דברי רבותינו

אי לאו ההוא יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא
בגמ’ (סוף סוטה): אמר רב יוסף אל תיתני ענוה דאיכא אנא.

וקשה: דלכאורה מצינו שהתגאה רב יוסף כשאמר על חג השבועות “אי לאו ההוא יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא” (פסחים סח:). כלומר שאמר על עצמו שללא יום מתן תורה הוא לא היה אדם גדול אלא כאחד מן השוק, הרי שהעיד על עצמו שהיום אדם גדול הוא?

תירץ מרן רה”י הגאון רבי חיים יהודה ליב טיקטינסקי זצוק”ל: בהגש”פ אנו אומרים “אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו”. וצ”ב: אילו לא היינו מקבלים את התורה והמצוות איזו תועלת הייתה לנו בהר סיני?

אלא שמצינו שהאבות הקדושים קיימו את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה, והיינו שהם משיגים את התורה והמצוות מעצמם. ואיתא בגמ’ (שבת קמו.) שכשקרבו בנ”י להר סיני פסקה זוהמתם, הרי שהצדיקים גמורים שהיו בהם זכו כבר בר”ח סיון, כשפסקה זוהמתם להשיג את התורה, אלא ששאר האנשים, שלא היו צדיקים גמורים, עדיין לא השיגו זאת והוזקקו לקבלת התורה בו’ בסיון. וזו הכוונה “אילו קירבנו לפני הר סיני” והיינו כולנו נעשים צדיקים גמורים ומשיגים את התורה מעצמנו, אז אע”פ ש”לא נתן לנו את התורה דיינו”.

ורב יוסף שהיה צדיק גמור, בענוותנותו אמר על עצמו שללא יום קבלת התורה בו’ בסיון לא היה משיג את התורה. והיינו שאינו צדיק גמור שהיה משיג את התורה מעצמו בר”ח סיון כשפסקה זוהמתם אלא היה צריך להמתין עד קבלת התורה.

דברי הימים

עם ה’ אנחנו – לא ככל העמים

אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון

עם תום המלחמה, נותרו בני הישיבה בראשות מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה בשנחאי שבסין, מצפים לאישורים להגיע לחוף מבטחים. בינתים העולם כולו רעש וגעש בענין ועידת השלום שעמדה להתכנס ולכונן את ארגון האומות המאוחדות שתפקידו יהיה לפקח על שלום העולם.

מרן המשגיח בשיחתו התייחס לכך ואמר: סיפרו לי שבועידה של פועלים ממפלגות השמאל באוסטרליה דנו אם יש זכות לעם ישראל להיות מיוצג בועידת השלום, והחליטו – שמעו והאזינו! הם החליטו שלעם ישראל אין זכות ייצוג, משום שאיננו עם כלל.

האין זה שחוק וחוכא ואיטלולא?

את יבשת אוסטרליה גילו לפני כמאה שנה, והיתה מושבת פושעים והוגלו אליה אסירים מורשעים. הם, שאינם יודעים מאין מוצאם וכל עברם מפוקפק למאוד, נחשבים הם לעם. ואילו אנחנו הקיימים למעלה משלשת אלפי שנה, איננו עם.

אבל, אמר מרן המשגיח רבי יחזקאל, צודקים הם למאד, זו נחמתנו ועל כך גאוותנו.

הם “גויי הארצות ומשפחות האדמה”, ואנו “לא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם”, אלא עם ה’ אנחנו. “אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו”.

