דברי רבותינו

עיקר תשובת בני תורה היא על התורה
הנה זכינו לראות תקופות בהם זכו בני התורה והישיבות להשגחה פרטית ומיוחדת, אכן לאחרונה רואים שנמתחה על בני התורה מידת הדין ל״ע. הרי ודאי שיש לבני תורה להתחזק ולשוב בתשובה בעניינים הנוגעים להם דייקא. והיינו עד כמה הינם מונחים בלימוד ועד כמה התאמצו בתורה, שכן לכל אחד ואחד יש תשובה מיוחדת לפי דרגתו ועניינו, ומי שהוא בעל דרגה יתרה בתורה התביעה עליו גדולה יותר, ועיקר חובת התשובה הוא על תורה.

ונקדים לזה דברי הר״מ (פ״ז מתשובה ה״ג) ״אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם״.

ומרבותי זצ״ל שמעתי, שעיקר חובת תשובה של הבני תורה זה על תורה. וגם שעל בני תורה ישנה תביעה לתשובה על הדרגות אותן יכלו להשיג ולא השיגו, ובמקום שאתה מוצא מעלתם הגדולה, כן היא מידת התשובה על דרגתם שיכלו להשיג ולא השיגו. ולפי כמה שיכלו לדעת ללמוד לפי עניינם ולא למדו כפי כוחותם ע״ז יש לשוב בתשובה.

וכבר שמעתי מאדם גדול אחד שאמר, שכשם שיש תביעה על ביטול תורה בסתם, כמו״כ נתבעים גם על ביטול תורה שלא היה מונח בלימוד וזה גם ביטול תורה. ואין נפק״מ ביניהם, ועל הכל תובעים אותו, כמה שיכול היה להיות יותר מונח בלימוד, לדעת ללמוד, ולהתאמץ על לימודו. והיא תשובה המיוחדת לבני תורה, שהרי על המון העם אין תביעה כזו, כי אינם נמצאים במדרגה זו, אך בני תורה לפי מדרגתם, הרי תביעתם חמורה טפי, ומדקדקים עמהם על התורה שלהם שהי’ להם להיות שקועים יותר.

מרן רה”י הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
מתוך שיחה שמסר בפני תלמידי הישיבה במוצ”ש שובה תש”מ

דברי הימים

בין אדם לחברו בראש השנה
מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה היה מרבה לדבר ולעורר על חשיבות העבודה בענייני בין אדם לחברו, בפרט בימי הדין והרחמים.

סיפר תלמיד הישיבה הגה״צ הרב שלמה וולבה זצ״ל: בנו של רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ”ל למד בישיבה הקד’. פעם אחת הגיעה אחותו לבקרו בישיבה. הייתה זו תקופת הימים הנוראים והיא נשארה במיר בימי ראש השנה. את סעודות ראש השנה הוזמנה לאכול בביתו של מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה.

מנהגו של מרן המשגיח היה שלא לדבר כלל בימי ראש השנה. אך למרות זאת, באותן סעודות שינה מרן המשגיח ממנהגו וכדי שביתו של רבה של ירושלים תרגיש בנוח בביתו, דיבר המשגיח רבות בענייני ארץ ישראל וירושלים.

עוד סיפר הגה”צ הרב שלמה וולבה זצ”ל: באחת השנים, סמוך לראש השנה נחלה בחור שהיה ישן עמו בחדר בפנימיה. בימי ראש השנה, מחמת חליו נשאר הבחור להתפלל ביחידות בחדר. בעל התפילה בתפילת מוסף בישיבה היה אחד מחשובי הבוגרים של הישיבה.

והנה, כאשר היה בעל התפילה בדרכו לעמוד כשכולו זיע ורטט, לפתע עצר ליד הרב וולבה, ניגש אליו ושאלו מה שלום אותו בחור? השיב לו הרב וולבה שמהבוקר בעת שהלך לתפילה לא ראהו, והוא מתכנן בהפסקה בין מוסף למנחה ללכת לבקרו.

בעל התפילה שמע את הדברים ולא הסתיר את מורת רוחו: “חבר חדר שלך חולה ואתה עסוק בתפילה? גש עכשיו לראות מה שלומו!”

סיפר הרב וולבה ששמע בקול בעל התפילה והלך לחדרו. אך הנה, לתדהמתו נכחו במקום בחירי בני הישיבה, הגאונים רבי שמואל חרקובר ורבי לייב מאלין, שבמקום לעמוד בבית המדרש ולהתפלל, באו לטפל בו במסירות ולדאוג לכל צרכיו.

בשבילי הלכה

ר”ה

שינה ביום ר”ה

הפוסקים הביאו מירושלמי שלא לישן ביום ר”ה והביאו דאמרו מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, וכתב ב”ח תקצ”ו בשם אבן שועב בשם הרמב”ן משום דשופר אומר עורו ישינים. (ומשמע כי עורו ישנים כל רגע)

ועוד פירשו משום עצלות.

