ממלכת כהנים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

תכלית מתן תורה

קודם מתן תורה אמר הקב״ה למשה (שמות יט-ו); כה תאמר לבית יעקב ותדבר לבני ישראל – ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. ופירש הספורנו: ובזה תהיו לי סגולה, כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד וכו’, וכאמרו ״כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים״.

״אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלקים אין עוד מלבדו״ (דברים ד-לה).  – פירש רש״י:

כשנתן הקב”ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת.

זו היתה ההקדמה והתנאי לקבלת התורה, כי זו תכלית ומטרת כל התורה, להכיר את בורא העולם שאין עוד מלבדו, כמו שאמר הגר״א (משלי כב-יט) כי עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה’. וזהו בטחון – “אין עוד מלבדו״. להכיר שאין כח בעולם שיכול לתת דבר מה, זולתי הקב״ה בעצמו [ועי’ נפה״ח ג-יב].

וזהו ‘ממלכת כהנים’, שיורו לכל עמי תבל, כי ה’ הוא האלקים אין עוד מלבדו. וזהו ענין המלכות שיש לכל אחד מישראל, שהוא המנהיג והקברניט בעולם להודיע דרכי ה’.

גוי קדוש

״וגוי קדוש״ – פירש הספורנו:

כמו שיהיה הענין לעת״ל, כאמרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, ואמרו חז״ל (סנהדרין צב.) מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים״.

ואף שדבר זה פירשוהו חז”ל; קדושים תהיו – פרושים תהיו, צ״ל שהן הדברים, כי פרושים היינו מורמים מן החומר, והקדוש הוא רוחני, והרוחני הוא נצחי, כי הוא חלק אלק ממעל, כמו שאמרו בגמ’ ״מה קדוש קיים לעולם אף הם לעולם קיימים״, וכמו שאמר הכתוב (קהלת יב-ז) ״וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״.

וכדי להיות ״ממלכת כהנים״ – להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד, עלינו להיות תחילה ״גוי קדוש״ – להתרחק מן החומר ולהתקרב ולדבק נפשנו לרצון ה’, אז נוכל להורות לכל המין האנושי כי הכל הבל הבלים ״ואין עוד מלבדו״.

נזר אלקיו על ראשו

והוא הכתוב בפרשתנו ״איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’, קדוש יהיה, כי נזר אלקיו על ראשו״, ופירש הראב״ע כי השם ״נזיר״ הוא לשון כתר – ״כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות״.

והיינו שכיון שפרש מתאות העולם ומן היין ״המשחית את הדעת ועבודת ה’״ הריהו קדוש, חייו נעשים רוחניים ונצחיים, ולכן הוא מלך ומנהיג לכל המין האנושי, כי עליו להורות את כל העולם לקרוא בשם ה’ ולידבק בו.

המכיר את בורא עולם ומקדיש חייו לעבודתו, כלומר שמקדש את כל מעשיו לה’, הרי הוא נקרא קדוש ודבוק במקור החיים, ולכן הוא חי וקיים לעולם, והוא ראוי להורות לכל המין האנושי כי אין עוד מלבדו, הוא המלך על העולם שהם ״עבדי תאות העולם״, ״והוא המלך באמת וכתר מלכות בראשו על כי הוא חפשי מן התאוות״.

תכלית נתינת התורה

זוהי תכלית קבלת התורה, להיות ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״, להתרומם ולפרוש מן החומר, ולידבק במלך הקדוש ב״ה, להכיר כי הוא המציאות ואין זולתו מציאות כלל, ובלא כחו ורצונו אין מציאות כלל וכלל.

וזהו שכתב הרמב״ן (סו״פ בא) ״שאין לאדם חלק בתורת משה, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בן ביחיד אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון״.

זה חלקנו בתורת משה, להאמין שאין כח בעולם ואין תנועה ללא גזרת עליון, כי ״עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה’, כדכתיב ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל וגו’ למען ידעו דור אחרון בנים יולדו וישימו באלקים כסלם״.

