הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

במדבר

שבועות חל במו”ש

הרבה נהגו לטבול בערב יו”ט, ובקפידא של ערב יו”ט. ודנו הפוסקים אי שרי לטבול בשבת (לטובלים בשבת) לצורך יו”ט, או דהוי הכנה.

והנה כתב במ”ב סי’ ר”צ דשרי לישן בשבת עבור מו”ש אבל לא יאמר בפה שישן עבור מו”ש. ועפי”ז יש שכתבו דשרי לומר נוסח ותן טל ומטר מאה פעמים בשבת עבור מו”ש. אכן בקנה בשם ח”ב י’ דחה ראיה זו דשאני התם שרק מכין גופו שיוכל לעשות דבר במו”ש אבל עדיין לא תיקן שום דבר לגמרי ע”ש. ולדבריו, כמו דאין לומר טל ומטר כמו”כ אין לטבול. אבל במחזה אליהו נ”ז כתב הטעם דשרי לישן בשבת כי הוא מעשה שיש בו הנאה, ואף שמחשבתו למו”ש אין זה מעשה הכנה, ולא דמי לסידור המטות שהוא בחפצא מעשה הכנה ואין בו הנאה בו ביום. וכעי”ז ע’ שש”כ פכ”ח סקקס”ט וסקר”ז שכתב כעין היתר הנ”ל שכתבנו דלימוד חשיב צורך היום ולא הכנה למחר.

ולדבריו לכא’ טבילה שרי כי יש בזה מעשה טהרה בעצם. (ואף שהוא כבר טהור מערב יו”ט, מ”מ יש מעלה בטבילה כל יום, ועמש”כ במק”א בשם מהרי”ח ויד שאול).

וע’ שש”כ פכ”ח סקקס”ט לומר בפיו שלומד או מכין שיעור עבור מו”ש, וע”ש סקקצ”ו כשיוצא עם בגד שא”צ לו לא יאמר שעושה משום מו”ש.

ובהא דאסור לומר שאני ישן עבור מו”ש, דנו אם האיסור משום דבר דבר או כי עי”ז מברר טעם השינה. ולכא’ נ”מ באומר לבנו שיישן כדי ללמוד בלילה. ואי משום דבר דבר לכא’ אין בזה איסור, וע’ אשל אברהם ואז נדברו ח”א ע”ט ועוד. ולכא’ עוד נ”מ באומר בע”ש. ויש לעיין באמת באיסור לומר שישן עבור מו”ש, האם אסור גם הרבה שעות לפני שיישן.

(וע’ לוח ההלכות והמנהגים של א”י לענין להחליף פראק בשבת בעיו”ט. וע”ע וישמע משה ח”ב ק”ז דמסתפק הגרי”ש).

וע’ כ”ס יו”ד ס”ד וק”ח שהכין תשובה בשבת לכתוב בחול. וע’ שש”כ פכ”ח סעיף פ”ד.

(אכן ע’ ס’ שמושה של תורה עמ’ רס”ה, מעשה רא”ז שעשה קנייטש בספר בשבת וחלם שהוא מחלל שבת).

וע’ אז נדברו וקנין תורה ועוד דשרי להכין המגילה או קריאה”ת בשבת, ומסברא הנ”ל.

וע’ ויקר”ר ל”ד ט”ז שלא יטייל כדי להיות בסוף התחום במו”ש, ויש לעיין לפי הנ”ל, ולכא’ צ”ל דטיול אין בו הנאה בעצם אם זה כוונתו, ושאני ממ”ב ש”א ז’ דכל דלא מוכח עדיין הוי עונג).

לימוד תורה עד כלות הכוחות

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

באחת השנים בחג השבועות, הגיע מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל למנחה גדולה בישיבה. לאחר התפילה אמר למלווהו שילך, שכן הוא מעוניין להישאר בבית המדרש ללמוד.

כעבור כמה שעות הבחינו כמה בחורים שהיו בבית המדרש שמרן רה”י חלש ומותש באופן יוצא דופן, ושאלו אותו אם ללוותו לביתו, היות וכאמור מלווהו לא היה נוכח במקום. מרן זצ”ל לא הסכים ואמר בחיוך: “אני מפחד ללכת, ראוי היה שיכעסו עלי”. (כנראה כוונתו הייתה על כך שאחרי ליל שבועות שלם שהיה ער, על אף חולשתו הרבה נשאר שוב עוד כמה שעות בישיבה). רק לפנות ערב הסכים מרן שילוו אותו לביתו.

באותה שעה היה מרן כבר כל-כך חלש עד שלא הצליח כלל לזוז לבדו והיו צריכים לקחתו עד לביתו. כשהגיעו לבית, סימן מרן רה”י בידו לבחורים שליוו אותו שימתינו איתו כמה דקות מחוץ לבית. לאחר שנח קצת, סימן לבחורים בידו לאות תודה ופרידה, אזר כוחות עצומים ועלה בעצמו במדרגות הבית. נראה היה שמתאמץ הוא מאוד להיכנס בכוחות עצמו לביתו כדי שלא לצער את בני הבית כשיראו עד כמה חלש הוא.

אין התורה נקנית אלא בחבורה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

נאמר בועד לבני הישיבה יוצאי צרפת.

א. עיקר ההצלחה בתורה הוא כשלומדים בחבורה, וכן איתא בברכות (ס”ג ב’), הסכת ושמע ישראל, הסכת, עשו כתות כתות ועיסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדר”י בר”ח דאמר ר”י בר”ח חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של ת”ח שיושבים בד בבד (היינו לבדם) ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא ונואלו, וכתיב התם אשר נואלנו וכו’.