ולכא’ מח’ לענין לאחר חצות תולה על הטעמים הנ”ל. (מיהו ע’ לקמן ממ”ב סק”ט דגם לטעם מזליה מ”מ שרי אחר חצות). וכן פירשו בזה מה שמקילים אחר עלוה”ש, כי לטעם הב”ח הרי אינו זמן דין עד ג’ שעות.

וע’ כפה”ח תקפ”ג ל”ו בשם אחד הפירושים על שער הכוונות דמה שכתב בשער הכוונות דמותר לישן אחר חצות היינו דוקא ביום שני, והכפה”ח חולק עליו. ואורחות חיים בשם ר’ נתן אדלר לקולא. ובערוה”ש סק”ד משמע דלעולם מותר ביום שני.

וולענין אכילת סימנים בליל ב’ ע’ שע”ת תקפ”ג בשם א”ר ומחזיק”ב לאכול, וע’ בני יששכר שדייק ממה שאמרו בריש שתא ולא בר”ה, למעט יו”ט שני).

ולהלכה ע’ מ”ב מאריז”ל דשרי אחר חצות, אבל מט”א להחמיר, וכעי”ז לכתחלה בקיצור שו”ע וכפה”ח אם אין ראשו כבד עליו.

וכתב בכפה”ח סקל”ט בשם מטה יהודה ובא”ח דיקום בעלוה”ש. וע’ ד”מ סי’ ו’ בשם מהרי”ל דכל השנה יברך אשר יצר בבהכ”נ אבל בימים נוראים שקם לפני עלות השחר (ועדיין אינו מתפלל) יברך בביתו. וע’ מט”א תקפ”ד שהשמש מעורר שעה לפני עלוה”ש בין גדולים וקטנים.

וע’ תשובות והנהגות ח”א של”ט דדי להקים בנץ ולא בעלוה”ש משום דדין של ר”ה מתחיל אז, אף דיום מתחיל מעלוה”ש, ועפ”י הגר”א לענין משמרות ושירה של מלאכים.

(ומלבד ענין הנ”ל ע”ע שע”ת תרס”ד חמש השכמות הן, ר”ה יו”כ הו”ר פורים וט”ב. וע’ אשרי האיש ח”ג עמ’ פ”ו דלא שייך בזה”ז שאין קמים בעלוה”ש, ונראה כוונתו דאין מעלה להשכים קצת יותר מהרגיל אלא רק ותיקין).

וע’ תשובות ופסקים מהר”ם רוטנבורג ח”א עמ’ רצ”ו סי’ תקכ”ב בשם מהרש”ל שכתב שמהר”ם מרוטנבורג היה ישן בר”ה כמו בשאר יו”ט.

וע’ מהר”ץ חיות באמרי בינה, שלא נמצא בירושלמי לפנינו. והביא עוד מהתורה תמימה בתוספת ברכה פ’ אמור ובס’ ברוך שאמר על התפילה עמ’ שס”ב שכתב לפרש בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, דלא קאי על השינה כפי’ הד”מ אלא על המיתה, כמו שמצינו לשון דמיך בכמה מקומות בירושלמי על מיתה. וע’ ירושלמי מגילה פ”ג ה”ב מר עוקבא שלח לריש גלותא דהוה קאים ודמיך בזמרא, ומבואר דדמיך פירושו ישן.

וע’ ס’ דרך שיחה, מרח”ק, עמ’ שע”ח וכן טעמא דקרא שפי’ בנשכב אבל נרדם אין קפידא, וכן מניח ראשו על ידיו שרי, וראיה ממה שלא אמרו מאן דניים אלא דדמיך, וע’ תרגום תהלים קמ”ט ירננו על משכבותם, ותרגם משכבותם היינו דמכיהון. (וגם בירושלמי הנ”ל מר עוקבא שלח לריש גלותא דהוה קאים ודמיך בזמרא, נראה פירושו שהיה הולך לישן במטה, אילו ניים לא שייך כל הענין).

(וע’ שולי הגליון מפני מנחם, דמה שאמרו יושב בטל כישן, אין בו ההיתר של אחר חצות, דלא התירו אלא שינה ממש)

ובעיקר ענין דמיך מזליה, ע’ מט”א תקצ”ח שפי’ מזלו לא ימליץ בעדו בר”ה. וכן נוהג כצאן יוסף מנהגי ר”ה אות ט”ז. וכעי”ז משמע במ”ב סק”ט וכפה”ח דאחר חצות שרי כי כבר התעורר מזלו ע”י התפלה. אבל בשפתי חיים עמ’ ק”ט העתיק כאילו לשון הירושלמי דמיך מזליה כוליה שתא. ולכא’ כן משמע ממה שנקרא “ריש שתא” ומשמע דהמשך הלשון קאי על שאר השנה, אכן אפשר דבלשון הירושלמי נקרא ר”ה תמיד ריש שתא).

