קבלת עול מלכות שמים

תכלית יציאת מצרים – קבלת עול מלכות שמים

חג הפסח, זמן גאולת מצרים, ודאי מהותו וענינו אמונה ובטחון בהשי”ת, כדכתי’ (שמות ט’, י”ד) “בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ”. וכבר ידועים ד’ הרמב”ן (סו”פ בא) בטעם המצוות שהם זכר ליציאת מצרים שבזה יכיר וידע האדם בכל עת וזמן את האמונה וההשגחה מהשי”ת.

אמנם העיר בזה אאזמו”ר זצ”ל שאם עבודת הימים רק בחיזוק באמונה מפסידים אנו עיקר גדול היוצא לנו מיציאת מצרים. שלעולם תכלית יציאת מצרים בזאת שאנו משתעבדים להשי”ת בעבדות גמורה – קבלת עול מלכות שמים. והיינו דכתיב (דברים ד’, כ’) “להיות לכם לאלוקים”, כלומר שכלל ישראל יצאו מרשותו של פרעה ונכנסו לרשותו של הקב”ה. וכמו שפירש רש”י עה”פ “אנוכי ה’ אלקיך” (שמות כ’, ב’)  כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי.

יציאת מצרים אינה בעבור האמונה לבד, אלא עיקר התכלית מהאמונה הוא להיות עבדים להשי”ת. ההכרה והידיעה שהקב”ה טוב ומטיב והוציאנו ממצרים מחייב אותנו להיות עבדיו. וזהו עבודת ליל הסדר “חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים”, כלומר החיוב הוא להרגיש שהוא עצמו יצא ממצרים והקב”ה הוציאו מעבדות לחירות משיעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול.

וכבר הזכיר כן הרמב”ן (פ’ יתרו) שפירש מדוע באנוכי ה’ כתיב אשר הוצאתיך מבית עבדים, וז”ל וטעם מבית עבדים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה, ואמר להם שהם חייבים שיהיה ה’ הגדול והנכבד והנראה הזה להם לאלוקים שיעבדוהו כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם כי עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים וכו’, וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו קבלת עול מלכות שמים, עי”ש. נמצא בדבריו שחובת הכרת הטוב להקב”ה מחייבת קבלת עול מלכות שמים, להיות עבדים להשי”ת.

וכבר ידועה קושית ר’ יהודה הלוי להאבן עזרא למה נאמר “אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ ואשר בראתיך.

אכן לדברינו הכל מענין העבדות, כלומר שבבריאתו לבד הרי הוא בבחינת עבדות של בן נח, אבל ביציאת מצרים הכירו בגדלותו ית’ באופן נעלה, נתרוממו באמונתם בדרגה נשגבת, וא”כ תוקף העבדות יש בו מעלה ולקחתי אתכם לי לעם, ולכך הוזכר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. והיינו כמו שנתבאר שענין האמונה – אנוכי ה’ והעבדות להשי”ת חדא נינהו.

ולדידן באמת צריכים אנו לידע מהו מהותו וענינו של עבד, ובחובת הלבבות (שער עבודת האלוקים סוף פ”ה) כתב וז”ל לא יהגה כי אם בזכרו ולא יביט כי אם אל דרכיו ולא ישמע כי אם אל דבריו ולא יאכל אלא מה שהטריפו ולא יחשוב אלא בגדלותו ולא ישיש אלא ברצותו אותו ולא ישמח כי אם בעבודתו ואל יבקש כי אם רצונו ולא ירוץ כי אם בשליחותו וכו’. ולא ירצה אלא במי שעושה רצונו ית’. וכן בכל תנועותיו לא יעתיק רגל ולא יניד עפעף אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם, ע”כ.

כלומר ענינו של עבד שאין לו עצמיות כלל אלא מציאות אדוניו, זהו חובת האדם בעולמו שאין לו אפילו רצון כלל מלבד רצון השי”ת.

החובה העצומה בהכרת הטוב מצינו בחז”ל (שמו”ר פ”ד) ומי שהוא פותח פתח לחבירו נפשו הוא חייב לו. ומטו משמיה דהגר”א שלשון חייב זהו עד מסירות נפש. וכבר מצינו כן באברהם אבינו שהכניס את עצמו לסכנה גדולה במלחמתו עם המלכים בעבור הצלת לוט. ותמה ברמב”ן (בראשית יט” כ”ט) איך הכניס עצמו לסכנה והלא אין סומכין על הנס. ופירש שכיון שלוט נתחסד עם אברהם ללכת עמו בארץ כאשר ילך, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, לכן שם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו.

נמצא שאברהם אבינו ע”ה מצא עצמו מחויב ללוט מפני הכרת הטוב. ואמנם הליכת לוט היתה כתלמיד לרבו, אבל עדיין אברהם היה הגורם להיותו לוט גר בסדום. ובזה הטעם אברהם הרי הוא בעל חוב ללוט, וכאשר האדם הינו בע”ח לזולתו אין דבר שימנע הימנו מקיום חובתו עד מסירות נפש.

וא”כ כמה חובתינו להשי”ת שהציל אותנו ממצרים מבית עבדים, וזהו מכריחנו להיות לו לעבדים, כאשר נתבאר, שמכח קבלת טובה מחבירו הרי הוא משועבד בנפשו ובגופו לחבירו.

והנה אמרו ז”ל (אבות פ”ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, מה ת”ל והלא במאמר אחד היה יכול להיבראות, אלא ליפרע מן הרשעים וכו’, וליתן שכר לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובשלהי מכות (כג:) אמרו רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. וכן בעקידת יצחק כתי’ “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת” (בראשית כ”ב) וברש”י שם ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור (סנהדרין פט:). הרי שהרבה הקב”ה מצוות לישראל לזכותם בשכר רב.

ובספר מעלות התורה לאחי הגר”א הביא ושמעתי מאחי הגאון זצ”ל שורש הדבר שבודאי ליכא למימר שכל המצוות הרי הם רק תרי”ג, אלא דהרי הם רק שרשים אבל הם מתפשטים לענפים הרבה. ובאמת דבר זה נעלם ממנו איזה מהם שורשים ואיזה מהם ענפים ואי”ז מן הצורך לדעת, עי”ש. ומכל מקום הקב”ה הרבה תורה ומצוות – ענפים רבים, בכדי לזכות את ישראל.

וכמדומה שיסוד הענין הוא, שלעולם הרבה להם תורה ומצוות אינו כפשוטו תוספת קיום מצוות. אלא התורה הק’ תובעת מאיתנו התחדשות בקיום התורה והמצוות. שהמצוה של יום זה אינה דומה למצוה של יום שקודם לכן, תפילת המנחה שמתפלל היום יש בזה פנים חדשות והתרוממות גדולה יותר מתפילת המנחה של אתמול. האדם נתבע להתעלות בכל מעשה מצוה.

והעיקר בזה, שההכרה והידיעה בקיום התורה נובעת מעבדות להשי”ת, כל הוראה ופקודה מפני ההוראה שקיבל השתא. מענין העבדות שאין עצמיות להעבד כלל, כל כולו מסור לציווי אדונו, וא”כ כל ציווי וציווי הרי הוא ענין אחר.

ואפשר שזהו המכוון לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אין הכוונה הרבה בכמות, אלא כל קיום מצוה יש בזה התחדשות – מצוה חדשה. זהו נקרא עול מלכות שמים.

קיום התורה והמצוות מחויבת להיות מתוקף עבדותו להשי”ת. וכבר מבואר כן ברש”י עה”פ “והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה’ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי” (ויקרא כ’, כ”ו), ופירש אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, ראב”ע אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, ת”ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.

הנה השמיענו רבי אלעזר בן עזריה את אופן קיום המצוות. שדווקא בדרך של עבדות מוחלטת שאין רצון ועצמיות כלל אזי מקיים חובתו להשי”ת. ובזאת מובדלים אנו מאומות העולם, זהו המיוחדות של כלל ישראל, בהיותם מבטלים את מציאותם להשי”ת ומחמת כן מקיימים את המצוות.

וע”ז הדרך מצינו ברמב”ן (פ’ יתרו) שהביא מהמכילתא משל למלך שנכנס למדינה א”ל עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אין אתם מקבלים גזירותי היאך אתם מקבלים. כך אמר המקום לישראל אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מבית עבדים, לא יהיה לך וגו’, אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזירותי, כלומר אחרי שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה’ ואני אלוקים שהוצאתיכם מארץ מצרים קבלו כל מצוותי, ע”כ.

והיינו שמציאות קיום התורה והמצוות מחויבת להיות מתוקף היותנו עבדים להשי”ת, שקיבלנו מלכותו, ואזי קיום המצוות הרי”ז עוד הנהגה בביטול עצמיותנו כעבד לאדוניו.

נמצא שהחיוב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים הוא שמחוייב להחליט בנפשו את ההכרה ואת הידיעה שהוא בשיעבוד גמור להקב”ה, עבדות מוחלטת מחמת שהוציאנו ממצרים.

ויש להוסיף שהימים שבין פסח לעצרת. שכבר ידוע דברי הרמב”ן עה”ת שימים אלו הרי הם כחולו של מועד. ולדברינו אי”ז רק ימים של הכנה לקבלת התורה גרידא, אלא שיש בהם את ההשפעה של ימי הפסח, שהוא המשך עבודת הפסח לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים להחליט בנפשו יותר את ההכרה והידיעה שהרי הוא בשיעבוד גמור להשי”ת, עבדות מוחלטת מחמת שהוציאו ממצרים.

ובזאת העבודה מעמיד האדם את עצמו להיות כלי מוכשר לקבלת התורה, שתהא התורה מתקיימת אצלו, בעבור שביטל את ישותו ורצונותיו לרצון השי”ת.

כאילו הוא יצא

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר ואותנו הוציא משם וגו’.

לכאורה הטעם הוא משום ההודאה, אך צ”ב שלא מצינו בשאר הודאות על נסים שנעשו לאבותינו שצריך לראות כאילו נעשו לנו.

נאמר בתורה “כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה, ויתן ה’ אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו, ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו, ויצונו ה’ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה’ אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה” (דברים ו,כא ואילך). הנה פרט זה, לראות ש”אותנו הוציא משם”, הוא חלק מהטעם למצות הפסח שנצטוינו בהן זכר לנסים שנעשו, משום שע”י הרגשה זו מרגישים וזוכרים יותר את הנסים.

אך יותר מזה, הרי יציאת  מצרים לא היתה רק יציאה מעבדות לחרות, אלא גאולה רוחנית, בנין של כלל ישראל עם ה’. והשלמת יציאת מצרים היתה במתן תורה, כמבואר בכמ”ק, וכל אחד ואחד לדורות צריך שיהא בכלל גאולה זו, וכמו שמצינו שנשמות כל ישראל היו במתן תורה, ע”כ יש ענין שכל אחד ירגיש שהוא עצמו יצא ממצרים ונעשה חלק מעם ה’.

ועוד, הנה נאמר (ויקרא כה,נה) “כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”, ודרשן חז”ל: עבדי הם ולא עבדים לעבדים. והיינו דעבדות ה’ היא סתירה לעבדות לעבדים. מבואר במקרא זה שנעשו עבדי ה’ ע”י שהוציאם מעבדות מצרים, וע”כ כל אחד ואחד צריך להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים, ועי”כ נעשה הוא מעבדי ה’.

מרן ראש הישיבה הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצ”ל

"החודש הזה לכם"

Harav Hagaon Ahron David Shlita

“ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד”

ובמדרש שמו”ר נ”ב ב’ איתא ד”א “תאלמנה שפתי שקר” מדבר במשה, בשעה שאמר הקב”ה לעשות לו משכן מיד אמר משה לישראל ויקחו לי וגו’ והיו ליצני ישראל אומרים אפשר שהשכינה שורה ע”י בן עמרם וכו’ אעפ”כ היו מליצים אחריו ואומרים הרי נעשה, לא היה משה אומר שישרה שכינתו אצלנו, והקב”ה נתכוין להעמיד המשכן בחודש שנולד בו יצחק אבינו לא עשה, אלא כשהגיע אותו החודש אמר הקב”ה למשה ביום החודש הראשון תקים את המשכן וכו’.

ולכאורה קשה מה עניין חודש שנולד בו יצחק הרי זה חודש שבו נגאלו ממצרים?

ואולי אפשר לומר שיצחק הרי נקרא בן מביש למה? כי בייש את כל העולם שהקריב עצמו לעולה והמסירות נפש של יצחק והחודש שנולד בו יצחק היא זאת שגרמה לגאולת ישראל ממצרים בחודש הזה וזה הכוונה שהמשכן נבנה בחודש שנולד בו יצחק.

וכן נאמר “ויהי ביום השמיני וגו’ ובפרש”י “שמיני למילואים הוא ר”ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל י’ עטרות השנויות בסדר עולם. ואע”פ שנדחתה הקמת המשכן לחודש ניסן בכל זאת לא שרתה שכינה בו אלא לאחר תפילתם של משה ואהרן, דאמר הכתוב “ויצאו ויברכו את העם וגו’ ופירש רש”י לפי שכל ז’ ימי המילואים שהעמידו משה למשכן וכו’ לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליהם כבוד ה’, אהרון אחי כדאי וחשוב ממני שע”י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.

עוד מצינו שחודש זה הוא זמן המסוגל לברכה, שהרי כשיצחק אבינו רצה לברך את עשיו זה היה בליל הפסח, שהוא זמן המסוגל לברכה, כמו שאמרו חז”ל בילקוט איתא “ויקרא את עשיו בנו הגדול” הגיע ליל פסח קרא יצחק לעשיו בנו, א”ל בני הלילה הזה העליונים אומרים שירה, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחין וכו’ אמר יצחק לעשיו עשה לי מטעמים, וכשיצא יעקב לאחר שנתברך מיצחק בי’ ברכות כנגד י’ מאמרות שנברא בהן העולם יצא מעוטר כחתן וככלה בקישוריה וירד עליו תחיית טל מן השמים ונפדו עצמותיו ונעשה גיבור חיל וכו ולכך נאמר “מידי אביר יעקב”

ומפני זה אומרים תפילת טל ביום ראשון של חג הפסח.

“החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה” איתא במדרש (שמו”ר ט”ו א’) כשיצאו ישראל ממצרים אמר להם הקב”ה אין לכם חדש אחר גדול מזה לפיכך נקרא ראשון שנאמר ראש חודשים.

ושם י”א ד”א החודש הזה לכם וכו’ משבחר הקב”ה בעולמו קבע בו ראשי חודשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר”ח של גאולה שבו נגאלו ממצרים, ובו עתידין ליגאל שנא’ “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, ובו נולד יצחק ובו נעקד, ובו קיבל יעקב את הברכות ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה שנא’ “ראשון הוא לכם” משל למלך שהוציא את בנו מבית האסורים אמר, עשו אותו יום טוב כל הימים וכו’ וכך הוציא הקב”ה את ישראל מבית האסורין וכו’, ולכך קבע להם “שמחה”.

ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן וגו’ החודש הזה לכם ראש חודשים וגו’ דבר אחר, החֹדש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (זכריה ד, יד): אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, אמר רבי לוי, מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא חוזר ומבקש באיזה דבר לגאל את ישראל ולא היה מוצא, עד שמצא זכותו של משה ושל אהרן והיא עמדה להם, הדא הוא דכתיב: אלה שני בני היצהר, כך אמר הקדושׁ ברוך הוא דין לישׂראל שׁיּגאלו בּזכות משה ואהרן, לכך נאמר: ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן. נאמר כאן שהחודש הזה לכם פירושו שלכם ובזכותכם.

לכאורה כבר הייתה הבטחה וב’ מצוות של פסח ומילה ובכל זאת זה עוד לא הספיק וצריך עוד זכויות  והקב”ה מחפש זכוית עד שמצא זכיות של משה ואהרן, שנא’ “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן-אהר֑ן שׁ֝יר֗ד על-פי מדותָיו”

מצינו בגמ’ סנהדרין דף כ”ד. “ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים וגו’ ושנים זיתים עליה” יצהר אמר רבי יצחק אלו ת”ח שבא”י שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה אלו ת”ח שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית.

שם א”ר אושעיא מאי דכתיב  “ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים” נועם אלו ת”ח שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, חובלים אלו ת”ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. מצינו באותו פסוק שאם רוצים לזכות לחודש הגאולה צריך להיות כבני יצהר שמנעימים זה לזה וזה אחד מהדברים שיכולים להיות זכיות לגאולה…

ומשום חשיבותו הגדולה של חודש זה, מצינו דיש חיוב לזכור את החודש הזה, וכמו שכתב הרמב”ן החודש הזה לכם וגו’ וטעם החודש הזה לכם ראש חודשים שימנו אותו ישראל חודש ראשון וממנו ימנו כל החודשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר וע”כ אין לחודשים שם בתורה אלא יאמרו בחודש השלישי וכו’ וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו אחד בשבת וכו’ כך הזכירה ביציאת מצרים במותינו החודש הראשון וכו’.

וחודש זה במהותו הוא חודש שיש בו סגולות מיוחדות לקנות בו קניני עבודת ה’ וקנייני אמונה ובטחון, כמו שמצינו בפי’ העמק דבר שכתב “לכם ראש חודשים” – ראש משמעו ……….. מובחר וכו’, והפירוש לכם דנקרא החודש הזה מובחר שבשנה, כמו שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם משום שבו נברא העולם וכלל גדול הוא, שבאותו יום שנברא אותו דבר, מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר וכו’, ומו”ה בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה משום שבו ביום נידון אדם הראשון וכו’ כ”ז בעניני הטבע, וכן בחודש ניסן נוצר בראשונה סגולת עם ה’ ביציאת מצרים ע”כ אותו החודש מסוגל להתחזק בעבודת ה’ ע”י סיפור יציאת מצרים שגורם אמונה ובטחון.