כי התורה ניתנה לישראל למען יהיו ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״, לדעת כי ה’ הוא האלקים אין עוד מלבדו, ואין לבטוח אך ורק בו ית’, כי מלבדו הכל שוא ושקר והכל אלילים אשר כרות יכרתון, והאלילים כליל יחלופו, ואילו הוא ית’ הוא מלך חי וקיים.

החכם והאויל

ומי שאינו מכיר כי הכל בגזרת עליון, הריהו כסיל ובער ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה.

ואמר ר’ יוחנן משום רשב״י (סנהדרין קג.):

מאי דכתיב ״איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת״ (משלי כט-ט), אמר הקב״ה, כעסתי על אחז ונתתיו ביד מלכי דמשק, זיבח וקיטר לאלהיהם, שנאמר ויזבח לאלהי דמשק המכים בו, ויאמר כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם, אזבח ויעזרוני, והם היו לו להכשילו ולכל ישראל, שחקתי עם אמציה ונתתי מלכי אדום בידו, הביא אלהיהם והשתחוה להם, שנאמר ויהי אחרי בא אמציה מהכות את אדומים, ויבא את אלהי בני שעיר, ויעמידם לו לאלהים, ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר.

וזהו אויל אשר אינו מרגיש בהנהגת ה’ אתו, וכמו שמבאר המהרש״א שם:

ענין סכלותם, לפי שכבר ראה אחז בצרתו יותר מכל מלכי יהודה שהיו לפניו, שלא היו בהן עובדי ע״ז כמותו, והיה לו ללמוד, שבשביל שהיה עובד ע״ז באה לו הצרה, וכתיב בו בעת הצר לו ויוסף למעול בה’, וכן להיפך אמציה, עשה הישר בעיני ה’ והצליח במעשיו וכו’ והיה לו ללמוד שבשביל שהוא אינו עובד ע״ז הוא מצליח, וכתיב ביה בהצלחתו מהכות את אדום ויבא וגו’.

זהו אויל, אשר רואה את ההשגחה הפרטית הנוהגת בו, אם בשחוק בפנים שוחקות, אם בפנים זעומות, ואוטם אזניו ועוצם עיניו ונשאר בכסילותו ובערותו לעבוד אלילים אשר הם הבל וריק, לא כן החכם אשר עיניו בראשו רואה בעליל כי ה’ הוא האלקים ואין עוד מלבדו, ואין כח בעולם בלתי רצונו ית’.

וכשנוהגים בו פנים שוחקות, הריהו מודה ומשבח להקב״ה ומתחזק בעבודתו, וכשרואה פנים זעומות ומקבל יסורים, הריהו חוזר בתשובה שלמה ומבקש רחמים על עצמו, ומפייס את בוראו שחטא לו, ומקבל על עצמו שלא יחטא עוד.

זוהי האמונה האמיתית, לראות בכל צעד ושעל ובכל אשר יקרה את האדם, לא  מקרה, אלא הכל בחשבון ובסדר נפלא ובדיוק מדוקדק עד להפליא, וזו ההכרה שאין עוד מלבדו, וזה כל האדם ובשבילו נברא העולם, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, וכל התורה לתכלית זו ״וישימו באלקים כסלם״ ולא בשום גורם וסיבה אחרת, כי אין עוד מלבדו, והוא הוא שנאמר עליו ונתקיים בו המקרא ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ -״מה קדוש קיים לעולם אף הם לעולם קיימים״.

יה״ר שיהא חלקנו עמהם, ותן חלקנו בתורתך – להאמין שהכל בגזרת עליון ״ואין עוד מלבדו״.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

