ברכה ראשונה על הכרפס

Carlebach, Moreinu Hagaon Harav Binyomin Shlita

יקח מהכרפס פחות מכזית, ויכוין לפטור את המרור.

בשו”ע סי’ תע”ג ס”ו פסק שאוכל פחות מכזית [ובביאור הגר”א כתב טעמו, שאינו אלא להיכרא], ולא יברך אחריו. ובמ”ב ס”ק נ”ו כתב ‘ולא יברך אחריו, אפי’ אכל כזית’. ר”ל, דאע”ג דלכתחילה יקח פחות מכזית, כדי לא להכנס לפלוגתא דרשב”ם ותוס’, אין אמירת הגדה הוי הפסק, ומרור נפטר בהמוציא ונחשב בא מחמת הסעודה, כשיטת תוס’ [פסחים קטו, א ד”ה והדר], או כהרשב”ם דנפטר מהכרפס, דהגדה לא הוי הפסק, ומרור נחשב בא שלא מחמת הסעודה [שם קיד, ב ד”ה פשיטא]. ונ”מ לברכה אחרונה, דלהרשב”ם אין צריך ברכה אחרונה אחר הכרפס, ולתוס’ צריך כמש”כ תוס’ שם [קג, ב ד”ה רב אשי]. מ”מ אי אכל כזית אינו מברך, ולא מטעם ספק, אלא שהעיקר כרשב”ם, כן נראה מהמ”ב.

ובביאור הגר”א ס”ק ל”ד כתב דפסק זה של השו”ע שאינו מברך אחרי הכרפס הוא לשיטתו לקמן סי’ תע”ד ס”א שאינו מברך בפה”ג על כוס שני, אבל להרמ”א שמברך על כוס שני בורא פרי הגפן, צריך גם לברך ברכה אחרונה על כרפס אם אכל כזית.

ביאור הדברים, דעיין ברי”ף [פסחים כד, א מדפי הרי”ף] שכתב לברך על כוס שני מב’ טעמים. א’. כל כוס מצוה בפנ”ע היא. ב’. הגדה והלילא הוי הפסק. ולטעם הא’, כיון דהגדה והלילא הוי הפסק לברכת בורא פרי הגפן, הוי הפסק נמי לברכת בורא פרי האדמה, והא דאין מברכים על המרור בורא פרי האדמה, הוא משום דנפטר בהמוציא דהוי דברים הבאים מחמת הסעודה. וא”כ צריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס כיון שאינו שייך לסעודה. וכל זה לטעם הב’ הנ”ל, אמנם עיין במג”א סי’ תע”ד ס”ק א’ שכתב דלדידן טעם הב’ דהגדה הוי הפסק לא שייך, דבשו”ע סי’ קע”ח ס”ו נפסק דתפילה לא הוי הפסק, וה”ה הגדה. אלא הטעם שמברך בורא פרי הגפן על כוס שני הוא משום דכל חדא מצוה בפ”ע היא, כטעם הא’. וכתב הביאור הלכה [תעג, ו ד”ה ואינו מברך], דלכאורה לפי דברי המג”א נדחו דברי הגר”א, דלעולם הגדה והלילא לא הוי הפסק, ואין צריך לברך ברכה אחרונה אכרפס, ומה שמברכים בורא פרי הגפן על כוס שני להרמ”א הוא משום דכל חדא מצוה בפני עצמה. וכתב הביאור הלכה, דלדעת הגר”א צ”ל האי טעמא גם בכרפס ומרור, דכל חדא מצוה בפנ”ע, והמרור לא נפטר בברכת הכרפס, ומה שאין מברכים על המרור הוא משום דמרור הוי דברים הבאים מחמת הסעודה, וא”כ צריך לברך ברכה אחרונה על כרפס, כמבואר בסי’ קע”ו. זה תו”ד ביאור הלכה תע”ג סעי’ ו’.

אלא דקשה ע”ז מהמובא במעשה רב [קצ”א] שהגאון זי”ע הי’ נוטל מכרפס כזית ולא הי’ מברך אחריו ברכה אחרונה, וזה דלא כמש”כ בביאורו על השו”ע.

ונראה דס”ל כדעת הרמב”ם [פ”ח מחמץ ומצה ה”ב], דלכתחילה נוטל כזית לכרפס, דאע”ג דטעם הכרפס הוא להיכרא, מ”מ ס”ל דעשאוהו למעשה מצוה, וכיון שמצוה לאכול כרפס, ואין אכילה פחותה מכזית, לכן שיעורו בכזית, ועיי’ בישועות יעקב סי’ תע”ה ס”ק ה’ שכתב שזה טעם הרמב”ם. וז”ל הרמב”ם שם, ‘ומתחיל ומברך בפה”א, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כאו”א אין אוכל פחות מכזית’ עכ”ל.

וצ”ע כוונתו במש”כ ‘ומתחיל’.

ונראה דקאי אהלכה א’ שם שכתב ‘סידור מצוות אלו בליל חמשה עשר כך הוא וכו’ בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן ואומר עליו קדוש היום וזמן ושותה, ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו, ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר’ ע”כ, ומה שכתב בה”ב ‘ומתחיל’ ר”ל דמתחיל בזה הסעודה. והיינו דאע”פ שלפי כללי דיני סעודה המבוארין בסי’ קע”ו כל שאוכל מדבר שכוונתו לאכול באמצע הסעודה והוא דבר שבא מחמת הסעודה כגון ירקות מברך ברכה אחרונה על מה שאכל לפני הסעודה כי לא נחשב זה חלק מהסעודה, משא”כ אם אכל לפני הסעודה דבר שמתכוון לאכל בתוך הסעודה והוא מהדברים שלא בא מחמת הסעודה אז כשם שברכת המזון פוטר מה שאכל בתוך הסעודה כך הוא פוטר מה שאכל לפני הסעודה ואינו מברך ברכה אחרונה לפני הסעודה, כל זה הוא כל השנה, משא”כ בליל פסח אע”פ שכרפס הוא מצוה בפני עצמה, ואינו פוטר את המרור, דאין מצוה פוטרת חברתה, וע”כ צ”ל שמרור נפטר ע”י ברכת המוציא, אשר לפי זה הי’ הדין נותן שיברך אחר הכרפס בורא נפשות דאינו שייך לסעודה, מ”מ כאן אין הדין כן, משום שבליל פסח דין הוא שיתחיל הסעודה מהכרפס, ושפיר נחשב הכרפס חלק מהסעודה אע”פ שלפי כללי סעודה הוא לא נחשב כחלק מהסעודה, אלא שכך הוא תקנת מצות כרפס. וזה דוקא שמקיים מצות אכילה בכרפס, דהיינו בכזית, וזה מש”כ המ”מ כאן ‘מתחיל וכו’ ר”ל שאין מברך לאחריו’, וא”ש.

ולפי”ז א”ש דברי הגר”א, דכיון שנטל כזית לכרפס ס”ל דהוי מצות אכילה, ולהרמב”ם הוא חלק מהסעודה ואינו מברך אחריו. ומש”כ הגר”א בשו”ע שצריך לברך ברכה אחרונה אחרי הכרפס, הוא לדברי הרמ”א שהסכים לדעת השו”ע שכרפס הוא בפחות מכזית כיון שאינו אלא להיכרא. אלא דמ”מ ס”ל להגר”א לפי”ד הרמ”א דעל כרפס שייך שפיר לומר אין מצוה פוטרת חבירתה בברכה ראשונה, אע”פ שאינו מצות אכילה [וזהו שסיים הביאור הלכה ‘וצ”ע’, אחרי שכתב דלדעת הגר”א צ”ל גם לענין כרפס ומרור אין מצוה פוטרת חברתה]. וא”ש לפי”ז ג”כ מה שלא הוזכר במעשה רב שנפטר המרור ע”י הכרפס, דבאמת לדידי’ ברכת הכרפס לא פוטרת את המרור.

מתוך הספר לבנימין אמר – הגדה של פסח

הכנה לליל הסדר

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Shlita

 מתוך וועדים שנמסרו בפני תלמידי הישיבה הק’

הכינוס הזה הוא כינוס לשם שמים, הכנה לקראת הימים המיוחדים, ימים שנבחרנו בהם להיות לעם, והנה כל דבר שמגיע עם הכנה מוקדמת התועלת היא ללא השוואה לדבר שמגיע ללא הכנה, ולכן כמה ראוי וכדאי להתכונן לפני ימי חג הפסח הבעל”ט.

אדם שנכנס לחג מתוך השגרה וההרגל הוא יודע שאחרי מעריב צריך לעשות קידוש, ותוך כדי הסעודה הוא נזכר מה צריך לעשות וכך הוא עובר את החג הוא מפספס ומפסיד, אמנם חלילה לזלזל במצוות גם אם לא נעשו כראוי על כל מצווה מקבלים שכר, אבל הכאב הוא שע”י הכנה מוקדמת היה יכול להיות בן עליה ולהגיע לדרגות גבוהות ורק בגלל חוסר הכנה הוא מפסיד הפסד גדול, וכפי גודל ההכנה כך תגדל הצלחתנו.