לכאורה הכונה במש”א על היושבים בד בבד שהם מיטפשים, כי כשאדם לומד לבדו אין מי שמיישר דרכו, והוא מתעקם והולך, ורק כשלומר בחבורה הרי כ”א מיישר ומחדד את חבירו, וכעי”ז כתב במאירי ברכות שם, וז”ל לעולם יעשה אדם לעצמו חבר ללמוד תורה עמו, שאין הפלפול מצוי ליחידי אלא כשחבירו מעוררו, והוא שאמרו אין התורה מתוקנת אלא בחבורה. [1]

וראינו בחוש, איך שאדם שהיה מחשובי תלמידי הישיבה בצעירותו, ונעשה רב בעיירה מרוחקת, וכעבור כמה עשרות שנים הגיע לארץ, וכמעט שלא היתה שפה משותפת אתו, וכנראה שהדבר היה משום דכל אותן עשרות שנים למד לעצמו. ובאמת כל כמה שהאדם מוכשר יותר, כך עלולה להיות גודל הסטייה מ”דרך המלך”, כשם שכשאדם יורד מדרך המלך ונוטה לצד, הרי כל מה שהוא מגיע רחוק יותר, גדולה יותר העקמימות והסטייה מדרך המלך.

ב. אכן באוה”ח (שמות י”ט ג’) הבין הדברים בע”א, שכ’ על הפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירש”י שם כאיש אחד בלב אחד, וכ’ בד”א זוטא פרק השלום, אמר הקב”ה הואיל ושנאו בנ”י את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשה חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי. וכ’ באוה”ח וענין ג’ [של ההכנה לקבלת התורה] הוא בחינת יעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו “בד בבד” שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים, אלא יתועדו יחד ויחדדו זל”ז ויסבירו פנים זל”ז, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל, לשון יחד, שנעשו כולן כאיש אחד, והם עתה ראויים לקבלת התורה עכ”ד. הרי שענין “בד בבד” אינו מצד צורת הלימוד, אלא הוא ענין בפנ”ע, שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ולדבריו צ”ל שהלומד שלא בחבורה לא רק ש”אין התורה נקנית לו”, אלא הוא מאבד גם את מה שהיה לו, וזהו שאמרו ולא עוד אלא שמטפשים.

ואאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר מאמר עא) ביאר דברי האוה”ח ע”פ מש”א חז”ל (ויק”ר ריש ויקרא) א”ר תנחומא ב”ר חנילאי, בנוהג שבעולם, משא שקשה לאחד נוח לשנים, קשה לשנים נוח לארבעה, [ואילו קבלת התורה] משא שקשה לס’ רבוא, נוח לאחד (והוא משה רבנו), ולכאורה יפלא שמשא נוח יותר לשנים משום שהכובד מתחלק בין שניהם, וכ”א אינו נושא אלא חציו, אבל קבלת התורה מה הבדל יש כמה הם המקבלים, והרי כ”א צריך לקבל את התורה בעצמו.

וביאר שאין התורה ניתנת לכל אחד מכלל ישראל בפני עצמו, אלא לכל הציבור יחד. והביאור בזה עפמש”כ בדרשות הר”ן (דרוש א’) שמשה רבינו נענש באמרו שמעו נא המורים, אע”פ שכ”א ואחד מצד עצמו היה ראוי לזה, אך נענש משום שכינה כך את כל הציבור, וע”ש שכ’ שהכלל יקנה שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו יעו”ש, וכיון שכן הרי באמת ס’ רבוא אינם ס’ רבוא יחידים, אלא הם ציבור אחד גדול, שכחו גדול יותר מצירוף של ס’ רבוא פרטים, ולכן נוח לו יותר לקבל את התורה.

אך כדי שיהיו ציבור אחד, ולא קיבוץ של יחידים, יש ע”ז תנאי, והוא שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שעי”כ נעשים כולם ציבור אחד, וכ”ה בתנחומא (נצבים סוף אות א’) והיה לך ה’ לאור עולם, אימתי בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר חיים כולכם היום, בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים וכו’ וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת שנאמר וכו’, כשהן אגודין מקבלים פני שכינה עכ”ל. הרי מפורש שההכנה לקבלת פני שכינה הוא שיהיו כולם אגודה אחת, וזהו מש”א בדא”ז כיון שאהבו השלום וכו’ ונעשו חנייה אחת אמר הקב”ה הגיעה השעה שאתן להם תורתי, עכ”ד אאמו”ר זצ”ל.

ג. והנה כתב הרמב”ם פ”ו דעות ה”ב מצות עשה להדבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הדבק בחכמים ובתלמידיהם, לפיכך צריך האדם להשתדל שישא בת ת”ח וישיא בתו לת”ח וכו’ ולהתחבר להם בכל מיני חיבור.

ויש לדון במי הדברים אמורים, אי בע”ה שמצוה עליו שישא בת ת”ח, הרי אין לאדם להשיא בתו לע”ה, כמו שמצינו בפסחים מ”ט ב’, וכן לאיזה אב נאמר להשיא בתו לת”ח, אם הוא ע”ה הרי אמרו שלא ישא אדם בת ע”ה, וא”כ ודאי שהדברים אמורים שהאב ת”ח והבעל ת”ח, ואע”פ שכ”א מהם ת”ח כדי לקיים לדבקה בו מצוה לאב ת”ח להשיא בתו לת”ח ומצוה על ת”ח שישא בת ת”ח, וזה טעון ביאור, כיון שכ”א מהם ת”ח בפ”ע, מה יש לו ע”י דביקות בחכמים ובתלמידיהם, [ואכן ודאי אפשר לומר שמצוה שאמרו בזה הוא בני אדם שאינם בגדר ת”ח ומ”מ אינם בגדר ע”ה, אך נראה שלא רק בהם הדברים, אלא אף כששניהם ת”ח מצוה עליהם להדבק זב”ז, וע”י כן הם דבקים בשכינה].