שבועות

מעשה בועז ותרומה

אמר בועז לנעריו וגם של תשולו לה מן הצבתים ועזבתם ולא תגערו בה. וצ”ב הכפילות מה הוסיף לומר ועזבתם ולא תגערו בה. וראיתי בשם שמחת הרגל מהחיד”א שכתב דבאמת קשה שבועז אמר להם להניח יותר בשבילה, שהרי בזה מכשילה בטבל שלא תפריש תרומות ומעשרות כי היא חושבת שלוקטת לקט או שכחה שפטור ממעשרות כמפורש בתרומות פ”א מ”ה וברמב”ם פ”ב מתרומות ה”ט וכמו שדרשו בספרי דכתיב (דברים י”ד כ”ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שהאם הוא לוי עני נוטל מתנות עניים. ולכן אמר ועזבתם את התבואה שיעשו אותו הפקר ופטור מתרו”מ כרמב”ם פ”ב מתרומות הי”א, ולכן ולא תגערו בה – בתבואה אפי’ יקח אותו איש אחר כיון שהוא הפקר, ולא רק שהוא נותן לה רשות לאכול משלו. והוסיפו דאע”ג דיכול בועז להפריש משלו על שלה מ”מ הוי שלא מן המוקף ולכן עדיף שהוא מפקיר לגמרי.

וכעי”ז ברש”ש פאה פ”ה מ”א.

וע”ע בס’ שלמי תודה שכתב דדין הפקר בזה (לפי החיד”א ורש”ש) לא הוי ברירה די”ל שהפקיר לאחר זמן. אך בדין הפקר לאחר זמן הביא מקצות ר”ס רנ”ח דהפקר לאח”ז מהני והקשה מזה על הירושלמי, ובאור גדול מ”א י”ג כתב ליישב קו’ הקצות די”ל דהפקר לאח”ז לא מהני דכלתה דיבורו. והביאו דמפורש בתוס’ ב”ק ס”ט ע”א בד”ה כל דמהני הפקר לאח”ז כמ”ש הקצות. וכתב שם דאולי אמר לנערים דאחר שיפול אז יפקירו, אך דן בזה אי מהני הפקר ע”י שליח והביא מב”י סוס”י תל”ד דפשיטא ליה דלא מהני, אך הביא חולקים. ולא עיינתי כעת.

ובעיקר הקו’ שמכשיל אותה לחשוב שפטור מתרו”מ משום לקט, תי’ פרקי שנה על פי מה שהקשה הר”ש אמאי צריך פסוק לפטור פאה מתרו”מ והרי בלא”ה פטור משום לקוח לשיטות דלקוח לפני מירוח פטור, ותי’ הר”ש פ”ק דפאה דהו”א כיון שיש לו זכות בפאה לכן אינו לקוח וחייב בתרו”מ. ולפי”ז כאן שהניח לה בועז ליקח הרי יש לה פטור של לקוח. (וא”צ למה שכתב החיד”א שהפקיר לכל אלא שנתן לה וגם בזה פטורה משום לקוח). ובדברי הר”ש אכמ”ל.

ולכא’ י”ל עוד טעם דפטורה מה”ת כי הלא אח”כ נתנה חלק לנעמי וא”כ מה שנתנה לנעמי הו”ל פטור משום לקוח, וגם רות עצמה אין לה חיוב להפריש לפני שתתן לנעמי כי יש לו הפטור של מירוח ע”מ למכור כמפורש ברמב”ם פ”ב ממעשר ה”א. ואולי גם חלק שלה פטור לפי מה שכתב בדרך אמונה פ”ב ממעשר בציון ההלכה סקט”ז דאזלינן בתר רובא, והביא מקור מחזו”א דמאי ז’ י”ז. ואפילו נימא דזכתה מעיקרא לעצמה וגם לנעמי וא”כ לא היה מירוח ע”מ למכור וגם לא היה מתנה אחר מירוח, מ”מ יש לפטור משום שהם שותפים והו”ל כלקוחות ולכן פטורים אחר המירוח.

דברי רבותינו

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה (שמות יט טז)
רש״י: מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא רב ממתין לתלמיד.

מבואר גודל האהבה והחיבה שהיה במעמד הר סיני עד שהקדים הקב״ה וכביכול המתין לכלל ישראל שיבואו לקבל את התורה.

כיו”ב נראה בדברי המכילתא ״מלמד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה, וזה שאמר (דברים לג ב) ה׳ מסיני בא ולא נאמר לסיני בא״. והיינו דאמרינן בתפילה ״אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת״, שנתינת התורה והמצוות ואופן נתינתם הם ראיה לגודל אהבת ה׳ לישראל.