הנה צריך לדעת  שיש הכנה מעשית ויש הכנה נפשית, וכדי להתכונן בצורה מעשית צריך ללמוד את ההלכות, אני לא מדבר על מה שהאריכו בספרי מוסר, יראה והחסידות, אלא לראות את המשנ”ב ללמוד את ההלכות שנוגעות לחג ואח”כ אפשר להמשיך ללמוד בספרי יראה, ידוע הנידון אם הדין ששואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום הוא רק בחג הפסח או שהוא נוהג בכל חג וחג, אבל מ”מ בפסח זה וודאי נאמר וזה מחייב אותנו ללמוד את ההלכות.
העיני בשר לו יכון לקראת אלוקינו
וייטיב מעשיו שלושים יום קודם לפסח
ובנוסף יש לנו גם את ההכנה הנפשית, ולזה כדאי ללמוד את דברי החיד”א בספר לב דוד. ומן הראוי לשים נגד עיניו מה שכתב מורי זקני הרב החסד לאברהם זללה”ה.

כי בכל שנה שלושים יום קודם הפסח, הקדוש ברוך הוא עושה לישראל משוא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט, שיעור חלק אחד משלושים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ, כל פושעי ישראל עומדים בפתח מהיכל החיצון. והעיני בשר לו יכון לקראת אלוקינו, וייטיב מעשיו שלושים יום קודם לפסח, ובפרט בליל התקדש החג, יעורר לבו ורעיוניו, כי הלילה הקדושה הזו בחסדיו הרבים הוציאנו משעבוד הסטרא אחרא, והייתה מסילה לדבק בו יתברך ובתורתו. ע”כ. ולפי נכונות האדם ככל שנרבה להתכונן כך נזכה להיטהר עוד ועוד.

חג הפסח הוא יום גדול ועצום הוא יסוד האמונה והמשך הדורות, כלל ישראל עבר כ”כ הרבה צרות ורדיפות כל הדורות, וכל אומות העולם ידעו שיש ‘ליל הסדר’ חלקם אף עמדו בהתפעלות מרוממות החג, והיו הרבה רשעים ארורים שהעלילו עלילות דם, (זה הרי דבר כ”כ מופרך אין מקום לזה ולא צריך להביא ראיות אבל כמה אנחנו נזהרים לא לדבר ליד החיטים כדי שלא יהיה טיפת מים, ורק מתוך שנאת שונאי ישראל הם הגיעו לעלילות אלו, ארורים הרשעים האלו המעלילים וכ”ש מי שהמציא את העלילות האלו, אבל זה בא מקנאה בייחודיות של עם ישראל בליל הסדר) והיו כאלה שניצלו את ה’כל דיכפין’ והיו נכנסים לאכול בשר ודגים וכל מטעמים כולם ידעו שיש מושג של ליל הסדר, ובתקופת השואה ג”כ עמדו היהודים במסי”נ לשמור על ליל הסדר.[1]

אחי ורעי בני עלייה אני רוצה לומר לכם, אנחנו בונים בתים ומחנכים ילדים וליל הסדר זה דבר שנשאר לילדים לעולם, וחלילה חלילה אם יקרה שיהיו נפילות ל”ע אצל הצאצאים, הסדר החם ישמור ויחמם אותם א”א לתאר מה שזה משאיר, וחבל שהשטן תוקע את האף שלו בזמנים הכי קשים, אנחנו אומרים בהנחת תפילין ושלא יפתנו ולא יתגרה בנו יצר הרע, יש קשיים אבל העבודה העצומה היא להתכונן כראוי לקיים את ההלכות בשמחה ובחביבות להראות את המתיקות של המצווה.
לימוד ההלכות המעשיות
נדבר קודם על ערב פסח ואח”כ על פסח, יש לנו הרבה מצוות הלוואי שילמדו את כל הלכות פסח מתכ”ט עד הל’ יו”ט, אבל לא תמיד מספיקים הכל אז רציתי להציע שלכה”פ ילמדו את ההלכות שממש נוגעות למעשה, להתחיל סימן תכ”ט עד תל”ה ועד בכלל, אח”כ סימנים – תמ”ג תמ”ד תמ”ה ורצוי גם תמ”ו, לאחמ”כ חובה ללמוד סי’ תנ”ד סעיף ד’ עם המשנ”ב בענייני ממונות ואח”כ סי’ ת”ע עד סוף הל’ פסח כולל ספירת העומר, ולמי שיש פנאי כדאי גם ללמוד  את סימנים תמ”ב תמ”ז תנ”א, ועוד צריך ללמוד את סימן תקכ”ט – דיני שמחת יו”ט, וכן הלכות יו”ט ובשנה זו במיוחד ראוי ללמוד סי’ תקכ”ז הל’ עירוב תבשילין – ומי ייתן שיזכו ללמוד את כל ההלכות.

מי שלומד את גמ’ פסחים זה מצוין, אבל חייבים גם ללמוד את ההלכות, וע”י לימוד ההלכות יש גם כוח טבעי וגם כוח סגולי, באופן טבעי מי שלומד יודע והוא מרגיש קשר לכל הלכות החג, אבל יש גם ענין סגולי, כתוב בספרים שהאור של המצווה טמונה בהלכות המצווה, ואם לומדים את ההלכות זה משפיע על האדם ויש טעם אחר בחג.

עצה טובה לחינוך הילדים, ילדים שלומדים משניות תלמדו איתם משניות פסחים, אח”כ בליל הסדר הילד יקשר בין מה שהוא למד למה שהוא רואה עכשיו וזה ייתן לו לחבר את הלימוד למעשה שזה דבר מפליא, ומי שיותר גדול אפשר ללמוד אתו ערבי פסחים, וזה לא יסולא בפז, ומי שיכול ללמוד קצת טור, שו”ע ומשנ”ב זה מפליא פלאות, ע”י זה נכנסים לחג ברוממות הנפש שאין לשער ואין לתאר.
השראת אווירה נעימה בבית
מטבע הדברים בערב פסח יתכן שיהיה לחץ בבית, אבל צריך לתת אווירה טובה, יש הלכה מפורשת לא לזלזל בנשים כשהם מנקות את הבית, בד”כ הבעל אומר לאשה מה את צריכה להילחץ וכו’, צריך להיזהר מזה מאוד, (היה רב חשוב שאשתו אמרה לו, אם נסמוך עליך ואתה תעשה את הפסח, יהיה אסור להיות בבית בפסח) אלו הם הנשים צדקניות שלנו, נכון אפשר להרגיע אבל לא לזלזל ח”ו, וצריך שתהיה שיתוף פעולה בעבודות הבית, אני לא מתערב כמה אין בזה כללים, צריך מצד אחד להתמיד וגם לעזור, מי שיש לו בנות גדולות שהם גם עוזרות יכול יותר להתמיד, אבל כ”א חייב לקבוע עיתים לתורה.

נתאר לעצמנו אם האשה חלילה יושבת ואוכלת כל הערב פסח, והוא רומז לה שצריך לנקות והיא אומרת לו, הרי מדאורייתא בביטול סגי, ופרורים ממילא בטלי, וגם מוכרים לגוי… הרי ברור שכ”א רוצה להאשה תכין את הבית לחג הפסח, אז אדרבה מוכרחים לתת הרגשה טובה בבית.

היו הרבה ילדים של”ע לא הלכו בדרך שההורים רצו, ואחת הסיבות היא, שהם ראו את השבת והחג כדבר מלחיץ, צריך לתת את החביבות של המצווה בבית שתהיה הרגשה טובה ונעימה, אבל להיזהר מאוד לא להיות לייט, כי הבנים כבר מקלים יותר מהאבא ח”ו, אלא אדרבא כשהבן רואה את האמת של האבא והיראת שמים עם מתיקות עם תחושה של אשרינו מה טוב חלקנו, והוא אומר לילידם ב”ה שאנחנו יהודים, ולא הפשט שזה קל, אלא שמחים על העבודה ועל הטרחה שלנו למען כבוד שמו, זה עושה טוב לילידים יותר מהכל.

לאחר כל ההכנות מגיעים לליל הסדר, כל שנה צריך להשתדל לישון בערב ליל הסדר כדי להיות ערניים ולקיים את המצוות כראוי, וכן לדאוג שהאשה תישן שלא תבוא תשושה אחרי כל עבודות הבית.
האדם נפעל כפי פעלו
בהגדה אנחנו אומרים, יכול מראש חודש ת”ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת”ל בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ולכאורה א”כ מדוע לא כתוב בפסוק בלילה ההוא, ומדוע כתוב ‘ביום ההוא’, ואפשר לומר שהכוונה שליל הסדר הוא לילה כיום יאיר, הוא לילה גדול מאוד, וכל שנה מתעורר ההתעוררות שהייתה בליל הסדר הראשון, וצריך לעורר את הילדים לזה.