והנה במאמר הנ”ל ביאר אאמו”ר דלא רק לענין כלל ישראל אלא לגבי יחידים כל שמתאגדים יחד מתגדל כחם, וכמש”א הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו (ויקרא כ”ו ח), ובתו”כ שם וכי כך הוא החשבון ולא היה לו לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובין העושים את התורה, הרי שכל שמספרה של האגודה גדול יותר מתגדל כחה פי כמה וכמה.

וכן איתא בגמ’ סוכה מ”ה ב’ “א”ר ירמיה משום רשב”י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלא אלעזר בני עמי, מיום שנברא העולם עד עכשיו, ואלמלא יותם בן עוזיהו עמנו, מיום שנברא העולם עד סופו”. הנה גם כאן כח השנים גדול פי כמה מכח האחד, וכח השלשה מכח השנים.

שני ת”ח הדבקים זב”ז מעלתם מתגדלת, ואדרבה כל מה שהוא ת”ח יותר גדול יותר יש לו כלי קיבול לקבל השפע מחבירו.

ושמעתי בשם בעל הפחד יצחק, הנה כשם שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד ובלב אחד, כך נאמר גם במצרים, והנה מצרים נוסע אחריהם, ופי’ רש”י בלב אחד כאיש אחד. אכן שינוי גדול יש בין זל”ז, בישראל בהגיעם להר סיני נאמר כאיש אחד, שהיו מאוחדים יחד בכל, ובלב אחד שגם היתה מטרתם שוה, אבל במצרים אמרו להיפך, שהיו בלב אחד, דהיינו שהיתה להם מטרה משותפת, לרדוף אחר בני ישראל, אכן מצד עצמם היו מפולגים ומפורדים, כל אחד לעצמו, ורק ע”י שהיו כאן בלב אחד היו לצורך זה כאיש אחד, אבל אין זו אחדות של ממש.

ד. ובאמת שהחשיבות שיהא הציבור “כאיש אחד ובלב אחד” היא מצד נוסף, שמעתי בשם גדול, מעשה במלך שחיבב סוסים משובחים ובכל מקום בעולם שהיה בו סוס מעולה במיוחד שלח לקנותו, עד שהיו רתומים במרכבתו ששה ממיטב סוסי העולם. לימים נתקעה מרכבתו בבוץ ולא יכלו הסוסים המשובחים להוציאה ממנו, כל ההכאות שהכה בהם לא הועילו כלום. בעודם תמהים מה לעשות עבר שם כפרי אחד עם העגלה שהיו רתומים בה שני סוסים זקנים וכחושים, נכנסו אף הם לבוץ ויצאו ממנו בקלות. קרא לו המלך ושאל אותו איך הצליחו סוסיך החלשים להוציא את עגלתך מן הבוץ, אמר לו הכפרי התר את סוסיך, ואני ארתום את סוסי למרכבתך והם יוציאוך מן הבוץ, צחק ממנו המלך ואמר לו, מה יועלו סוסיך החלשים מה שמיטב הסוסים לא הצליחו לעשות. בלית ברירה הסכים המלך להצעתו של הכפרי, ואכן סוסיו הזקנים והחלשים הוציאו בקלות את המרככה מן הבוץ. הסביר הכפרי למלך המשתאה, אכן כל אחד מסוסיך משובח הוא מאין כמותו, ומשרת אותך נאמנה, אך שונאים הם זה את זה, ולכן אינם מסוגלים לעבוד יחד. בשעה שהכית אחד מהם, אזי האחרים במקום לעזור לו עוד משכו את המרכבה אחרונית, כדי שתוסיף להכותו עוד. לעומת זאת סוסי גדלו באורוה אחת כל ימיהם, רגילים הם לעזור זה לזה בכל כוחם, ולכן הצליחו למרות חולשתם לעשות את מה שכל סוסיך המעולים לא הצליחו.

משל זה משמש גם לעניינו, לא אמרו שגדול כוחה של החבורה, “חמשה מכם רבבה ירדופו”, אלא בשעה שהציבור כולו מאוחד, וכ”א נושא בעול עם חבירו, דואג על טובתו שמח בשמחתו ומשתתף עמו בצערו, איש את רעהו יאמר חזק, עולים כולם מעלה מעלה. אך אילו כ”א אינו חושב אלא בטובת עצמו, ועינו רעה בהצלחת חביריו, הרי כל אחד הוא יחיד לעצמו, ולא עוד שכחו קטן יותר מכח היחיד שאינו בתוך החבורה, כיון שכ”א מפריע לשני.

[1]  וראיתי במסילת ישרים פי”ד שכתב, “והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההבדל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו ז”ל, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכן אמרו, חרב אל הבדים ונואלו”, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללמודו או לפרנסתו”. ומבואר שפי’ “שיושבים בד בבד”, לא על התחברות בין הלומדים עצמם, אלא שלא לפרוש לגמרי מן החברה המדינית, ול”מ כן בגמ’ שם, שדימו להא דאמרו אין התורה נקנית אלא בחבורה.

סוד ההצלחה בתורה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

עומדים אנו בפתחו של חג מתן תורתינו וכידוע ישנה אפשרות לזכות לשפע גדול של הצלחה בתורה, ויש להתבונן א”כ מהי ההכנה הראויה שעל ידה נזכה לברכה עצומה זו.

תורה עם תפילה

בגמ’ בנדה ע: איתא ‘שאלו אנשי אלכסנדריא את ר’ יהושע בן חנניא מה יעשה אדם ויחכם אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, והא בלא הא לא סגי’

‘הרבה עשו כן ולא הועיל להם’ הם למדו ועסקו בתורה בכל כוחם אך לא הועיל בידם כי סוד ‘הרבה ההצלחה בתורה היא האמונה ‘כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה’ ועלינו לבקש רחמים וללא תפילה א”א לזכות לשום מעלה בתורה.