(מלבד כל הנ”ל ע’ רש”י דניאל א’ ג’ דמכלל אימת מלכות הוא שלא יישן. ויש כמה נ”מ להלכה).

לקראת יום הדין

נאמר בהיכל הישיבה הקד’

סמר מפחדך בשרי וממשפטך יראתי, אנחנו עומדים כמה ימים לפני יום הדין כל השנה כולה הכל נגזר שנה שעברה, מדת הדין מתוחה רואים בחוש שיש דין ויש דיין עולם לא כמנהגו נוהג. ויש כאן מסר מיוחד לבני התורה בא”י, מחד רואים גזירות קשות ומדת הדין מתוחה ומאידך רואים איך שהקב”ה נושא על כפיים את בני התורה ושומר אותם כבבת עינו. רואים כאן מסי”נ שאין לשער מצד בני התורה בוודאי שזו הזכות העומדת לנו עד עתה וזו תעמוד לנו להביא את הגאולה.

הימים האלו הם נוראים ומכוסים, מאוד עמוקים “בכסה ליום חגנו”, עכשיו נפתחים ספרי חיים וספרי מתים וכולם נזכרים לפניו כי זכר כל המעשים לפניך בא ואתה זוכר מעשה כולם, ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם בו, זה פחד פחדים ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין, הכל נחתם עכשיו מי יודע מה מחכה לנו כמה יעברון מי בקצו ומי לא בקצו, זה נורא ואיום. ודאי שדנים אותנו לפי העבר שלנו אבל זה חסד ה’ שנותנים לנו עכשיו כח לשנות את הדין, גם בשעת הדין עצמו יש לנו תקוה ע”י הפחד עצמו, הפחד מהמשפט עצמו זה נותן חיים, יראיו לחיים לחק. היה משפט ברוסיה לשני אנשים אצל אותו שופט באותו זמן על אותה עבירה, אחד זכה והשני נידון לתליה, פשוט אחד ישב ורעד כולו והשני סירק את השערות, לא מזמן היה משפט שזכה לשבת בכלא חצי שנה כי פיהק בשעת המשפט, נורא ומי יודע במשפט של מעלה שהכל גלוי לפניו מי יכול לזכות לולא הפחד עצמו, סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי.

אנחנו עומדים בימים הנוראים, מחד ימי דין ומאידך ימים של גילוי אהבה מכוסה, אני לדודי, אורי זה ר”ה, זה בכסא ליום חגנו, אבל הקב”ה מתגלה ברוב אהבתו.

צ”ב מדוע ר”ה הוא גם יום הדין וגם יום ההמלכה, למה יום ההמלכה צריך להיות דוקא ביום דין שהוא יום לכאו’ של עונש ועצבות, זה יום מרתיע ומאיים ומפחיד, למה צריך להתחיל דף חדש של מלכות עם משפט על כל העבר המלוכלך שלנו.
ולמה היום הזה הוא גם יום הזכרון הרי הקב”ה הוא זוכר הכל והוא גם מולך על הכל, ומה ענין שביום הזה דוקא ממליכים אותו וכן שהוא נזכר בנו ביום הזה מה ענינו ומה השייכות של כולם יחד יום הדין ויום המלכות ויום הזכרון.
ועוד צ”ב מה בכלל המושג של ענין ההמלכה הרי הקב”ה מלך בטרם כל יציר נברא ובודאי שהקב”ה מלך וה’ ימלך לעולם ועד ומה פועל ההמלכה שלנו.
וכן צ”ב מה ענין יום הזכרון, הרי ודאי לא שייך שכחה לפני כסא כבודו ופשיטא שזוכר בכל עת.
ועוד למה הקב”ה מדקדק כ”כ עם צדיקים והולך אצלם הכל במדת הדין הרי להם מגיע יותר רחמים.
ולמה לע”ל כשיהיו הימים הטובים אז דוקא יהיה היום הדין הגדול והנורא. מה פשר הימים האלו יש אנשים שמעדיפים לעבור ישירות לסוכות ושמחת בית השואבה לא מבינים מה זה הר”ה הזה.
האמת שרואים דבר פלא, מצד אחד נראה שיום הדין זה יום שמחה, מובא שעיקר הדין הוא בשעת התקיעות במוסף ע”כ לא להתפלל מוסף ביחיד, ודוקא אז הגר”א היה שמח מאוד כי זה המלכות של הקב”ה מה השילוב שלהם, מחד זה יום נורא ואיום ומאידך זה גם יו”ט אכלו משמנים ושתו מעדנים כי קדוש היום לאדוננו. וכן בקבלת שבת יש אריכות גדולה על כל ענין הדין והמלכות, אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְדֹוָד מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים: כי כשהקב”ה מולך אז מיד רואים את מדת הדין ידין עמים במישרים, ורואים שמחה עצומה יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ: יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר: מה קרה לפני ה’ כי בא כי בא לשפט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו. יְדֹוָד מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים: כי השמחה היא כשרואים את המלכות ורואים את הנהגת הדין והצדק, אבל מאידך הצד השני רועד ואנחנו לא יודעים באיזה צד אנחנו, אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו. הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ: הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ יֵבֹשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל. יְדֹוָד מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ: זה פחד פחדים העולם מתמוטט, אבל מאידך אצלנו ובאמת הדין כשלעצמו הוא שמחה בעולם והצדיקים שמחים בו. שמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְדֹוָד: כִּי אַתָּה יְדֹוָד עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים: הָרִיעוּ לַידֹוָד כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ. זמְּרוּ לַידֹוָד בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְדֹוָד. יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָּהּ: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ: מה השמחה הגדולה הזו לִפְנֵי יְדֹוָד כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים. מה כאן השמחה הגדולה. למה הקב”ה אהב כ”כ משפט ומה השמחה הגדולה כאן.
למה בקבלת שבת שזה זמן שמחה נזכרים מכ”ז.