וע”כ צריכים אנו בחודש זה להתחזק באמונה בבורא עולם ולהיות עבדי ה’, ולהתפלל להקב”ה שישרה שכינתנו בתוכנו בתוך כל אחד ואחד, ובחודש זה המסוגל מתחילת ברייתו לגאולה נזכה בעזרתו יתברך לגאולה השלימה ולישועת הכלל והפרט בקרוב בימינו.

כן יעזרנו ה’ על דבר כבוד שמו.

נמסר בחודש ניסן תשע”ה

פסח בקובה

שבט תש”א.

בדרך פלאית ורצופה נסים גלויים, נחלצה ישיבת מיר מתופת המלחמה הארורה והגיעה לעיר קובה שביפן. בעזרת הקהילה היהודית המקומית ובעזרת ‘ועד ההצלה’ שבארה”ב, הקימה ישיבת מיר בקובה מרכז מפואר של תורה בו המשיך קול התורה להישמע ברמה. אולם, פסח מתקרב ומנין יקחו מצות ויין לצרכי החג?

יפן נמצאת בעיצומה של מלחמת העולם ומשטר צנע הונהג בה. קמח חיטה או שעורה אינו בנמצא כלל, ואין כל דרך לאפות מצות על אדמתה.

הג’וינט נחלץ בימים אלה לעזרתם של הפליטים ביפן, ונציגיו הודיעו כי ישלחו מארה”ב מצות ויין לחג. אולם ר”ח ניסן מתקרב והמשלוח לא הגיע. בירור העלה כי עקב קשיים בירוקרטיים המשלוח עדין לא יצא לדרך, האורכת לפחות שבועיים, והסיכוי שמצות ויין לו יגיעו לפני חג הפסח הוא אפסי.

מכתב בהול נשלח לגר”א קלמנוביץ’, יו”ר ועד ההצלה בניו יורק, אשר נחלץ מיד לעזרה, ובס”ד הצליח לעשות את הבלתי אפשרי.

ממקום מושבו יצר הגר”א קלמנוביץ קשר מיידי עם חברת מזון בלוס אנג’לס והזמין מצות ויין (בכך נחסכו שלושה ימי הובלה ברכבת מניו יורק למערב ארה”ב), לאחר מכן גייס הגר”א רבנים ממערב ארה”ב שהסדירו את התשלום עבור כמות ענקית זו.

בהשגחה מופלאה, באותו יום עגנה בנמל לוס אנג’לס אניית פאר של מיליונר אמריקאי, ‘תיאודור רוזולט’ שמה, אשר פניה מועדות לעבר יפן. היתה זו אחת האניות המשוכללות והמהירות בעולם. תמורת תשלום הגון (כפול ממחיר הובלה באניית משא) הסכים בעליה להעביר את המשלוח לקובה שביפן. ביום י”ב בניסן עגן המשלוח כולו בנמל קובה.

אולם, כעת היה צורך לשחרר את המשלוח מהנמל, ובאותם ימי מלחמה דרשו השלטונות תשלום מכס עצום. תלמיד הישיבה, רבי יחיאל מיכל פיינשטין, הלך לנמל יחד עם נציג הקהילה היהודית המקומית ויחד עם הפרופ’ קוצ’וגי, אשר עמד לימין הישיבה ככל יכולתו. הפרופ’ הפעיל את כל קשריו עם השלטונות, ובחסדי שמים אלה ניאותו להוריד את גובה המס לרבע, דבר שלא יעלה על הדעת באותם ימים. כעת עמד המס על מאות דולרים בלבד אשר שולמו מקופת הקהילה היהודית המקומית, כך יכלו בני הישיבה להסב לסדר ברוב עם ובשמחה.

גודל הסייעתא דשמיא התברר לאחר זמן, כאשר המשלוח ששלח הג’וינט הגיע לקובה… לאחר חג השבועות.

חובת ההתבוננות בניסי ה' הנסתרים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'” (שמות י, א- ב).

“למען תספר” – זו תכלית הכבדת לב פרעה והניסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים, להשריש בלב הדורות הבאים את הידיעה “כי אני ה'”.

וכבר ידועים דברי הרמב”ן (שמות יג, טז) בעניין זה, וזה לשונו: “ולכן יאמר הכתוב (שמות ח, יח) במופתים ‘למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ’ להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט, כט): ‘למען תדע כי לה’ הארץ’, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין. ואמר (שם, יד) ‘בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ’ להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו וכו’. וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם”.

מבואר, שיסוד כל התורה כולה וכוונת כל המצוות, שנשריש בליבנו את האמונה שהקב”ה ברא את העולם ‘יש מאין’, ושנאמין שה’ משגיח על העולם ומנהיגו כרצונו, ושנודה לו שבראנו. כל מטרת האותות והמופתים שהיו ביציאת מצרים, אינה אלא לחזק את האמונה ביסודות אלו.

הניסים מעוררים מתרדמת ההרגל לפלאי טבע הבריאה

ביאור הדברים כך הוא, האדם נולד לתוך עולם עצום ונפלא, אך מחמת תרדמת ההרגל כל נפלאות הבריאה נראים לו כדברים טבעיים הפועלים לפי חוקי טבע, ואינו משכיל להבין כי אינם אלא נס גדול, שהקב”ה מחדשו ומקיימו ברצונו בכל רגע, וכפי שאנו אומרים בתפילה: “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. אמנם כאשר הוא רואה ניסים גלויים שאינם לפי טבע העולם, מתעורר הוא להבין שיש בורא לעולם ששולט בו ומנהיגו כרצונו, ומילא הרי הוא שם אל ליבו שגם הנראה כטבע אינו אלא נס המתקיים ברצון ה’.

כיון שהגיע להכרה זו, מביט הוא סביבו בכל יום ובכל רגע ורואה את גודל נפלאות ה’ בכל חלקי הבריאה – את העין שיכולה לראות, את הפה שיכול לדבר, ואת האוזן שיכולה לשמוע. ואמנם, כל אדם ההולך לתומו ברחוב, אילו היה מתבונן בהנהגת בעלי החיים שסביבו, היה די בכך על מנת שיחל לצעוק “מה רבו מעשיך ה’ כולם בחכמה עשית” (תהילים קד, כד). אלא שמכח ההרגל אינו נותן את לבו למראה עיניו. הדרך היחידה להתגבר על הרגל זה, היא על ידי התבוננות תמידית בכל יום ובכל רגע ש”כל דברינו ומקרינו כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם”. וכן בשעת קיום מצוות שעיקר עניינן הוא זכר ליציאת מצרים, נתבונן על עיקר המצוה, וממילא נוכל להגיע לידי התבוננות תמידית בכל רגע ורגע, ולראות את נפלאות ה’ בכל פרט ופרט מהבריאה.

גילוי השכינה בניסי יצי”מ מספיק לכל הדורות

אמנם לכאורה עדיין יש להבין, למה בכל דור ודור לא נעשו מופתים גלויים כפי שעשה הקב”ה ביציאת מצרים, כדי שבני הדורות ידעו ויתבוננו בהנהגתו בעולמו. תירץ על כך הרמב”ן (שם): “הקב”ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון”. אילו הקב”ה היה עושה תדיר ניסים גלויים שאינם לפי הסדר הטבעי של העולם, היו מבינים הבריות שמהלך הטבע בעולם אינו אלא נס. אולם הקב”ה אינו עושה כן, מפני שניסים גלויים הם בחינה מסויימת של גילוי שכינה, שלא כל דור ראוי לה. אמנם, נצטווינו לעשות מצוות רבות ‘זכר ליציאת מצרים’, בכדי שנזכור ונשמר בליבנו את הניסים והנפלאות שראינו בעינינו ביציאת מצרים, ונעביר זאת לכל הדורות הבאים, ואף ראה הכתוב להחמיר ביותר במצוות שזהו עיקר עניינן, כאכילת חמץ וביטול הקרבת קרבן פסח, שעונשן בכרת.

הוסיף בזה הרמב”ן (שמות כ, ב) עוד וביאר, שאף שהאמונה החשובה והיסודית ביותר היא האמונה בבריאת העולם ‘יש מאין’ על ידי הקב”ה, וכי הוא שולט בו ומנהיגו כרצונו, מכל מקום גם היא לא הושרשה בעם ישראל אלא על ידי יציאת מצרים. כיון שראו ישראל היאך הקב”ה משדד את כל מערכות הטבע, באו לידי הכרה כי הקב”ה ברא את העולם ומנהיגו כרצונו.

ופשוט, שמוטל על כל יהודי באשר הוא ואף עלינו לומדי התורה להתבונן בזה, שכן הוא מיסודות האמונה. ישנם בני אדם המנחמים את עצמם במה שיש להם פרנסה ובריאות, ואף שלא כל רצונותיהם התמלאו, מכל מקום יש להם כדי צורכם. וכן, ישנם בני אדם המנחמים את עצמם על שאינם מתעלים ברוחניות כדבעי, במה שמכל מקום לומדים ומתפללים. והנה אף כי מידת ההסתפקות במועט בגשמיות – ראויה היא, מכל מקום בענינים רוחניים אין זה ראוי כלל וכלל. שכן ברוחניות אין אדם העומד על מקומו, או שהוא הולך ומתעלה או שהוא הולך ויורד. ובפרט בעניינים אלו, אשר כפי המבואר בדברי הרמב”ן שהם יסוד לכל התורה וכוונת כל המצוות אינם אלא לדעת ולהכיר הכרה זו, שהקב”ה ברא את כל הנבראים ומשגיח עליהם, ושנודה לו שבראנו, וממילא אין אדם היכול להסתפק במועט בעניני רוחניות. חובה על כל אחד להקדיש זמן ולהתבונן בדברים אלו, על מנת שתהיה לו שייכות לדברים אלו, שהם היסוד לכל התורה כולה.

ההכרה בהנהגת הקב”ה בעולמו- השורש למידות האמונה והבטחון

מאחר שיציאת מצרים, ניסיה, ונפלאותיה, משרישים בלב בני האדם את הידיעה, שאין מקרה בעולם כלל והכל בהשגחת ה’ יתברך- “כל דברינו ומקרינו כולם ניסים”, ממילא ידיעה זו היא שורש ויסוד של מידות האמונה והבטחון. וכן מצינו שנאמר (דברים ח, יד- יז): “ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדול וגו’, המאכילך מן במדבר וגו’, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. ומבואר, שרק אדם ששכח את כל שאירע ביציאת מצרים, יכול לומר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. ללא אמונה יכול אדם לטעות ולחשוב שמעשיו הם אלו המביאים לו את פרנסתו בדרך הטבע. אולם כשמתבונן בניסי יציאת מצרים, יודע ומבין שאין “טבע ומנהגו של עולם”, ולא מעשיו הם שמביאים לו את פרנסתו, אלא הכל תלוי בגזירת הקב”ה.

וכבר ידוע המעשה שהביאה הגמרא (שבת קיט, א) ביוסף מוקיר שבת, שנקרא כך בפי הבריות על שם שהיה מענג את השבת במטעמים למרות עוניו הרב, שהיה דר בשכנות לנכרי עשיר. לימים, אמרו החוזים בכוכבים לנכרי זה כי כל נכסיו עתידים ליפול בידי יוסף שכנו, כיון שכך, הלך הנכרי ומכר את כל נכסיו, קנה בהם יהלום ושיבצו בכובעו, סבור היה שבכך יוכל לשמור על רכושו תחת ידו. אך לאחר זמן מה, בעת שעבר בגשר מעל גבי הנהר, העיפה הרוח את כובעו והטילתו לנהר, אל תוך לועו של דג גדול שבלע את הכובע. כעבור ימים אחדים ניצוד הדג, והובא לשוק ביום שישי, אך מפאת השעה המאוחרת לא נמצאו לו קונים בשוק. משראו זאת הדייגים, החליטו להביאו ליוסף מוקיר שבת, שכן רגיל הוא בכבוד שבת, ולבטח ישמח בדג גדול ויפה שכזה. ואכן, משראה יוסף את הדג שמח על שביכולתו לענג את השבת כראוי וקנה את הדג. כיון שחתך את בשרו מצא בתוכו את היהלום, שמח יוסף מאד על שכעת יוכל לענג את השבת בכפל כפלים, ולאחר השבת מכר את היהלום בסכום גדול, והיה לעשיר מופלג.

נמצינו למידים, שאף שהנכרי עשה את כל ההשתדלויות הטבעיות כדי שנכסיו לא יגיעו לידי יוסף, מכל מקום לבסוף הגיע אליו כל רכושו. מכאן נלמד כי אין לאדם כל בטחון בהשתדלות הטבעית שיעשה, שהרי לבסוף לא יקבל אלא את מה שנגזר עליו מאת הקב”ה, וכפי שעינינו רואות לא אחת, כי ישנם בני אדם הטורחים רבות לפרנסתם ואינם מצליחים לכלכל את בני ביתם, ומאידך ישנם בני אדם שלא טרחו לפרנסתם ומכל מקום התעשרו בדרכים שונות.

תקנת שלוש תפילות ביום – להשריש את האמונה שהכל תלוי ברצון ה’

על פי זה נראה לבאר את טעם תקנת חז”ל להתפלל שלוש תפילות ביום. שהרי לכאורה יש להבין מדוע הצריכו חז”ל לשוב ולהתפלל את אותה התפילה ואת אותן הבקשות כמה פעמים ביום, הלא אין בהם כל חידוש. ואם אצל סתם בני אדם, אשר מבקשים מהם איזו בקשה פעם ופעמיים דיים בכך, על אחת כמה וכמה במלך מלכי המלכים אשר יודע כל חקרי לב, ומכיר כל צרכינו אשר ‘טרם יקראו ואני אענה’, די כי נבקש פעם אחת. ואם כן יש לבאר לשם מה חוזרות ונשנות אותם הבקשות בכל חלקי היום, שלשה פעמים.

והנה, אם נבין שיסוד כל התורה והמצוות הוא האמונה שכל מעשינו ומקרינו בהשגחת ה’ יתברך, יתבאר הדבר ביותר. התפילות שמתפלל האדם שלוש פעמים ביום מסייעות בידו להרגיש אמונה זו בכל שעה, שהרי כאשר הוא אומר “אתה חונן לאדם דעת”, עליו להתבונן שכל בינתו ודעתו הם מאת ה’ יתברך, ולאחר שהשריש בליבו את האמונה בדבר זה, הוא ממשיך ומבקש מהקב”ה “חננו מאתך דעה בינה והשכל”, ומשבח אותו שהוא “חונן הדעת”. וכן בכל ברכה וברכה, עומד האדם ומתבונן היאך כל צרכיו תלויים ועומדים ברצון ה’. כך עומד הוא בתפילתו ומשריש בלבו את האמונה בזה, ולאחר מכן שוב עומד בתפילה ושוב מתבונן ומחזק בליבו את אותו העניין, וממילא הוא מוסיף והולך בעניין זה, עד שזוכה להגיע לקרבת אלוקים. מטעם זה תקנו חז”ל להתפלל שלוש פעמים ביום “ערב ובוקר וצהרים” (תהילים נה, יח).

ומעתה מבואר היטב הטעם שתקנו חז”ל לפתוח את התפילה בדברי הפסוק (תהילים נא, יז): “ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, משום שסברו שראוי להתחיל את התפילה בפסוק שבו מונח יסוד כל התפילה כולה. ואמירת “ה’ שפתי תפתח” עניינה הוא הכרזת המתפלל “כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו” (דברים ד, לה), שהרי אפילו את פיו הוא אינו יכול לפתוח ללא רצון ה’, וידיעה זו היא מטרת התפילה כולה, לדעת ולזכור שכל מעשינו ומקרינו וכל המציאות כולה אינם אלא ברצון ה’.

דע לפני מי אתה עומד

איתא בגמרא (ברכות כח, ב): “תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא אמר להם וכו’ וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא”. והנה פשוט שידיעת האדם בשעת התפילה בפני מי הוא עומד, היא היא מהות התפילה. שכן רק בכך יכול הוא להרגיש את קירבת ה’ בשעת התפילה. אמנם על פי דברינו נראה, שאף אם אדם יודע לפני מי הוא עומד, אך אם אינו מרגיש בצורה מוחשית שכל מעשיו ומקריו בהשגחת הקב”ה, עדיין לא הגיע למעלה זו. רק המרגיש תלוי ועומד בכל מעשיו בידי הקב”ה ואין לו משלו כלום, הוא יכול לעמוד לפני הקב”ה ולהתפלל.

אמנם על האדם לעמול רבות בכדי להגיע למעלה זו, ומחובתו להוסיף כוונה והרגש בכל תפילה ותפילה, עד שיוסיף להתעלות ולהגיע לבחינת ‘עומד לפני המלך’, ואף אם אינו מגיע למעלה זו תיכף ומיד מכל מקום מובטח לו שלבסוף יגיע לזה, על ידי שירגיל עצמו ויאמן את מחשבתו לחוש זאת בתפלה כמה שהוא יכול. וכן מוטל על האדם גם לחנך את בני ביתו לעניין זה, וראוי להנהיג בבית לברך את ברכת המזון בכוונה ובמתינות, שאף בה יש התעוררות להרגיש כמה אנו תלויים בחסדו של מקום בכל עת, מתוך הסידור בדווקא, שכן ‘אותיות מחכימות’.