אכן גם בלא תורה א”א להצלחה כי ‘הא בלא הא לא סגי’ ועל מה תחול ההצלחה אם אינו עמל אכן ויגע בתורה כראוי.

ועומק הענין שיסוד האמונה ועיקר העיקרים ש’אין עוד מלבדו’ והקב”ה הוא הכל ובלעדיו אין לאיש דבר, וא”כ הלומד בלא שמתפלל נדמה בעיניו שסוד הצלחתו תלוי אך בכישוריו ומאמצו, ואינו מודע לאמת שבלא שיקבל מהקב”ה אף אם יעמול כל ימיו מאומה לא יצליח, כי הכל מהשם יתברך גם כשרונותיו וגם הבנתו בתורה הקדושה ומצינו ע”ז בחז”ל ‘יגעת ומצאת תאמין’ גם אם ‘יגעתי’ סו”ס ‘מצאתי’ (הגר”א), והיינו שגם זה ‘מציאה’ כי הכל מתנת שמים בלא קשר ליגיעתו, אולם ודאי שגם מוכרח עמל התורה וכנ”ל, כי גם בלא שיגעת אם מצאת אל תאמין, ודו”ק.

‘דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד’ (תהילים קה ד) וביאר הגר”א (משלי) ‘דרשו ה’ ועוזו’ – זה עסק   התורה, ‘בקשו פניו תמיד’ – זה ע”י התפילה.

כך זוכה האדם לתורה כי הזכיה בתורה זה על ידי ההכרה שה’ הוא נותן את התורה ‘כי ה’ יתן    כך חכמה’, ואנו מעצמינו לא יכולים להשיג כלום בלי שנכיר בכך שהשגתינו בתורה כולה היא רק מה’ המלמד תורה לעמו ישראל.

ההודאה על התורה

בנביא ירמיה כשמדבר על פורענות ישראל אומר (ט, יא) ‘מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר’. ובגמ’ נדרים פא. איתא על זה ‘דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפרשו הקב”ה בעצמו שנאמר (שם ח) ויאמר ה’ על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. שואלת הגמ’ הינו לא שמעו בקולי הינו לא הלכו בה, ומתרצת הגמ’ – שלא ברכו בתורה תחילה.

וידועים דברי רבינו יונה המובאים בר”ן שם שודאי שעסקו בתורה ומוכח זאת מכך שלא ידעו החכמים והנביאים לפרש על מה אבדה הארץ עד שהוצרך הקב”ה לפרש בעצמו ‘על עזבם תורתי’ והטעם משום שכלפי חוץ לא ראו את הסיבה לפורענות ורק הקב”ה שיודע מעמקי הלב פרש על עזבם את תורתי – שלא ברכו בתורה תחילה.

והברכה על התורה היא הודאה על התורה והם שלא הודו גם לא בקשו  מה’ לזכות לתורה ועומק הענין משום שלא עסקו בה מתוך הכרה שהתורה היא מתנה מה’ ולכן לא ראו צורך לבקש מה’ על זה וגם לא הודו על התורה.

הלימוד בהכרה שהכל מאתו

הלומד שאינו מכיר שהכל מהשם יתברך פרושו שאין למודו לשם שמים אלא לימוד של ע”מ הלומד לקנטר, ואותם שלא בירכו בתורה גם הפסיקו מלימודם כשלא ראו צורך וזאת כיון שכל לימודם היה ע”מ לקנטר.

במשנה באבות בקנין האחרון מקניני התורה איתא ‘זה האומר דבר בשם אומרו הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי’, וצריך להבין מה שייכת מעלה זו לקניני תורה.

ומבאר המהר”ל (הובא ב’לב אליהו’) שאדם הלומד תורה ועמל ויגע להבין ולא מצליח להבין לבדו והולך לשאול לתלמידי חכמים עד שלבסוף עומד על הבנת הענין ולאחר מכן הולך ואומר הבנה זו בשם עצמו ואינו זוכר את זה שהעמידו על הדרך ולא אומר בשם אומרו ומחזיק את הטובה והגדולה לעצמו כביכול הבין מעצמו, אותו אדם גם כשיצליח להבין לבדו לא יזכור שכל מה שהבין זה מה’ אלא יתגאה ויתפאר ביכולותיו וכשרונותיו היפך מידת הענוה לזכור שהכל מה’, ואומר המהר”ל שלאדם כזה שלא אומר בשם אומרו כביכול אין רוצה הקב”ה לתת לו הצלחה בתורה, כי גם שישיג מעצמו, לא ידע להכיר שמבלעדי הקב”ה אין לו כלום.

ובאור כוונת המשנה ‘הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם’ כמו שאמרה אסתר למלך בשם מרדכי אף שיכלה להגיד למלך בשם עצמה וע”י כך לזכות לגדולה וכבוד אצל המלך אבל אסתר אמרה בשם מרדכי ולא ביקשה לעצמה את הכבוד, ועל ידה רוצה הקב”ה לתת את הגאולה כי ודאי לא תייחס כלל לעצמה, ואע”פ שהגאולה היתה בדרכי הטבע ויכלה לומר שמכח השפעתה על המלך גרמה לגאולת ישראל.

התבטלות האדם כלפי הקב”ה

‘והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה’ (במדבר יב ג) ולכאורה ודאי שידע משה ‘שמעלתו גדולה יותר מכל עם ישראל ומדוע א”כ לא החשיב עצמו ואמר ‘ונחנו מה’ (שמות טז ז-ח) אלא הבאור שהכיר שאין לו מעלה מעצמו וכל מעלותיו הם רק מהקב”ה, והיא היא  מדת הענוה, שבכך זוכים לתורה [ועבור כך זכה משה רבינו להיות נותן התורה).