אלא יש לנו טעות בכל המושג של יראה ודין אנחנו תופסים את זה כדבר מאיים ומפחיד ועצוב, אבל האמת שהיראה עצמה זה הטוב הגדול והאור והנועם, כי באמת המשפט בא להראות דבר אחד, שהקב”ה לא עזב ולא שכח את הארץ, אלא לגלות שהוא מנהיג את הארץ ומשגיח עלינו, שכל ענין המשפט הוא שהקב”ה מנהיג אותנו בהשגחה ישירה וקירבה יתירה, לפחות פעם בשנה אנחנו מבקשים לראות מקרוב את הנהגת הקב”ה בעולם לראות בחוש שכל פרט ופרט הכל בהשגחה פרטית הכל בתכלית הדקדוק, כשיש יותר מדי רחמים אפשר לחשוב ח”ו שזה מתנהל כך מעצמו לעולמי עד, ובימים האלה הקב”ה מתגלה שיש דין ויש דיין והכל מכוון לטובה, וא”כ אף שהמלכנו את הקב”ה שנה ועוד שנה ועדיין הישועה מתמהמת כי אם נמליך את הקב”ה באמת ובלב שלם הרי שברגע זה ממש כמימריה יראו בחוש שהקב”ה באמת מנהיג עולמו ומשגיח בקירבה יתירה ואז תיכף ומיד יתגלה הגאולה, והמלכות האמיתית תהא לע”ל, וע”כ בשבת קודש שהיא שבת מלכתא יש כאן קירבה יתירה וע”ז אנו מצפים ומתפללים למלכות זו, וע”כ ביומא תנינא של ר”ה הוא דינא רפיא שאז כבר לא רואים כ”כ בחוש את הנהגת המשפט מצדו ית’ כמו ביומא קמא ובכ”ז מבקשים אותה מעצמנו ודאי כשהקירבה היא עצומה. וכן האבות הק’ חיו תמיד עם משפט וכן היה בביהמ”ק שלא לנו בלילה בלי תגמול על החטא. לכן מבואר שר”ה הוא גם יום המשפט וגם יום שמחה וגם יום הזכרון אלא שהכל היינו הך, שלא נחשוב ששכח ח”ו הקב”ה את עולמו אלא כשהוא נזכר מעקידת יצחק ומעשה אבות ועולה זכרוננו לטובה הרי שמשפיע עלינו טובה, וזש”כ זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֶמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: לכן הצדיקים מתהלכים אתו במדת הדין וכך יהיה לע”ל שיראו הכל בחוש שהכל מכוון לטובה ואין דברים שנעשים מעצמו שהוא זוכר הכל ומשגיח על הכל.

חז”ל הורונו דרך לימים אלו ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה, גם כשיש גזרה עדיין הקב”ה ברב רחמיו מורה לנו יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, אם ישוב מיד תקבלו, אבל מיד. היה קשה לי שאלה קשה בכל הר”ה לא מוזכר כמעט הענין של תורה יש תשובה תפלה צדקה, ברמב”ם כתוב שצריך לעסוק בעשי”ת במצוות יתר מכל השנה מה עם תורה עיקר חסר מן הספר, אפי’ תשובה שהעיקר הוא השיבנו אבינו לתורתך תובו לאורייתא ברבינו יונה כמעט ולא מוזכר בעיקרי התשובה חיזוק בתורה, בכל אבינו מלכנו אין מלה אחת על תורה עיקר חסר מן הספר, הוא פליאה עצומה.