לימוד תורת ה’ מביא לקירבת ה’ ולסייעתא דשמיא עצומה

מן הראוי להוסיף בזה דבר נוסף. לא רק תפילה מביאה לקירבת ה’ ולסייעתא דשמיא מיוחדת, אלא גם לימוד התורה הקדושה, הידיעה שכל היכולת ללמוד ולהצליח תלויה אך ורק ברצון ה’, מקרבת את הלומד לה’ יתברך, וזהו מה שנאמר בתהילים (א, א- ב): “אשרי האיש אשר לא הלך וגו’, כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, ובפשטות ‘תורת ה” היינו התורה שקיבלנו מאת ה’. אמנם על פי דברינו נראה, ש’תורת ה” היינו תורה הנלמדת לאחר שמשיג הלומד כי כל מעלתו הרוחנית היא מאת ה’, עד שתורתו נקראת ‘תורת ה”, הוא מתבטל כלפי דברי התורה שלומד, ומרגיש בכל רגע ורגע כי נפלה בחלקו הזכות להשיג את דברי ה’ בתכלית התגלותם. שכיון שכך, התורה נהיית חלק ממנו והוא מתעלה ומתרומם על ידה למדרגות הגבוהות ביותר, ועל אדם בעל מעלה זו אמר דוד המלך ע”ה (שם): “אשרי האיש”.

אכן עינינו רואות, כי פעמים ויש שני בני אדם העמלים בתורה באופן שווה, ולמרות זאת האחד מהם מצליח ביותר בלימודו, והשני אינו מצליח כמוהו. והטעם לזה, כי לימוד התורה הקדושה מחייב שהלומד יקבל על עצמו את עול התורה, ובכלל זה את הידיעה שלא ‘כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’, אלא אך ורק מאת הקב”ה הייתה זאת, וממילא מידת ההצלחה בלימוד תלויה במידת השגתו במעלה זו.

רבים המעשים על גדולי ישראל בכל הדורות שזכו לסייעתא דשמיא מיוחדת לאחר שקיבלו עליהם את עול התורה, וכפי שמצינו באחד מגדולי הדור הקודם – רבי פסח פרוסקין זצ”ל, שבעת היותו עלם צעיר בישיבה לא נתייחד מחבריו בכשרונותיו. באחד הימים האזין לדברי כמה חבריו בעת ששוחחו על הסוגיא הנלמדת בישיבה, תוך שהוא מוצא לנכון להעיר על דבריהם – על פי הבנתו. אך לאחר מכן התברר שהערה זו הייתה שלא במקומה, וחבריו שהבחינו בכך זלזלו בו על הערתו. רבי פסח שנפגע עד עמקי ליבו הלך לחדרו ונתן דרור לליבו הדואב והזיל דמעות כמים על כך שאינו מצליח בלימודו, עד שנרדם על יצועו כעבור שעות מרובות של בכי. והנה בשנתו, נגלו אליו מן השמים בחלומו והבטיחו לו, שאם יקבל עליו ללמוד תורה בהתמדה רבה ובעיון גדול, אזי יצליח בלימודו. רבי פסח מיהר לקבל על עצמו ללמוד בהתמדה רבה, ומני אז החל ללמוד ביגיעה עצומה את מסכתא בבא קמא שלמדו באותה עת בישיבה, וזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת ולראות פירות רבים בעמלו, עד שהיה לאחד מגדולי התורה באותו הדור, ולימים להתמנות לראש ישיבת קוברין.

הרגשה תמידית של עמידה לפני המלך מעלה את האדם למדרגות גבוהות

הרוצה להתעלות ברוחניות ולהיות ל’בן עליה’ בכל מהותו, אין די כי ירגיש כעומד לפני המלך בשעת התפילה והלימוד בלבד, אלא עליו להרגיש זאת בכל עת ועת. ידועים דברי הרמ”א (או”ח סי’ א, ס”א) שבהם פתח את דבריו על השולחן ערוך, וזה לשונו: “‘שויתי ה’ לנגדי תמיד’ (תהילים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב”ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו וכו”, ומבואר בדבריו, שעל מנת שיגיע אדם ל’מעלות הצדיקים’ צריך הוא לראות את עצמו בכל רגע ורגע עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה, שכן עיקר עבודת האדם היא להתקרב לה’ יתברך, ואין לך קירבה גדולה יותר מאשר הרגשת העמידה לפניו. ומאחר שעניין זה הוא מיסודות עבודת האדם והמצוות, כתב הרמ”א את דברים אלו תיכף ומיד בתחילת דבריו על השולחן ערוך.

*****

הארכנו בחשיבות ההתבוננות התמידית בידיעה “כי אני ה'”, והנה זכינו לפני כמה ימים לראות בצורה מוחשית מעין דבר זה. בימים אלו חזרתי מאמריקה, ובימי שהותי שם שכרו עבורי רכב מיוחד עם כל הדברים הנצרכים לשהייה ממושכת, על מנת שאוכל להגיע למקומות מרוחקים לגייס כספים לטובת הישיבה. נהג הרכב היה גוי תושב המקום. והנה באחד מימי ראשון, בעת שהיה אמור להתקיים ‘דינר’ לטובת הישיבה, ביקש נהג זה ממעבידו לעבוד גם ביום ראשון ולהסיענו ל’דינר’ למרות שהוא יום חופש. לשאלת המעביד מדוע אינו רוצה לנפוש ביום זה כהרגלו, השיב הנהג, שבמהלך השהייה הממושכת במחיצתנו זכה להכיר מהו יהודי והבין שיש בורא לעולם, ומטעם זה הוא מעוניין לשהות במחיצתנו רבות ככל האפשר. לאחר מכן פנה אלינו הנהג הגוי, ואמר לנו בשפה עילגת ‘ברוך ה”, היה זה מרגש מאד לראות גוי שמבין מהו יהודי, ושהקב”ה ברא את העולם, והוא רוצה לברכו. הכרה זו המגיעה על ידי גוי היא קידוש ה’ גדול מאוד, ואשרינו שזכינו לזה!

באותו ‘דינר’ השתתף יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, בעל משרה מפורסמת באמריקה שבנו חזר בתשובה ולומד ב’ישיבת מיר’, ומשום נכבדותו הוא זכה לשאת בתואר ‘אורח הכבוד’, ואף נתכבד לשאת את דבריו. הנהלת הישיבה פחדה מאוד שמא ידבר בדבריו על עניינים פוליטיים הקשורים אליו, ויתגאה על הישגיו האישיים בנושאים אלו. אך לבסוף לא זו בלבד שלא דיבר על נושאים אלו, אלא הוא אמר שהדבר הנעלה ביותר בחייו הוא, שזכה לבן הלומד ב’ישיבת מיר’, אכן דבריו עשו רושם גדול מאוד בין הנוכחים, ונתקדש שמו של הקב”ה בעולם, שהוא תכלית של כל המצוות, ולפיכך כשהרמי”ם נוסעים לחו”ל לגייס כספים לטובת הישיבה, אני מברך אותם תמיד שיזכו לקדש שם שמים ברבים, שכן כל זכות הקיום שלנו היא מחמת שאנחנו מרבים כבוד שמים ברבים.

בימי שהותי באמריקה ביקרתי בישיבות רבות, והיתה לי שמחה עצומה לראות כל כך הרבה אברכים ובחורים עמלים ויגעים בתורה, שיש כל כך הרבה תורה בעולם. ביקרתי גם בישיבה בליקווד, ושמחתי לפגוש בוגרים רבים מתלמידי ישיבת מיר. ביקור בישיבה זו הוא חויה גדולה ומרגשת, מראה של אלפים רבים של אברכים ובחורים עמלים בתורה תוך כדי ישיבה באולמות מלאים וצפופים, הוא קידוש ה’ גדול מאוד. ברוך ה’, יש באמריקה ראשי ישיבות ואדמורי”ם גדולי תורה, שמנהיגים את יהדות אמריקה בחכמה רבה. אכן ראיתי באמריקה דברים גדולים שהסבו לי שמחה, אך השמחה הגדולה ביותר היא שחזרתי אליכם לישיבה…

אמנם אנחנו נמצאים עכשיו כבר באמצע מסכתא כתובות, אך כבר ראינו שאדם יכול לקבל עליו עול תורה אפילו כשהוא אוחז באמצע מסכת. יעזור הקב”ה שנזכה לקבל עלינו עול תורה, ללמוד בעיון גדול ובהתמדה רבה, ולהרגיש בכל עת שאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים, וממילא נזכה כולנו לקירבת ה’ שתביא לנו סייעתא דשמיא מיוחדת, להצליח בלימוד התורה ובכל שאר הענינים.

דברים בחובת היום דליל ט"ו

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

ההגדה דרך שו”ת הוא דין תלמוד תורה דליל ט”ו

כדלהלן

הלכות יציאת מצרים

הנה עומדים אנו סמוך לליל הסדר, ויש עלינו לעסוק ולהבין מעט בעיקר חובת הלילה הזו.

בשו”ע (סי’ תפ”א ס”ב) “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ובנפלאות שעשה הקב”ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה” (וביארו דמחמת ויש איסור להצטער ביו”ט לכך החיוב רק עד שתחטפנו שינה.) ולשון זו צריכה לשימת הלב, שהנה אחר החיוב לעסוק בהלכות הפסח כתב וביציאת מצרים ולספר בנסים ובנפלאות וכפל לשון זה מאי עניינו? דהא לכאור’ יציאת מצרים היינו בנסים ובנפלאות.

ונראה בזה דיש שני עניינים, האחד הוא עסק ההלכות השני הוא עסק סיפור נסים ונפלאות, ודברי המחבר כך הם נקראים ‘חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים’ היינו הלכות השייכות ליציאת מצרים זכירתה וכו’ ‘ולספר בנסים ונפלאות’ כלומר שיש חיוב מיוחד בליל טו’ לעסוק גם בהלכות אלו מלבד בהלכות הפסח.

ורבים מטו משמיה דהגר”ח זי”ע שהק’ מה שונה מצווה זו דליל טו’ מכל זכירת יציא”מ דכל השנה שהרי מזכירין יציאת מצרים בלילות, וביאר דשם המצווה היא זכירת הדברים בעלמא, אך כאן בליל טו’ המצווה היא סיפור, ולא רק זכרונם. עוד ביארו ע”פ דברי הגריז זי”ע שדייק מדברי הרמב”ם שלדרך סיפור ישנם ג’ גדרים הא’ בדרך שאלה ותשובה הב’ מתחיל בגנות ומסיים בשבח הג’ ביאור טעמי המצוות דפסח מצה ומרור, שע”ז כתב הרמב”ם ודברים הללו כולן נקראים הגדה.

ולפי דברים הנ”ל המבוארים בשו”ע נראה שיש בזה עוד גדר שאין הכוונה רק סיפור דברים בעלמא, כי אם עסק התורה ממש בהלכות ובסוגיא זו דיציאת מצרים, משא”כ כל השנה החיוב הוא זכירת הלב ולא עסק התורה בעניין זה.

הלכות הפסח

והנה בשו”ע (סי’ תע”ז) לגבי אכילת אפיקומן כתב “ויהיה זהיר לאכלו קודם חצות” והיינו להחמיר כשיטת ראב”ע דס”ל שזמן אכילת קרבן פסח עד חצות, ופליג בזה אר”ע דס”ל דזמן אכילתו של קרבן פסח עד הבוקר.

והוא ממכילתא (שמות פ’ בא) “דבר אחר מה העדת והחקים רבי אליעזר אומר מניין אתה אומר שאם הייתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות, לכך נאמר כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם” היינו שמצוות היום הנוהגות בליל טו’ הם עד חצות הוא זמן אכילת הקרבן. אליביה דר”א.

ותמיהה גדולה היא שכן בטור (סוס”י תפ”א) והכי איתא בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים כל הלילה, וזהו ששנינו מעשה ברבי אליעזר ורבי יהשוע שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו’ והרי לנו שרבי אליעזר ורבי יהשוע היו מספרים וכו’ כל הלילה, והא דעתו ‘שצריכים לעסוק בהלכות הפסח’ עד חצות. ודוחק גדול הוא לומר שחזר בו מדבריו.

אלא הביאור הוא שדברי המכילתא ‘עד חצות’ נלמדים מקרא דמה העדת והחקים, וזה עסק ההלכות דקרבן פסח ע”כ אר”א דהוא עד חצות לשיטתו דזה זמנו של קרבן פסח. ולכך באמת הטור שכתב דהחיוב עד הבקר מביא מקור לדבריו מהתוספתא דשם איירי בסיפור יציאת מצרים דהוא חיוב כל הלילה, ובזה יודה גם ר”א כפי שעשה המעשה עם רבי יהושע שהיו מספרים כל הלילה.

והדבר מפורש בבמש”כ האבן עזרא על הפסוק (שמות יב’ מב’) “ליל שימורים הוא לה” ואח”כ אמר שמורים לכל בני ישראל לדורותם וכו’  ויש מפרשים אותו כטעם שומרי החומות שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורת ה’ בצאתם ממצרים. וככה רמזו חז”ל הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”

ובאמת חילוק זה שר”א דאמר עד חצות היינו בהלכות פסח, אך גם לדידיה ס”ל דהחיוב בסיפור יציא”מ הוא עד הבוקר מצינו מעין זאת. בדברי האו”ש (פ”ו ה”א מחו”מ) על מה שהק’ תוס’ (ברכות ט.) לשיטת ראב”ע דדין אכילת ק”פ עד חצות, א”כ מדוע לא נעשה נותר רק בבוקר, וביארו תוס’ דקרא הכי קאמר לא תעשה דבר שיבא לידי נותר עד הבקר, שאם לא יהיה נאכל עד חצות לא תוכל לאכלו ולא לשורפו בלילה כדקאמרינן ביום וכו’ ואתי לידי נותר. וכתב שם האו”ש ליישב עוד בנוסח אחר שיש בהקרבן פסח דין אכילת פסחים וזו עד חצות, אך אחר חצות אין הוא נאסר ויש בו אכילה מדין קרבן שלמים ורק בבוקר נעשה נותר. וא”כ לק”מ ארב”ע. אלא דיש להעיר בדבריו דסתם שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ודו”ק.

הגדה דרך לימוד

וביסוד זה, אשר מלבד החיוב בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך אית לן נמי חיוב לעסוק כל הלילה בסיפור יציאת מצרים יובנו היטב ויתיישבו על בורים כל הנך דלקמן.

הנה בספר הפרדס המיוחס לרש”י (סי’ קלד’) “ת”ר חייב אדם ללמוד בהלכות הפסח עם בנו או עם בן בנו או עם תלמידו ואפי’ בינו לבין עצמו ואם היה בנו חכם שואלו ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפי’ ת”ח הבקיאים בהלכות פסח שואלין זה את זה וכו’ מה נשתנה עד כלנו מסובין” וכו’ “ובפסוקים הללו אנו מכירים שכנגד חכם ורשע תם ושאינו יודע לשאול דיבר’ תורה, חכם היודע יציאת מצרים וכל העניין אינו חוקר אלא החוקים שאנו אוכלים חגיגה ואחריה פסח ושואל מה החוקים האלה, וכו’ אף אתה אמור לו כדין וכהלכה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.

ויש ליתן את הדעת ללשון זו ‘ללמוד בהלכות הפסח’ וכן לשון זו שאם היה הבן חכם ‘שואלו’ וביותר מהו זה העניין שיהיה הוא ‘שואל לעצמו’.

עוד יש בדבריו רבותא מיוחדת לחייב ‘ת”ח הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה את זה מה נשתנה’ ויש להבין מה עניין הלכות הפסח שהיו בקיאים בהם למה נשתנה וכו’ עוד מה הס”ד לפוטרם ממצווה זו דסיפור יציאת מצרים?

ובעיקר צ”ע מש”כ התשובה לשאלת החכם עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מה זו לסיפור יציאת מצרים, כי אם להלכות הפסח.

וכבר במתני’ (פסחים פ”י ד’) “מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו” וצריך להבין לשון זו, דהוו”ל אביו מגיד לו או מספר לו כנ”ל.

וכן בדברי הרמב”ם (פ”ז ה”ד מח”ו) “וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח כיצד מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו וכו’ והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח” ולשון זו גם כן צריכה לביאור ‘והוא שידרוש’ וכן ‘המוסיף ומאריך בדרש’ והא לכאורה הכא איירי בחובת סיפור יציאת מצרים ומקום היה לכתוב לשון סיפור והגדה.

מצוות הלילה – תלמוד תורה

ותחילה נתבונן דהנה שאלת הבן החכם כתובה בפר’ ואתחנן ולא בפרשת בא שם העניין דיציאת מצרים, ובאמת הביאור דהחכם בשאילתו מבקש לידע כל התורה, וזהו שהחיוב בליל טו’ הוא עסק התורה בעניין יציאת מצרים, ממילא כששואל החכם כהיום הזה צריכים לענות לו מדיני התורה השייכים ביום זה. זוהי גם הסיבה מה שעונים לו עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מחמת שזה עניין הלילה הזה לעסוק בהלכות אלו. וסיפור יציאת מצרים אין זה סיפור דברים בעלמא כי אם לימוד ועסק התורה בסוגיא זו דיציאת מצרים.