עוד מצינו ‘השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך פן תאכל ושבעת ובתים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירבון וכסף ‘וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך’ (דברים ח) כשמתגאה אדם וחושב שכל הצלחותיו הם בזכות עצמו מגיע ל’רם לבבך ושכחת’.

ובאמת שאזהרה זו היא לא רק על גשמיות לזכור שהכל מתנת ה’ אלא גם על רוחניות קימת ובאמת אזהרה זו שעלינו להכיר ולזכור שכל מעלה שמשיגים אנו ברוחניות זה לא מכח רוב כשרונות וחכמה אלא הכל רק מד’ יתברך ‘כי ה’ יתן חכמה’, וכמו בגשמיות גם ברוחניות אם אדם לא יזכור את היסוד הזה יגיע למצב שרם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך ויאמר ‘כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’ (שם) וייחס הכל לעצמו בדיוק כמו המתגאה בעניני גשמיות.

והנה אומרת ע”ז התורה אח”כ (פסוק י”ט) ‘אם שכח תשכח את ה’ אלקיך אבוד תאבדון’ וזהו מה שפירש הקב”ה על מה אבדה הארץ – על עזבם את תורתי, והיינו שכשמגיעים למדה של ‘ורם לבבך’ ומייחסים הכל לכח האדם מגיע ‘אבוד תאבדון’, רח”ל.

וזהו שאומר הנביא אח”כ (שם כ”ב) ‘אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל   וזהו יתהלל עשיר בעשרו’ ובאמת שחכם בחכמתו הכונה על חכמת התורה ומתגאה על רוב עמלו שהביא את הצלחתו בתורה וכן המשך הפסוק של גבור ועשיר מדבר שמתגאים לחיוב וכגון הגבור שדאג לחלש והעשיר שסייע לעני, אך זה אומר הנביא שאף בזאת א”א שיתהלל כי הכל רק מה’ יתברך, אלא ‘כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי’, בזה לבד יכול להתהלל שמכיר שכל מה שיש לו זה רק מה’ ויודע את טובו הגדול של ‘כי אני ד’ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה’ (שם).

וזהו עומק הטעם שהמכיר שהכל מהשם זוכה לתורה, כי הקב”ה רוצה לזכותו בהצלחה בתורה, כי יוחסה לקב”ה.

כל לומד תורה צריך לדעת שיסוד ההצלחה זה שכל שמשיג הבנה ומעלה בתורה זה לא מעצמו  כל אלא מה’ וצריך כל אחד לבקש מה’ להבין כל קושי’ של גמ’ וכל תירוץ וכן כל דבר בתורה צריך תפילה לה’ שיזכה להבין כי ה’ יתן חכמה וכשזוכה להבין צריך להודות לה’ על כל דבר כל קושי וכל תירוץ וכל הבנה על הכל צריך להודות לה’ שנתן לו להבין.

ובתפילה להצלחה בתורה, מתפללים אנו ב’אהבה רבה’ – ‘אבינו האב הרחמן המרחם וכו’ ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים וכו’, וב’ובא לציון’ מתפללים ‘הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו, למען לא ניגע לריק‘ – כי הלומד ע”מ לקנטר נחשב שלומד לריק ח”ו.

והתפילה היא ‘שיפתח לבנו’ – והיינו שהוא זה שמביא את ההצלחה שיפתח הלב בתורה, ולב, פותח הקב”ה לאדם שנותן ליבו להשם בכך שמבקש בכל לבו להצלחה, וא”כ האדם נותן את ליבו והקב”ה מביא הצלחה ללב ‘רחמנא ליבא בעי’ הלב הוא העיקר אצל הקב”ה.

החיזוק כעת ביום מתן תורה הוא מה שצריכים תמיד לדעת שזוכים אנו לקבל את התורה רק ע”י תפילה ועמל התורה וכאותם המעטים שכן עלתה בידם (–הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אך מעטים כן) וזה משום שהרבו גם בתפילה וגם בעסק התורה כי רק כך זוכים לתורה.

יזכנו ה’ יתברך בקרוב ממש לקול האדיר שישמע בעת הגאולה וכמו שאומרים בתפילת מוסף יזכנו ‘והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי’ דהיינו שיהיה שוב מתן תורה וכמו שהשמיענו במ”ת ‘אני ד’ אלוקיך’ שוב ישמיענו שנית ‘אני ד’ אלוקיכם’ במהרה בימינו אמן כי”ר.

(נכתב ע”י אחד השומעים)

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

הזמן המסוגל להכנה הוא יום השבת
הנה קרב ובא יום מתן תורה לישראל הנקרא חג השבועות, וידוע מה שכתוב בספה״ק שבכל שנה ושנה מתחדשת במועדים אותה ההשפעה ממרום כמו שהיתה מלפנים באותה העת, ועלינו להתכונן כראוי ליום הזה כדי שנזכה לשפע המתעורר בו.

והנה המתבונן בדרכי ההכנה יראה שהזמן המסוגל והמיוחד להכנה זו הוא יום השבת ובו יכולים להשיג את כל העניינים הנצרכים כדי לזכות ביום מתן תורה.

והנה הדרך להשגת התורה, כתב רבנו יונה (אבות ג) שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. ובמהר״ל מבואר כי להבנת התורה צריכים לשכל הישר ורק ע״י טהרת המידות זוכים לשכל נבון וחכם המסוגל לירד לעומקם של דברי תורה. נמצא שעיקר ההכנה הנדרשת לקבלת התורה היא טהרת המידות.