כפי הנראה דהנה במנחות קי. כתוב אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. הזכרנו מחז”ל שמי שסופר ספירה ומגיע למתן תורה כראוי אינו צריך לעמוד בדין בר”ה, ביאור הדבר כתוב בספרים שמי שדבק בתורה בעץ החיים בחיים אין הפסקים אין שני צדדים אין בחירה הוא מעל כל הדינים וכל הגזירות, רק מי שטעם מעץ הדעת יש לו את הקטלא פלגא יש לו חטא הוא זה שצריך לעמוד בדין, אבל התורה מגנא ומצלא התורה מגינה אפי’ בפני גיהנום וכ”ש מפני כל המזיקין והדינים, התכלית של כל הימים הנוראים להגיע ליום מ”ת של לוחות שניות ליוה”כ להגיע לש”ת שזה הפסגה זה החדר יחוד כביכול. ודאי מי שיש לו חטא וזקוק לעמוד בדין יש דרכי תשובה יש כל מיני תיקונים, אבל לא לשכוח את העיקר שזה מעל כל הדינים זה לפני כל האלול העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא אשם זה מגין שלא יגיע לכ”ז, טוב יום בחצירך מאלף מאלף קרבנות, אבל צריך לדעת שאין תורה בלי לומדי תורה בלי כבוד התורה, הבא על אחותו האוכל חלב ודם חמץ בפסח מחלל יוה”כ הוא נכרת מהעוה”ז אבל יש לו חלק לעוה”ב, אבל המבזה ת”ח או חבירו בפני ת”ח נכרת מעוה”ז ומעוה”ב (שע”ת ש”ג אות קכ), מבקשים כתבנו בספר החיים התורה היא עץ החיים כי הם חיינו, הבזיון הכי גדול זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הוא בכלל דבר ה’ בזה (ברכות כד:). ודאי שאחר עץ הדעת צריך את הר”ה ומי ימצה עומק הדין ומיד יצדק לפניך כל חי, אבל מי שדבוק בתורה הוא דבוק בעץ החיים זה התיקון היותר מועיל זה מבטל כל הגזירות כמבואר בנפש החיים שזה עומד נגד אפי’ הגיהנום אפי’ אם כבר נגזר עליו זה מגנא ומצלי, התכלית של כל הימים הנוראים להגיע ליום מ”ת של לוחות שניות ליוה”כ להגיע לש”ת זה הפסגה, זה החדר יחוד כביכול. תוקעים בשופר על הבימה להזכיר את זכות התורה להזכיר את השופר של מ”ת, אלינו השופר מכוון, וכמה ששייך יותר לתורה הוא נקי מהדין, השיבנו אבינו לתורתיך, כמה שיותר עמל התורה ידיעת התורה שהראש יהא מונח כולו בתורה יותר שייכות לגדולי תורה. מי שדבק בתורה בעץ החיים הוא מעל כל הדינים וכל הגזירות, התורה מגנא ומצלא אפי’ בפני גיהנום ומכל המזיקין והדינים.

ידוע מהמנחת עני שכל שנה שר”ה חל בשבת היו שנים מיוחדות או לטובה או להיפך, ואנו חווינו זאת על בשרינו לא מזמן, השנה של הקורונה העולם התהפך, כ200 מליון חולים כ4-6 מליון מתים, זה היה סיוט שלא נשמע כמותו, זה הקיף את כל העולם, והשמחת תורה לפני 3 שנים זה פחד פחדים, כל הארץ בין שמים לארץ איזה זוועות שלא נשמע כמותם מאז השואה, איזה שבי איזה פחד והמלחמות שאח”ז האזעקות הסיוטים החורבנות לצד הניסים הגלויים שראינו כסדר כאשר ישא האומן את היונק, ושנאת הגויים ושנאת ע”ה וגזירות הגיוס א”א לתאר איזה חלחלה לא יאומן שאנו בתוך כ”ז צרות רבות באות עליו כנהר. את כ”ז אפשר למנוע אם נתחזק בתורה ובשמירת שבת, כי השבת זו ההמלכה כביכול זה מה שעומד במקום השופר. כידוע בזוה”ק שאין עצה יותר טובה מאשר השופר לבטל הגז”ד, ומה יעמוד לנו כשאין שופר, ואף שאונס רחמנא פטריה אבל סו”ס החולה שלא יקח התרופה גם באונס לא יתרפא, והרי לא נזכר בתורה שר”ה הוא יום דין אלא יום תרועה, ואיך עקרו חז”ל את כל מהותו של יום, והיתכן בגלל חשש רחוק של רשלן אחד שיטלטל השופר ברה”ר לכן יבטלו כל ישראל את מקור חיותם והגנתם מהדין, והוא פליאה עצומה. אלא אומר המשך חכמה רואים עד היכן חרדו חז”ל על חטא כל שהוא אפי’ של יחיד אבל זו ההמלכה הגדולה ביותר שאנו מוכנים לוותר על הסניגור שלנו כדי שלא יתחלל המלוכה אפי’ בדקות אפי’ ביחיד, זה עצמו הסניגור הגדול ביותר, זוהי העקידה שאנו כביכול עוקדים ומזכירים לפניו עקידת יצחק, הזהירות מכל נדנוד חטא גם משגגה בזה אנו הופכים מדת הדין למדת הרחמים.