והנה לאחר מעמד הר סיני ממשיכה התורה ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (שמות כא א), וצ”ב: הרי משפט מהותו דין ועונש, ומדוע זה נסמך מיד לאחר גילוי אהבת ה’ לישראל.

אלא שאין אנו מכירים באהבה ובחיבה הטמונים בנתינת ״אלה המשפטים״, כמה שמחה צריכה להיות לנו שזכינו להיות העם הנבחר, וע״ז אנו מברכים בברכת השחר ״שלא עשני גוי״, בגלל שזכינו לקבל את ״ואלה המשפטים״.

ביאור הענין, עלינו לדעת כי טועים אנו בהבנת מדריגת ״אדם״ וצלם אלוקים. אנו סבורים שאדם הוא מי שיש בו מעט חכמה יתר על הבעלי חיים ויודע לבטא מחשבתו בפיו, ומתנהג על פי כללים הנראים בעיניו כנכונים ומושכלים, ומי שמוסיף חכמה ודעת ומגיע למעלות ומדריגות הרי הוסיף ושיבח את מעלת ״המדבר״ שבו. אך באמת זו טעות, האמת היא שהאדם נברא בשלימות שאין למעלה ממנה, וכל המעלות והשלימות ששייך להגיע אליהם הכל כלול בו, כמש”נ באברהם שלמד תורה מעצמו, וכל מי שחסר לו בשלימות הרי זה מפני שגירע וקלקל ממדריגת האדם.

ומה שנתן לנו הקב”ה את “ואלה המשפטים”, זה רק מגודל אהבתו כדי להקל עלינו בעצות ובדרכים הללו לזכות ולהגיע לשלמות האדם, אליה היה צריך להגיע מעצמו.

מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

חג השבועות של ר’ נתן צבי

הרה”ג רבי יהודה אליהו זכה ללמוד במשך כמה שנים עם מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל בסדר שלישי.

שנה אחת לפני חג השבועות, ביקש ממנו מרן רה”י זצוק”ל שיבוא ללמוד איתו בליל חג השבועות וגם למחרת במוצאי יו”ט.

בליל חג השבועות למד עם רבינו במשך כל הלילה. במוצאי החג כאשר דפק בבית רבינו, פתחה הרבנית והתפלאה מאוד לראותו, היא לא הבינה את כוונת בואו במוצאי יו”ט. ר’ יהודה אליהו סיפר לה שרבינו ביקש שיבוא גם הלילה ללמוד. אולם הרבנית התפלאה, שכן בערב חג השבועות במשך כל היום לא הלך רבינו לישון, באומרו: “איך אפשר לישון בערב חג מתן תורתינו”. בליל שבועות עצמו למד כמנהג ישראל כל הלילה ולא ישן מאומה. במהלך יו”ט עצמו גם כן לא הלך לישון, באומרו: “איך שייך לישון ביום הגדול של קבלת התורה”. א”כ לפחות עכשיו, במוצאי יום טוב, סברה הרבנית שילך לישון.

אך כיון שראתה שהגיעה ע”פ בקשת מרן רה”י, הכניסה הרבנית את ר’ יהודה אליהו והודיעה לרה”י על בואו. מיד כששמע מרן זצ”ל שהחברותא הגיע, התיישב ללמוד. אולם מחמת תשישותו הרבה נרדם כעבור כמה דקות.

ניתן היה לראות בחוש את האהבה העזה לתורה הקד’ ואת מעלת היום הקדוש בעיני רבינו, שלמרות תשישותו הרבה עמל בתורה הקד’ עד כלות הכוחות ממש.

The Gift of Torah

Finkel, Harav Hagaon Gedalia Shlita

On the opening words of last week’s parashah, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, Rashi famously comments: שתהיו עמלים בתורה. All the brachos that the parashah says are in the zechus of talmud Torah are in the zechus of ameilus and yegiah in Torah.

Interestingly, the words in the passuk that refer to ameilus seem to indicate that it is chok: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. In what way is yegias haTorah a chok?