וכתב המהר״ל ששורש המידות הרעות היא מידת הגאווה. שהרי כשאדם מתגאה על חברו בעושרו או בגבורתו או בחכמתו הרי הוא מתמלא גם קנאה על חברו אשר מצליח בעסקיו ובענייניו ושונאו ומיצר עינו בכל אשר לו. נמצא שבעל הגאווה הלז נכשל בקנאה, בשנאת חנם ובצרות עין, וכן נכשל בכל המדות הרעות. אבל בעל הענווה, בענוותנותו נטהר הוא מכל המידות הרעות הללו. ולכן הענווה היא הדרך להשגת התורה וקניינה, כמו שאמרו חז״ל (תענית ז) ״למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב ׳הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״.

האמונה היא יסוד הענווה ולזה מסוגל יום השבת. והנה יסוד הענווה היא האמונה שע״י שמאמין ויודע שהבורא יתברך שמו ברא הכל יש מאין, ומאז ועד עתה מחיה ומקיים בכל רגע ורגע לכל הברואים כולם, והוא הנותן לאדם כח לעשות חיל שהרי לו לבדו הכוחות כולם, מתמלא לבו בענווה גדולה ואינו מתגאה כלל וכלל, כי יודע בעצמו שאין לו משלו כלום שהרי הכל מתנה מאת הבורא יתברך.

ויום שבת קודש הוא יום האמונה ובקיום מצוותה מעידים אנו שבששת ימי המעשה יצר וחידש הקב״ה יש מאין את כל הבריאה כולה, ובשביעי שבת וינפש. וזמן זה מוכן מראשיתו כדי שנקנה בו את האמונה השלמה והטהורה ע״י הנשמה יתירה שהיא ריבוי כח ההכרה והשכל וע״י המנוחה מכל הטרדות והדאגות, לפיכך ראוי שביום השבת שהוא ׳יום האמונה׳ נשתדל לקנות מידת הענווה, ועל ידי זה נזכה בשכל הישר להבין ולהשכיל כל דברי התורה.

מורנו רה”י הגאון הגדול רבי אריה פינקל זצוק”ל

מתן תורה או מתן תורתינו

א. את חג השבועות חוגגים אנו מידי שנה ביום השישי לחודש סיון, על אף שהתורה ניתנה רק ביום ז’ בסיון, והשאלה המתבקשת אם כך, היאך אנו אומרים בתפילה “יום מתן תורתינו” בשעה שהתורה בכלל ניתנה ביום המחר?

זאת ועוד, כל מטרתה ותכליתה של ספירת העומר היא עבודת הכנה לקבלת התורה – לצאת מטומאת מצרים, להתקדש ולהיטהר ולהיות ראויים לקבל את התורה. והרי ספירת העומר נשלמה כבר ביום ו’ בסיון שהוא יום החמישים לספירה, ואם כן הוא היום הראוי לקבלת התורה, אז מדוע ניתנה התורה רק למחרת?

אם נסכם את הדברים נראה כי קיים הבדל בין מתן תורה שהיה בהר סיני, לבין חג מתן תורה הנחוג בכל שנה ושנה, הן מבחינת התאריך בחודש והן מבחינת התאריך ביחס לספירת העומר, ודבר זה טעון הסבר.

ב. כולם מכירים את ‘שלשת ימי הגבלה’ – הימים בהם נצטוו ישראל לפרוש מאשה ולהתקדש לקראת מעמד הר סיני, אבל אם נשים לב נראה כי בתורה מופיעים רק יומיים: “וקדשתם היום ומחר” – אז מהיכן הופיע היום השלישי? חז”ל מגלים לנו כי משה הוסיף יום אחד מדעתו והקב”ה הסכים עמו, והראיה שהסכים עמו שהרי לא הופיעה השכינה על הר סיני עד שעברו שלשה ימים.

נמצא איפוא, כי יום מתן תורה ‘המקורי’ היה מתוכנן כביכול לשישי בסיון, אבל בפועל, מכוח התערבותו של משה, היה רק בשביעי בו. והנה לא מצאנו התערבות שכזאת במאורעות ומועדים אחרים. יציאת מצרים למשל, הייתה בדיוק ביום ובשעה המתוכננים, ומדוע דווקא במתן תורה מופיעה התערבותו של משה, ומה אומרת לנו ההתערבות הזאת ביחס לעצם מהותה של קבלת התורה?

ג.  מהר”ל (פרק כ”ז בספר התפארת) מגלה פנים חדשות במהותו של היום שהוסיף משה, ואומר, כי יום ו’ בסיון הוא היום הראוי למתן תורה מצד נותן התורה, אבל מצד מקבל התורה נדרש יום אחר כך, יום בפני עצמו, והוא יום ז’ בסיון. וממשיל זאת למלך שנתרצה לתת מתנה לאוהבו, יום הריצוי הוא זמן בפני עצמו, אבל היום בו הגיעה המתנה לאהובו הוא זמן בפני עצמו.

ודברים אלו דורשים הסבר: מדוע יום הריצוי ויום הנתינה בפועל חייבים לבטא ולהתבטא בשני זמנים נפרדים? ואם אכן כך, מדוע היה כך רק בהר סיני ומדוע לא בכל שנה ושנה נחוג את קבלת התורה ביום השביעי בסיון?

עוד נשים לב, כי במשל לא מופיע מי קבע את יום הגעת המתנה – הנותן או המקבל, בעוד שבנמשל המקבל הוא שהחליט על דעת עצמו לקבוע את יום הקבלה, ובד”כ משל דומה לנמשל, אז האם המשל חסר? ומה היא המשמעות בכך שהמקבל הוא הקובע את יום הקבלה?