ועצה טובה למי שיכול להספיק ללמוד את החינוך שמסביר לנו את שורשי המצוות, וממצווה ה’ החינוך מתחיל להסביר את המצוות של חג הפסח, בעלי המוסר אומרים שהפשט בשורשי המצווה שזה בא להוסיף טעם בקיום המצווה כי הרי עצם קיום המצווה היא משום שכך ציוונו הבורא, אבל הקב”ה רוצה שנדע מה הוא רוצה מאתנו.

ולמשל מצווה ה’ – שחיטת הפסח כ’ החינוך: כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים. וזה גם ביאור מצווה ו’ אכילת הפסח, ובמצווה ז’ כ’: וזהו שנצטווינו לאכלו צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבשל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזיכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות.

וכן במצווה ח’: וזה שנצטווינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו שיישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכר ולקבע בלב, שבאותו זמן גאלנו השם יתברך ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדלה.

ובהמשך במצווה ט”ז לגבי ועצם לא תשברו בו, הביא החינוך: ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כוהנים וגוי קדוש ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ובהמשך מצווה זו מאריך החינוך ביסוד גדול וכלשונו כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעלו ודיברנו בזה בעבר ומאוד חשוב ללמוד את החינוך הזה.

והיות ויש השפעה של היום ההוא שנהיינו לעם, אז כ”א צריך לדעת מי הוא – אתה בן מלך, תדע מי אתה, אצל החסידים היו אומרים שליל ה’סדר’ יש בו משמעות של לשון סדר, שעל ידי לילה זה אפשר לסדר את כל השנה, תראו איזה לילה גדול זה, ויש עוד הרבה מה להוסיף ומי שיכין את עצמו נפשית והלכתית אין לתאר את התועלת שתהיה לו בע”ה.
לילה כיום יאיר
אני רוצה להגיד לכם יסוד שאנחנו חוזרים עליו תמיד, אדם צריך לדעת שתמיד מאוחר אבל אף פעם לא מאוחר מדיי, היה פעם אחד ששאל את רבו מאיזה גיל עליו להתחיל לחנך את בניו, והוא רצה לרמוז לו שצריך לחנך את עצמו לפני החתונה אז הוא ענה לו כבר אחרת את הזמן, אבל אנחנו לא אומרים ‘כבר הפסדת’ נכון שאסור לדחות, צריך לתפוס עכשיו, כמה שיותר צעירים אבל אף פעם לא מאוחר מדיי.

הקב”ה נתן לנו תורה ומצוות, ונתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, כדי שנוכל לקבל את כל האמונה הטהורה ולהנחיל לילדים שלנו, וכל חג עם הייחודיות וההתרוממות שבחג.

צריך לדעת לקיים את מצוות הלילה בהידור, יש מצוות דאורייתא ויש דרבנן, אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים הם מצוות דאורייתא, ומרור וארבע כוסות הם דרבנן, הלוואי שמשיח יבוא וגם מרור יהיה דאורייתא ויהיה לנו גם קרבן פסח, וכל ברכה וברכה זה עוד מצווה דרבנן, ובתוך מצוות הלילה יש לנו גם מצוות תמידיות כגון אמונה, וכמובן יש עוד מצוות כחסד וכיבוד אב ואם, וכל מצווה שאדם עושה זה עוד רצון ה’ ועוד נחת רוח.
לפי גודל חביבות המצווה יגדל השכר
עלינו לדעת מה שאומר הרמב”ם: אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רב עוונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדם ועמורה כי רבה, וכן כל העולם כלו אם היו עונותיהם מרובין מזכויותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה’ כי רבה רעת האדם, ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות. (תשובה פ”ג ה”ב).

ואפשר לקרב דבר זה לשכל ע”פ דרך הפשט, שכל מצווה השיקול הוא איך עושים אותה, אחד מקיים מצווה בהידור מעשי ולבבי – כמו שכתוב בספר חרדים כיצד צריך לקיים את המצוות – אחד עושה מתוך קושי ולפום צערא אגרא, ואחד עשה בצורה חביבה פחות, לא שייך להשוות את האחד לשני, ומי שמקיים מצווה עם כל השלמות המצווה הזאת יכולה להכיל הרבה עברות.

וח”ו גם בהפך אחד שעשה עברה מובא ממרן הקדוש ר’ איצל’ה מפטרבורג ששנים שעשו עברה אחד נאנח והשני לא, שניהם צריכים תיקון ותשובה, אבל ההבדל ביניהם הוא יותר משמים וארץ וכך היא גם המשמעות של עברה שנעשית בחשק גדול שמשקלה רב יותר מכמה מצוות.

כתוב בפסוק (שמות לב, ז) וידבר ה’ אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, ואח”כ כתוב (פסוק יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וכו’ ויחר אף משה וכו’, ולכאו’ מה התחדש למשה כעת והרי הקב”ה כבר אמר לו כי שיחת עמך, ומסביר הספורנו: כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות.

הנה בעצם ההכנה למצווה שאנחנו מתכוננים ורוצים כולנו שנוכל לקיים את המצוות בהידור רב, זה כבר מראה חביבות למצווה, ואשריו ומה טוב חלקו של מי שיתכונן למצווה.
כאילו הוא יצא ממצרים
והבאנו את דברי החינוך שכל מצוות החג הם זכר ליציאת מצרים, אבל יש מצווה מיוחדת שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ומצווה זו היא עבודה לא פשוטה, וידוע שמרן הרב מבריסק היה מתאמץ על מצווה זו ביותר, הלוא המילה ‘חייב’ מחייבת אותנו עד מסירות נפש.

בהגדש”פ אנו אומרים ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים, ויש שואלים וכי אין שינויים בעולם ועד היום היינו משועבדים כעבדים למצרים, ואמנם י”א שהשעבוד היה שיעבוד בנפש, הרי כשמשה רבנו הראה למצרים את האותות והמופתים הם גיחכו כי במצרים זה שיא הכישוף ולא היה להם חידוש מה שעשה משה, והשעבוד הזה היה ממשיך עד היום.
בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון
ידועים דברי הרמח”ל בענין זה: שורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה עפ״ז נצטווינו בחג לזכור יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש״ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, וע״כ נתחייב באותם העניינים כולם. (ד”ה ד, ז).

וכדברים האלו כותב האור החיים על הפסוק קל מוציאם ממצרים וכו’ וז”ל: אמר מוציאם ולא הוציאם, הגם שרז”ל אמרו (ברכות לח.) דאפיק משמע והוכיחו מכאן אף על פי כן יותר משמע לשון עבר אם היה אומר הוציאם ונראה על דרך אומרם ז”ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה ונוספים בעם בני ישראל והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו א-ל מוציאם כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר (במדבר כב, כג).

ודברי האור החיים מתאימים למה שהבאנו מהחסד לאברהם כי בכל שנה שלושים יום קודם הפסח, הקדוש ברוך הוא עושה לישראל משוא פנים. א”כ מלבד החובה לזכור את יציאת מצרים, אנו מוכרחים לדעת כי בכל שנה יש לכל אחד ואחד יציאת מצרים משלו, מהגלות האישית שלו, וכמה צריך להתקרב לקב”ה בזמנים אלו, ההזדמנות המיוחדת הזאת היא ממרגשת עד מאוד.

והעצה היא מלבד מה שכל אחד לומד את ההלכות שילמד גם עם הילדים, כן ראוי ללמוד את נוסח ההגדה לפני החג בכדי שנהיה מוכנים בליל הסדר בשעה שאומרים יחד את ההגדה, מובא שהחת”ס הקדוש אשר מי כמוהו קם בדרוש, היה מסביר ביידיש לילדים לפי הבנתם את כל הניסים שהיו ביציאת מצרים, כדאי לראות את המדרש בפרשת וארא שמדבר על עשרת המכות, היום יש ב”ה הרבה ליקוטים של מדרשים שאפשר לעיין בהם, אבל אם אפשר כדאי לראות במקור – במדרש בפנים, וודאי שלא לעיין בשעת מעשה בליל הסדר במדרשים מוכרחים לבוא עם ידיעות.
מדה כנגד מדה
יש להתבונן מדוע לא הביא הקב”ה מכה אחת גדולה וארוכה על מצרים שתגרום להם להוציא את בנ”י, ולמה צריך עשר מכות שונות, ופירש רש”י: ויש טעם בדבר באגדה, בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו, בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם, כסדר מלכות כשצרה על עיר בתחילה מקלקל מעיינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו’ (שמות ח, יז).

ויש עוד טעם לסדר המכות וזה מובא במדרש רבה ובתנחומא שהנהגת הקב”ה היא מדה כנגד מדה, ומעניין שגם המצריים ידעו את ההנהגה של הקב”ה שהיא מדה כנגד מדה כמבואר בגמ’ בסוטה: א”ר חמא ברבי חנינא באו ונחכם למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש כתיב כי הנה ה’ באש יבא וכתיב כי באש ה’ נשפט וגו’, בחרב כתיב ובחרבו את כל בשר, אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב”ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח זאת לי וגו’ והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו. (יא, א).