In answer to this question, Rav Chaim Volozhiner cites the famous Gemara in Megillah that says: יגעתי ולא מצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן. If you toil in Torah, you’ll succeed. But the lashon of Chazal isיגעתי ומצאתי . You can have all the yegiah and ameilus, but whatever you achieve in your learning is a metziah, a gift from heaven.

This is surprising, because one would think that if a person toils to understand Torah, he earned the ability to understand it; after all, he worked at it. But the Gemara is telling us that the yegiah is not directly linked with the havanah. It’s Hakadosh Baruch Hu granting you the havanah.

That is a chok.

Al pi teva, a person thinks that the more equipped he is in a sugya, and the bigger a baal kishron he is, the more he’s going to understand. Not so. All havanah and aliyah in Torah is a metziah from Hakadosh Baruch Hu. A chok.

This is a big lesson for all of us. When a person achieves success or gadlus in Torah, it can go to his head and he can become a baal gaavah: “Look, I made it big!” In truth, however, all success in learning is a metziah.

The sefarim say that the ruchniyus of Torah is so elevated that it’s actually not possible for us to comprehend it and connect with it. It’s all a gift from Shomayim. So when one is successful in learning, how careful he has to be not to become arrogant about his success!

The Chovos Halevavos writes that the worst gaavah is gaavah that comes from hatzlachah in avodas Hashem. Of course, you can feel good about your success, but without becoming a baal gaavah. Specifically with regard to hatzlachah in Torah, gaavah is entirely inappropriate, because it’s all a metziah. In the merit of your yegia, Hashem will give you the metziah, but the bottom line is that it’s entirely min haShomayim. As the passuk says, אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ.

A Pure Receptacle

Parenthetically, on the subject of aliyah baTorah, it’s worth noting the severity of eating maachalos asuros, which cause timtum halev. With all the yegiah, and with all the siyatta d’Shmaya, a person still has to be a worthy receptacle to understand Torah.

A father once brought his son to Rav Chaim Kanievsky and said that the boy, who was in the upper grades of cheder, was having a hard time with his learning, even though he was a baal kishron. Rav Chaim asked the father if, somewhere over the years, the boy had perhaps eaten maachalos asuros.

The father’s initial reaction was, “No way,” but then he thought about it, and he said that once, they had been at a wedding and they had found out afterwards that the food was treif.

Rav Chaim said that that’s why the boy is not grasping what’s he’s learning. Maachalos asuros cause timtum halev,and Torah just can’t go in.

He advised the boy to fast one day to atone for the timtuv halev.

In any event, if Kabbalas HaTorah and all of our achievement in Torah is a metziah, a matanah from Hakadosh Baruch Hu, we have to make sure that our receptacle is kadosh v’tahor, and how careful we have to be to avoid anything that would prevent Torah from being absorbed into our pnimiyus.

***

Regarding ameilus baTorah, we say:אנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר הם עמלים ואינם מקבלים שכר. All the schar of Torah comes in the merit of our ameilus. It’s true that if one toils to understand Torah, he eventually arrives at the correct pshat or gets to the depth of the sugya, but it’s not our achievement that counts, it’s our yegiah.

Yegiah baTorah doesn’t necessarily have to involve great difficulty. It is said that Rav Moshe Feinstein once took a chair and climbed onto it to get a sefer from a high shelf, and a bochur went over to him and said, “Rebbi, let me help you get the sefer.” Rav Moshe responded that this, too, is considered ameilus baTorah.

Even small things like that are included in ameilus baTorah. So when you decide to take a sefer and learn, don’t look for a comfortable lounge chair in an air-conditioned room with a Coke at your side. Yegias haTorah happens specifically in surroundings that are not the most comfortable, and through yegiah, you’ll achieve metziah. You don’t have to look for difficulties, but if difficulties present themselves, that shouldn’t be a deterrent to your learning and yegiah.

The Chochom’s Way of Learning

The Ohr Hachaim gives a different explanation for why ameilus baTorah is a chok. He says it’s the concept of chazarah. Naturally, one would think that if you learn something a couple of times and you understand it, why should you have to review it?