ספר זכרון אבא בם – הרה”ג ר’ אבא זיונס זצ”ל

האש בקבלת התורה

נאמר בהיכל הישיבה הק’
אנו עומדים בהכנה לקראת היום הנכסף, הלילה הקדוש, יום שמתחברים שמים וארץ, הרגע הנכסף של נתינת הטבעת, פסגת חדר הייחוד – הביאני אל בית היין, ליום הזה עמדה הבריאה אלפי שנה וחיכתה לתנאי אם יקבלו ישראל את התורה. המלאכים לא מבינים מה קורה פה, מה אנוש כי תזכרנו, אנו בעיצומם של ימי ההגבלה, מובא בבה”ט סי’ תצד מהאריז”ל שמי שלומד בליל שבועות ובג’ ימי הגבלה בלי הפסק עי”ז מובטח לו שלא ינזק. ובספרים הק’ איתא שהוא קונה התמדה לכל השנה.

התורה הק’ חוזרת ומזהירה הרבה פעמים שלא נשכח את תיאור המעמד הנשגב והנורא של מתן תורה, ומדגישה לפחות כ”ד פעם שמתן תורה ניתן באש, ראה שמות פר’ יתרו פי”ט (יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה’ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ובפכ”ד (יז) ומראה כבוד ה’ כאש אכלת בראש ההר. ובואתחנן פ”ד (יא) ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל. ועוד שם (לא) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. (לו)  מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. ובפרק ה’ (כג) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי. מימינו אש דת למו. כמה אנחנו בכלל מבינים מה המדובר וכמה אנו מקיימים את הסוגיא הזו, בקושי אנו מבינים את הדינים העולים, ואם יש טוענים שלא מפורש בתורה תורת המדות, הנה רואים כמה התורה חוזרת ומדגישה לזכור ולשמור את כל המצוות, זכר ואל תשכח, שמר ושמעת, רק השמר לך ושמר נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך, השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה’ אלקיכם אשר כרת עמכם, אתה הראת לדעת, זה מלא בתורה כמה ברכות וכמה אזהרות. כמה אנחנו שייכים לכ”ז הרי אין אות אחת מיותרת, מה זה אומר לנו.

ובטור או”ח (סימן מז) ויכוין בברכת התורה איך בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בו בכל יום’. וצ”ב מה ענין האש שהתורה חוזרת ומדגישה כ”כ הרבה פעמים ומה ענין הכוונה בברכה כל יום לזכור אותה האש הגדולה כאילו הוא חי אתנו כיום הזה.
וכתב בב”ח שם על הטור ‘אבל ברכה זו השנייה אינה כי אם ההודאה ושבח על מה שנתן לנו תורתו כלי חמדתו מתוך האש להורות על קדושתה ורוחניותה’. היינו שקדושת התורה שניתנה מתוך האש מצריכה ברכה מיוחדת. וצ”ב עניינה.
ובאבות דר”נ פכ”ד ה’ ובחגיגה טו. שקשים לקנותם ככלי זהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, והדבר צריך ביאור, איך יתכן שדוקא התורה שהיא יסוד כל החכמות יהיה קל כ”כ לאבד אותה, הלא אם קשה לקנותם היה צריך להספג ולהשמר בידיו, למה זה צריך להיות כך.
וידועים דברי הטור הלכות ר”ח (תי”ז) שכתב בשם אחיו ר’ יהודה שהמועדים נתקנו כנגד אבות, פסח כנגד אברהם דכתיב לושי ועשי עוגות ופסח היה, שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק, סוכות כנגד יעקב דכתיב ולמקנהו עשה סוכות. וצריך להבין, שלכאורה יעקב סמל התורה, ישב אהלים, תתן אמת ליעקב, למד אצל שם ועבר, ומדוע יצחק הוא זה שמכוון כנגד שבועות. אמנם יש כאן איזה רמז עם אילו של יצחק, אבל לכאו’ המהות של יעקב זה סמל התורה.