ד. ההסבר נראה כך: קבלת התורה שונה מכל מתנה אחרת, משום שהקב”ה לא נתן את התורה באופן הנקרא בלשוננו ‘מוצר מוגמר’ העובר מיד ליד. התורה תורת חיים היא, דבר המתהווה ומתחדש בכל עת. ואת ההתהוות וההתחדשות הזאת יוצרים בכל יום ובכל שעה מקבלי התורה ולומדיה, אלו הדבקים בה ובנותנה בקדושה ובטהרה הם היכולים ונדרשים לגלות את צפונותיה ולחדש בה מדעתם ומסברתם.

אלא שזאת היא מציאות מחודשת. כי קודם שקיבלנו את התורה הייתה היא לגמרי של נותנה ולא היה לה כל קשר ושייכות עם אף אחד, אבל מאז שירדה לסיני ‘לא בשמים היא’ – אלא של לומדיה הוגיה ועמליה. בידם לקבוע דינים להכריע מחלוקות ולפסוק הלכות גם נגד דעת בת קול מן השמים. אם כן, במתן תורה השתנה כביכול מעמדה ומצבה של התורה וזהו הסוד המתגלה ביום שהוסיף משה מדעתו, וגם בזה שמתן תורה היה בפועל בשביעי בסיון בעוד שמכאן ואילך נחוג הוא בשישי בסיון.

דהיינו, קודם שניתנה התורה מוכרח היה להיות שזמן הרצון לתת תורה יתבטא ביום בפני עצמו וזמן הקבלה יהיה ביום נפרד, משום שבשעה זאת עדיין הייתה התורה כמציאות בפני עצמה הנמצאת אצל נותנה, וכמו במשל מתנת המלך העוברת מיד ליד, בהכרח שהרצון לתת והקבלה בפועל אלו הם שני תהליכים שונים ונפרדים.

אבל בעצם העובדה שאת יום הקבלה קבע המקבל, ומדעתו שלו, מתגלה כי התורה מתחברת לגמרי למקבלים – עד כדי כך שבידם לקבוע את יום הקבלה. כי אילולי היה כוח החידוש, ההכרעה והפסיקה בידי מקבלי התורה – ודאי שגם זמן הקבלה היה נקבע אף הוא ע”י נותן התורה. זהו הגילוי במהותה של קבלת התורה המתגלה במה שמשה הוסיף יום מדעתו.

ה. ומאותה סיבה בדיוק רק באותה שנה היה מתן תורה בז’ בסיון ומכאן ואילך בו’ בסיון, זאת כיון שכל עצמו של גילוי זה נדרש רק לשעת מתן תורה בהר סיני, אבל בשנים הבאות כביכול כבר אין שני צדדים, ואדרבא, המשמעות של חג השבועות היא לגלות שהמקבלים הצטרפו אל נותן התורה – על ידי התורה שהצטרפה אליהם – וזה מתבטא דווקא כאשר חוגגים את מתן תורה ביום השישי בסיון, לאמור, כביכול אנו עומדים באותו מקום של גילוי רצון הנותן – כחטיבה אחת, מצורפים אל התורה ודבוקים בנותנה.

וכך גם מתבאר השינוי ביחס לספירת העומר: לפני שקיבלנו את התורה אכן נדרשו חמישים ימי טהרה מלאים כדי שנהיה ראויים לקבלה אבל אחרי שהתורה הצטרפה אלינו ורוממה אותנו אליה, ראויים אנו כבר ביום החמישים – יום בו מתגלה שער החמישים –  לשוב ולקבל מחדש את התורה בכל עומק ועוצם גילוייה בכל שנה ושנה.

במעמד הר סיני היה זה מתן תורה, מכאן ואילך זהו יום מתן תורתינו – התורה ואנחנו, אנחנו והתורה, כנוסח הברכה “וחיי עולם נטע בתוכינו” – התורה שינתה את החיים שלנו, מחיי שעה יצאנו לחיי עולם. חג השבועות – יום קבלת התורה שבכל שנה הוא זמן של חשבון נפש, האם התורה אכן משנה את המציאות שלנו, האם אנו רק לומדים תורה אבל חיים ונמצאים בתוך מערכת של חיי שעה, או שאנו מרוממים בכל מציאותנו לחיות חיי עולם, כי זאת קבלת התורה האמיתית.

It’s Not Klal Yisrael Without You

Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita

The Gemara states (Megillah 31) that Ezra instituted that the curses of Parashas Bechukosai should be read every year before Shavuos, while those of Parashas Ki Savo should be read every year before Rosh Hashanah, so that “the year and its curses should end”: תכלה השנה וקללותיה. The Gemara then wonders how this applies to Shavuos. Rosh Hashanah is the beginning of a new year, but what ending is marked by Shavuos? The Gemara answers that Shavuos is the day of judgment for the fruits of the tree, and is therefore a Rosh Hashanah as well.

The Shelah teaches that judgment on the fruits of the tree includes a judgment on how much Torah a person will merit. Indeed, Rav Shach quoted Rav Isser Zalman as saying that on Shavuos we are judged for how much Torah we’ll be zocheh to. So there are two days of the year when a person undergoes judgment: the physical person is judged on the actual Rosh Hashanah at the beginning of Tishrei, and the “Torahdike mentsch” is judged on the Rosh Hashanah of Shavuos.

Torah turns a person into a new human being, which would explain why we don’t find the concept of תכלה שנה וקללותיה applied to Pesach and Succos, even though at those times we are judged for grain and water, respectively. Shavuos is considered the start of a new year because it’s a day of judgment for Torah, a day when we turn over a new leaf and start a fresh chapter, leaving behind the curses, the tumah, the schmutz. How do we do that?

On Shavuos we have the opportunity to begin a new phase of our growth in Torah and take on new kabbalos in Torah. If we approach Shavuos with this outlook, that will give us the power to leave behind all the things that shouldn’t remain with us over Shavuos. Indeed, the Shelah teaches that we should purify our homes before Shavuos and remove any sources of tumah. By doing this, we can start fresh and capitalize on the opportunity for תכלה שנה וקללותיה.