I remember that as a child, I couldn’t understand the need for review. Once you understood the class, you understood it. What a mistake! You can understand a lot, but without review, it goes in one ear and out the other. Through chazarah, Hashem helps you to retain what you’ve learned. Chazarah is the key to hatzlachah – and that’s a chok.

On the passuk in Mishlei: לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, the Chasam Sofer explains that a chacham takes his right hand and turns the pages of his sefer from right to left – which means he’s going backwards and doing chazarah. The fool, on the other hand, only uses his left hand to turn the pages from left to right, moving ahead. But constantly learning new material is not the path to hatzlachah – the path to hatzlachah is doing chazarah.

The Gemara in Brachos discusses the apparent contradiction between the passuk: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד and the passuk: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים. One passuk praises a person who is afraid, while the other person calls a frightened person a chotei. Explains the Gemara, it depends what the person is afraid of. If a person is fearful about matters of Torah, he is praiseworthy. If he is fearful about mundane affairs, that’s a cheit.

Tosafos (Gittin 55b) explains what it means to be fearful about matters of Torah: it means to be fearful that you haven’t reviewed enough. Fortunate is he who is worried that he hasn’t chazzered enough, because that’s where success comes from.

In addition, when you chazzer, you understand what you’re learning better. Each chazarah gives you a deeper understanding and greater retention.

Furthermore, it is important that each and every one of us should try to know a section of Torah by heart – a masechta or at least a perek of mishnayos – so that we are equipped to think in learning even when we find ourselves without a sefer. So often, time is wasted, such as when you’re sitting and waiting for an appointment at the dentist, or you’re at a bus stop waiting for the bus. If you could chazzer something by heart during that time, you could achieve hours and hours of learning.

Rav Elyashiv said once that if a person has a tendency to doze off when he learns, he should learn something be’al peh, because a person doesn’t fall asleep in middle of talking. So it’s very important to master a certain section of learning that you can always have in your back pocket.

Make Sure it Matters

We have to remember, as well, that אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי – if there wouldn’t be Torah study day and night, the universe could not exist. If, Rachmana litzlan, a person ever criticizes a ben Torah and asks, “What are you doing for the community?” you just quote this passuk. The entire briah exists in the zechus of Talmud Torah, and there is no greater chessed one can do for mankind than to learn Torah. Whether a lot or a little – half an hour, twenty minutes – that’s the zchus habriah.

As a youngster of about ten or twelve, I visited Eretz Yisrael and walked into the home of Rav Leizer Yudel zt”l. At the time there was a gathering of rabbanim in his house, and I remember Rav Chaim Shmuelevitz standing up and yelling in learning, his face red as a beet. Rav Leizer Yudel, Rav Chaim’s father-in-law, was sitting beside him with a big smile on his face, shepping nachas from the rischa d’Oraysa.

I was scared out of my wits. Coming from Chicago, I had never seen a sight like this in my life: this sight of on one hand, נעשו כאויבים זה את זה, and on the other hand, the mesikus haTorah that Rav Leizer Yudel experienced upon hearing his son-in-law completely immersed in learning. It was a portrayal of how we to be totally immersed in our learning, that it should really matter to us.

Finally, let’s remember what the Bach says in hilchos birchos haTorah: that when we say אשר בחר בנו in birchos haTorah, we should remember maamad Har Sinai and think for a moment how much hakaras hatov we have to Hakadosh Baruch Hu for separating us from all the nations, choosing us as His nation, and giving us the Torah.

After all, that’s the whole purpose of Creation: בראשית ברא אלקים , bishvil reishis, bishvil bikkurim – which are the symbol of hakaras hatov.

Gut Yom Tov.

הכנה למתן תורה

Chodosh, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron zt”l

אנחנו מצווים לספור את הימים לקראת מתן תורה, בר”ן שלהי פסחים כתב, וז”ל, ורוב המפרשים מסכימים דספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש, ובהגדה גם אמרו בשעה שאמר להם משה לישראל במצרים “תעבדו את האלוקים על ההר הזה” אמרו ישראל למשה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם בסוף חמישים יום, והיו מונים כל אחד לעצמו את הימים מכאן קבעו חכמים להיות מונין את ספירת העומר בזמן הזה, מחשבים חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן, אבל הרמב”ם כתב בפרק ח’ הל’ תמידים ומוספים שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן, ומשמע לי דסבירא ליה דבזמן הזה הספירה מדאורייתא, עכ”ל.