והביאור בזה איתא ברמח”ל (ריש דרך עץ החיים) עה”פ הלא דברי כאש נאם ה’, כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול שאיינן אלא ידיעת דבר אשר ישיג השכל, אך התורה הנה קודש היא, וכאשר יעסוק בה האדם למטה אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים. היינו שהתורה אינה חכמה וידיעות חיצוניות אלא אור אלוקי שמרוממתו ומגדלתו לגנזי מרומים, ויתכן שלומד מסכתות ומערכות וכותב ספרים אבל עיקר חסר מן הספר אם אינו מתחבר לתורה עם כל קנייניה, הוא נשאר באותו מקום שנשאר, כח האש הוא שמצרף הכל אליו ומבטל כל מציאות אחרת, ת”ח כל גופם אש כי אין להם שום מציאות אחרת רק התורה הזאת, וע”כ זוכים הם לדעת עליון כי אש אוכלה אש והוא מתחבר לאור הנאצל, וזהו הדביקות בחכם, וכי דרכו של אדם להלך אחר שכינה, אלא הדביקות בת”ח בלומדי תורה ה”ה כדבקות בשכינה כי הם עצמם גופם אש והם אחד עם התורה.

וע”כ ענין האש כ”כ חרות הוא וחלק מעצם לימוד התורה, דהתורה אינה סתם לימוד חכמה אלא התבטלות גמורה של כל ישות ומציאות אחרת, ונעשה האדם עצמו עצם מעצמיה של תורה, וע”ז יש לכוין כל יום בברכת התורה, דאי”ז לימוד חכמה שניתן בעבר אלא כל יום כאילו ניתנה לנו ואנו עומדים לקבל באותו מעמד הר סיני התורה שלנו באותה אש הגדולה ואף אנו הופכים להיות חלק מאותה האש הגדולה.
וע”כ נוחה לאבדה ככלי זכוכית, כי יסוד התורה אינו לימוד חכמה אלא חיבור מצדנו והתבטלות גמורה להפוך חיי הגשמיות לאש אוכלה אש, וע”כ ברגע של הסחת הדעת הוא ניתוק מעצם החיים ומאבדה ככלי זכוכית, כי ברגע שהפסיק הדביקות ומקור החיים ונכנס עוד מציאות אחרת האש דוחה מיד כל מציאות אחרת.
וע”כ מכוון הוא יום מתן תורה ליצחק דייקא, כי ביצחק יקרא לך זרע, שע”י הביטול העצמי לגמרי שאפרו צבור ומבוטל לגמרי כי אינכם שומעים זולתי קול ולא נשאר שום רושם כי אם האיל וקול השופר, אף שבפועל יעקב לא מש מתוך האוהל, אבל קדם לתלמוד זה הביטול העצמי המוחלט שהפך להיות כולו אפרו צבור ואין לו שום מציאות אחרת, אשר זה הבסיס לקבלת התורה. ומבואר במדרש רבה אחר העקידה ‘וישב אברהם אל נעריו – ויצחק היכן היה, רבי ברכיה בשם רבנן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה, משל לאשה שנתעשרה מפלכה בעבודת ידה אמרה הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי עוד אינו זז מתחת ידי לעולם, כך אמר אברהם כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצוות לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם. עכ”ל. שאחר העקידה לא שייך ירידה וע”כ העקידה הנוראה היא הבסיס ללכת לישיבה של שם, בבחי’ עוד אינו זז מתחת ידי לעולם.
וע”ז כתב הב”ח שמלבד הברכה על עצם לימוד ומתיקות התורה, צריך ברכה מיוחדת שתשאר התורה בקדושתה ורוחניותה כנתינתה שתהא חקוקה בלבנו באותה חיבה כעמדנו ביום הקהל תחת ההר מתוך האש הגדולה וההר בוער באש.