וכאמור לעיל בביאור כפל לשון השו”ע ‘לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ובנפלאות’ דכוונתו הלכות הפסח והלכות יציאת מצרים, הוא שיש ממצוות היום לעסוק בתורה, זו גם הסיבה שנעשה הכל בדרך שאלה ותשובה היינו דרך לימוד, וכן יתיישב הלשוונות  לדרוש, מלמדו, לשאול. וכו’

והנה לגבי מצוות הקהל  כתב הרמב”ם (פ”ג מחגיגה) “ואפי’ חכמים גדולים היודעין כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתירה” וזו גם כן צריכה לביאור מה הס”ד לפטור הת”ח ממצווה זו דהקהל. אלא דאין זאת כי אם מחמת שכל עיקר העניין במצוות אלו זהו עסק התורה, א”כ אולי היה עדיף שיתעסקו וישנו פרק שאינם בקיאין בו, ולכך כתב הרמב”ם שחייבים כי לא קבע הכתוב אלא לחזק דת האמת, וזה רק מחמת שעיקר הוא חיוב לעסוק בתורה. וכן הוא בדידן מחמת שעיקר העניין הוא עסק התורה בעניינים אלו היה ס”ד שת”ח הבקיאים בהלכה יהיו פטורים, ויעסקו בפרקא אחרינא.

ומעי”ז כבר מצינו בדברי המהר”ל (גבורות ה’) שהק’ על נוסח שאנו אומרים בתחילת ההגדה “ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא” ושבח על מתן תורתינו מה עניינו לפה שאנו רוצים לספר יציאת מצרים, וכבר ביאר בשבה”ל  דזה מעין ברכת התורה, מחמת שבאים לעסוק בתורה, כן כתב רבינו ישעיה שתחילת הפרשה ההיא מברך ודורש. וזה כמבואר מחמת שאין המצווה סיפור דברים בעלמא כי אם עסק התורה בסוגיא זו.

ושורש הדברים הוא מה שבתוספתא (פסחים פ”י ה”ח) “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפי’ בינו לבינו, אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות פסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להם לבית המדרש”. היינו שזה חובת הלילה לעסוק בתורה בסוגיות אלו.

וכן הוא מפורש בדברי הרא”ש (פסחים פ”י סי’ לג’) ומנהג פשוט הוא שלא לשתות יין ופי’ הר”מ ז”ל טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקב”ה ולאבותינו עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה ישתכר, והכי אמרינן בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים כל הלילה, וזה ששנינו מעשה ברבי אליעזר ורבי יהשוע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו’

והנה דברים הללו, בהירים המה עד מאד, ויסדם כבר מרן הגרי”ז זי”ע שהק’ על דברי התוספתא הנזכרים דמאי שאטי’ דהלכות פסח למצוות סיפור יציאת מצרים, והכריח מזה דסיפור יציאת מצרים מתקיים לא רק בסיפור הנס כ”א גם בלימוד ההלכות, וע”כ חייב לעסוק בהלכ’ אלו כל הלילה. ונסתפק בזה הגרי”ז אם גם בהלכות ביעור מקיימים או רק מהלכות הפסח דתמיד נשחט.

ובזה מיישב מה עניין פלוגתתם דראב”ע וחכמים בזכירת יציאת מצרים בלילות לעניין סיפור יציאת מצרים שוודאי נוהגת בלילה, ומדוע אנו מזכירין זאת בנוסח ההגדה, ומביא גי’ מנוסח ההגדה להרמב”ם שראב”ע ‘אמר להם לחכמים’ כלומר שפלוגתא זו הייתה באותו הלילה, א”כ עשה זאת מחמת שבהלכות השייכות ליציאת מצרים מקיימים מצוות עשה דסיפור יציאת מצרים. כנ”ל ולכך מזכירין אנו פלוגתא זו בהגדה, דבעסקנו בהלכות אלו אנו מקיימין מצווה דסיפור.

וכן מה שמביא בעל ההגדה המשנה דפ”ק דברכות מעשה בר”א ור”י וראב”ע ור”ע ור”ט שהיו מסובין בבני ברק וכו’ ארב”ע הרי אני כבן שבעים וכו’ דהמימרא הזו לא קאי כלל אלילה ראשונה דפסח שאז כ”ע מודו דהמצווה היא בלילה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וראב”ע מיירי אלילות דכל השנה ומה עניינו להגדה, אי”ז רק מחמת שבהלכות השייכות ליציאת מצרים מקיימים את מצוות הסיפור. ודו”ק

וביאר שנחלקו שם אעיקר זמן הגאולה הוא הזמן דקרבן פסח, וראב”ע לשיטתו שעיקר הגאולה בלילה ולכך ס”ל דצריך להזכיר יצי”מ בלילה, אף קודם שדרשה בן זומא מריבויא דכל, וחיוב סיפור יציאת מצרים בליל פסח תלוי בזמן אכילת הפסח כדדרשו ועבור זה וכו’ א”כ שעה שהיו מספרים כל הלילה קבעו הם שזמן אכילת הקרבן הוא כל הלילה ואף שהיה עמהם שם ראב”ע רבו עליו, וזהו שאמר ראב”ע דעד שדרשה בן זומא מריבויא דכל אז הודו דאף לדעתם צריך להזכיר בלילות.

ומובן היטב סדר ההגדה שתחילה מביא זה המעשה דכל החכמים היו מספרים ביצי”מ כל הלילה, אז קבעו ההלכה שאכילת הפסח כל הלילה דמצוות סיפור תלויה בק”פ. זה מחמת שנמנו ורבו עליו על ראב”ע, עד שדרשה בן זומא מריבויא דכל אזי גם לשיטת רבנן צריכים להזכיר. ולדברים הנזכרים שפיר טפי דאף אם אכילת הקרבן עד חצות מ”מ יש דין לעסוק כל הלילה וזה גם לשיטת ר”א.

ולדברינו הנזכרים יש לעסוק בהלכות הפסח עד חצות כדברי המכילתא ושאר הלילה כדברי התוספתא שיספר עד הבוקר בסיפור יציאת מצרים, ודבר זה מודגש בדברי השו”ע ולספר בנסים ונפלאות עד שתחטפנו שינה. וא”ש.

ולפרפרת יהיה מדוקדק מה שיש מתקשים דהנה כל ענייני הסדר שאנו קוראים קדש ורחץ וכו’ הלל נרצה ויש להבין מהו ‘נרצה’, ויש שאמרו דהלל נרצה יחד המה, אך להמבואר דיש חיוב לעסוק בזה כל הלילה, יש לנו לומר דזהו מה שאנו אומרים ‘נרצה’ וזה עניין פעולה זו, להיות יושבים ועוסקים במצווה זו עד שתחטפנו שינה.

קונטרס הכנה לליל הסדר

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita

מתוך וועדים שנמסרו בפני תלמידי הישיבה הק’

מהדורה חדשה בתוספת דברים משנה זו

 הכנה לליל הסדר

הכינוס הזה הוא כינוס לשם שמים, הכנה לקראת הימים המיוחדים, ימים שנבחרנו בהם להיות לעם, והנה כל דבר שמגיע עם הכנה מוקדמת התועלת היא ללא השוואה לדבר שמגיע ללא הכנה, ולכן כמה ראוי וכדאי להתכונן לפני ימי חג הפסח הבעל”ט.

אדם שנכנס לחג מתוך השגרה וההרגל הוא יודע שאחרי מעריב צריך לעשות קידוש, ותוך כדי הסעודה הוא נזכר מה צריך לעשות וכך הוא עובר את החג הוא מפספס ומפסיד, אמנם חלילה לזלזל במצוות גם אם לא נעשו כראוי על כל מצווה מקבלים שכר, אבל הכאב הוא שע”י הכנה מוקדמת היה יכול להיות בן עליה ולהגיע לדרגות גבוהות ורק בגלל חוסר הכנה הוא מפסיד הפסד גדול, וכפי גודל ההכנה כך תגדל הצלחתנו.

הנה צריך לדעת  שיש הכנה מעשית ויש הכנה נפשית, וכדי להתכונן בצורה מעשית צריך ללמוד את ההלכות, אני לא מדבר על מה שהאריכו בספרי מוסר, יראה והחסידות, אלא לראות את המשנ”ב ללמוד את ההלכות שנוגעות לחג ואח”כ אפשר להמשיך ללמוד בספרי יראה, ידוע הנידון אם הדין ששואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום הוא רק בחג הפסח או שהוא נוהג בכל חג וחג, אבל מ”מ בפסח זה וודאי נאמר וזה מחייב אותנו ללמוד את ההלכות.

העיני בשר לו יכון לקראת אלוקינו

 וייטיב מעשיו שלושים יום קודם לפסח

ובנוסף יש לנו גם את ההכנה הנפשית, ולזה כדאי ללמוד את דברי החיד”א בספר לב דוד. ומן הראוי לשים נגד עיניו מה שכתב מורי זקני הרב החסד לאברהם זללה”ה.

כי בכל שנה שלושים יום קודם הפסח, הקדוש ברוך הוא עושה לישראל משוא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט, שיעור חלק אחד משלושים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ, כל פושעי ישראל עומדים בפתח מהיכל החיצון. והעיני בשר לו יכון לקראת אלוקינו, וייטיב מעשיו שלושים יום קודם לפסח, ובפרט בליל התקדש החג, יעורר לבו ורעיוניו, כי הלילה הקדושה הזו בחסדיו הרבים הוציאנו משעבוד הסטרא אחרא, והייתה מסילה לדבק בו יתברך ובתורתו. ע”כ. ולפי נכונות האדם ככל שנרבה להתכונן כך נזכה להיטהר עוד ועוד.

חג הפסח הוא יום גדול ועצום הוא יסוד האמונה והמשך הדורות, כלל ישראל עבר כ”כ הרבה צרות ורדיפות כל הדורות, וכל אומות העולם ידעו שיש ‘ליל הסדר’ חלקם אף עמדו בהתפעלות מרוממות החג, והיו הרבה רשעים ארורים שהעלילו עלילות דם, (זה הרי דבר כ”כ מופרך אין מקום לזה ולא צריך להביא ראיות אבל כמה אנחנו נזהרים לא לדבר ליד החיטים כדי שלא יהיה טיפת מים, ורק מתוך שנאת שונאי ישראל הם הגיעו לעלילות אלו, ארורים הרשעים האלו המעלילים וכ”ש מי שהמציא את העלילות האלו, אבל זה בא מקנאה בייחודיות של עם ישראל בליל הסדר) והיו כאלה שניצלו את ה’כל דיכפין’ והיו נכנסים לאכול בשר ודגים וכל מטעמים כולם ידעו שיש מושג של ליל הסדר, ובתקופת השואה ג”כ עמדו היהודים במסי”נ לשמור על ליל הסדר.[1]

אחי ורעי בני עלייה אני רוצה לומר לכם, אנחנו בונים בתים ומחנכים ילדים וליל הסדר זה דבר שנשאר לילדים לעולם, וחלילה חלילה אם יקרה שיהיו נפילות ל”ע אצל הצאצאים, הסדר החם ישמור ויחמם אותם א”א לתאר מה שזה משאיר, וחבל שהשטן תוקע את האף שלו בזמנים הכי קשים, אנחנו אומרים בהנחת תפילין ושלא יפתנו ולא יתגרה בנו יצר הרע, יש קשיים אבל העבודה העצומה היא להתכונן כראוי לקיים את ההלכות בשמחה ובחביבות להראות את המתיקות של המצווה.

לימוד ההלכות המעשיות

נדבר קודם על ערב פסח ואח”כ על פסח, יש לנו הרבה מצוות הלוואי שילמדו את כל הלכות פסח מתכ”ט עד הל’ יו”ט, אבל לא תמיד מספיקים הכל אז רציתי להציע שלכה”פ ילמדו את ההלכות שממש נוגעות למעשה, להתחיל סימן תכ”ט עד תל”ה ועד בכלל, אח”כ סימנים – תמ”ג תמ”ד תמ”ה ורצוי גם תמ”ו, לאחמ”כ חובה ללמוד סי’ תנ”ד סעיף ד’ עם המשנ”ב בענייני ממונות ואח”כ סי’ ת”ע עד סוף הל’ פסח כולל ספירת העומר, ולמי שיש פנאי כדאי גם ללמוד  את סימנים תמ”ב תמ”ז תנ”א, ועוד צריך ללמוד את סימן תקכ”ט – דיני שמחת יו”ט, וכן הלכות יו”ט ובשנה זו במיוחד ראוי ללמוד סי’ תקכ”ז הל’ עירוב תבשילין – ומי ייתן שיזכו ללמוד את כל ההלכות.

מי שלומד את גמ’ פסחים זה מצוין, אבל חייבים גם ללמוד את ההלכות, וע”י לימוד ההלכות יש גם כוח טבעי וגם כוח סגולי, באופן טבעי מי שלומד יודע והוא מרגיש קשר לכל הלכות החג, אבל יש גם ענין סגולי, כתוב בספרים שהאור של המצווה טמונה בהלכות המצווה, ואם לומדים את ההלכות זה משפיע על האדם ויש טעם אחר בחג.

עצה טובה לחינוך הילדים, ילדים שלומדים משניות תלמדו איתם משניות פסחים, אח”כ בליל הסדר הילד יקשר בין מה שהוא למד למה שהוא רואה עכשיו וזה ייתן לו לחבר את הלימוד למעשה שזה דבר מפליא, ומי שיותר גדול אפשר ללמוד אתו ערבי פסחים, וזה לא יסולא בפז, ומי שיכול ללמוד קצת טור, שו”ע ומשנ”ב זה מפליא פלאות, ע”י זה נכנסים לחג ברוממות הנפש שאין לשער ואין לתאר.

השראת אווירה נעימה בבית

מטבע הדברים בערב פסח יתכן שיהיה לחץ בבית, אבל צריך לתת אווירה טובה, יש הלכה מפורשת לא לזלזל בנשים כשהם מנקות את הבית, בד”כ הבעל אומר לאשה מה את צריכה להילחץ וכו’, צריך להיזהר מזה מאוד, (היה רב חשוב שאשתו אמרה לו, אם נסמוך עליך ואתה תעשה את הפסח, יהיה אסור להיות בבית בפסח) אלו הם הנשים צדקניות שלנו, נכון אפשר להרגיע אבל לא לזלזל ח”ו, וצריך שתהיה שיתוף פעולה בעבודות הבית, אני לא מתערב כמה אין בזה כללים, צריך מצד אחד להתמיד וגם לעזור, מי שיש לו בנות גדולות שהם גם עוזרות יכול יותר להתמיד, אבל כ”א חייב לקבוע עיתים לתורה.

נתאר לעצמנו אם האשה חלילה יושבת ואוכלת כל הערב פסח, והוא רומז לה שצריך לנקות והיא אומרת לו, הרי מדאורייתא בביטול סגי, ופרורים ממילא בטלי, וגם מוכרים לגוי… הרי ברור שכ”א רוצה להאשה תכין את הבית לחג הפסח, אז אדרבה מוכרחים לתת הרגשה טובה בבית.

היו הרבה ילדים של”ע לא הלכו בדרך שההורים רצו, ואחת הסיבות היא, שהם ראו את השבת והחג כדבר מלחיץ, צריך לתת את החביבות של המצווה בבית שתהיה הרגשה טובה ונעימה, אבל להיזהר מאוד לא להיות לייט, כי הבנים כבר מקלים יותר מהאבא ח”ו, אלא אדרבא כשהבן רואה את האמת של האבא והיראת שמים עם מתיקות עם תחושה של אשרינו מה טוב חלקנו, והוא אומר לילידם ב”ה שאנחנו יהודים, ולא הפשט שזה קל, אלא שמחים על העבודה ועל הטרחה שלנו למען כבוד שמו, זה עושה טוב לילידים יותר מהכל.

לאחר כל ההכנות מגיעים לליל הסדר, כל שנה צריך להשתדל לישון בערב ליל הסדר כדי להיות ערניים ולקיים את המצוות כראוי, וכן לדאוג שהאשה תישן שלא תבוא תשושה אחרי כל עבודות הבית.

האדם נפעל כפי פעלו

בהגדה אנחנו אומרים, יכול מראש חודש ת”ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת”ל בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ולכאורה א”כ מדוע לא כתוב בפסוק בלילה ההוא, ומדוע כתוב ‘ביום ההוא’, ואפשר לומר שהכוונה שליל הסדר הוא לילה כיום יאיר, הוא לילה גדול מאוד, וכל שנה מתעורר ההתעוררות שהייתה בליל הסדר הראשון, וצריך לעורר את הילדים לזה.

ועצה טובה למי שיכול להספיק ללמוד את החינוך שמסביר לנו את שורשי המצוות, וממצווה ה’ החינוך מתחיל להסביר את המצוות של חג הפסח, בעלי המוסר אומרים שהפשט בשורשי המצווה שזה בא להוסיף טעם בקיום המצווה כי הרי עצם קיום המצווה היא משום שכך ציוונו הבורא, אבל הקב”ה רוצה שנדע מה הוא רוצה מאתנו.

ולמשל מצווה ה’ – שחיטת הפסח כ’ החינוך: כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים. וזה גם ביאור מצווה ו’ אכילת הפסח, ובמצווה ז’ כ’: וזהו שנצטווינו לאכלו צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבשל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזיכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות.

וכן במצווה ח’: וזה שנצטווינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו שיישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכר ולקבע בלב, שבאותו זמן גאלנו השם יתברך ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדלה.