התבוננות נוספת מובאת בחיי עולם למרן הסטייפלער, שכל מהלך יציאת מצרים הייתה כדי להראות לעם ישראל שהקב”ה הוא יחיד ומיוחד והכל בידו יתברך, ובעשר מכות הי”ת הראה לנו שהוא שליט על כל חלקי הבריאה, ברצונו יהיה דם וברצונו מים, ובאותו כוס יתכן שחצי יהיה מים וחצי דם, וכן הוא שליט על כל הבריאה על הבכורים שברגע אחד מתו, על העופות ועל החיות וזה התכלית של יציאת מצרים לדעת שאין עוד מלבדו, והוא לבדו השליט.
הקב”ה הראה שליטתו במצרים – שיראו את חן העם
וממשיך בחיי עולם להסביר פלא נוסף שהיה במצרים, הרי כתוב: ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים וכו’ ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו’ (שמות ג, כא, כב) וכן בפרשת בא: דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וכו’ כלי כסף וכלי זהב. (יא, ב).

וענין זה שהקב”ה נתן את חן העם בעיני מצרים, הרי היא נקודה עצומה למתבונן לראות את הפלא הגדול שהקב”ה שליט על הטבעיים של בני אדם, וכאן אנו רואים דבר מפליא שהגם שלכל אחד יש בחירה אולם יש פעמים שהשי”ת מכוון את האדם לדבר מסוים, וכמבואר מהפסוק במשלי: פלגי מים לב מלך ביד ה’ על כל אשר יחפוץ יטנו (כא, א) הגם שיש בחירה לכל או”א אולם מה שנוגע למלכות הקב”ה מטה את המלך על כל אשר יחפוץ.

כלל ישראל עבדו בעבודת פרך הם היו פשוט עבדים שחורים, ופתאום הם מתחילים לזקוף את קומתם, הם מתחילים להתרומם, מאז שהתחילו המכות התחילה הצלתם של ישראל היות והמצרים התחילו להיות מושפלים, עד שהגיע מצב שהיהודי בא לצאת ממצרים, ובמקום שייקח את חפציו וייצא הוא הולך למצרי ומבקש ממנו כלי כסף וזהב, והדבר המתבקש שהמצרי יסלק אותו בלא כלום, אולם ע”ז כתוב וה’ נתן את חן העם.

ומצאנו עוד בגמ’: וישאלום, א”ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא”ד בעל כרחם דישראל מ”ד בעל כרחם דמצרים דכתיב ונוות בית תחלק שלל מ”ד בעל כרחם דישראל משום משוי. (ברכות ט, ב). מדברי הגמ’ אנחנו רואים עד כמה מצאו חן בעיניהם עד שלא היה להם מקום על החמורים בכדי לשאת את כל כלי הכסף והזהב.

ויעויין ברש”י שכתב עוד יותר בענין הזה: וישאלום אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך (שמות יב, לו). אנחנו רואים שהמצריים עוד הוסיפו על מה שביקשו בנ”י.
אין עוד מלבדו
בכ”א אנחנו רואים שתי דעות בגמ’ אם בע”כ של ישראל או של מצרים, ובין כך ובין כך ובפרט אם נאמר שבע”כ של ישראל הרי כתוב בפרשת בשלח: ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו (יד, ה). וברש”י: ויהפך נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום. כלומר שהמצרים הבינו מה נעשה להם ועכשיו הם מנסים להחזיר לעצמם את כספם ורכושם, ומתברר שבזמן שהם הביאו לבנ”י את הכסף והזהב זה ממש לא היה מתוך רצון לתת להם מתנות ומה הייתה ההו”א שלהם בזמן שהם נתנו.

אלא אנחנו רואים עוד עומק בכך שאין עוד מלבדו, השליטה של הי”ת על כל הבריאה, הקב”ה הראה לנו איך אפילו הבחירה של מצרים תשתנה לטובת בנ”י עד שהם יתנו להם עוד ועוד כסף וזהב, ע”י זה שהם ימצאו חן בעיניהם, ומזה נלמד שהכל בידו ית’ והוא שליט על כל הטבעיים, ומה שיש לאדם יכולת לעשות מה שהוא רוצה, זה בחירה שהקב”ה נתן לו כדי לבחור בין טוב לרע, אבל זה רק כל זמן שהקב”ה נותן את הבחירה ויש מצבים שניטלת מהאדם זכות הבחירה, וכמו שמצאנו אל פרעה שהכביד את ליבו, (ומאריכים בזה הרבה עד כמה היה לפרעה ביטול הבחירה, ואכמ”ל), ובזה הקב”ה הראה לע”י שאין עוד מלבדו.
בכל מקום ומצב מוטלת עלינו חובת עבודת היום
אני רוצה לעמוד על נקודה נוספת, ישנם אברכים שיש להם ב”ה כבר כמה ילדים ורוצים לעשות את הסדר בביתם, וקורה שההורים רוצים שיבואו אליהם, ולפעמים יש גם סבים וסבתות שמזמינים את כל הצאצאים, אבל האברך הזה רוצה להיות בבית הוא אומר לעצמו מה אני יעשה שם בליל הסדר ההמוני.

צריך לזכור, איפה שאתה נמצא שם אתה צריך לעבוד את ה’, קשה להיכנס לפרטים יש הרבה שאלות אבל דבר אחד צריך לזכור איפה שלא תהיה שם צריך לעבוד, וכבר הזכרנו כמה פעמים את מה שאמר החפץ חיים הקדוש על הפסוק של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד שם אדמת קודש וכו’, אומר הח”ח שפסוק זה מדבר על כל הדורות, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כל מקום שאתה נמצא שם זה העבודה שלך, והלוואי שנוכל לנצל את הכי טוב שיכול להיות.

יש רבים שרוצים להיות בבית אבל מחויבים להיות במקום כזה או אחר, זה אולי קשה אבל שם תהיה העבודה, לא לחיות בצורה של אשליית היצר, אני פטור כי נקלעתי למקום שאני לא רוצה, אין דבר כזה אנחנו מוכרחים לעבוד בכל מצב, ההרגשה צריכה להיות אני עושה מה שאני יכול ואז תראו פלאים, בכל מקום שאתה נמצא הקב”ה שם, מלוא כל הארץ כבודו.

[מדי דברי בו, במאמר המוסגר אני חייב להגיד לכם שהייתה עכשיו התעוררות גדולה וזה לא קשור לפה אבל אני לא יכול להתאפק, ביקשו ממני לכתוב לאיזה מקום על מטפלים רגשיים שמנתקים זוגות מההורים, רשעים, יכול להיות מצב שהורים מלחיצים ולא שייך כבר להמשיך אבל צריך לזה ב”ד של כ”ג, ללכת לעשות מזה שיטה פשוטה לנתק זוגות מהורים, ה”י, היו מטפלים ששאלו רב אבל הם שאלו רק מה שהם רצו לשאול, וגם אחרי שהם כבר שאלו הם עשו פי עשר ממה שהרב אמר.

אם יש מתח עם ההורים והלכים לטיפול אצל פסיכולוג צריך לדעת שפסיכולוג יכול גם לגרום לאדם להתאבד, פתאום אין טלפונים פתאום אין קשר, למה כי המטפלים האלה פועלים מרצון של שליטה על הזוגות, כל היופי הוא עם ההורים יחד.

בא אלי אדם חשוב מאוד ואמר לי בקול בוכים, החתן שלי אני אוהב אותו כבבת עיני ופתאום הוא נעלם, מה קרה הוא התייעץ ואמרו לו בטיפול אל תהיה בקשר עם ההורים, אח”כ לא יודעים למה יש צרות ה”י, הלוא איתא בקידושין השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום.

אם יש דברים חריגים צריך להתייעץ עם רב, זה כל היופי שלנו שלשלת הדורות, אם יבוא המקנטר ויגיד לי אולי אתה מדבר מתוך סבל וכאב פרטי, אומר לו, אודה ה’ בפי רבים ב”ה כל הילדים שלי אנחנו קשורים בלב ונפש, לא סבלתי בעצמי, אבל אני כואב עם אחרים בסיפורים שלהם, צריך להתפלל לה’ שהמצב יחזור לאיתנו].

 
החובה לקיים דברי חכמים
הגמ’ בנדרים מביאה: אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה ורוי אמר לה הימנותא בידא דההיא איתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת. (מט, ב). רבי יהודה עבר את כל העבודה של ספירת העומר והכנה לקבלת התורה מתוך הכאב והעיקר לא להפסיד את מצוות חכמים, אבל וודאי שאם זה מצב של נפל למשכב וזה כבר לא דרך חרות לית לן בה וכדברי המשנ”ב סי’ תע”ב סעיף י’. וכמה מרגש המסירות נפש בשביל קיום המצווה.

אחרי כל המצוות של ליל הסדר אזי אנו שמחים מכל עבודת היום, ואין לנו מושג כמה שהמשפחה והילדים קיבלו מהדוגמא האישית החיה והמרוממת בכל המצוות, והלוואי שלא תהיה באמצע כל התכנית היפה הזאת מריבה בין שני ילדים וכד’  ובכ”ז צריך להתאפק ולהעביר לא לתת ליצר הרע לשלוט.
חסל סידור פסח
אחר כל זאת מגיע הזמן לפיוטים, זה נחמד אבל רק כמה שהילדים יכולים לסחוב, כל הניסים שהיו בלילה הזה מאברהם אבינו ועד יציאת מצרים, זה תוספת למי שיכול.