ומוסיף הרמח”ל שם: ‘הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש, והשלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא, כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן כן כאשר הן, לא ייראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות, ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא”. מה שנראה לאדם מבחוץ כאילו אדם מן השורה יוצא מהאוטובוס ומגיע ופותח ספר ויושב לידו וגורס לא רואים כלום משהו לא טבעי, אבל מי שנכנס לסדר ורואה את הריתחא דאורייתא, את הצמאון, את האחדות, את הפת במלח, רואה כאן מלאכים לא אנשים, רואה כמה מיני גוונים, רואה כאן אש קודש, רוח הקודש ממש, מכאן יוצאים בוני עולם שהעולם כולו עומד עליהם והדיבור שלהם הוא כביכול דבר ה’, בבחי’ ותגזר אומר ויקם לך, איפה יש בעולם עוד אושר כזה, ניסים כאלו, כאגרת הקודש של מרן החזו”א שהיה כמלאך עלי אדמות (ח”א יג): ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הולך בין אנשים ונדמה כבן אדם, א-ב-ל באמת הוא מלאך, הדר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה. כמבואר בירו’ סוטה (פ”ח ה”ג) ידיו גלילי זהב ממלאים בתרשיש, הלוחות שהם מעשה ידיו של הקב”ה הם כגלי זהב, חנניה בן אחי ר’ יהושע אמר מה הים בין כל דבר ודבר של תורה דיקדוקיה ואותותיה של תורה. כמה גלים ועולמות בכל דיבור בתורה. אנו יכולים ע”י השקיעות, ע”י טוהר המדות, ע”י התפילה והדביקות בתורה להפיח אש בגחלת ולראות עולם של תילי תילים של הלכות בכל תג, ואפשר במכשיר אחד או אפי’ בידיעה אחת לאבדם ככלי זכוכית, כי החיבור לחיים הוא פעולה ושקיעות תמידית וברגע שמכניס עוד טיפה אחת של מים יוצאת טיפה של שמן, אולי הוא יזכור את הידיעות שלמד אבל השלהבת כבר כבתה, הוא כבר לא מלאך, הוא ברגע מאבד את הקשר את החיות, מקור החיות שלו היא לא טבעית בכלל.

המילים מיותרות למי שנמצא כאן ורואה את האש הגדולה ואת האושר שאין משל לו עלי חלד, זה יותר מכל הסבר, רואים את הקולות ואת האש, ת”ח דרתח אורייתא דקמרתחא ביה, שנא’ הלא כה דברי כאש, רואים איך גדולי ישראל נפשם יצאה בדברם, כמה היו חולת אהבה על כל דיבור של תורה, כשיצא לאור תוספת חכמי אנגליה רה”י ר’ נחום לא ידע את נפשו משמחה. באהבתה תשגה תמיד. יש יהודי חשוב בחברון שהתנצח עם בנו בלימוד, היה שם דם ואש ותימרות עשן, בסוף הם יצאו בריקוד נלהב ברוך אלוקינו שעתיים וחצי, אשרי עין ראתה זאת, איפה מוכרים מוצר כזה, כמה הגרי”ז היה אוהב לדבר עם הרב שך בלימוד כי הוא יודע לרקוד עם זה הוא פשוט רוקד על כל ווארט בשלג ובחמסין, ר’ דוד פינקל ראה את הרב שך רוקד בשלג איזה קצב, הוא ניגש מי זה שם מה קרה, קר לך, אמר לו הרב שך יצאתי מהגרי”ז עם ישוב ברמב”ם, אני לא יכול לרקוד אצל הגרי”ז כאן אין אף אחד. ונשמח בדברי תורתך, שישו בני מעי שישו, חדאי נפשאי חדאי נפשאי, כמה תורה ספגת תורת אלקים חיים, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, הגאון ר’ שמואל בירנבוים היה שיכור מאהבת התורה, הוא פעם נסע במטוס, הגיע התלמיד שלו שישב במחלקה ראשונה ורואה את רבו יושב בצפיפות עצומה עם גמ’ כולו זורח, אמר התלמיד רבי בא תשב במחלקה ראשונה אני אשב כאן, אמר לו ר’ שמואל חבל עליך תן לגוי שלידי את המקום ובא שב לידי יש לנו עוד עשר שעות על מגו במקום עדים. בוז יבוזו לו. מה שאפשר לזכות בימים אלו, החזו”א לא עזב את הגמ’ מערב שבועות עד מוצאי שבועות בחצות הלילה רצוף איזה קדושה, החזו”א חזר על משנה אחת שש שעות רצוף ממנחה גדולה עד מעריב, העוזרת ידעה כבר את המשניות בע”פ, איך אפשר להיפרד ממתיקות כזו. והחזו”א מתאר מה המושג שש שעות רציפות ומי מדבר על שבע וכך שמנה ותשע, זה כמלאך עלי אדמות, א”א להסביר את זה, זה אטמוספירה אחרת. האבא הרה”י תמיד היה אומר שבבחרותו היתה חבורה שהיה כזה אש שאם היה סכין על השולחן היה דם. מסופר על הרבי מקלויזנבורג שהיה לפיד אש בתורה ועבודה, לא נתפס איך אדם עובר שבעה מדורי גיהנום ולא זז מדבקות בה’ ובתורה וביראה ולא ויתר על כל קוצו של יו”ד בתוך לוע הארי, היה פעם שהיה לו חידוש שמאוד מאוד שמח בו, שאלוהו מה כ”כ משמח בחידוש זה, אמר שהנאצים ימ”ש קשרוהו מחוץ לרכב ונסע במהירות עצומה רח”ל רצו לקיים שעיר לעזאזל, והוא הוסיף אהבה יתירה בה’ ובתורתו ואז נתחדש לו חידוש זה ואיך לא אשמח, איפה יש עוד עם כזה, איפה יש תורה כזו, נפשי חולת אהבה, אוי אין גדולה כתורה.