Unity as a Prerequisite

Tosafos in Megillah notes that the Torah reading before Shavuos is always Parashas Bamidbar. (Bechukosai is two weeks before Shavuos.) The reason for this, says Tosafos, is to insert a break between the curses of Bechukosai and the Yom Tov of Shavuos. The Tur, in Hilchos Rosh Chodesh, gives simanim of the various Torah readings and the Yamim Tovim they are associated with, and the siman for Shavuos is מנו ועצרו. The word מנו is short for minyan, counting, and the word עצרו means Atzeres, Shavuos.

Clearly, there’s must be some connection between Parashas Bamidbar and the Yom Tov of Shavuos. What’s the connection?

The counting of Klal Yisrael holds two important lessons for Kabbalas HaTorah. When Hashem counted the Jewish people, that created a klal. Klal Yisrael were no longer 600,000 individuals, but rather a klal to which each individual belongs.

Klal Yisrael were remarkably united before Mattan Torah, as the Torah says in Parashas Yisro: וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, and Rashi comments: כאיש אחד בלב אחד. The Ohr Hachaim adds that achdus is one of the prerequisites for Kabbalas HaTorah.

The Mishnah in Avos enumerates 48 conditions for acquiring Torah, one of which is אוהב את הבריות. The Maharal explains that this quality is necessary because Torah wasn’t given to individuals; it was given to a klal. If a person doesn’t love other people, he’s separating himself from the klal, and he automatically won’t be able to acquire Torah. Only if you belong to the klal can you can acquire your share in Torah, and the way to belong to the klal is by being loving others.

The Midrash relates that R’ Yannai once brought a pauper into his house and served him, after which he asked him about Chumash, and then Mishnah, only to discover that his guest knew nothing. R’ Yannai then asked him to bentch, but he said he didn’t know how; he would bentch by repeating the words said by someone else.

“Repeat after me,” R’ Yannai said. “A dog ate Yannai’s food.”

In other words, R’ Yannai felt that the man had no right to eat his food if he was completely ignorant of Torah. But the man disagreed. “When I was in cheder,” he said, “they taught me: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. They didn’t say morashah kehillas Yannai.”

What he was conveying to R’ Yannai was: “I’m part of the klal as much as you are, and I also have a share in the Torah.” Torah belongs to the klal, and each individual receives his share in Torah because all the other members of the klal are doing what they’re supposed to be doing.

Lesson one from מנו ועצרו, then, is that the preface to Mattan Torah is belonging to the klal and loving others.

Each Person is Necessary

The second lesson is that each member of Klal Yisrael is necessary, and that without each and every person, there would be no klal. Every Yid, from the simplest all the way up to the zekeinim and Moshe and Aharon counted as one number, no more and no less. This shows that each member of the klal is significant, and his avodah is necessary. Indeed, the Midrash says in Parashas Ki Savo that had one person been missing at Mattan Torah the Shechinah would not have been revealed to Klal Yisrael, as the passuk says: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי –Hashem descended with the Shechinah in the presence of the entire nation. The Midrash goes on to say that before Rebbi would enter the beis midrash, he would ask if the entire congregation was present, and if anyone was missing he would not start. He learned this practice from Mattan Torah.

Nowadays, maggidei shiur don’t follow this minhag, for some reason.

In any event, this teaches us an astounding thing. Had one person said, “Listen, I’m not going to be one of the gedolim, so why do I have to be at Har Sinai? Let the important people go get the Torah. I have other things to do this morning,” the Shechinah would not have been revealed and there would not have been a Mattan Torah. Every person had to be present.

The klal is made up of individuals, each of whom has their unique share in Torah and their personal avodah. Your ameilus in Torah, your havanah, your kasha – there’s no one else that has that chelek in Torah. When everyone is involved in their chelek of Torah, that comprises the klal; if one person is missing, there’s no klal. No person should despair because he thinks he has no connection to Torah or chelek in it, because without his chelek there can be no klal.

Breaking the Burden

I would like to conclude with an incredible insight from the Chasam Sofer. He notes that after all the brachos in Parashas Bechukosai – peace, plentiful food, no enemies – the passuk concludes with this final brachah:אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת. If all the brachos are already in place, asks the Chasam Sofer, which ol is Hashem promising to break?

He explains that a person who keeps Torah and mitzvos bears a tremendous ol: that of Hakadosh Baruch Hu. When Hashem took us out of Mitzrayim, we did not go from servitude to freedom, but rather from one form of servitude to another. Previously, we were avdei Pharaoh; now we’re avdei Hashem. In fact, the Gemara (Rosh Hashanah 28a) says: מצות לאו ליהנות ניתנו, and Rashi comments: אלא לעול על צואריהם ניתנו. Mitzvos were not given for our pleasure, but rather as a yoke. A person who keeps Torah and mitzvos might therefore still feel a heavy yoke on himself even if he has all the brachos. The final and greatest brachah that Hashem promises, then, is: וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם – you will not feel the ol. You’ll have such joy and gashmak in keeping Torah and mitzvos that it will not feel like a burden to you. Instead, it will be a delight for you in this world and the next.

If I may add to the Chasam Sofer, it’s interesting to note that the wording of the passuk is: וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם. Hashem doesn’t promise to break the yoke itself, but rather the מֹטֹת, meaning the wooden pegs that hold the yoke on the animal so it can’t push it off. Hashem will break the pegs that hold the yoke in place, but we’ll be so happy with the yoke that even when it’s not held down tightly on our necks, we’ll want to keep it there. Hashem won’t have to force it on us.

We should all be zocheh to be mekabel the Torah with joy, and may Hakadosh Baruch Hu grant us a geshmak and a simchah in limud haTorah.

Gut Shabbos!