זה זמן שא”א לישאר ניטראלי המפתח של הגאולה של כל הצלחתנו תלוי בידנו, כשהרב מפונוביז’ היה לו מוסדות של תורה בעיר פונוביז’ בכ”ז היו הרוב חילונים והכריחו אותו להכניס לימודי חול בישיבה, אחרת יפטרו אותו ויביאו רב אחר שהכל יהיה חול, ביקש תנו לי יום אחד הלך לח”ח אמר לו הח”ח כשהצבא הלבן והצבא האדום רבים התושבים מסתגרים בבית עד יעבור זעם, אבל כשמוכרחים לשים דגל ולהצביע עם מי אנחנו, מבררים מי החזק יותר ומניפים את הדגל, הרב מפונוביז’ היה המום מהתשובה, הח”ח שואל הבנת, כן הבנתי שהרוב החילונים ואין ברירה, לא הבנת נכון שהחילונים הם רוב, אבל הקב”ה לצד החלשים והצדיקים הם אלו שינצחו, אמר להם הרב אם אתם רוצים מלחמה אשיב מלחמה, מיד הודו רק הצענו ההחלטה שלך. רבותי זה לא הזמן לשבת בבית ולומר זה לא עסק שלנו, זה שעת האפס אנחנו ממש לפני ביאת המשיח כפשוטו ממש זה בוער אש להבה, הקב”ה רואה מי עומד לצד בני התורה, מי אכפת לו מהתורה שלי מי הניף את הדגל שלי. הצרות הם לא שלנו הצרות הם שלהם, מי שאומר שלום עלי נפשי הוא צריך לדאוג, אשריכם שזכיתם לשבת בהיכל ה’ תורה ויר”ש ומדות טובות ותפילה הם המפתחות של כל העתיד שלנו, נכון שהיו הרבה תפילות הרבה צדיקים אנחנו לא יודעים חשבונות ברור שאם נבקש מכל הלב נתחזק בתורה ויר”ש ברגע אחד אנחנו יכולים לשנות הכל.

רואים בחוש שמדת הדין מתוחה אנחנו עומדים על פתח הגאולה ממש, רואים בחוש חבלי לידה ממש, יש כאן פניה ישירה לעולם התורה תתחזקו מתכוונים אליכם בודקים כל אחד מאתנו כמה הוא חזק כמה הוא מסור לתורה בכל לבו, הבירור הוא יותר ויותר קיצוני, מי לה’ אלי, א”א יותר לפסח על שתי הסעיפים, הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, לעזוב את כל פירות העץ הדעת כל צעצועי הטכנולוגיה לידבק אך בתורה ויר”ש בד”א של הלכה, לדור שעולא אמר ייתי ולא אחמיניה, אני לא בא לתת מוסר, העולם כולו עומד ומתפעל ומשתומם מהמסי”נ שלכם, רואים רוח טהרה ממרום, יש כאלו נופלים אבל מי שחזק רואים סיעתא דשמיא לא רגילה, אומרים בשם אחד הצדיקים שבימים האלו הקב”ה ימתח חבל וינענע חזק הצדיקים יחזיקו חזק והרשעים מתרפים ומתייאשים סימן שהקב”ה לא חפץ יותר בנו, הצדיקים כמו הקמח שנופל מהנפה, ואילו הרשעים נשארים למעלה בנפה וחושבים: אתם הצדיקים נטחנים לכם ונופלים מקבלים מכות דוויים סחופים ומטורפים, אבל אין יודעים שחבי כמעט רגע הם נשלכים לאשפה הרשעים כים נגרש הצלחתם היא כחלום יעוף ואילו הצדיקים ישועת ה’ כהרף עין, לא להתפתות ולא להתרפות המשיכו בדרך הזו חזק חזק בהשקפות ביר”ש.