ורציתי לומר לאחי ורעי הרגשה שהייתה לי בשנים האחרונות להסביר איך נכנס לליל הסדר הפיוט של אחד מי יודע, וידוע מבעל התניא זי”ע שהמשיל לאדם שיש לו עת שמחה והוא מוציא את כל האוצרות שיש לו ומראה אותם לבניו וידידיו, כן הוא הלילה הזה של  ליל הסדר אנחנו מראים לכולם את האוצרות והמעלות הרבות שיש לנו.

אמנם הווארט הזה מסביר את אחד אלוקינו, שני לוחות הברית, שלשה אבות וכו’ שאלו הם מעלות של בנ”י על שאר האומות אבל בתשעה ירחי לידה מה המעלה של כלל ישראל, והתעורר לי לפי הגמ’ בנדה: ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה ואומר בסוד אלוה עלי אהלי מאי ואומר וכי תימא נביא הוא דקאמר ת”ש בסוד אלוה עלי אהלי, וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. (ל, ב).

כל אחד היה במעי אמו, וכל הש”ס וכל התורה כולה היה אצלנו, וכשיוצאים לאוויר העולם בא מלאך סותר על פיו ושוכחים, ומקשה הגאון זי”ע למה באמת מלמדים את התינוק הרי משכיחים לו את לימודו, ומסביר שנותנים לו את הכוחות והיסודות ואומרים לו לזה אתה מסוגל, ועוד מובא בשם הגר”א זי”ע שאחרי מו”ע באים מלאכים ובודקים מה האדם יודע ממה שלמד, ולכן נכנס הענין של תשעה ירחי לידה לרמז שבלילה כה גדול נעשה שטייגען גדול כדי שנלמד את מה שלימדו אותנו.

צריך לזכור לקום בבוקר בזמן, לומר הלל בשמחה, וכל הפסח להיות בהתרוממות הרוח, ונסיים שנזכה שהקב”ה יגאל אותנו, פתאום יבוא, אשרי מי שמתכונן שלא ייבוש ולא יכלם, ואם הוא בדרגה של רצון להתעלות אז כשהמשיח יבוא הוא יהיה בדרגה גבוהה יותר, הבא לטהר מסייעים אותו, הקב”ה יעזור שננצל את החג כראוי וללא הפרעות ונזכה לבניין ביהמ”ק ולהקריב קרבן פסח, ונהיה עבדים נאמנים לקב”ה.

התודה והברכה למערכת ‘להשיב נפש’ על מסירת הדברים

[1] היה פה בישיבה מנהל משק יהודי ניצול שואה קראו לו ר’ צבי, הוא היה אדם נחמד ויקר עם לב זהב, וסיפר לי שבתחילת שנות השואה הוא היה בצ’כיה ואסור היה לעשות שום דבר דתי, והסתכנו בכניסה לבית הסוהר, ר’ צבי לא וויתר על מצות לחג הפסח, והיות שהוא היה חייל התאפשר לו לאסוף קמח ולאפות מצות, אח”כ הלשינו עליו ונכנס לבית הסוהר, ובתקופה שהיה בבית הסוהר נכנסו הנאצים לצ’כיה והוציאו להרג את כל היהודים שהיו שם, ובגלל שהיה צריך לרצות עונש מאסר לא לקחו אותו ובכך ניצל, לשאלתי מי הלשין עליו הוא ענה, מלאך.

לימוד האמונה מיציאת מצרים

Partzovitz, Hagaon Harav Tzvi Shlita

בפרשת בא נאמר ביציאת מצרים וידעתם כי אני ה’, ובקריעת ים סוף השיגו כלל ישראל את דרגת “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, וכן במעמד הר סיני הרי נאמר אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו, וכמו שהב”י ברש”י שקבע להם את העליונים והתחתונים וראו שהוא יחידי.

והנה מרישא נדבר אודות קריעת ים סוף, דהנה הרי לכאורה הי’ בזה עוד דרגה ביצי”מ, והרי בכ”מ האמינו בהדי הדדי, וכמו את בכוריהם הרגת ובכורך גאלת וים-סוף בקעת וכו’, והרי זהו הנדון אם יוצא בהזכרת קריעת ים סוף את דין הזכרת יצי”מ, והרי שכשם שהי’ מכות במצרים, ובאותה מידה הי’ מכות על הים, ויש להבין מה ביאור שני הדרגות האלו, וממנ”פ דהרי אם יצאו ממצרים בט”ו ניסן, מה יש להוסיף עוד בקרי”ס, והנה בס’ נפש החיים שער א’ פ”ט האריך וכתב דבר אל בני ישראל ויסעו בדידהו תליא מילתא, שאם המה יהי’ בתוקף האמנה והבטחון ע”י עוצם בטחונם שבודאי יקרע הים, אז יגיע עי”ז התעוררות מלמעלה, והוסיף שם דזהו ביאור הכתוב לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי, והיינו שכשם שהסוס הנהיג את רוכבו ונפל לים, כן כעין זה כביכול הנהגת הקב”ה תלויה במעשה ישראל, וזהו “בדירתו תליא מילתא” ויעוי’ גם בדברי האוה”ח באריכות בפ’ בשלח וכתב שהיו נתונים בדין הללו והללו, והנה ראה א’ עליון כי ישראל קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה’ לדבק את ישראל אך אין כח מצד מעשיהם, אמר הקב”ה אין הדבר תלוי בי וכו’ דבר אל בני ישראל ויסעו להיות העצה היעודה להגביר מידת החסד, שיתעצמו באמונה בכל ליבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון, כי גדול הבטחון והאמונה ע”ש היטב. והנה נראה שדרגת קריעת ים סוף הי’ “בדידהו תלי’ מילתא”, ומעתה נראה דהנה מצינו שאמנם בעת יציאת מצרים שיצאו ממ”ט שערי טומאה, אכן אח”כ נתנו ימי הספירה לעלות ולרכוש את מ”ט שערי קדושה במ”ט ימים אלו, והיינו שהגם שבעת היציאה נתעלו מאד ע”י איתערותא דלעילא, אכן אח”כ שבו במדריגות אלו וזכו ע”י מעשיהם, ומרישא הי’ זה מתנה מלעילא וכביכול אח”כ שבו וקנו מדריגות אלו, וכמובן דע”י שקבלו שייכות לאלו המדריגות הי’ להם קל יותר לקנות מדריגות אלו (וכ”ז ידוע מרבותינו המקובלים ע”ה) וכ”ז כמו שמצינו בלימוד התורה שהתינוק במעי אמו מלאך מלמדו תורה, ועכשיו יצא לאויר העולם, הרי משנת למודו, וכמש”פ הגר”א כי עיקר קנין התורה הוי ע”י שעמל בה ונהי’ תורתו, (וכן בס’ פתחי נדה) וכנראה דע”י שלמד תורה במעי אמו קל הוא יותר לקנות ולזכות בתורה, שכבר למד מכבר [וגם שנתקנו לו כלים ללימוד התורה] ומעתה נראה דה”ה יציאת מצרים שזכו לה בעת מכת בכורות, וזה הי’ התעוררות מלעילא, הרי שבו וזכו בזה בעת קרי”ס, כי הרי קרי”ס זה הי’ מכח מעשיהם, ובדידהו תליא מילתא, ויש להוסיף עוד, דהנה הרי מצרים אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדינו, וכביכול שרצו לשוב ולהשתעבד בהם מחדש, ואכן לזה הועיל ענין קרי”ס, כי מעתה שזכו הם בהיציאת מצרים במעשיהם, ושוב זכו בזה בקנין גמור, שוב ל”ש לחזור ולהשתעבד בהם, ואז גם יוסבר יותר שהקטרוג דהללו עובדי ע”ז וע”ז הי’ רק בעת קרי”ס, כי בעת שבאו לזכות בהיציאת מצרים מן הדין, שוב הי’ יותר מקום לקטרוג הזה, וכ”ז נראה נכון.

אכן יש להוסיף בס”ד, דהרי ביציאת מצרים זכו לקנין ולדרגות באמונה, אכן נ’ דבקרי”ס הוסיפו דרגה נוספת בזה וכמו שנראה דהנה עיקר הדרגה ביצי”מ מתך דברי הארחות חיים להרא”ש לבטוח בה’ בכל לבבך ולהאמין בהשגחתו הפרטית, ובזה יתקיים היסוד השלם, ומאמין בו שעיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש, ובוחן לב וחוקר כליות, ומי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים, אף באנכי ה’ אלוקיך אינו מאמין, ואין זה יחוד העולם וזהו סגולת ישראל על כל העמים.

