואיש לא התרעם על כך, עד שבא קרח והעיר את המחלוקת, אך כלל ישראל קיבלו הכל במנוחה.

והרי מצינו שמשה רבינו סירב לקבל את השליחות לגאול את ישראל שמא יפגע בכבוד אהרן, ועד שלא שמע מהי”ת שאהרן הוא במדרגה של “וראך ושמח בלבו”, אע”פ שידע משה את גדלותו וטוב ליבו של אהרן, סירב הוא לקבל את השליחות, כי לא האמין שיתכן שלא תהיה קפידה בדבר זה. וכן מצינו בירבעם, שאע”פ שלא היה דופי בתורתו, אך נקודת הכבוד של “מי בראש” הובילה אותו לאבדון רח”ל.

ואילו כלל ישראל במדבר, כאשר היו במדרגה של “עין בעין נראה ה’ עליכם” וידעו שהכל מאתו ית’, קיבלו את הבדלת הלוויים וחלוקת הדגלים ללא מחלוקת כלל.

ואע”פ שהיו במדרגה נשגבה זו הזהיר אותם הכתוב מיד “לא תעשון איתי אלוקי זהב” – שלא ישתפו את הנאת גופם במעשה המצוות. והמגיד הזהיר את הב”י שיזהר מאוד בזה, משום שהנכשל בזה סופו הוא שעושה את המצוה בשביל הנאת עצמו.

דבר נורא הוא למתבונן עד כמה זהירות צריך במצוות כאלו.

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לווינשטיין זצללה”ה

דברי רבותינו

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

הזמן המסוגל להכנה הוא יום השבת
הנה קרב ובא יום מתן תורה לישראל הנקרא חג השבועות, וידוע מה שכתוב בספה״ק שבכל שנה ושנה מתחדשת במועדים אותה ההשפעה ממרום כמו שהיתה מלפנים באותה העת, ועלינו להתכונן כראוי ליום הזה כדי שנזכה לשפע המתעורר בו.

והנה המתבונן בדרכי ההכנה יראה שהזמן המסוגל והמיוחד להכנה זו הוא יום השבת ובו יכולים להשיג את כל העניינים הנצרכים כדי לזכות ביום מתן תורה.

והנה הדרך להשגת התורה, כתב רבנו יונה (אבות ג) שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. ובמהר״ל מבואר כי להבנת התורה צריכים לשכל הישר ורק ע״י טהרת המידות זוכים לשכל נבון וחכם המסוגל לירד לעומקם של דברי תורה. נמצא שעיקר ההכנה הנדרשת לקבלת התורה היא טהרת המידות.

וכתב המהר״ל ששורש המידות הרעות היא מידת הגאווה. שהרי כשאדם מתגאה על חברו בעושרו או בגבורתו או בחכמתו הרי הוא מתמלא גם קנאה על חברו אשר מצליח בעסקיו ובענייניו ושונאו ומיצר עינו בכל אשר לו. נמצא שבעל הגאווה הלז נכשל בקנאה, בשנאת חנם ובצרות עין, וכן נכשל בכל המדות הרעות. אבל בעל הענווה, בענוותנותו נטהר הוא מכל המידות הרעות הללו. ולכן הענווה היא הדרך להשגת התורה וקניינה, כמו שאמרו חז״ל (תענית ז) ״למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב ׳הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״.

האמונה היא יסוד הענווה ולזה מסוגל יום השבת. והנה יסוד הענווה היא האמונה שע״י שמאמין ויודע שהבורא יתברך שמו ברא הכל יש מאין, ומאז ועד עתה מחיה ומקיים בכל רגע ורגע לכל הברואים כולם, והוא הנותן לאדם כח לעשות חיל שהרי לו לבדו הכוחות כולם, מתמלא לבו בענווה גדולה ואינו מתגאה כלל וכלל, כי יודע בעצמו שאין לו משלו כלום שהרי הכל מתנה מאת הבורא יתברך.

ויום שבת קודש הוא יום האמונה ובקיום מצוותה מעידים אנו שבששת ימי המעשה יצר וחידש הקב״ה יש מאין את כל הבריאה כולה, ובשביעי שבת וינפש. וזמן זה מוכן מראשיתו כדי שנקנה בו את האמונה השלמה והטהורה ע״י הנשמה יתירה שהיא ריבוי כח ההכרה והשכל וע״י המנוחה מכל הטרדות והדאגות, לפיכך ראוי שביום השבת שהוא ׳יום האמונה׳ נשתדל לקנות מידת הענווה, ועל ידי זה נזכה בשכל הישר להבין ולהשכיל כל דברי התורה.

מורנו רה”י הגאון הגדול רבי אריה פינקל זצוק”ל