בחינוך כתב במצוה ש”ו משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שעיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ כמש”כ “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, והיא עיקר הסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו את התורה מסיני וכו’, ומפני כך נצטווינו לספור ממחרת הפסח עד יום מתן תורה להראות בנפשנו את החפץ הגדול אל היום הנכבד וכו’.

כתוב במדרש רבה ויקרא על הפסוק “והבאתם את עומר וגו” הדא הוא דכתיב “מה יתרון לאדם בכל עמלו” דהיינו שבכל עמל שאדם עמל בעוה”ז שזורע וקוצר אין בזה יתרון, רק המצוה שאדם מביא את עומר התנופה זהו היתרון מכל העמל, ר’ ישמעאל בר נחמני אומר בקשו לגנוז ספר קהלת וכו’ אמרו כך היה שלמה צריך לומר מה יתרון לאדם וגו’ יכול אף בעמלו של תורה משמע, חזרו ואמרו אילו אמר בכל עמל ושתק היינו אומרים אף עמל של תורה, אבל אינו אומר אלא בכל עמלו של אדם בעמלו אינו מועיל אבל עמל של תורה מועיל, אמר ר’ לוי כל מה שהבריות מגדלים בתורה ומצוות ומעשים טובים בעוה”ז דין שהקב”ה מזריח להם את השמש.

במדרש רבה ויקרא ל”א “ולקחתם לכם ביום הראשון”, בגמ’ איתא לכם משלכם, ואילו במדרש לכם בשבילכם, ר’ אבא בר כהנא פתח “קחו מוסרי ואל כסף”  שאדם צריך לקחת לעצמו מוסר ואל לו לחפש כסף.

כתוב בנביא ישעיהו “למה תשקלו כסף בלא לחם” למה אתם שוקלים כסף לפני עשיו, כלומר – למה אתם שוקלים ונותנים כסף לעשיו, משום “לא לחם” על שלא שבעתם מלחמה של תורה, “ויגיעכם בלא לשבעה” למה אתם יגעים ואומות העולם שבעים, על שלא שבעתם מיינה של תורה, נאמר כאן שהתורה זה לחם ויין.

עוד במדרש רבה ויקרא כ”ה ג’ “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”, ר’ יהודה בר סימון פתח “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו” וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב”ה וכו’, אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב”ה אלא במטע תחילה, דכתיב “ויטע ה’ אלוקים גן בעדן”, אף אתם שנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ.

עוד שם כ”ה א’ “וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”, הדא הוא דכתיב “עץ חיים היא למחזיקים בה” מה כתוב כאן, שגם עמל התורה נקרא נטיעה, ונטיעה זו צריכים לנטוע כשבאים לארץ כמו נטיעת עץ מאכל. תלמידי חכמים הם נוטעים עץ חיים למחזיקים בה.

כתוב בפסוק “אל תקרי בניך אלא בוניך” מכאן שת”ח נקראים בנאים. בנין הוא דבר דומם אבל יש עוד בחינה של ת”ח שהוא נוטע דבר שצומח ומגדל פירות, וזהו וחיי עולם נטע בתוכינו, זה המהות של תורה, וע”ז אומרים חז”ל “בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון איתך” אם יש לך זכות קח אמרי אמר הקב”ה למשה אמור לישראל בני, עיסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה.

אמר רבינא אם נכשל אדם בעבירה שיש לו חיוב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרוא דף אחד קורא שני דפים ואם היה למוד לקרוא פרק אחד יקרא שני פרקים, זהו שאנו אומרים שהתורה מגינה ומצילה.

לפני מתן תורה נאמר בפ’ יתרו “ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו”. אומר רש”י “ועתה”, אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות, ולכן מיד עם ישראל קבל על עצמו נעשה ונשמע, מכאן רואים שהכל תלוי בקבלה, שאם האדם מקבל על עצמו אז ההתחלה יותר קלה.