ומבואר בזה שסגולת ישראל על העמים שהנם מאמינים בהשגחה פרטית, וזה נרכש בעת יצי”מ, והנה מבואר בכ”מ, שהנה שם “אלוקים” זה בבריאת העולם וכנאמר בראשית ברא אלוקים, והיינו שהוא תקיף ובעל היכולת, וכדאי’ בשו”ע או”ח סי’ ר”ו (והרי אלקים בגמ’ טבע) ואכן שם “הויה” שהוא מורה על השגחה פרטית והוא מחדש הבריאה, וכמש”כ המחדש בטובו, וזה שאמר ה’ למשה לאמר לפרעה ה’ אלוקי העברים שלחני אליך, וזה שכפר פרעה מי ה’ אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה’ וזהו וידעתם כי אני ה’.

והנה זה אומרים הגויים כביכול עזב ה’ את הארץ, וכבר פי’ האר”י את הפסוק אשר יומרוך למזימה, והיינו שירוממוהו מאד, ואמרו כי לא שייך שיהא לו שייכות לעולם השפל, ומזה הגיעו למזימה לעולם של הפקר, וע”ז אמר הכתוב רם על כל גויים ה’ על השמים כבודו, כי בעיני הגויים הוא רם ונשא ועל השמים כבודו, וזה פחיתות לו להנהיגנו, אכן הנהגת ואמונת ישראל, מי כה’ אלוקינו, כי לית אתר פנוי מיני’ המגביהי לשבת והמשפילי לראות מקימי מעפר דל.

וכן מפורש בפי’ האבן עזרא על מכת כינים, שאמרו החרטומים אצבע אלוקים היא, וכבר פירשתי כי פרעה לא כיחש בבורא רק בשם שמסר לו משה, וזה כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא לנו, וכונתו למה שהי’ בעת פלישתים שאע”פ שראו בחוש בעת שעבר ארון ברית ד’ ממקום למקום, וראו בעליל את ההשגחה הגלויה, והם הקימו להם איזה נסיון באמרם, שיתכן כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא לנו, וזה דרך הגויים, וזה כוונת הרא”ש כי זה סגולת ישראל על כל העמים.

והנה משל ודוגמא לטעות הגויים הוא דברי הרמב”ן במה שהוליך ה’ רוח קדים בעת קריעת ים סוף שיראה כאילו הרוח הוא המחרב ים, וחשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה’ עשתה זאת, וע”ש ברמב”ן אע”פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו ליבם גם לזאת ובאו אחריהם מרוב תאוותם להרע להם [ואגב, זה כפי הידוע שחסרון האמונה הוא כחולדה מנגיעות האדם] וכבר יעוי’ ברמב”ן עוד ברש”י פ’ בשלח, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל איך ימלאם לבם לבא אחריהם ולהרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון גדול להם. וכ”ז במכלל מקרה הוא לנו.

[ויעוי’ היטב בדברי מוסרו של רבינו יונה, בריש השער השני, ואם לא ידע והתבונן כי התלאות שמצאוהו מפני חטאיו אך יאמר כאשר אמרו הפלישתים כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא הי’ לנו, והי’ קצף עליו לפני ה’, וגדל עוון הכת הזאת מחטאת הכת הראשונה, וע”ש שמפרש שזה כל תוכחת פרשת בחוקותי, וזה ענין קרי, שאמרו מקרה הוא לנו].

וכנראה שזה שנזדמן ענין וידעתם כי אני ה’ שנתברר ביצי”מ, הוא על-שום שהרי גזירת גלות מצרים הי’ על שאמר אברהם אנה אדע [וכבר שמעתי ממו”ר הגה”צ ר’ מאיר חדש זצ”ל שהראה לד’ רש”י שכוונת אברהם אבינו ע”ה הי’ במה אדע, באיזה זכות, אכן בכ”ז הי’ איזה תביעה על הלשון במה אדע וע”ז בא העונש ידוע תדע] וע”ז הי’ כנראה התיקון, שזו לאמונת “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” וכד’ הרא”ש הנ”ל, וזה הי’ מדריגת האמונה ביצי”מ.

אכן נראה דבעת קריעת ים סוף נוסף עוד, שמפורש באוה”ח ובנפש – החיים הנ”ל, שהי’ התגברות לכלל – ישראל אמירת הבטחון, וכלל האוה”ח כי גדול הבטחון והאמונה להכריע לטובה, והיינו שזכו במידת הבטחון, והנה ידוע מרבותינו שהבטחון זהו ה”למעשה” של האמונה, ואכן זה הי’ במעשה נחשון בעת קרי”ס שירד לים והגיעו המים עד גרונו, – וכמבו’ שם באוה”ח – על סמך האמונה בקריעת ים סוף, והדברים מבוארים בד’ רבינו יונה ז”ל בריש ברכות שפירש הא דאיתא איזהו בן עוה”ב זה הסומך גאולה לתפילה ע”ש באריכות וכתב מפני שכשמעביר גאולת מצרים ומתפלל מיד מראה שבוטח בה’ תפילה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח לא יבקש ממנו כלום וכו’, וכן נראה בשמות רבה, כשראו ישראל את הניסים והנפלאות שהי’ עושה עמהם הבורא בטחו בו, וזהו הנאמר וירא ישראל את היד הגדולה ויאמינו וכו’, וכיון שהוא מזכיר אותה גאולה ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו וכו’, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה”ב, וכ”ז מורה שאכן זו הסיבה לבטחון בעת קריעת ים סוף. נתבאר מדריגת האמונה ביצי”מ ובקריעת ים סוף.

ובעת מעמד הר סיני, הרי יסוד האמונה במשה רבינו הי’ בעת מתן תורה, וכנאמר “וגם בך יאמינו לעולם”, וכדברי הרמב”ם ריש פ”ח מהל’ יסוה”ת שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, והנה יש להסביר ענין זה שהי’ זה בעת קבלת התורה, וכמו שכתוב בהקדמת הסמ”ג לעשין, ז”ל, שבתורה שאני רוצה ליתן איני רוצה שיאמינו בך ע”י אות או מופת, ע”כ. ונראה מדבריו דהביאור הוא, דהרי מכיון שאם היה ע”י אות או מופת בלבד, הרי אם יקום נביא שקר ויתן גם הוא מופת, כי אז הרי שוב לא יהי’ אמונה מוחלטת בזאת התורה, ושלא תהא מוחלפת, וכנראה דע”כ בעת מתן תורה דוקא הי’ נצרך לשלימות באמונה במשה רבינו ע”ה, דבזה נשלמת האמונה בזאת התורה ושלא תהא מוחלפת.

כאן הרי אמר הכתוב יותר, דעיקר האמונה שה’ הוא האלוקים הי’ במתן תורה, וכנאמר “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו”, וכדאי’ בחז”ל שקרע להם ז’ רקיעים וראו שהוא יחידי, והנה עצם זה שמעמד הר סיני הוא לדבק ישראל לאמונה, מפורש בדברי הרמב”ן כי לבעבור הרגילכם באמונה בא האלוקים, שכיון שהראה להם גילוי שכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבק בו, ולא תפרד נפשם ממנה לעולם, – וכעי”ז איתא ברס”ג שבמעמד הר סיני נתקעה האמונה בלבבם של ישראל עד סוף כל הדורות, והנה יש לדעת שמדריגת האמונה במעמד הר סיני הוא מדריגה של “ראיה”, וכנאמר “וראו” שהוא יחידו, וכנאמר רצוננו “לראות” את מלכינו, ובאמת שבחגיגה ז’ א’ איתא שעולה שהקריבו אבותינו בהא סיני עולת ראי’ הואי, וברש”י שם שנא’ ‘ויחזו את האלוקים’, [וכמובן שאי”ז דומה לדרגת “ראתה” שפחה על הים ,שהרי לא היה שם עולת ראיה, וכנראה שהראיה על הים הוא על שם שראו גילוי שכינה שהי’ בגילוי גבורות ה’, ואילו הכא הי’ זה גילוי כדי שיהי’ נראה להם, ולקיים רצונם שאמרו רצוננו לראות את מלכינו, וגם כדי שיהי’ להם הראי’, וכנאמר “אתה הראית לדעת”].

עיקר שירת הים על אבדון המצרים ולא על הצלת ישראל

Partzovitz, Hagaon Harav Refoel Shlita

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד’ וגו’ (שמות ט”ו פסוק א’), ויש להתבונן בפסוקי השירה, דחזינן דעיקר השירה היתה על אבדון המצרים, באופן אבדנם ונקמת ד’ בהם, ואף שנזכר גם הצלת ישראל, אך מ”מ עיקר השירה מדברת על אבדון המצרים, ודבר זה צ”ב.

ועל דרך הפשט היה ניתן לומר, דללא אבדון המצרים לא היתה הצלה לישראל, ולכן הודגש ענין האבדון כמכשיר וגורם להצלת בני ישראל, דע”י שטבעו המצרים בים ניצלו בני ישראל מרדיפת המצרים, ולעולם מטרת השירה היא הודאה על ההצלה.