ובהמשך במצווה ט”ז לגבי ועצם לא תשברו בו, הביא החינוך: ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כוהנים וגוי קדוש ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ובהמשך מצווה זו מאריך החינוך ביסוד גדול וכלשונו כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעלו ודיברנו בזה בעבר ומאוד חשוב ללמוד את החינוך הזה.

והיות ויש השפעה של היום ההוא שנהיינו לעם, אז כ”א צריך לדעת מי הוא – אתה בן מלך, תדע מי אתה, אצל החסידים היו אומרים שליל ה’סדר’ יש בו משמעות של לשון סדר, שעל ידי לילה זה אפשר לסדר את כל השנה, תראו איזה לילה גדול זה, ויש עוד הרבה מה להוסיף ומי שיכין את עצמו נפשית והלכתית אין לתאר את התועלת שתהיה לו בע”ה.

לילה כיום יאיר

אני רוצה להגיד לכם יסוד שאנחנו חוזרים עליו תמיד, אדם צריך לדעת שתמיד מאוחר אבל אף פעם לא מאוחר מדיי, היה פעם אחד ששאל את רבו מאיזה גיל עליו להתחיל לחנך את בניו, והוא רצה לרמוז לו שצריך לחנך את עצמו לפני החתונה אז הוא ענה לו כבר אחרת את הזמן, אבל אנחנו לא אומרים ‘כבר הפסדת’ נכון שאסור לדחות, צריך לתפוס עכשיו, כמה שיותר צעירים אבל אף פעם לא מאוחר מדיי.

הקב”ה נתן לנו תורה ומצוות, ונתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, כדי שנוכל לקבל את כל האמונה הטהורה ולהנחיל לילדים שלנו, וכל חג עם הייחודיות וההתרוממות שבחג.

צריך לדעת לקיים את מצוות הלילה בהידור, יש מצוות דאורייתא ויש דרבנן, אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים הם מצוות דאורייתא, ומרור וארבע כוסות הם דרבנן, הלוואי שמשיח יבוא וגם מרור יהיה דאורייתא ויהיה לנו גם קרבן פסח, וכל ברכה וברכה זה עוד מצווה דרבנן, ובתוך מצוות הלילה יש לנו גם מצוות תמידיות כגון אמונה, וכמובן יש עוד מצוות כחסד וכיבוד אב ואם, וכל מצווה שאדם עושה זה עוד רצון ה’ ועוד נחת רוח.

לפי גודל חביבות המצווה יגדל השכר

עלינו לדעת מה שאומר הרמב”ם: אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רב עוונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדם ועמורה כי רבה, וכן כל העולם כלו אם היו עונותיהם מרובין מזכויותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה’ כי רבה רעת האדם, ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות. (תשובה פ”ג ה”ב).

ואפשר לקרב דבר זה לשכל ע”פ דרך הפשט, שכל מצווה השיקול הוא איך עושים אותה, אחד מקיים מצווה בהידור מעשי ולבבי – כמו שכתוב בספר חרדים כיצד צריך לקיים את המצוות – אחד עושה מתוך קושי ולפום צערא אגרא, ואחד עשה בצורה חביבה פחות, לא שייך להשוות את האחד לשני, ומי שמקיים מצווה עם כל השלמות המצווה הזאת יכולה להכיל הרבה עברות.

וח”ו גם בהפך אחד שעשה עברה מובא ממרן הקדוש ר’ איצל’ה מפטרבורג ששנים שעשו עברה אחד נאנח והשני לא, שניהם צריכים תיקון ותשובה, אבל ההבדל ביניהם הוא יותר משמים וארץ וכך היא גם המשמעות של עברה שנעשית בחשק גדול שמשקלה רב יותר מכמה מצוות.

כתוב בפסוק (שמות לב, ז) וידבר ה’ אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, ואח”כ כתוב (פסוק יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וכו’ ויחר אף משה וכו’, ולכאו’ מה התחדש למשה כעת והרי הקב”ה כבר אמר לו כי שיחת עמך, ומסביר הספורנו: כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות.

הנה בעצם ההכנה למצווה שאנחנו מתכוננים ורוצים כולנו שנוכל לקיים את המצוות בהידור רב, זה כבר מראה חביבות למצווה, ואשריו ומה טוב חלקו של מי שיתכונן למצווה.

כאילו הוא יצא ממצרים

והבאנו את דברי החינוך שכל מצוות החג הם זכר ליציאת מצרים, אבל יש מצווה מיוחדת שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ומצווה זו היא עבודה לא פשוטה, וידוע שמרן הרב מבריסק היה מתאמץ על מצווה זו ביותר, הלוא המילה ‘חייב’ מחייבת אותנו עד מסירות נפש.

בהגדש”פ אנו אומרים ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים, ויש שואלים וכי אין שינויים בעולם ועד היום היינו משועבדים כעבדים למצרים, ואמנם י”א שהשעבוד היה שיעבוד בנפש, הרי כשמשה רבנו הראה למצרים את האותות והמופתים הם גיחכו כי במצרים זה שיא הכישוף ולא היה להם חידוש מה שעשה משה, והשעבוד הזה היה ממשיך עד היום.

בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון

ידועים דברי הרמח”ל בענין זה: שורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה עפ״ז נצטווינו בחג לזכור יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש״ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, וע״כ נתחייב באותם העניינים כולם. (ד”ה ד, ז).

וכדברים האלו כותב האור החיים על הפסוק קל מוציאם ממצרים וכו’ וז”ל: אמר מוציאם ולא הוציאם, הגם שרז”ל אמרו (ברכות לח.) דאפיק משמע והוכיחו מכאן אף על פי כן יותר משמע לשון עבר אם היה אומר הוציאם ונראה על דרך אומרם ז”ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה ונוספים בעם בני ישראל והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו א-ל מוציאם כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר (במדבר כב, כג).

ודברי האור החיים מתאימים למה שהבאנו מהחסד לאברהם כי בכל שנה שלושים יום קודם הפסח, הקדוש ברוך הוא עושה לישראל משוא פנים. א”כ מלבד החובה לזכור את יציאת מצרים, אנו מוכרחים לדעת כי בכל שנה יש לכל אחד ואחד יציאת מצרים משלו, מהגלות האישית שלו, וכמה צריך להתקרב לקב”ה בזמנים אלו, ההזדמנות המיוחדת הזאת היא ממרגשת עד מאוד.

והעצה היא מלבד מה שכל אחד לומד את ההלכות שילמד גם עם הילדים, כן ראוי ללמוד את נוסח ההגדה לפני החג בכדי שנהיה מוכנים בליל הסדר בשעה שאומרים יחד את ההגדה, מובא שהחת”ס הקדוש אשר מי כמוהו קם בדרוש, היה מסביר ביידיש לילדים לפי הבנתם את כל הניסים שהיו ביציאת מצרים, כדאי לראות את המדרש בפרשת וארא שמדבר על עשרת המכות, היום יש ב”ה הרבה ליקוטים של מדרשים שאפשר לעיין בהם, אבל אם אפשר כדאי לראות במקור – במדרש בפנים, וודאי שלא לעיין בשעת מעשה בליל הסדר במדרשים מוכרחים לבוא עם ידיעות.

מדה כנגד מדה

יש להתבונן מדוע לא הביא הקב”ה מכה אחת גדולה וארוכה על מצרים שתגרום להם להוציא את בנ”י, ולמה צריך עשר מכות שונות, ופירש רש”י: ויש טעם בדבר באגדה, בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו, בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם, כסדר מלכות כשצרה על עיר בתחילה מקלקל מעיינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו’ (שמות ח, יז).

ויש עוד טעם לסדר המכות וזה מובא במדרש רבה ובתנחומא שהנהגת הקב”ה היא מדה כנגד מדה, ומעניין שגם המצריים ידעו את ההנהגה של הקב”ה שהיא מדה כנגד מדה כמבואר בגמ’ בסוטה: א”ר חמא ברבי חנינא באו ונחכם למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש כתיב כי הנה ה’ באש יבא וכתיב כי באש ה’ נשפט וגו’, בחרב כתיב ובחרבו את כל בשר, אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב”ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח זאת לי וגו’ והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו. (יא, א).

התבוננות נוספת מובאת בחיי עולם למרן הסטייפלער, שכל מהלך יציאת מצרים הייתה כדי להראות לעם ישראל שהקב”ה הוא יחיד ומיוחד והכל בידו יתברך, ובעשר מכות הי”ת הראה לנו שהוא שליט על כל חלקי הבריאה, ברצונו יהיה דם וברצונו מים, ובאותו כוס יתכן שחצי יהיה מים וחצי דם, וכן הוא שליט על כל הבריאה על הבכורים שברגע אחד מתו, על העופות ועל החיות וזה התכלית של יציאת מצרים לדעת שאין עוד מלבדו, והוא לבדו השליט.

הקב”ה הראה שליטתו במצרים – שיראו את חן העם

וממשיך בחיי עולם להסביר פלא נוסף שהיה במצרים, הרי כתוב: ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים וכו’ ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו’ (שמות ג, כא, כב) וכן בפרשת בא: דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וכו’ כלי כסף וכלי זהב. (יא, ב).

וענין זה שהקב”ה נתן את חן העם בעיני מצרים, הרי היא נקודה עצומה למתבונן לראות את הפלא הגדול שהקב”ה שליט על הטבעיים של בני אדם, וכאן אנו רואים דבר מפליא שהגם שלכל אחד יש בחירה אולם יש פעמים שהשי”ת מכוון את האדם לדבר מסוים, וכמבואר מהפסוק במשלי: פלגי מים לב מלך ביד ה’ על כל אשר יחפוץ יטנו (כא, א) הגם שיש בחירה לכל או”א אולם מה שנוגע למלכות הקב”ה מטה את המלך על כל אשר יחפוץ.

כלל ישראל עבדו בעבודת פרך הם היו פשוט עבדים שחורים, ופתאום הם מתחילים לזקוף את קומתם, הם מתחילים להתרומם, מאז שהתחילו המכות התחילה הצלתם של ישראל היות והמצרים התחילו להיות מושפלים, עד שהגיע מצב שהיהודי בא לצאת ממצרים, ובמקום שייקח את חפציו וייצא הוא הולך למצרי ומבקש ממנו כלי כסף וזהב, והדבר המתבקש שהמצרי יסלק אותו בלא כלום, אולם ע”ז כתוב וה’ נתן את חן העם.

ומצאנו עוד בגמ’: וישאלום, א”ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא”ד בעל כרחם דישראל מ”ד בעל כרחם דמצרים דכתיב ונוות בית תחלק שלל מ”ד בעל כרחם דישראל משום משוי. (ברכות ט, ב). מדברי הגמ’ אנחנו רואים עד כמה מצאו חן בעיניהם עד שלא היה להם מקום על החמורים בכדי לשאת את כל כלי הכסף והזהב.

ויעויין ברש”י שכתב עוד יותר בענין הזה: וישאלום אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך (שמות יב, לו). אנחנו רואים שהמצריים עוד הוסיפו על מה שביקשו בנ”י.

אין עוד מלבדו

בכ”א אנחנו רואים שתי דעות בגמ’ אם בע”כ של ישראל או של מצרים, ובין כך ובין כך ובפרט אם נאמר שבע”כ של ישראל הרי כתוב בפרשת בשלח: ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו (יד, ה). וברש”י: ויהפך נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום. כלומר שהמצרים הבינו מה נעשה להם ועכשיו הם מנסים להחזיר לעצמם את כספם ורכושם, ומתברר שבזמן שהם הביאו לבנ”י את הכסף והזהב זה ממש לא היה מתוך רצון לתת להם מתנות ומה הייתה ההו”א שלהם בזמן שהם נתנו.

אלא אנחנו רואים עוד עומק בכך שאין עוד מלבדו, השליטה של הי”ת על כל הבריאה, הקב”ה הראה לנו איך אפילו הבחירה של מצרים תשתנה לטובת בנ”י עד שהם יתנו להם עוד ועוד כסף וזהב, ע”י זה שהם ימצאו חן בעיניהם, ומזה נלמד שהכל בידו ית’ והוא שליט על כל הטבעיים, ומה שיש לאדם יכולת לעשות מה שהוא רוצה, זה בחירה שהקב”ה נתן לו כדי לבחור בין טוב לרע, אבל זה רק כל זמן שהקב”ה נותן את הבחירה ויש מצבים שניטלת מהאדם זכות הבחירה, וכמו שמצאנו אל פרעה שהכביד את ליבו, (ומאריכים בזה הרבה עד כמה היה לפרעה ביטול הבחירה, ואכמ”ל), ובזה הקב”ה הראה לע”י שאין עוד מלבדו.

בכל מקום ומצב מוטלת עלינו חובת עבודת היום

אני רוצה לעמוד על נקודה נוספת, ישנם אברכים שיש להם ב”ה כבר כמה ילדים ורוצים לעשות את הסדר בביתם, וקורה שההורים רוצים שיבואו אליהם, ולפעמים יש גם סבים וסבתות שמזמינים את כל הצאצאים, אבל האברך הזה רוצה להיות בבית הוא אומר לעצמו מה אני יעשה שם בליל הסדר ההמוני.

צריך לזכור, איפה שאתה נמצא שם אתה צריך לעבוד את ה’, קשה להיכנס לפרטים יש הרבה שאלות אבל דבר אחד צריך לזכור איפה שלא תהיה שם צריך לעבוד, וכבר הזכרנו כמה פעמים את מה שאמר החפץ חיים הקדוש על הפסוק של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד שם אדמת קודש וכו’, אומר הח”ח שפסוק זה מדבר על כל הדורות, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כל מקום שאתה נמצא שם זה העבודה שלך, והלוואי שנוכל לנצל את הכי טוב שיכול להיות.

יש רבים שרוצים להיות בבית אבל מחויבים להיות במקום כזה או אחר, זה אולי קשה אבל שם תהיה העבודה, לא לחיות בצורה של אשליית היצר, אני פטור כי נקלעתי למקום שאני לא רוצה, אין דבר כזה אנחנו מוכרחים לעבוד בכל מצב, ההרגשה צריכה להיות אני עושה מה שאני יכול ואז תראו פלאים, בכל מקום שאתה נמצא הקב”ה שם, מלוא כל הארץ כבודו.[2]

כל צרות הגלות הם סיבה לישראל להושיעם תשועת עולמים

כעת נראה את לשון הרמב”ם על סיפור יציאת מצרים: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן. (פ”ז מחו”מ ה”א). עוד כתב הרמב”ם: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ‘ואותנו הוציא משם’ וגו’. ועל דבר זה צווה הקדוש ברוך הוא בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחרות ונפדית (שם הלכה ו).

וכן לשון רבנו מנוח: וזהו שהתקינו לומר אח”כ בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו וכו’, ובזכירה הזאת תהיה יראת ד’ על פניו תמיד בראותו השגחת ה’ שהייתה בישראל ולא יסור לבו ממנו ית’ לעולם, ואם יצר לו זמנו מאד יבטח בה’ מקווה ישראל מושיעו בעת צרה, וכמו צרת גלות מצרים הייתה סיבה להיטיב להם באחריתם, כן כל צרות הגלות הזה הם סיבה לישראל להושיעם תשועת עולמים. (רבנו מנוח על הרמב”ם בפ”ז מחו”מ ה”ה). מרגש עד מאוד, אנחנו נמצאים כעת בהכנה לגאולה, צריך להגיד לילדים אנחנו הולכים להיגאל הקב”ה הבטיח לנו שנגאל, וכמו שבשעבוד מצרים לא היה נראה שיש תקווה ובסוף יצאנו.

וכדברי הספורנו בפרשת מקץ: ויריצוהו מן הבור כדרך כל תשועת ה’ שנעשית כמו רגע כאומרו כי קרובה ישועתי לבוא, וכאומרו לו עמי שומע לי וכך היה ענין מצרים כאומרו כי גורשו ממצרים וכן אמר לעשות לעתיד כאומרו ופתאום יבא אל היכלו האדון.

החובה לקיים דברי חכמים

הגמ’ בנדרים מביאה: אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה ורוי אמר לה הימנותא בידא דההיא איתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת. (מט, ב). רבי יהודה עבר את כל העבודה של ספירת העומר והכנה לקבלת התורה מתוך הכאב והעיקר לא להפסיד את מצוות חכמים, אבל וודאי שאם זה מצב של נפל למשכב וזה כבר לא דרך חרות לית לן בה וכדברי המשנ”ב סי’ תע”ב סעיף י’. וכמה מרגש המסירות נפש בשביל קיום המצווה.

אחרי כל המצוות של ליל הסדר אזי אנו שמחים מכל עבודת היום, ואין לנו מושג כמה שהמשפחה והילדים קיבלו מהדוגמא האישית החיה והמרוממת בכל המצוות, והלוואי שלא תהיה באמצע כל התכנית היפה הזאת מריבה בין שני ילדים וכד’  ובכ”ז צריך להתאפק ולהעביר לא לתת ליצר הרע לשלוט.

חסל סידור פסח

אחר כל זאת מגיע הזמן לפיוטים, זה נחמד אבל רק כמה שהילדים יכולים לסחוב, כל הניסים שהיו בלילה הזה מאברהם אבינו ועד יציאת מצרים, זה תוספת למי שיכול.