איך מגיעים לשלהבת הזו, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דבר ראשון ליקר את המטרה, לדעת שהתורה כנגד כולם זה הדבר הקדוש ביותר שממנה צמחו כל גדולי עולם וזה מחזיק את העולם, להחדיר את הדבר הזה מקטנות, לקרא סיפורים על התמדה ושקיעות של גדולי ישראל, ולדעת לייקר את הזמן, הרי כל העולם הוא מסך אחד גדול שמתעתע את העיניים אפי’ חפצי מצוה לא ישוו בה כ”ש דברים שאין להם שחר וערך בלי שום נצחיות, אבל גם גוף הלימוד צריך לשתף מאוד את הרגש ואת הקול, א”א לזכור מי שלא מוציא בפיו, צריך לעורר את הפעולות החיצוניות להתלהב ולהתפעל מכל חידוש, ולשים דגש על כל מלה, וללמוד בעיון  ודבר שאדם עמל בו וכתב וחזר זה נעשה תורה דיליה, הוא מרגיש קשור לזה, ובודאי מה שאדם התפלל וטרח וכתב חבורה שלמה זה מענין אותו, דברים בטלים ולה”ר זה מוציא את כל הרוח טהרה, כמ”ש ליצנות אחד דוחה מאה תוכחות, אחד מיסודי השמירה זה תחילת הסדר שיהיה בקדושה בלי דברים בטלים אפי’ חמש דקות, ולשים כל דבר כאתגר שנוגע לחיים, מה אפשר להוציא להלכה מזה איפה עוד נוגע הסברא הזו, זה אינו דומה בכלל אחד שלומד סתם כי זה מצוה או כי הוא צריך פרנסה לבין אחד שצריך להיבחן, או יותר מזה אחד שצריך לחבר ספר, או יותר מזה שהוא צריך לפסוק הלכה, ואין כמו מי שמסכם בסוף כל סדר ובסוף כל שבוע ונשאר תלמודו בידו, מאשר אחד שצובר המון מידע וזה לא נוגע אליו כלל. לא לחכות שההתלהבות תגיע אלא צריך להפיח את הגחלת כל הזמן, מי שמחפש את הזהב ועמל ע”ז הוא ימצא את זה יותר מהר מאשר מי שסתם מטייל, סוד ההצלחה של מרן שר התורה זה שהיה סקרן בלתי נלאה בכל מרחבי התורה, פשוט צמאון שלא ענין אותו שום דבר אחר אחרי שטעם את המתיקות שבהתמדה והידיעה האדירה. ורוב הדברים שאנו מתיחסים זה אשליות מתוקות, שלא מלמד שום דבר על החיים, לקרא סיפור דמיוני או ספר או עיתון מה למדת באמת מזה לחיים, אתה גומר את הספר ואומר וואו, אבל מה שלמדת מזה זה איך לנוח גם מחר, המפתח של ההתלהבות זה פשוט לחשוב דברים פשוטים, מה חובתו בעולמו בשביל מה אני עושה את כל זה, לאן אני הולך, אם אדם יודע שהוא יכול להיות נשיא או רב או כל מקצוע ענק הוא יעשה הכל כדי להגיע לזה, תתרגל לשים לעצמך יעדים ואתגרים ומחייבים, תבחר לימוד אחד שמענין אותך ותכתוב ע”ז ספר. תזכור שאתה נשמה ולא רק גוף אל תטבע בתוך הצלחת. לא יתכן שהחיים הגשמיים יהיו רועשים תוססים וצבעונים והעולם הרוחני יהיה יבש שחור לבן, אין סיכוי לנצח, חייבים להכניס צבע וחיות ורגש לחיים הרוחניים. הגרא”מ שך שילם 100$ לישוב רעק”א, והגר”מ גיפטר 200 למי שיסביר מדוע רעק”א לא תירצו. דאי’ בשיר השירים דבש וחלב תחת לשונך מי שאינם עריבים על שומעיהם נח לו שלא אמרם. הגר”ח קרייזווירט פגש את רמ”ש שפירא ושאלו אם מוכן לשלם 100,000$ עבור ווארט נפלא ששווה מליון $, ענה בודאי אם הוא שווה אני מוכן, א”ל הווארט, ואמר הגר”ח א”כ שלם לי, החזירו הגרמ”ש בווארט אחר ואמר ווארט זה שוה 200000$, החזר עודף.