מובא בילקוט תרמ”ג פסוק מהנביא ישעיהו מ”א “הן אתם מאין, ופעלכם מאפע, תועבה יבחר בכם” הן – אחת, אתם – יחידים, מאין – מכל הגוים שהם כאין כנגדו, “ופעלכם מאפע” – אמר ר’ לוי כל פעולות טובות שעתיד הקב”ה לעשות לישראל אינו אלא בשביל פעיה אחת שפעו לפניו בהר סיני ואמרו “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”.

ובשכר שאמרו נעשה ונשמע, הגם שאמרו זאת לפני חטא העגל, מעלת הקבלה עמדה להם שהקב”ה בחר את השור לקרבן, כמו שנאמר “תועבה יבחר בכם” כקרבן.

כתיב “שור או כבש כי יוולד” אמרו חז”ל, וכי שור נולד, עגל נולד, אלא שבקרבן לא רצה הכתוב להזכיר את חטא העגל.

במתן תורה יש עוד תנאי “ויחן שם ישראל כנגד ההר” כאיש אחד בלב אחד, בימים אלה אנחנו מתאבלים גם על פטירת תלמידי ר’ עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, מה התביעה עליהם אנחנו לא יודעים בדיוק, אבל אנחנו יודעים מה כן צריך להיות, על נדב ואביהו נאמר שנענשו על שלא שאלו עצה זה מזה פי’ שלא העריכו אחד את השני כדי להתייעץ איתו.

הגמ’ בסנהדרין כ”ד. נאמר בזכריה “ואקח את שני המקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חובלים” “נעם” – אלו ת”ח שבא”י שמנעימים זה לזה בהלכה, “חובלים” – אלו ת”ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. “ויאמר אלי אלו שני בני היצהר העומדים וגו” ושנים זיתים עליה” “יצהר” – אמר ר’ יצחק אלו ת”ח שבא”י שנוחים ומשמנים זה לזה בהלכה כשמן זית, “ושנים זיתים עליה” – אלו ת”ח שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה. נאמר כאן שת”ח צריכים להיות אחד לשני מנעימים ונוחים ומשמנים זה לזה.

כתוב בילקוט תרס”ה “וכי ימוך אחיך והחזקת בו” הדא הוא דכתיב “אשרי משכיל אל דל” אמר ר’ יונה אשרי נותן לא נאמר אלא אשרי משכיל שצריך להשכיל ולהבין מה העני צריך, וע”ז נאמר “רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה”, וכתיב “עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה”, פי’ איש רש עני בתורה אומר לאיש תככים, אדם שלמד סדר אחד או שני סדרים, השניני פרק אחד, ולמד איתו והשנהו, “מאיר שניהם ה” וקנו עוה”ז ועוה”ב, אבל עשיר בתורה ורש בתורה נפגשו ואמר עני לעשיר השניני, ואמר אתה אוחז במאימתי בברכות ואני אוחז בעוקצין לך לדכוותך לאדם ברמה שלך ולא השנהו, “עושה כולם ה” מי שעשה לזה חכם יכול לעשות לזה טיפש ואת הטיפש יעשה חכם.

הקב”ה יזכה אותנו להתכונן למתן תורה עם הקבלה הנכונה, שנקבל עלינו להספיק ידיעות בש”ס, ושתורתינו תהיה קבע ומלאכתינו עראי, ושנלמד להעריך ולכבד ולהתייעץ עם זולתינו, וכן להשכיל לעזור לחברינו,  ועי”ז נזכה ל”אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה”, נאמר בחז”ל שבתהילים ישנם עשרים ושנים “אשרי”, ורק כאן נאמר שכרו “שביום רעה ימלטהו ה”, דהיינו מדין גיהנום.

תלמידי, ידידי אהובי, אלו דרכי ישיבתינו הק’ בזה התחנכנו, ובזה נחנך את הדורות הבאים בע”ה, ברכתי שיהיה לכולם חג שמח, ושנזכה לשמוע ללמוד וללמד ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, ושנזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו אמן.