ורציתי לומר לאחי ורעי הרגשה שהייתה לי בשנים האחרונות להסביר איך נכנס לליל הסדר הפיוט של אחד מי יודע, וידוע מבעל התניא זי”ע שהמשיל לאדם שיש לו עת שמחה והוא מוציא את כל האוצרות שיש לו ומראה אותם לבניו וידידיו, כן הוא הלילה הזה של  ליל הסדר אנחנו מראים לכולם את האוצרות והמעלות הרבות שיש לנו.

אמנם הווארט הזה מסביר את אחד אלוקינו, שני לוחות הברית, שלשה אבות וכו’ שאלו הם מעלות של בנ”י על שאר האומות אבל בתשעה ירחי לידה מה המעלה של כלל ישראל, והתעורר לי לפי הגמ’ בנדה: ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה ואומר בסוד אלוה עלי אהלי מאי ואומר וכי תימא נביא הוא דקאמר ת”ש בסוד אלוה עלי אהלי, וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. (ל, ב).

כל אחד היה במעי אמו, וכל הש”ס וכל התורה כולה היה אצלנו, וכשיוצאים לאוויר העולם בא מלאך סותר על פיו ושוכחים, ומקשה הגאון זי”ע למה באמת מלמדים את התינוק הרי משכיחים לו את לימודו, ומסביר שנותנים לו את הכוחות והיסודות ואומרים לו לזה אתה מסוגל, ועוד מובא בשם הגר”א זי”ע שאחרי מו”ע באים מלאכים ובודקים מה האדם יודע ממה שלמד, ולכן נכנס הענין של תשעה ירחי לידה לרמז שבלילה כה גדול נעשה שטייגען גדול כדי שנלמד את מה שלימדו אותנו.

צריך לזכור לקום בבוקר בזמן, לומר הלל בשמחה, וכל הפסח להיות בהתרוממות הרוח, ונסיים שנזכה שהקב”ה יגאל אותנו, פתאום יבוא, אשרי מי שמתכונן שלא ייבוש ולא יכלם, ואם הוא בדרגה של רצון להתעלות אז כשהמשיח יבוא הוא יהיה בדרגה גבוהה יותר, הבא לטהר מסייעים אותו, הקב”ה יעזור שננצל את החג כראוי וללא הפרעות ונזכה לבניין ביהמ”ק ולהקריב קרבן פסח, ונהיה עבדים נאמנים לקב”ה.

נכתב כהבנת אחד השומעים

[1] היה פה בישיבה מנהל משק יהודי ניצול שואה קראו לו ר’ צבי, הוא היה אדם נחמד ויקר עם לב זהב, וסיפר לי שבתחילת שנות השואה הוא היה בצ’כיה ואסור היה לעשות שום דבר דתי, והסתכנו בכניסה לבית הסוהר, ר’ צבי לא וויתר על מצות לחג הפסח, והיות שהוא היה חייל התאפשר לו לאסוף קמח ולאפות מצות, אח”כ הלשינו עליו ונכנס לבית הסוהר, ובתקופה שהיה בבית הסוהר נכנסו הנאצים לצ’כיה והוציאו להרג את כל היהודים שהיו שם, ובגלל שהיה צריך לרצות עונש מאסר לא לקחו אותו ובכך ניצל, לשאלתי מי הלשין עליו הוא ענה, מלאך.

[2] תוספת דברים שאמר מורנו המשגיח שליט”א בשנה שעברה.

מדי דברי בו, במאמר המוסגר אני חייב להגיד לכם שהייתה עכשיו התעוררות גדולה וזה לא קשור לפה אבל אני לא יכול להתאפק, ביקשו ממני לכתוב לאיזה מקום על מטפלים רגשיים שמנתקים זוגות מההורים, רשעים, יכול להיות מצב שהורים מלחיצים ולא שייך כבר להמשיך אבל צריך לזה ב”ד של כ”ג, ללכת לעשות מזה שיטה פשוטה לנתק זוגות מהורים, ה”י, היו מטפלים ששאלו רב אבל הם שאלו רק מה שהם רצו לשאול, וגם אחרי שהם כבר שאלו הם עשו פי עשר ממה שהרב אמר.

אם יש מתח עם ההורים והלכים לטיפול אצל פסיכולוג צריך לדעת שפסיכולוג יכול גם לגרום לאדם להתאבד, פתאום אין טלפונים פתאום אין קשר, למה כי המטפלים האלה פועלים מרצון של שליטה על הזוגות, כל היופי הוא עם ההורים יחד.

בא אלי אדם חשוב מאוד ואמר לי בקול בוכים, החתן שלי אני אוהב אותו כבבת עיני ופתאום הוא נעלם, מה קרה הוא התייעץ ואמרו לו בטיפול אל תהיה בקשר עם ההורים, אח”כ לא יודעים למה יש צרות ה”י, הלוא איתא בקידושין השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום.

אם יש דברים חריגים צריך להתייעץ עם רב, זה כל היופי שלנו שלשלת הדורות, אם יבוא המקנטר ויגיד לי אולי אתה מדבר מתוך סבל וכאב פרטי, אומר לו, אודה ה’ בפי רבים ב”ה כל הילדים שלי אנחנו קשורים בלב ונפש, לא סבלתי בעצמי, אבל אני כואב עם אחרים בסיפורים שלהם, צריך להתפלל לה’ שהמצב יחזור לאיתנו.

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ובפשטות הכוונה שאפשר לקיים את מצוות סיפור גם בסיפור בקיצור, אלא דיש הידור להאריך דהרי זה משובח, וכן כ’ הרמב”ם בפ”ח ה”א שמצוה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט”ו בניסן וכו’, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח, ובהמשך בה”ד כתב, שידרוש בפרשת ארמי אובד אבי, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח, וא”כ האריכות בסיפור הוא רק הידור והרי זה משובח.

אך בטור ובשו”ע בסי’ תפ”א איתא, חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקב”ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה, ולא הזכירו ענין הרי זה משובח, ומקורו מדברי התוספתא שהביאה הרא”ש, וצריך לבאר מהו שיעור זה דעד שתחטפנו שינה, דמחד גיסא הרי משמע שלהאריך בסיפור הוא רק הידור, וא”כ מ”ט חייב עד שתחטפנו שינה, ואם יש חיוב כזה, אזי מהו הפטור כשחוטפו שינה, גם צריך לדון, דמה יהיה אם אח”כ יתעורר, האם יתחייב כעת, או שכבר נפטר ושוב לא יתחייב, וכן הוא משמעות הדברים, ורק דצ”ב גדר הדין.

ונראה דדעת הרא”ש דמקורו מן התוספתא, היא לא כהרמב”ם, אלא דיש חיוב גמור עד שתחטפנו שינה, וביאור הדבר הוא עפ”י יסוד מדברי המהר”ל, דענין סיפור יציאת מצרים הוא מחיובי הכרת הטוב, ושונה מחיוב הזכרת יציאת מצרים בכל יום, דשם הוא ענין השרשת האמונה, ולזה צריך להזכיר בכל יום, אך בליל הסדר הוא מצוה לספר ולהכיר טובה ולהודות על הניסים שנעשו במצרים.

וסיוע ליסוד זה יש מדברי הרמב”ם בספר המצוות (מ”ע קנ”ז), בעשה דסיפור יציאת מצרים, שכתב וז”ל: “וכל מי שיוסיף במאמר, ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו, יהיה יותר טוב, כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” עכ”ל.

ומשמעות דברי הרמב”ם, דגם על על ההלל שאומרים בסדר ההגדה, נאמר כל המרבה הרי זה משובח, וזהו כדברינו דחיוב הסיפור הוא ענין הכרת הטוב, וא”כ ההודאה הוא חלק מחיוב סיפור יציאת מצרים, ולכן גם על ההודאה נאמר כל המרבה הר זה משובח.

ומעתה יתבאר מה שחייב לספר עד שתחטפנו שינה, דכשמספרים ומדברים בגבורות השם, א”א להפסיק, שייראה כאילו אין יותר מה לשבח, ולכן כדי שלא להפסיק חייב לספר עד שתחטפנו שינה, שאז אינו מפסיק, וא”כ יוצא שמצד עצם החיוב של סיפור יוצא גם בקיצור, אך כיון שא”א להפסיק, שוב חייב לספר עד שתחטפנו שינה, ולזה אפשר גם לעסוק בהלכות הפסח כדברי התוספתא, אף דאין עסק בהלכות הפסח מגוף הסיפור, אך מ”מ עסק בהלכות הפסח נחשב שאינו מפסיק, וכשישן ואח”כ התעורר שוב אין חייב לחזור ולספר, כיון שכבר יצא ידי חובתו.

ויש לסייע לעצם היסוד, דאין לומר דדעת התוספתא דיש חיוב לספר כל הלילה מצד עצם חובת סיפור, דהרי לא מצינו חיוב להתחיל בסיפור מיד בתחילת הלילה, דהרי לא נזכר למהר רק משום שלא ישנו התינוקות, ומוכח דמשום חיוב סיפור אין צריך לספר כל הלילה דווקא, ורק שאסור להפסיק וכמש”נ, ולראיה זו עוררני חכם אחד.

 

במצות והגדת לבנך

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד’ לי בצאתי ממצרים (שמות י”ג ח’), וברמב”ם (פ”ז מהל’ חמץ ומצה ה”ב) כתב: “מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך”, ויש לדון האם מקיים מצוות סיפור יציאת מצרים ע”י שמספר לבן שאינו שואל, ובגמ’ פסחים דף קט”ז על דברי המשנה שאם אין דעת בבן לשאול אביו מלמדו, איתא שם, ת”ר חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ומבואר כאן דאמנם יש חיוב ללמד את הבן אף אם אינו שואל, אך מצוות סיפור יצ”מ דהוא דרך שאלה ותשובה לא מקיים, ולכן אמרו בגמ’ דאם אין הבן שואל צריכה האשה לשאול, כדי שיקיים סיפור שהוא דרך שאלה ותשובה.

אכן ברמב”ם בה”ג משמע לא כמו שכתבנו, דהרמב”ם כתב אין לו בן אשתו שואלתו, ומשמע דכל זמן שיש לו בן ואף שאינו שואל, מ”מ מקיים מצוות סיפור ואף לא דרך שאלה ותשובה, ורק כשאין לו אפשרות קיום ע”י סיפור לבן, שם אשתו שואלתו, ויוצא דדרך שאלה ותשובה לא נצרך לקיום מצוות סיפור כשמספר לבנו, וזה נתרבה מוהגדת לבנך דמצוה להודיע לבנים אף אם לא שאלו, והיינו דגם כך מקיים מצות סיפור ע”י הודעה לבן, וכאמור דזה צ”ב דמדברי הגמ’ לא משמע כן, ומנין מקורו של הרמב”ם לסבור לא כמשמעות לשון הגמ’, וצ”ע בזה.

ונראה להוסיף בענין זה, דאף דמקיים ע”י סיפור לבנים את חובת סיפור יציאת מצרים, ולהרמב”ם כאמור מתקיים זה בבן אף לא דרך שאלה ותשובה, אך זה נראה פשוט דאף אם יספר לאחרים דרך שאלה ותשובה, מ”מ לא נפטר לספר לבנו, ומשום דסיפור לבנו אינו רק משום חובת סיפור, דהרי כדאמרן מהגמ’ משמע דלא מקיים בבן מצוות סיפור כשאינו שואלו, וא”כ מהו ענין אביו מלמדו דאיתא במשנה, וע”כ דיש דין ללמד לבנו את ענין יציאת מצרים ואף ללא דין סיפור.

ולהגדיר הדברים, נראה בהקדם מה שיש לדקדק בדברי הרמב”ם, דבהל’ א’ הביא הדין דמצווה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט”ו בניסן, שנא’ זכור את היום הזה אשר יצאתם וכו’, ובה”ב הביא הדין דמצווה להודיע לבנים אפילו לא שאלו, שנא’ והגדת לבנך וכו’, ובסוף דבריו שם כתב, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו ע”י משה רבינו וכו’, עכ”ל. ויש לשאול דמ”ט נזכר ברמב”ם שנעשו ע”י משה רבינו, ובה”א לא הזכיר כלל את משה רבינו, ומשמע דבסיפור לבנים יש להזכיר את הדבר שהניסים נעשו ע”י משה רבינו, ומשא”כ בעצם חובת סיפור אין ענין להזכירו.

ומבואר מזה דחלוק ענין הגדה לבנים מחובת סיפור, דענין סיפור יציאת מצרים ידוע לפרש דהוא מעניין הודאה ולא עניין סיפור שבחי ה’, וראש המדברים בזה הוא המהר”ל בגבורות ד’, שכתב לשאול דהיכן מצינו מצוה להרבות בשבחי ד’, הרי כתוב מי ימלל גבורות ד’ ישמיע כל תהלתו, ודרשו חז”ל דרק מי שיכול להשמיע כל תהלתו ימלל גבורות ד’, ואין בשר ודם יכול להשמיע כל תהלותיו, דאין גבול וקץ לתהלותיו, ואיך כאן נתחייבנו בסיפור תהלותיו, והוכיח מזה המהר”ל, דענין סיפור יציאת מצרים הוא מחובת הכרת הטוב על כל הניסים שנעשו בלילה זה, וזה ע”י הודאה על הטובות, וזה ע”י שמזכיר את הטובות ומספר בהם, ובזה בא להרגשה עמוקה יותר בהודאה על הניסים.

ולדרך זה מבואר מדוע סידר בעל ההגדה את סיפור יציאת מצרים על סדר פרשת ארמי אובד אבי שהיא פרשת מקרא ביכורים, והרי בין כך מרחיב בעל ההגדה בפרטי הדברים מפסוקים אחרים, ומ”ט התבסס על פרשה זו, ולפי המבואר דיסוד הסיפור הוא כהיכי תימצי להגיע להכרת הטוב, א”כ מובן דבעל ההגדה הביא פרשה זו שהיא פרשה של הכרת הטובה על זמן יציאת מצרים, ועליה מרחיב הדברים ודורש כפי הצורך, אך בסיס הסיפור הוא ההכרת הטוב שיש על ענין יציאת מצרים אך ענין הודעה לבנים הוא ענין נוסף, והוא חיוב השרשת האמונה לדורות מאב לבן, כמאמר הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ד’, והיינו דההודעה לבנים הוא חיוב השרשת האמונה לדורות, ולכן שפיר חייב להודיע לבנים, ואף שקיים מצות סיפור עם אנשים אחרים, וזה נלמד מהפסוק והגדת לבנך.

ומעתה יתבאר שפיר, דבהל’ א’ שדיבר הרמב”ם על מצות סיפור שהיא כאמור מענין הכרת הטוב על הניסים, שם אין ענין להזכיר שהניסים נעשו ע”י משה רבינו, דהכרת הטוב יש לד’ לבדו, והזכרת משה רבינו אינה מן הענין, ולא כן בהל’ ב’ שמדובר על הודעה לבנים שהיא כאמור ענין השרשת האמונה לדורות, שם שפיר נזכר משה רבינו, דהרי בענין האמונה כתוב בפרשת בשלח, (שמות פי”ד פל”א), וירא ישראל את היד הגדולה, ויאמינו בד’ ובמשה עבדו, עוד נזכר בפרשת יתרו (פי”ט פ”ט) וגם בך יאמינו לעולם, א”כ חלק מעניני האמונה הוא ניסי הקב”ה ע”י משה רבינו, ולכן שפיר הזכיר הרמב”ם ניסים שנעשו ע”י משה רבינו.

How to See Yourself as a Yotzei Mitzrayim

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

These pre-Pesach days are special, important days. Besides all the work that we have to do, it’s worthwhile to think about the mitzvos that Hakadosh Baruch Hu gave us to do on Erev Pesach and on Pesach. These mitzvos are much more than ensuring that there is no chametz.

Regarding the matzos, the Torah says: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, which can also be read, ushmartem es hamitzvos. The Torah is telling us to watch and take care so that we shouldn’t chas v’shalom miss the totality of the action and understanding required in order to do this avodah correctly.

The main avodah of baking matzos involves two important points that are highlighted in the braisa of R’ Pinchas Ben Yair, which serves as the basis of Mesilas Yesharim: zerizus and zehirus. Both are actually the essence of how mitzvos are supposed to be done.

Matzah has to be baked with zerizus, and the Korban Pesach, too, had to be eaten b’chipazon, with zerizus. Matzah also has to be baked carefully – b’zehirus, taking special care that it should be done as perfectly and precisely as possible. These elements are relevant to other mitzvos and hanhagos as well: ushmartem es hamitzvos, which Chazal interpret to mean:מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה – when you have an opportunity to do a mitzvah, don’t allow it to become chametz. If a person gets distracted while baking matzos and doesn’t watch them correctly, the matzos  can’t be used on Pesach, because וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת was not fulfilled. And the same applies to the other mitzvos.

In the Haggadah we say, from the Mishnah in Pesachim: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. There are two girsa’os: לראות את עצמו or להראות את עצמו, but the meaning of both is that a person is supposed to do his avodah to the extent that he feels that he himself came out of Mitzrayim.