אחי וריעי השתדלו והרבו תחנה ובקשה בידיכם תלוי הגאולה בכח התורה והתפילה שלכם, כלל ישראל תלוי בפיות שלכם במעשים שלכם, הבה נתחזק כולנו בעמל התורה ולבקוע שערי שמים בתפילות ותחנונים, מי יודע מי יודע מה מחכה לנו. אומרים בשם הח”ח שהתבטא לפני מלחמת העולם הראשונה שיהיה מלחמה כזו שיזעזע את כל העולם המביט לארץ ותרעד, ואח”ז יהיה מלחמה שניה שהראשונה תהיה משחק ילדים לעומתה, ואם ח”ו לא ישובו תהיה שלישית רח”ל שהשניה תהיה משחק ילדים לעומתה, אבל אומרים בשם אחד הצדיקים שבדור הח”ח שהעניות כמיתה כשרואים איך אברכים מחתנים בנים בניסים ודוחק כזה זה ממתיק הדינים זה פורר את האבן הגדולה לקטנים, זה מנע את הגזירה הגדולה, רבש”ע היכן יש לך ציבור בני תורה כזה, לומדים מתוך מסי”נ ודוחק שאין לשער, בחוץ תוהו ובוהו ובתוך הביהמ”ד אושר אין קץ עמל התורה בטוהר וזכות כזו אין ספק שזה קורע גז”ד ובוקע כל הרקיעים, מי יכול לעמוד מנגד עולם התורה שכזה, ב”ה אכשר דרא כיום אלף נכנסים למקרא וכמעט כולם יוצאים בני תורה חשובים, זה לא היה פעם, ודאי וודאי חבי כמעט רגע נתחזק כולנו בכל לבנו בעמל התורה באחדות ומדות טובות בדקדוק הלכה בהשקפה ואמונה טהורה אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתינו. לכו ונשובה אל ה’ נקבל על עצמנו עול תורה שזה מעביר כל הגזירות והטרדות, נתפלל אל אלקים בחזקה על אחינו התועים רחמנות, כ”כ הרבה אחים אינם יודעים בכלל מה חסר להם, שהקב”ה ירא בעני עמו יתגוללו עלינו רחמיו הגדולים ויכתבנו לחיים טובים ותשובה וגאולה שלמה, שנת גאולה שפע הצלחה והרווחה בדעת ברוחניות וגשמיות. גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי.

Parsha Preview

A Tefach at a Time

Rosh Hashanah

Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman

This year, Rosh Hashanah falls on Shabbos, and on the first day we will not have tekias shofar. Nevertheless, although it will not be a Yom Teruah, it will be a Zichron Teruah, and on the second day, of course, we will have the d’Rabbanan obligation of tekias shofar. It is certainly very appropriate, then, to reflect on the concept of shofar.

Rav Saadiah Gaon (cited in many machzorim) offers ten reasons for the mitzvah of shofar. The Rishonim discuss additional aspects of shofar as well, but I would like to suggest an observation about Rav Saadiah Gaon’s list.

There is a well-known chakirah as to whether the mitzvah of shofar involves the shemiah or the tekiah. If the mitzvah is to hear the shofar, each person seemingly performs the mitzvah himself simply by listening. If so, however, a cheresh, shoteh, or katan should be able to be motzi an adult bar daas. The tokei’a does not seem to be performing the mitzvah on behalf of the listeners; each person hears the shofar himself. Nevertheless, the halachah is that only someone who is obligated in the mitzvah can be motzi others.

If, on the other hand, the mitzvah is to be tokei’a, the baal tokei’a performs the tekiah on behalf of the listeners, whether through shlichus or through shomei’a k’oneh. This would explain why the baal tokei’a must himself be obligated.

The Minchas Chinuch suggests that perhaps both shemiah and tekiah are part of the mitzvah. Although he ultimately does not adopt this approach, he raises the possibility that if a person hears the shofar from a cheresh, shoteh, or katan, he may have fulfilled the shemiah aspect of the mitzvah, but not the tekiah. Now, the Gemara teaches that one who hears the echo of a shofar blown in a pit has not fulfilled the shemiah requirement, since he heard a kol havarah rather than the sound of the shofar itself. But if someone already heard the shofar blown by a cheresh, shoteh, or katan, and was yotzei the shemiah part of the mitzvah, perhaps the tekiah of the shofar blown in a pit, which counts as a tekiah but not a shemiah, could combine with the earlier shemiah to constitute the full mitzvah. The pashtus, however, is that the two aspects must be fulfilled together and cannot be separated.

Rachamim Emerges from Din

Perhaps we can suggest that some of the different reasons Rav Saadiah Gaon gives for the mitzvah reflect these two different aspects, with some relating more to tekiah and others to shemiah.

One explanation he offers is that shofar represents hamlachah, the coronation of Hashem as King, which seems to relate more closely to the tekiah, much as the coronation of a human king is heralded with trumpets.

On the other hand, the idea that the shofar awakens a person to teshuvah may relate more to the shemiah, since the sound enters through the listener’s ear, penetrating his heart and his very being.

The Rambam also describes tekias shofar as a call to teshuvah, but the placement of this description is striking. He does not mention this idea in Hilchos Shofar, but rather in Hilchos Teshuvah (3:4), where he writes:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם.

Even in Hilchos Teshuvah, the Rambam begins by emphasizing that the mitzvah of shofar is fundamentally a gezeiras hakasuv. Its function as a call to teshuvah is only a remez.

We find the same idea in the Gemara (Rosh Hashanah 16). When the Gemara initially asks, why do we blow shofar on Rosh Hashanah, it exclaims, “Why do we blow? רחמנא אמר תקעו — Hashem commanded us to blow!” The Gemara then asks why we blow both sitting and standing, and answers that this is כדי לערבב השטן. But the basic reason for blowing the shofar is simply רחמנא אמר תקעו. The Chasam Sofer and other Acharonim emphasize this point: It is a gezeiras Melech.