אך כשמתבוננים היטב בפסוקים יוצא דהצלת בני ישראל בים סוף לא היה ע”י טביעת המצרים, כי אם מקודם לכן, דכך הוא סדר הפסוקים, דישראל נכנסו לים והמצרים דלקו אחריהם, ואז הסיר ד’ את אופן מרכבותיו ויהם את מחנה מצרים, ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, ואח”כ נסו מצרים לתוך הים כמטורפים כלשון רש”י, ונתכסה עליהם הים ונאבדו בו, וא”כ יוצא דעצם הצלת ישראל מרדיפת המצרים היה ע”י ויהם את מחנה מצרים, דע”י זה אמרו אנוסה מפני ישראל, וכך היו עושים, לולא שרצו כמטורפים לתוך הים, וזה היה עונשם משמים כדי שיאבדו בים, וא”כ יוצא שבשביל הצלת ישראל לא היה צריך להשקיע את המצרים בים.

ויותר יש לטעון, דגם לא היה צריך את עצם קריעת ים סוף בשביל הצלת ישראל, דהרי המצב של ויהם את מחנה מצרים ובהלת המצרים יכל להתרחש עוד קודם שנכנסו בני ישראל לים, ולא היה צריך לקרוע את הים ויכנסו בני ישראל ואח”כ ויהם את מחנה מצרים, דהרי כל זה היה יכול להיות קודם קריעת הים, והיו המצרים נסים ולא היה צורך לקרוע את הים.

ונראה דאכן כך הוא דכל ענין קריעת ים סוף היה מטרתו להעניש את המצרים ולהטביעם בים, ולא לצורך הצלת ישראל, ודבר זה חזינן להדיא בדברי הרמב”ם (פ”ח מהל’ יסודי התורה ה”א), שכתב שם בתו”ד וז”ל: “כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאן לא להביא ראיה על הנבואה, צרך להשקיע את המצרים קרע את הים והצלילם בו”, עכ”ל.

ויש לדקדק בדברי הרמב”ם, דמהו שכתב היה צריך להשקיע את מצרים קרע את הים, היה לרמב”ם לנקוט, היה צריך להציל את ישראל השקיע את המצרים בים, ומשמע כדברינו, דלצורך הצלת ישראל לא היה צריך לקרוע את הים ולהטביעם בתוכו, ורק דהסיבה להטביעם בים הוא הצורך להנקם במצרים, דענין נקמת ד’ ברשעים הוא ענין בפני עצמו, ככתוב בתחילת הפרשה (פי”ד פ”ד), ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ד’, וכתב רש”י שם כשהקב”ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד.

ומעתה שוב צ”ב דמהו ענין שירה על אבדון המצרים, דאף דענין הנקמה ברשעים הוא ענין קידוש ד’ הנגרם ע”י הנקמה בהם, אך לומר שירה על ענין זה צ”ב, דהרי בפשטות שירה היא על ההצלה שניצלו ישראל מהמצרים, כמו דאיתא בשירת דוד, וידבר דוד לד’ את דברי השירה הזאת, ביום הציל ד’ אותו מכף כל אויביו ומכף שאול, דהיינו שירה והודאה על נס ההצלה. וא”כ האיך מתפרש ענין ההודאת בנוגע לאבדון המצרים, דכאמור לא היה צורך לזה כדי להציל את ישראל.

ובדומה לזה יש להתבונן בענין על הניסים שאומרים בפורים, דזהו ענין ההודאה על ניסי הפורים, שאיתא שם ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו ותלו אותו ואת בניו על העץ, דמ”ט הודגש עניין תליית המן ובניו על העץ כנקודה מרכזית בהודאה, דהרי אף דתליית המן גרמה לשינוי המצב, אך תליית הבנים לא הוסיפה כלום בהצלה, דהרי כבר עברה הגזירה קודם תליית הבנים, וגם תליית המן בפני עצמו עדיין לא הביאה להצלה, והיה צריך להתחנן אח”כ להשיב את הספרים מחשבת המן, כדאיתא בפסוקי המגילה, וא”כ יוצא דתליית המן ובניו אינו מרכז ההצלה של היהודים, כי אם חלק מענין שהיה שם, ודבר זה היה נקמת ד’ בהמן ובניו על מזימתם, וא”כ מ”ט הוזכר ענין זה בהודאת על הניסים.

גם יש לעורר בברכת הרב את ריבנו שאומרים אחר קריאת המגילה, חזינן שאומרים הרב את ריבנו והדן את דינינו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו, ברוך אתה ד’ הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם הקל המושיע, א”כ כל הברכה עוסקת בנקמת ד’ בשונאינו, ורק בסוף החתימה מוזכר ענין ישועת ישראל באמרנו הקל המושיע, וא”כ נצטרך לומר דהוי הודאה על נקמת ד’, וזה צ”ב, בשלמא לעיל בשירת הים, היה אפשר לומר בדוחק דיש ענין שירה על נקמת ד’ כענין בפני עצמו ללא ענין הודאה, אך בפורים מדובר בעל הניסים דהוא בברכת ההודאה, ומה ענין הנקמה להודאה.

ומוכרח מזה על דרך הפשט, דענין נקמה והפרעון מהשונאים היא גופא הוא שלימות בהצלה, וכוונת הדברים שחזינן בקריעת ים סוף שנפל פחד כל העמים ע”י נקמת ד’ במצרים, כדאיתא בשירה עצמה שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת נמוגו כל יושבי כנען, וכן היה אח”כ כשאמרה רחב למרגלים שנמוגו ופחדו כל יושבי כנען מפני קריעת ים סוף, והיינו דעיקר הפחד נוצר לא מהצלת ישראל, כי אם מאופן הנקמה שנוקם ד’ מהשונאים הרוצים להרע לישראל, וא”כ פחד זה הוא שלימות ההצלה, שע”י שנופל פחד על העמים, זה גורם לגוים רתיעה מלבוא להלחם בישראל, וכן איתא בחז”ל דעמלק שבא להלחם בישראל נחשב שקפץ לאמבטי רותחת, דהיינו שע”י נקמת ד’ במצרים נפל פחד נורא, ונעשה המלחמה בישראל כמו קפיצה לאמבטי רותחת.

ומעתה מבואר דענין הנקמה המטילה פחד על הגוים היא שלימות בעצם ההצלה, ולכן נזכר בשירה ענין הנקמה כחלק מההצלה. וגם נזכר בהמשך השירה תפול עליהם אימתה ופחד, וכן שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, דהנקמה גרמה למצב של שמעו עמים ירגזון, וזהו שלימות בהצלה, וכמו שנתבאר.

וכן בענין הפורים מתבאר על דרך זה, דהרי במגילת אסתר נזכר במגילה כמה פעמים, שנפל פחדם על כל העמים, וזהו ע”י תליית המן ובניו, והועיל זה שלכן עשו באויביהם כרצונם כלשון הפסוקים, ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים, וא”כ הנקמה בהמן ובניו שגרמה לגוים לפחד, היתה הסיבה להצלה שהרגו בשונאיהם ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם.

ובסגנון אחר קצת יש לבאר בזה, דהטעם דבהודאה נזכר נקמת ד’ בשונאים הוא, דבניסי הפורים לולא תליית המן ובניו ונפילת הפחד עי”ז, אלא רק היו מנצחים את הקמים עליהם וניצלים, לא היתה הודאה מושלמת, דהיה למישהו מקום לחשוב שהצליחו בכוחם לנצח במלחמה, והיה נכנס ענין כוחי ועוצם ידי, והיה נגרע עי”ז מההודאה, ולכן הוזכר ענין הנקמה, דעי”ז בא הפחד על הגוים, ועי”ז היתה ההצלה, ושוב יראו שאין כאן כלל כוחי ועוצם ידי, ותהיה ההודאה מושלמת.

וכן הוא בקריעת ים סוף, דלולא קריעת הים והיו המצרים נסוגים מאליהם, יכל מאן דהוא לטעות דפחדו המצרים מכוחם של ישראל ונסוגו לאחור, ושוב היה מעורב כאן כוחי ועוצם ידי, והיה נגרע מההודאה, אבל כשראו ישראל שהמשיכו המצרים לרדוף ונטבעו בים, אזי הוכח להם דאין מקום לחשוב על כוחי ועוצם ידי, ושוב הוי ההודאה מושלמת על ההצלה, ומיושב שפיר שנזכרה ההודאה באופן זה שבאה ההצלה ע”י אבדון השונאים, דע”י זה לא נגרע מההודאה, וכמו שנתבאר.

ולפי כל מה שנתבאר יתיישב מה שמקשים, דאיתא בחז”ל, שביקשו מלאכי השרת לומר שירה בקריעת ים סוף, אמר להם הקב”ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, והקשו דא”כ מ”ט כלל ישראל אמרו שירה, ולהם לא נאמר מעשי ידי טובעים בים, והתירוץ לזה הוא, שאכן שירה שהיא משום שבח להקב”ה בזה נאמר מעשי ידי טובעים בים, אך ענין שירה שהיא מהכרת הטוב בזה אין סתירה למעשי ידי טובעים בים, ורק דהמקשים הקשו, דהרי השירה היא על אבדון המצרים, וא”כ הוי זה שבח, והדרא קושיא לדוכתא, ולדברינו יתיישב, דאף דבשירה מדובר על אבדון המצרים, מ”מ השירה היא כהודאה על ההצלה, ורק דנזכר ענין הנקמה במצרים, דההצלה היתה באופן זה, דזהו תוספת בהודאה שההצלה באה באופן של נקמה וכמו שנתבאר.