In the Haggadah we say:ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. How do we understand this? The mitzvah of sippur Yetzias Mitzrayim is a mitzvah like any other, and applies regardless of how learned we are! The answer is that the Baal Haggadah is telling us – don’t think that the avodah is merely to do – the avodah is to be. You have to do what you’re supposed to do in sippur Yetzias Mitzrayim and all the other mitzvos of Leil Haseder, and that will create a feeling of כאילו הוא יצא ממצרים. That’s the avodah of Leil Haseder: that doing the mitzvos of the night should enable you to feel that you left Mitzrayim. It’s not an easy job – it involves a lot of preparation and knowing the halachah of what you’re supposed to be doing. But no one should think that the obligation of feeling like you left Mitzrayim can be fulfilled in any way other than through the mitzvos that Chazal instituted. Only through fulfilling the mitzvos correctly will you be able to feel and fulfill the obligation ofכאילו הוא יצא ממצרים. If we eat maror, but we don’t realize that it’s meant to remind us of the bitterness of our ancestors’ lives in Mitzrayim, or if we don’t appreciate the idea ofכל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור and understand what exactly we’re doing, then we’ll never be able to reach this level of להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. And that’s really the tachlis – not only to remember Yetzias Mitzrayim, but to relive it.

Of course, there’s a mitzvah of zechiras Yetzias Mitzrayim that we fulfill every day. The Ramban in Parshas Bo explains that all the mitzvos are זכר ליציאת מצרים. But on Pesach night it’s much more than that. It’s not enough for a person to learn and understand how things should be done; rather, the actions of the mitzvos give him the feeling that he left Mitzrayim.

The Gemara (Sanhedrin 99) says:

ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם. רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו, שנאמר ועשיתם אֹתם אל תקרי אֹתם אלא אַתֶּם.

In other words, when you do a mitzvah correctly, the mitzvah propels you to the position you’re supposed to be in. This is the idea of: חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – a person has to put himself in a position in which he can envisions the mitzvos he’s doing as turning him into a person leaving Mitzrayim.

Mitzvos and Malchus Are Inseparable

Emunah in Hashem is a yesod of Yetzias Mitzrayim, as the Ramban explains at length. But we have to understand that it doesn’t stop with emunah itself. Emunah is a great madreigah, but that’s really where it starts. It’s only the beginning of being able to be mekabel avdus to Hakadosh Baruch Hu: אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. The Ibn Ezra asks why Hashem didn’t say that He created the world, and us. Why highlight Yetzias Mitzrayim? Rav Yehuda Halevi answers that recognizing that Hashem created the world is enough to make us responsible to Hashem and obligated to Him, but אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ was kabbalas ol malchus Shomayim. That doesn’t mean we were mekabel only to have emunah in Hakadosh Baruch Hu – we were mekabel ol avdus to Hakadosh Baruch Hu as well. We became His avadim and we accepted what He would tell us to do and the mitzvos.

Chazal say that when Klal Yisrael left Mitzrayim, they wanted Hakadosh Baruch Hu to be their king, but He told them, “­­­­­­­­­First, be mekabel my gezeiros, and afterwards I’ll be king over you.”

Kabbalas ol malchus Shomayim doesn’t mean only that I believe in Hakadosh Baruch Hu, or that Hakadosh Baruch Hu is a kol yachol – it means that, plus much more: it means I’m willing to accept to be an eved of Hashem. Indeed, the Chovos Halevavos (Shaar Avodas Elokim) explains that if you realize that everything is in Hashem’s hands – and emunah includes that recognition, since everything that happens is under Hakadosh Baruch Hu’s guidance and what He does is what happens – then the acceptance of avdus to Hakadosh Baruch Hu is a clear, simple thing. This recognition is what’s going to make you into the eved that Hakadosh Baruch Hu wants you to be, and that’s really the meaning of kabbalas ol malchus Shomayim.

Therefore, as we mentioned, the avodah of feeling that you are actually leaving Mitzrayim will be accepted only if you do the required actions, according to the Shulchan Aruch and the halachos of Leil Haseder. That will create a situation in which you will be able to feel the חייב אדם להראות את עצמו, and then you will feel tangibly that you’re an eved: קבלו גזירותי והדר קבלו מלכותי. And when you’re mekabel the gezeiros of Hashem, that enables you to fulfill the mitzvos correctly.

This is one of the avodos of the Pesach Seder. We all have our minhagim and our avodah that we do on Leil Haseder, but we should remember that kabbalas ol malchus Shomayim and kabbalas avdus –  אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – are really one din. We’re mekabel Hakadosh Baruch Hu as king over the entire world, and we’re mekabel that we are His avadim. This is accomplished through actually doing the mitzvos the way we’re supposed to do them, which enables us to reach the goal of emunah in Hakadosh Baruch Hu and avdus to Him.

Take the Leap!

Harav Hagaon Moshe Ahron Friedman Shlita

Chodesh Nissan begins a new year, and the Leil Haseder is the start of the cycle of the Jewish calendar. If at the end of Adar we experienced total lack of seder, with the ונהפך הוא and the עד דלא ידע, the avodah now is to once again instill seder in our lives, for seder is a fundamental element of avodas Hashem.

There’s an expression in Hebrew: hakol b’seder, everything is all right. A Rebbe once commented that this expression would be more aptly stated as hakol baseder, everything that a person wants to achieve he can achieve on the Leil Haseder, for it’s a time of exceptional holiness.

The Seder is a very auspicious time for bakashah – it’s a night of וכאן הבן שואל, and every child of Klal Yisrael can ask the Ribbono Shel Olam for what he wants. The sefarim draw a parallel between Yom Kippur and Leil Haseder, and it’s interesting that on the night of Yom Kippur we say Kol Nidrei, while the night before Pesach we say Kol Chamira. The word kol has a gematria of 50, which represents binah – the highest madreigah. Only on Leil Shimurim are we able to attain such a madreigah.

Night of Miracles

On the passuk: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם, the Targum Yonasan and various Midrashim state that many miracles happened on this night: Avraham Avinu triumphed over the four kings, as it says:  וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה; Yetzias Mitzrayim happened, as it says:  וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה; Sancheriv’s soldiers were wiped out, as it says:  וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה’ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר; the nes of Purim began on that night, as it says: בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ .

All of these miracles are alluded to in the passuk itself: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ refers to Avraham Avinu’s victory; לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם refers to Yetzias Mitzrayim; הוּא הַלַּיְלָה  refers to the defeat of Sancheriv; הַזֶּה לַה’  refers to the time of Mordechai and Esther; and finally, שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל refers to the future geulah. Indeed, the night of the Seder is a special time to daven and hope for the geulah.

We know that the nes of Purim really happened on Pesach. When the Megillah says: וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי, it means that he instructed the Yidden to fast on Pesach. That’s why it says וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ – don’t eat matzah or drink the arba kosos on the Leil Haseder.

The meforshim ask: Why was it so important for the Yidden to fast specifically on the Leil Haseder? After all, the gezeirah of Haman was not going into effect for another 11 months, until Adar of the next year. Why didn’t Mordechai and Esther wait a little to see how things would play out?

The sefarim answer that the fasted specifically on the Leil Haseder because it was Leil Haseder, a time of tremendous power. Mordechai’s chiddush was that even though we generally eat matzah, drink the arba kosos, and do all the other mitzvos of the Seder to access the power of this night, that year the night had to be devoted to fasting in order to bring about a yeshuah from Hakadosh Baruch Hu.

Haman Expired the Next Day

The passuk says in Yehoshua:

וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.

Forty years after Yetzias Mitzrayim, when the Yidden had entered Eretz Yisrael, they still had mann in their keilim, and only on 16 Nissan, the day after the first day of Pesach, did they start eating regular food. The Chasam Sofer writes that Haman wanted to hang Mordechai on 16 Nissan specifically, as we see that he came to Achashveirosh on the first night of Pesach to ask permission to hang Mordechai the following day. Why specifically on 16 Nissan? The Chasam Sofer explains that Haman knew that 16 Nissan was the day that the mann ran out, and he thought that such a day must be an inauspicious time for Klal Yisrael and therefore a good day to kill Mordechai. He didn’t realize, however, that after the mann finished, Klal Yisrael moved on to a new madreigah: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח.

The Chasam Sofer offers a play on words to describe what happened to Haman:וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, Haman expired the next day. Instead of hanging Mordechai on 16 Nissan, he himself was hanged that day. (He remained hanging there through the whole year, and was joined by his 10 sons a year later, on Purim.) Haman didn’t realize that even when the mann is finished, Klal Yisrael isn’t finished; we continue growing and striving. When one tekufah ends, we don’t fade away with it – we move on to a new tekufah and seek additional madreigos, going מחיל אל חיל.

Leil Haseder marks the birth of Klal Yisrael, and just as a newborn baby needs to have everything sterile, Klal Yisrael has to guard itself from chametz on Pesach. The rest of the year we do eat chametz, but on Pesach we are careful to avoid even a משהו of chametz.

Although we are reborn anew each year on Pesach, we don’t reset to the same point each year. Every year is a new cycle, but each new cycle builds on the previous ones, so we are always going higher and higher. We are compared to trees, as the passuk says: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה. It doesn’t say that we are like crops of a field, which grow and harvested each year, and then the field becomes barren again. A tree yields its fruit each year, and then the roots, trunk, and branches remain in place and continue to grow. So on the one hand, Pesach marks a new start, a fresh slate; on the other hand, it’s another layer of growth, a new level, a fresh ring on the tree of our avodah.

Going Through the Process

The meforshim ask why we don’t make a brachah on Maggid, and offer many answers. The Chasam Sofer offers a fascinating answer. On the Leil Haseder, we actually go out of Mitzrayim: חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים . Therefore, at the beginning of the night, we’re still like goyim. Just as when a ger immerses in the mikvah he may not make a brachah on the tevilah, because he’s not yet a Yid, so, too, Klal Yisrael can’t make a brachah on Maggid at the beginning of the Seder, because we first have to go through Maggid before we can come out of Mitzrayim as Yidden.

The Chasam Sofer goes on to explain the significance of Yachatz in this light. What does a goy do when he wants to eat? He breaks his bread and eats, without making a brachah. Similarly, we also take our matzah and break it, as though we’re ready to eat – like a goy, without saying a brachah.

But we don’t eat the matzah right away – there’s a process that has to happen first. We personally go through Maggid and proceed through the galus to the various stages of the geulah.

4, 15, 50… and 600,000

There are 4 לשונות of geulah, which represent various facets of the geulah; there are also 15 levels of geulah, as signified by the 15 simanei haseder and the 15 dayenu’s. In addition, there are 50 levels of geulah, as the passuk says: וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. The word וַחֲמֻשִׁים can also be read וַחֲמִשִּׁים, and indeed, the Torah mentions Yetzias Mitzrayim a total of 50 times, corresponding to the fact that the Yidden were at the 49^th shaarei tumah, and after they left Mitzrayim with a התעוררות מלמעלה, they had 50 days to work toward Mattan Torah.

Beyond the 4, the 15, and the 50 facets of the geulah, there also the 600,000 facets of the geulah. The first passuk of the Aseres Hadibros says: אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. Why is the passuk phrased in singular – אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ – rather than in the plural, addressed to all of Klal Yisrael? It’s because every Yid had his own Yetzias Mitzrayim. There were 600,000 geulos, with every Yid coming out of his own meitzar.

And the objective of Pesach, with its 50 geulos, is to get to Mattan Torah. Pesach is the beginning of the process, and it’s a time of peh sach – speaking divrei Torah. Pesach is also roshei teivos of Paran, Sinai, and Chorev – the three names of Har Sinai, alluding to the fact that the goal of Pesach is to get to Har Sinai. Furthermore, if you spell out the letters of Pesach fully, they add up to a gematria of 613, for the purpose of all this is to get the 613 mitzvos and attain kirvas Hashem.

Those Who Can, Prepare

For a person to experience his own Yetzias Mitzrayim on Leil Haseder, he has to prepare for it beforehand. We say in the Haggadah:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה, בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

This braysa can be read differently: יָכוֹל, if someone is able, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ – he should start preparing himself from Rosh Chodesh. If you notice, the passuk at the end of the braysa – בַּעֲבוּר זֶה – is the passuk used to answer the שאינו יודע לשאול. The שאינו יודע לשאול starts to hear about Yetzias Mitzrayim at the Seder itself: בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. But those who can should begin preparing on Rosh Chodesh.

In this vein, there’s a cute story about two rabbanim in Amsterdam, one of whom was the grandson of the Pnei Yehoshua. One of the rabbanim posted the mareh mekomos for his Shabbos HaGadol derashah on Rosh Chodesh so that the tzibbur could prepare. The other rav was a little frightened of the tzibbur; he didn’t know if he knew much more than they did, so he only posted his ma8reh mekomos the day of the derashah, so that the people shouldn’t have a lot of time to prepare. One of the leaders of the community remarked, “יָכוֹל – the one who can give a derashah, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ. The one who can’t, it’s only בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.”

Turn it Into Something Lasting

The avodah of Pesach has to be בחפזון, just as the first Pesach happened בחפזון. What this means is that when a person has a התעוררות, he has to use it quickly, and not procrastinate. Whether he gets that התעוררות from יכול מראש חודש or on the night of the Seder itself, he has to know to utilize it.

The passuk in Shir HaShirim says: אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, and the Ramban explains that when a person has a התעוררות, he should put it into a “cheifetz” – as hinted in the word שֶׁתֶּחְפָּץ. Don’t let it just slip away – turn it into something lasting.

We know that the Yidden had to be taken out of Mitzrayim at precisely the moment of midnight. When Moshe Rabbeinu spoke to Pharaoh, however, he said: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, around midnight. I heard an explanation that for Pharaoh’s purposes, it wasn’t important whether the miracle happened at 11:59 or at 12:01. But to Klal Yisrael, it was very important, because exactly at midnight –וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה  – was when Klal Yisrael’s transition into a nation happened. They were at the 49^th sha’ar hatumah, and at that moment they jumped to the highest madreigos. Indeed, “Pesach” means דילוג, leaping. That had to happen in an instant, בחפזון. Afterwards, Klal Yisrael had to work to hold onto what they had attained – עַד שֶׁתֶּחְפָּץ – but the original geulah had to be with split-second precision, in one leap, going from “Mitzrishkeit” to pure Yiddishkeit in one moment.

Hashem had to take us out of Mitzrayim at that second, Chazal say, because if they would have stayed one more second, they would have fallen to the 50^th shaar hatumah, and they wouldn’t be able to come out. How could it be that at the very moment that the Yidden were transitioning into Klal Yisrael, that was when they were in danger of falling into the 50^th of the shaarei tumah? The answer is that when the Ribbono Shel Olam gives a growth opportunity, failing to utilize that opportunity is the greatest nefilah. It was precisely because of the power of that midnight, the opportunity for Klal Yisrael to jump to the highest madreigos, that they could have fallen to the 50^th shaar hatumah  had they not maximized that opportunity.

Hashem should help us to realize the awesome power of these days and go from the preparations of יכול מראש חודש into the Leil Haseder and be zocheh to “hakol baSeder”  to כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

The Opportunities of Chodesh Nissan

Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita

Chodesh Nissan has a “seder,” one that begins at the end of Chodesh Adar when we read  Parashas HaChodesh. The meforshim note that Parashas HaChodesh is mainly about the Korban Pesach. Why, then, do we call it Parashas HaChodesh? Shouldn’t it be called Parashas Korban Pesach?

Apparently, the name “Parashas HaChodesh” alludes to the avodah of the entire Chodesh Nissan: the avodah of chiddush, renewal. Nissan is a chance to refresh our avodas Hashem and have a new start.

To learn how to achieve this new start, we read the parashah of Korban Pesach and see what Klal Yisrael did. They took a sheep and slaughtered it, as Hashem commanded them: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.

Rashi quotes Chazal’s teaching, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה. The Mitzriyim worshiped sheep, so when the Jews slaughtered the Korban Pesach they were actually taking the avodah zarah of the Mitzriyim and saying, “No more!” Before, they too worshipped the Egyptian gods, but now they were detaching themselves, changing their entire outlook on life – slaughtering the bad hashkafos, as it were, and bringing them as a korban to Hashem. “From now on,” they were saying, “we’re going to sanctify ourselves and serve only Hashem.”

That’s the first avodah of Chodesh Nissan: to review all of our hashkafos that need improvement. If there are any attitudes that we’re not so happy about, now’s the time to change them. This is one message of Korban Pesach, as we read in Parashas HaChodesh.

Two Functions of Se’or

Another concept in the parashah of Korban Pesach is the mitzvah to eat it with matzah and marror. Why do we eat matzah and marror with the Korban Pesach?

According to what we just saw in Rashi – that the avodah of Korban Pesach is to slaughter the avodah zarah in us and eradicate the bad hashkafos – we can explain that the matzah and marror are also there to help us with this avodah.

The Maharasha, the Shelah, and the Vilna Gaon cite ancient sources that explain that the reason we refrain not only from eating chometz on Pesach, but even from owning chometz, is because chometz is a symbol of the yetzer hara. They quote a gemara (Berachos 17): רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה – All Yidden want to do Hashem’s will, but what stops them is the “se’or shebe’isah,” the leavening agent in the dough, i.e., the yetzer hara.

The meforshim explain that se’or has two effects on the dough. One, it gives the dough a good flavor; matzah, which has no leavening agent, is not as tasty as bread. Two, the se’or makes the dough rise. These two functions correspond to the two yetzer haras that are in a person: taavah and gaavah.

Pesach is a time we can get rid of the se’or within us. Cleaning away the chometz symbolizes the effort to eradicate both taavah and gaavah and work on our middos to make ourselves “matzah’dik.”

The meforshim also note that the words חמץ and מצה have the same letters, the only difference being that חמץ has a ches and מצה has a hei, two letters that have just a drop of ink differentiating them.

The gemara teaches (Menachos 29b) that the world was created with the letter hei, which has an opening at the bottom to allow resha’im to fall into Gehinnom, but also has a small space between hei’s leg and its top, through which baalei teshuvah can enter and go up to Gan Eden.