בהתחלה אמנם קשה לקנותם ככלי זהב, אבל כל מי שעובד ביהלומים בזהב כל ערך לא ישווה לה, אנשים חופרים חודשים למצוא אולי פיסת זהב, צריך לדעת שאנו עוסקים בזהב, סביר להניח שמי שמחפש אחר הזהב ימצא אותו הרבה יותר מהר מאשר מי שבמקרה מטפס על ההר, לדעת את הערך של בן תורה, בהכנסת ס”ת משקיעים כ”כ הרבה כסף ופאר והדר ותזמורת, הכל על ס”ת אחד, עאכו”כ כשמדובר על ס”ת חי ולא אחד אלא אלפים למה לא באה כל ירושלים כל בוקר לעשות הכנסת ס”ת בשעה 9 בזוועהיל עם אלפי תזמורות ואורות ונגנים ללוות את אלפי הספרי תורה החיים שרצים כל בוקר להאיר את העולם, קדוש יאמר להם, אנו צריכים להחדיר את זה בלב ובבית, התורה הקדושה היא החיים הנצחיים והיא יסוד כל העולם.

שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר’ יוחנן את התורה בוז יבוזו לו. בירו’ (שקלים פ”ו ה”א סוטה פ”ח ה”ג) ר”פ בשם רשב”ל התורה שנתן לו הקב”ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה, היא אש, מובללת באש, חצובה מאש, ונתונה מאש, דכתיב מימינו אש דת למו. ותאמרו הן הראנו ה’ אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. שנזכה לאור הגנוז מה טובו דודיך מיין וריח שמניך מכל בשמים.

שנזכה לדבק בה’ ובתורתו שישם בלבנו אהבתו ויראתו בלבב שלם.