עוד יש לבאר לפי מה שנתבאר, מה שיש לדקדק בנוסח התפילה בשחרית, שמזכירים קריעת ים סוף בעזרת אבותינו, ואומרים וים סוף בקעת וזדים טיבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם וכו’, ולכאורה זהו שלא כסדר הדברים, דהרי מקודם ‘ידידים העברת’ ואח”כ ‘זדים טבעת’, וביותר קשה דבתפילת ערבית באמונה כל זאת, נזכר קריעת ים סוף ‘המעביר בניו בין גזרי ים סוף את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע’, והיינו דבערבית אומרים קודם המעביר בניו ואח”כ את רודפיהם בתהומות טיבע כפי הסדר, ובשחרית משנים את הסדר, ודבר זה צ”ב.

וליישב זה נראה, עפ”י דברי הגמ’ בברכות (דף י”ב ע”א), דאיתא שם כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנא’ להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, ופרש”י דבשחרית מודים על החסד של יציאת מצרים ובקיעת הים, ובערבית מדבר אמונה על העתידות, שכשם שעשה במצרים כן יעשה לנו ויקיים בהבטחתו ואמונתו לעתיד, ומדויק כן, דבשחרית אומרים בלשון עבר, וזהו ההודאה על מה שהיה, ובערבית נאמר בלשון הווה, דכן הוא הנהגת ד’ כמו במצרים שגואלנו מיד עריצים, היוצא מהדברים, שבשחרית עוסקים בהודאה על ניסי מצרים, וזהו להגיד בבוקר חסדך, ובערבית מזכירים אמונתו של הקב”ה, שמקיים הבטחתו לגואלנו כמו שגאלנו ממצרים.

ומעתה מיושב, דבמעריב מזכירים את ענין קריעת ים סוף כפי הסדר שהיה, אבל בשחרית שבאים להודות על קריעת ים סוף, שם מדגישים את אבדון המצרים מקודם, דהיינו שהישועה של ישראל באה ע”י אבדון המצרים, וזהו תוספת בהודאה, וכמו שנתבאר.

לא תאכל עליו חמץ

Kamai, Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch ztvk"l

בסוגית כל היוצא מן הטמא טמא (חולין דף קכ) מובא ריבוי לעניין חמץ, ומקשה שם התוס׳: למה לן ריבויא לחמץ הא חמץ אסור בהנאה? ותירץ: דאינם חייבים כרת על איסור הנאה דחמץ. ובפסחים וכן בב״ק מקשים התוס׳: לר׳ אבהו דסבירא ליה דאכילה איסור הנאה במשמע נימא דעל הנאה דחמץ יהי’ חייב כרת. והקשה “המגיה”: דאיך נימא דעל איסור הנאה יהא חייב כרת, א״כ תיקשי קושיית התוס׳ דחולין למה איצטריך קרא לרבויי בחמץ לאסור צירן, עיי״ש.

ולדברינו ניחא, דאם נחקור בחמץ איך הדין אם יצא ציר מן החמץ קודם הפסח ובפסח נתערב עם אחר, האם אוסר אותו, מדרבנן בודאי אסור, אבל מדאורייתא איך הדין, אם נימא דכל היוצא מן הטמא, היינו מן האסור, והכא קודם פסח מותר הי’, הבא נמי מותר. אבל אם נימא דכל היוצא מן הטמא טמא, היינו דכל היוצא מן הדבר הוי כהדבר עצמו, אז אסור.

ולכאורה מדעביד הגמ׳ צריכותא ולא אמר דמש״ה איצטריך קרא לענין חמץ לאסור גם את הדבר היוצא קודם הפסח, ש״מ דיוצא קודם פסח מותר מדאורייתא רק מדרבנן אסור. ונוכל לומר דהיינו לפי האמת, אבל התוס׳ מקשו התם שפיר דנימא דחייב כרת, ואם תיקשי לן אמאי איצטריך קרא לאסור צירן נוקמי הקרא לאסור ציר היוצא קודם הפסח וכמו שביארנו.

מרן רה”י הגאון הרב אליהו ברוך קמאי זצללה”ה

הרואה את הנולד

חורף תש”א. בניסי ניסים הצליחה הישיבה להגיע לשנחאי. כעת היה צריך לכלכל את הישיבה בעיר החדשה והזרה מבלי לדעת מה צופן העתיד. המלחמה בין יפן וארה”ב לא איפשרה קשר עם “ועד ההצלה” שבארה”ב ואי אפשר לדעת האם וכיצד יגיעו כספי הסיוע לישיבה.

העול הכבד היה מוטל על כתפיו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה. בחכמתו הרבה ראה רה”י את הנולד והפריש מתוך הכסף ומלאי המזון שהביא עמו במסע מוילנא, חלק נכבד לצורך הוצאות חג הפסח. כתוצאה מכך נאלץ רה”י להכריז על הנהגה של צמצום בכל הוצאות הישיבה.

באותם ימים סבלו רבים מבני הישיבה ממחלת ‘סידוק לשון’, בפיהם חשו יובש כבד ולשונם יבשה עד כדי סדקים. הסבל היה נורא! כל טעימה לוותה בצריבה מציקה והדבר הקשה על התפקוד והלימוד. גרוע מזאת, רופאי המקום סברו כי מדובר בחוסר ויטאמין והמשך התפתחות המחלה עלולה לגרום למחלה הנוראה “ברי-ברי”.

המחלה המציקה יחד עם הצמצומים שהנהיג רה”י גרמו למצב רוח ירוד  בקרב רוב בני הישיבה. חלקם טענו שבמצבם הירוד ‘חיי שעה עדיפי’ ובקרו את הנהגתו של רה”י, אך הוא נשאר איתן בדעתו. בהגיע חג הפסח נוכחו כולם בצדקתו, אילו לא היה רואה את הנולד לא הייתה בידם כל אפשרות לחוג את החג כהלכתו. רק אודות עמידתו על דעתו מתוך דאגה אמיתית לתלמידיו, יכלו כולם לחוג את הפסח כהלכתו.

לאחר חג הפסח מצא כבר רה”י את הדרך המוצפנת ליצור את הקשר הנסתר עם תומכי הישיבה שבארה”ב.

מצורע שבת הגדול

ידוע כי בשבת הגדול אין קורין הפטרה של הפרשה של אותו שבת אלא קורין מה שאמר הנביא וערבה לה’ מנחת יהודה וכו’. והטעם כתב בלבוש סי’ ת”ל דיש נוהגים לקרותו אפילו אינו חל בע”פ משום שמזכיר אליהו והוא מעין המאורע כמו שמשה היה מבשר על הגאולה ויש נוהגים שאין קוראין אא”כ חל בע”פ משום שהוא זמן ביעור מעשרות וכתיב הביאו את כל המעשר. (וע’ גר”ז אף דאין נוגע אלא בשנה ד’ וז’ מ”מ אגב כן קורין כן בכל שנה שע”פ חל בשבת).

ובלבוש מבואר דלטעם המעשרות קורין דוקא כשחל ע”פ בשבת ולטעם משום אליהו קורין לעולם, וכ”כ בבאה”ט ת”ל. אבל במעשה רב קע”ו כתב שאם חל בשבת אין קורין וערבה כי כבר עבר זמן ביעור מעשרות, ולהיפך ממנהג העולם (ומדעת הלבוש ובאה”ט).

(וע’ מעשה רב החדש דס”ל להגר”א דגם לטעם שמזכיר אליהו אם חל בשבת אין קורין וערבה כי לא יבא בערב יו”ט כדאמרו בערובין מ”ג ע”ב. וע’ מנחם ציון רימינוב, ליל שבת ער”פ תקס”ה, קורא וערבה בע”פ שחל בשבת כי משיח בט”ו ואליהו בי”ד, וקורין הנה אנכי שולח לכם וכו’, ולא שייך טעם של טרחא בע”פ שחל בשבת).

והנה כתב בס’ נזירות שמשון סי’ תכ”ח שאם חל פ’ זכור בפ’ ויקרא בשנה מעוברת אז בפ’ צו קורין הפטרת ויקרא כמו שאמרו בסוכה נ”ה ע”א לענין מוסף בחוה”מ סוכות שבא’ חוה”מ בחו”ל אומר קרבן של יום ב’ דיו”ט.

והעירו עליו דהפטרת פ’ צו מפורש במגילה כ”ג ע”ב, וצ”ל דנזירות שמשון קרא זה בשנה פשוטה אבל לדידן דשבת הגדול לעולם קורין וערבה עכצ”ל דהפטרת צו שייך בשנה מעוברת וע”כ דלא כנזירות שמשון. וכן הביאו מאו”ז דס”ל דשבת הגדול לעולם קורין וערבה ומפורש בדבריו דאף דחל פ’ זכור בפ’ ויקרא מ”מ קורין הפטרת צו בפ’ צו.