The letter ches in the word חמץ has no opening, implying that when a person is wholly absorbed in pursuits of the yetzer hara, he has no escape route. On Pesach, we pierce an opening into the חמץ, giving us a chance to escape from the yetzer hara’s clutches and elevate ourselves. On Pesach, we have a special siyatta dishmaya to do this, just as Klal Yisrael went from the 49 levels of impurity to the 50 levels of holiness so many years ago.

With this idea, we can understand why we eat matzah together with the Korban Pesach. Along with eradicating our flawed hashkafos – as symbolized by the Korban Pesach – we also have the power on Pesach to uproot our bad middos, as symbolized by the matzah.

The marror, the meforshim explain, symbolizes the difficulty we have working on ourselves. Change is hard, and it can feel quite bitter at times. That bitterness, however, eventually positions a person to reach tremendous madreigos and sweetness.

Indeed, the Yerushalmi teaches that the reason we use romaine lettuce for marror is because it has the property of תחילתו מר וסופו מתוק. Lettuce has a bitter taste at first, but if you leave it in the ground long enough, it eventually turns sweet. Similarly, the hardships we endure in our avodas Hashem – when we accept upon ourselves the yoke of Heaven, when we work on our middos, when we resolve to live our lives more in consonance with the Torah – may feel bitter in the beginning, but they eventually yield tremendous sweetness, and eventually we will reap the reward of all of our efforts for avodas Hashem.

This concept is also represented by the 4 cups of wine that we drink at the Seder. These 4 cups correspond to the yayin hameshumar, the aged wine that will be served in the special seudah we will have when Moshiach comes. Wine brings simchah to a person, and by investing the effort to work on ourselves and grow despite the difficulty and bitterness, we will eventually enjoy the simchah and sweetness of the results of these efforts.

Another allusion to this concept of תחילתו מר וסופו מתוק is found in the mitzvah to recline at the Seder. Why do we recline? The Midrash at the beginning of Parashas Beshalach teaches that when Hakadosh Baruch Hu took us out of Mitzrayim, He took us in the clouds, the ananei hakavod, and we were traveling “first class,” reclining and relaxed, like kings. In commemoration, we recline at the Seder.

By reclining, we show that after the initial hard work of being accepting the burden of Malchus Shomayim upon ourselves, there eventually comes a time when we will enjoy the opportunity to recline like kings as a result of our avodah.

Transmitting Emunah to our Children

The focal point of the Seder is the mitzvah of vehigadeta levincha. Just as we have the power to renew ourselves and our avodah at this time of year, it’s also the time to ignite in our children emunah in Hashem and a desire to connect to Torah and mitzvos. We have to look at our children as though they have a great chance to grow and to thrive in the future. All of our children have holy neshamos, neshamos that are waiting for us to water them.

How can we water them on the Leil HaSeder? It’s very important to take time beforehand to think about what we’re going to say over and what we want to give over to our children. But the most important guideline is that דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. When your children see that you feel what you are saying, you feel the emunah in Hashem, you feel the chashivus of being a Yid, then they’ll understand the importance of these ideas as well. When they hear about the makkos that the reshaim got, they’ll see how scary it is for the reshaim. The goal is to give over the basics: basic emunah, basic avodas Hashem. If this is what we want to do, then Hashem will help us by putting the right words in our mouth. The power of this time is tremendous.

Pesach Politics

While we’re speaking about Pesach being a time to work on our middos, there’s another important point to keep in mind. Pesach is a time when there are a lot of nisyonos. The family gets together, with all the family politics: there are in-laws, parents, children, brothers-in-law….

In situations like these, we often get caught up in our personal feelings. The family togetherness at this time of year gives us the opportunity to work on our ahavas Yisrael,  to really improve our middos, to be beshalom with everyone in the family, and to try to be nice to everyone and give parents and grandparents nachas.

There may be nisyonos of anger during these days. The gemara refers to anger as an eil zar inside a person, but if we are aware of the danger beforehand, then we can be on guard and vigilant to avoid anger even if there are provocations. We have to try to be warm, especially to the children. Even if there are challenges during the night of the Seder, the children should feel that it’s a night when their father and mother are completely and lovingly devoted to them. It’s both an avodah on our middos and a way to give over to our children a whole different atmosphere at the Seder.

Reaching Heights on the Fifteenth

A final point. In Dayeinu we list 15 aspects of Hashem’s kindness to us, and the meforshim say that the significance of the number 15 is that on the 15^th day of the month, the moon is at its height. Klal Yisrael is compared to the moon, and we too can reach the greatest heights on the 15^th of this month of Nissan, the Leil HaSeder.

The number 5 corresponds to this world, which was created with a hei, and the number 10 corresponds to the next world, which was created with a yud. Adding 5 and 10 gives a sum of 15, parallel to the 15^th of Nissan, when we left Mitzrayim. Yetzias Mitzrayim wasn’t only about leaving Mitzrayim – it was about lifting us up to the greatest spiritual heights.

Multiplying 5 and 10 gives 50, corresponding to the 49 days of Sefirah, followed by Shavuos. These days are an extension of Pesach, helping us to reach even greater heights in avodas Hashem.

Pesach is a tremendous opportunity for anyone who is ready to work on himself. Even if there’s it maybe bitter at first, he’ll see tremendous aliyah, which he can then give over to his children.

Through the avodah of משכו וקחו, of separating ourselves from the wrong hashkafos, we should be zocheh again to recline while eating the Korban Pesach, drinking the yayin hameshumar, and enjoying the great simchah of Olam Haba.

Chazal teach that we are destined to be taken out of galus during Nissan, and, b’ezras Hashem, the hisorerus in our hearts should bring us to be zocheh to yeshuos during this Chodesh Nissan.

Chag Kasher V’sameach.

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פסח

(מכאן ואילך לשבוע הבא בענין פסח,

ויש כאן מאמר הרגיל,

וגם מאמר מיוחד, ביותר אריכות, להדפיס בעמוד אחר, הערות על פסח שחל בשבת)

מצות מצה כל שבעה

ידוע מה שכתב מעשה רב קפ”ה על מצוה קיומית דכתיב שבעת ימים. וראייתו מדנקרא מצה אות לפטור מתפלין לפי תוס’ מו”ק י”ט ע”א ד”ה רבי, וכ”כ בשו”ת הרא”ש כ”ג ג’ (אלא שכתב לשון חייב באכילת מצה וצ”ע). אך בתוס’ עירובין צ”ו ע”א ומנחות ל”ו ע”ב כ’ דפסח הוא אות משום איסור אכילת חמץ. וע’ מ”ב ל”א ו’).

וע”ש במעשה רב בחיבוב מצה בסוף פסח, ושאכל חמץ אחר פסח להודיע שאוכלים משום חביבות המצוה.

(וע’ יביע אומר ח”ט ק”א שהק’ לפי הגר”א יהא בל תוסיף אחר פסח, ותי’ לפי מאירי ר”ה כ”ח דאין בל תוסיף כי דרכו לאכול מצה. ויש להוסיף כי האיסור מה”ת אחר המצוה רק במכוין למצוה, וחכמים גזרו משום נראה כמוסיף, ולענין מצה אין כאן נראה ומשום דברי המאירי).

וע’ באר אברהם מאת דיין רפופורט סי’ כ”ב בשם רב א’ (וכוונתו נר אהרן בורשטיין להגאון מטווריג, עמ’ קמ”א) דס”ל דאיסור מצה בע”פ משום מצוה קיומית של הגר”א. ומתרץ בזה קו’ מהרש”א אמאי התיר ר”ת בע”פ מצה עשירה ואסר בצקות של עכו”ם אף דאין יוצא בהם בליל פסח, אלא כי עכ”פ יוצא בהם כל ז’.

והנה כתב יסוד ושורש העבודה ט’ ז’ שראוי שלא לאכול כלל מצה חוץ מליל ראשון מחשש חמץ. ובשע”ת סוס”י ת”ס מביא מח’ בזה. וע’ תהלה למשה על ישמח משה להחמיר. וע’ אמרי פינחס מקוריץ ח”ב קט”ו שאכל רק ב’ לילות מחמת זהירות. וע’ נמוקי או”ח (סוס”י תע”ה) שלא להחמיר בזה משום דעת הגר”א. (ועוד כתב שפוגם קדושת חוה”מ וסעודת יו”ט. (וכעי”ז בדברי חיים בתשובות  נוספות ד’). וכ’ דאל תשיבני ממנהג צדיקים, כי כבר הזהיר הגה”ק מזידיטשוב שאם תראה צדיק עושה נגד השו”ע והתורה, אל תהרהר אחריו, אבל לא תעשה כמעשיו.

ובעיקר דברי הגר”א, הרבה כתבו שהמצוה רק כזית כל יום כמו דמשמע מח”ס ומדיוק החזקוני ומ”ב תרל”ט. והעירו ע”ז ממנהג הגר”א במעשה רב הנ”ל לאכול סעודה שלישית בסוף אחרון של פסח. וע’ ב”י תנ”ח לענין אחר חצות דשם מצה חד הוא, ומשמע ג”כ בכל מה שאוכל. וכן מדברי ר”ש סלנט בדעת הגר”א שיהא כל המצות כל החג מקמח שמורה, ולכא’ גם מזה משמע שהוא בכל המצות. ודחו כי עכ”פ שייך כאן דברי הנצי”ב דכל שמוסיף הוי חלק ממצוה קיומית של אכילת כזית מצה.

(מאמר מיוחד)

הערות בענין פסח שחל בשבת

א. בורר

דנו הפוסקים אם יש איסור בשבת אם בורר מצות שלמות מתוך שבורות. וכבר הביאו בשם המג”א סי’ ת”ק ותס”ו דברירה של איסור והיתר משמע דאסור מדרבנן. ולפי הגרש”ז בס’ שש”כ פ”ג סכ”ח לענין מצות שבורות ושלמות בשבת דחשיב בורר. אבל בהגש”פ הגרי”ש אלישיב וכן בספרו אשרי האיש ח”ב שכ”ו מתיר דמצה עיקרו עומד לאכילה. והו”ל מין אחד כמו חתיכות בשר גדולות וקטנות דשרי.

מיהו גם לפי הגרש”ז שרי סמוך לסעודה, וע’ מנחת שלמה ח”ב נ”ח כ’ דס”ל דמתחילת הסדר חשיב סמוך לסעודה לענין מצות כי צריך שלמות עכשיו, (ולכא’ הגרי”ש אלישיב חולק וס”ל דלא הוי סמוך לסעודה, אלא לדבריו בלא”ה שרי כאן דאין כאן ב’ מינים), וא”כ שרי שלמות מתוך שבורות, אבל לסעודת מחר אסור.

ב. שיעור הכוס

בכל שנה מקילים בשיעור כוס ד’ כוסות כשיעור רביעית של ר’ חיים נאה עפ”י פסק המ”ב סי’ רע”א דבמצוה דרבנן יש להקל שלא נתקטנו השיעורים, והרי ד’ כוסות מדרבנן, וכן קידוש יו”ט כמ”ש מ”ב סי’ רע”א ב’, (ודלא כפסק שש”כ פמ”ז סקנ”ד להחמיר בשיעור כוס קידוש יו”ט), אבל בפסח שחל בשבת הרי כוס ראשון הוא קידוש מה”ת ובזה כתב המ”ב שם להחמיר כדעת הצל”ח שנתקטנו השיעורים וצריך כוס יותר גדול. (עכ”פ לגדול אחר בר ובת מצוה).

ג. צובע

במ”ב שיהא לו בפסח יין אדום, ואם נהנה ביין לבן יערב עם יין אדום. והנה בשבת ההלכה שאין צביעה באוכלין, אבל אם אין הצביעה משום אכילה אלא מטעם אחר, בזה הביאו דמשמע בנשמת אדם להחמיר, אבל במשנה ברורה ש”כ סקנ”ו מקיל.

והמחמיר כנשמת אדם, יש שכתבו להקל בצביעה כזה ביו”ט בעלמא דעכ”פ שייך מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. (ויש שהחמירו לפי החיי”א גם ביו”ט, לפי משמעות המ”ב תקי”ח א’ דלא אמרינן מתוך אלא במלאכות המיוחדות לאוכל נפש, וכמ”ש מאירי ביצה י”ב ע”א).

ועכ”פ בחל בשבת א”כ המחמיר לנשמת אדם, יתן יין לבן לתוך האדום.

ד. ויכולו

מי שמנהגו לישב בסדר הקידוש בליל פסח, ומנהגו בקידוש בכל שבת לעמוד כשאומר ויכולו, יש שכתבו דמ”מ כשחל בפסח יושב כשאומר ויכולו כמ”ש בא”ר תע”ג ה’, וע’ שש”כ פמ”ז סקקל”ה. (וע”ש דבכפה”ח שם סק”ה לא משמע כן, ואולי באמת הכפה”ח עומד לכל הקידוש גם בפסח. ובא”ר הנ”ל כתב דאין עומד להתחלת ויכולו, וכוונתו כי ברמ”א סי’ רע”א כתב לעמוד רק משום יום הששי ויהי ערב משום שם ה’. ועפי”ז יש משיגים על שש”כ כי אולי א”ר כתב כן רק לפי מנהגו שעמד להתחלת קידוש, אבל למנהג דידן שעומדים לכל ויכולו משום עדות, מנלן שיאמר להקל משום הסיבה וחירות בליל פסח. אבל באמת הא”ר בנוי על שבלי הלקט לענין הלל, והשבלי הלקט עצמו קע”ג שם כתב לענין הלל משום עדות, ומ”מ אחד הטעמים שלו בליל פסח משום הסיבה וחירות, ושפיר מדמה שש”כ לפי הא”ר דה”ה לענין כל נוסח ויכולו שיהא בישיבה בליל פסח).

ובאגרות משה או”ח ח”ה ט”ז ח’ בסופו פשוט לו שעומדים לענין ויכולו, וע”ש דלא דמי לעיקר נוסח קידוש שדוקא ישב כי זה שייך לכוסות שיש בהם דין הסיבה. (ולדבריו אין דמיון להלל דהוא שייך ג”כ לדין ד’ כוסות. אכן לכא’ בא”ר מבואר נגד דבריו. ובאמת עיקר דברי אג”מ שם לומר דמה”ט אין מחייבים אותו דוקא לישב, ואין כוונתו דחייב לעמוד עבור ויכולו, אבל פשוט לו שם דכך המנהג).

ה. מי מלח

במשנה ברורה סקכ”א אם חל בשבת ולא עשה מי מלח קודם שבת ואין לו חומץ לטבול בהן יש לעשות מי מלח מעט. (וצ”ע אמאי לא יטבול ביין כמ”ש במ”ב סקנ”ד. וע’ טעמי המנהגים). (וכתבו דגם כשעושה מעט לא יעשה עם הרבה מלח כנגד המים).

ועד כאן על עשיית מי מלח, ולענין טובל כרפס בתוך מי מלח, ע’ סי’ שכ”א ובמ”ב ממג”א המנהג שלא לטבל במלח אלא א’ א’. ויש לעיין אי שייך זה בכל פסח, ובפרט בפסח שחל בשבת, ואכמ”ל.

ו. לישה

העושה חרוסת בשבת יש לדון משום לישה, וע’ מ”ב שכ”א סקס”ח לעשות בלילה רכה בהרבה יין, ובשני שינויים שיתן היין תחילה ושיערב בשנוי באצבע או ע”י נענוע הכלי, ובחזו”א נ”ח ה’ מיקל דסגי בשנוי בנתינה בבלילה רכה.

ואם עירב כבר בע”ש יין כתב המ”ב סקס”ה שמותר להוסיף. (ואין איסור צביעה ביין אדום לתוך חרוסת).

(ניעור החרוסת מהמרור בשבת, יש לדון אי שייך כאן בורר. ויש שאמרו דחשיב כמו קולף ומותר. ויש שאמרו דאולי לא חשיב פסולת במה שאינו רוצה לאכול עכשיו כיון דמוכן לאכול לאחר זמן ורק באותו רגע אינו רוצה בו. וע”ע הל’ חג בחג עמ’ תקנ”ד).

ז. אפייה

בכל שנה, המקפידים לצאת מצות מצה עם מצות שנאפו לשמה סמוך לפסח, או ג’ מצות שנאפו מעשרון, אם לא אפו בערב פסח מותרים לאפות בליל א’ או ב’ של פסח, אף שיש להם מצות אחרות. אבל השנה ליל א’ חל בשבת ואסור לאפות, ויזהרו לאפות בערב פסח. (בכל שנה מותר לאפות ביו”ט אף שיש לו מצות אחרות, ואף דמבואר בשו”ע סי’ תק”ז ו’ דבכה”ג לא חשיב אפייה לצורך אוכל נפש, ומ”מ כאן מחמת המנהג חשוב אפייה לצורך אוכל נפש. ומ”מ אסור לצלות בליל יו”ט זרוע אם לא יאכלו ממנו ביו”ט אף שיש מנהג שיהא זרוע בקערה. דנו הפוסקים בחילוק בין מצות ובין זרוע).

ח. מוצאי שבת

בליל השני. בכל פסח אומרים ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, חוץ ממו”ש, משום שאין הזבח דוחה שבת. וכתב מהר”י וייל קצ”ג בליל ב’ שחל במו”ש לכו”ע אינו אומר מן הפסחים ומן הזבחים. ונראה טעמו כי ליל ב’ כל מצותו הוא לחזור על ליל א’ ובליל א’ לא היה במו”ש.