בשבילי הלכה

נעשה ונשמע

ע’ רמב”ם פכ”א מאיסו”ב הל”ב לא ישא בת ע”ה שאם מת או גולה בניו עמי הארץ  שאין אמן יודעת כתר התורה. ויש לעיין בכוונתו דמשמע שיודעת תורה אבל אין יודעת כתר התורה והחשיבות.

ונראה דמה שכתב כתר התורה היינו שהתורה הוא כתר על ראש האיש ועל ראש האשה.

וע’ רמב”ם פ”ח מתשובה ה”ב פי’ עטרותיהם בראשיהם, היינו דעה שידעו (תורה), שבגללה זכו לחיי העוה”ב מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן.

וענין כתר תורה נראה הכוונה שמבינה כי התורה מעל הכל והבן תורה מעל הכל. וע’ דרך חיים ג’ ט”ז שפי’ עטרה שיש מעליו מלך שיש לו כתר, ואין עליו אלא המלך, אבל כתר הוא למלך עצמו. ונמצא כתרה של תורה רק למי שמבין שזה הכי חשוב ממש. (וע’ בן יהוידע שפי’ אשריכם ת”ח שדברי תורה חביבים עליהם “ביותר”).

וע’ רמב”ם פ”ג מת”ת ה”ו בלומד בלילה “זוכה לכתרה של תורה”. ולפי”ז נראה דמה שכתב בהל’ איסו”ב דבת ת”ח יודעת כתר התורה משמע כי רואה אביה לומד בלילה, ומשמע דזהו גדר ת”ח, ועכ”פ לענין ישא בת ת”ח. וע’ אבות פ”ו גדולה תורה יותר מן הכהונה והמלכות שהתורה נקנית במ”ח קנינים, ויש שפירשו שהוא המשך של אבות פ”ד על שלשה כתרים, ונמצא כוונת המשנה נקנית במ”ח קנינים היינו קונה כתר תורה. ולפי הרמב”ם איסו”ב הנ”ל צריך בת ת”ח יודעת כתר תורה, היינו שראתה אצל אביה מ”ח קניני התורה. וע’ אג”מ יו”ד ח”ד ל”ו אות ח’ במה שכתב הרמב”ם על כתר תורה.

והנה מצינו זר זהב סביב בארון שאמרו שמו”ר ל”ד ב’ שהוא כתר תורה, וראיתי מפרשים כי המשכן לכפר על העגל, ועיקרו הארון, ומכפר על העגל וחוזר במקצת לכתרים של נעשה ונשמע.

ויש להוסיף ע’ מהרש”א שבת פ”ח על ב’ כתרים שזכו בזכות התורה. ומשמע מדבריו דמלבד שקבלו התורה הוסיפו גם נעשה קודם לנשמע, כנגד מ”ע ומל”ת, ולכן זכו מלבד כתר תורה, גם כתר כהונה ומלכות. וע”ע מהרש”א גיטין ז’ וע’ מהרש”א סוף זרעים על ביכורים פ”ג מ”ג.

וע’ נחל”ד דרוש ה’ שהק’ הרי לא ניתנו כהונה ומלכות לכל א’, ויש שתי’ כי מעיקרא ניתן לכל א’ מהם באופן פרטי ולקח מהם. וע’ מהרש”א הנ”ל שהביא שאמר ה’ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים.

וע’ מדה”ג שדרשו כן עה”פ ממלכת כהנים וע”ש בשם פהמ”ש אבות ד’ י”ב שכל הכתרים ניתנו להם בשעת מתן תורה.

וע”ש שמו”ר בכולם כתיב ועשית “לו” ובארון כתיב ועשית “עליו” ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאילו זכה לכולן. וע’ ר’ אהרן ח”ג קכ”ה מכאן שזוכה לכל בזכות התורה. והוא כדברי מהרש”א הנ”ל.