In fact, some sefarim suggest just the opposite of what we might have assumed: The shofar itself arouses din, not rachamim. Why, then, do we blow it? Because it is a gezeiras Melech. Hashem commanded us to do so, and that itself is the mitzvah. When Klal Yisrael accepts Hashem’s mitzvah with love and performs it even though the shofar itself arouses din, the very acceptance of Hashem’s command, despite the din it arouses, awakens rachamim. There is a paradox here, but that is precisely the point: We blow the shofar because it is a gezeiras Melech, and that itself is Malchuyos, accepting the rule of the Melech.

The sefarim point out that the inner letters, the penimiyus, of the word דִּין have the gematria of 496, which equals that of מַלְכוּת. The letters of דִּין when spelled out are דל”ת יו”ד נו”ן; the inner letters are ל”ת, ו”ד, and ו”ן, which together equal 496. In other words, contained within din itself is the kabbalas Malchus represented by the shofar.

United in Rei’us

Another interesting remez can be found in the halachah regarding the minimum length of a shofar: כדי שיאחזנו  בידו ויראה לכאן ולכאן (Rosh Hashanah 27b). A shofar must be long enough that when it is grasped in one’s hand, part of the shofar remains visible on either side. The Tur (586) defines this shi’ur as a tefach.

The poskim discuss whether this measurement depends on the size of the individual’s hand —if a baal tokei’a has an unusually large hand, does he need a longer shofar, or is the required length based on the hand of an average person?

Taking this question one step further, if the required length actually depends on the individual baal tokei’a’s hand, what happens when he is blowing for listeners with larger hands? If he is being motzi them through shomei’a k’oneh, does the shofar have to be long enough for their hands as well? That possibility is difficult to accept.

The tefach itself can also be understood as a remez. The passuk says, הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי (Tehillim 39:6). A person’s lifetime, his seventy years, can be compared to a rope, but at any given moment he holds only one tefach of that rope in his hand. The rope is constantly moving, one tefach after another, and the tefach he holds represents the present moment.

When we hold the shofar in that tefach, the message is to focus on the present — not to become overwhelmed by the sins of the past or worries about the future, but to focus on where we are right now. The awakening to teshuvah begins with focusing on the present.

At the same time, the halachah requires שיראה לכאן ולכאן, that the shofar be visible on either side of the hand. We should not ignore the past or the future entirely; there must be some awareness of what lies on either side. But our primary focus should be on the tefach we are holding now: to consider our present situation and honestly assess where we are holding.

Another aspect of Rosh Hashanah is implied in the passuk יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. The word teruah can be understood as a lashon of rei’us, friendship and connection, as in the phrase אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. Klal Yisrael must be united in friendship with one another, and with love for the Borei Olam. This is also part of יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. Similarly, the passuk says, אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה’ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. To be an am yod’ei teruah means to know how to connect to other Yidden through rei’us.

Breaking Leads to Greater Strength

The word עַם can also be understood in the sense of גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת, coals whose fire has nearly gone out. The breath blown into the shofar fans those embers, kindling a hislahavus that restores their madreigah.

Teruah can also connote breaking or weakening, from the word לרועע. There may be mechitzos separating us from Avinu Shebashamayim. Perhaps those barriers exist only in our perception, but in practice, they are there and we feel them. Yom Teruah is a time to break down those mechitzos, allowing the shofar to remove the barriers between us and Avinu Shebashamayim.

Teruah has additional significance as well. On the one hand, the teruah represents bechi, crying. The Shelah HaKadosh and other sefarim note that the teruah is surrounded by two tekios. The first tekiah represents the sheleimus of a person’s neshamah before he comes down to this world and sins. The teruah represents the breakdown, the bechi, and the yeridah caused by sin, while the final tekiah represents the sheleimus attained through teshuvah.

But teruah can also be a teruas nitzachon, a cry of triumph. This reflects the idea of שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם: The teruah may begin with brokenness and bechi, but it is precisely from that brokenness that a person can rise again. קָרוֹב ה’ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב — Hashem is close to the brokenhearted.

A heart is different from a bone. When a bone breaks, even after it heals, it is no longer quite the same as before. But a broken heart can emerge stronger from the break. The bechi of a lev nishbar can strengthen the heart, giving it even greater power.

The sefarim find a remez to this in the word לֵב, whose gematria is 32. When the lev is broken in half, each half is 16, the gematria of ו”י — vay, a cry of pain. The broken lev then becomes “vay, vay.” But ultimately, that cry of pain — the teruah — can be transformed into a cry of triumph, a teruas nitzachon, leading to the final tekiah and the renewed sheleimus that we are striving to attain.

Kesivah v’chasimah tovah.

 

Yomim Tovim Audio