BereishisVayishlach

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך (לב,יא)
נחלקו הראשונים בביאור דברי יעקב בתפילתו. רש”י פי’: “נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשיו”. אך הרמב”ן והספורנו פירשו: “קטונתי”- לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו. וכן נחלקו במדרש (ב”ר עו,ה): “קטנתי מכל החסדים- א”ר אבא בר כהנא איני כדאי, ר’ לוי אמר כדאי אני, אבל קטונתי מכל החסדים”.

ונראה ששתי השיטות אמת. והיינו, שכוונת יעקב הייתה ‘קטונתי’- מתחילה לא הייתי ראוי לכך, ובנוסף, ע”י שנעשו לי טובות אלו נתמעטו זכויותי.

האמירה ‘קטונתי’ היא מהגדולות שבמעלות שמצינו ביעקב. אדם סתם אינו יכול לקום ולומר ‘קטונתי’, ובאמת להרגיש לגמרי ‘קטן’ לפני הקב”ה ואינו ראוי לחסדיו ית’ כלל, ושבחסדים שהשפיע הי”ת עליו נתמעטו זכויותיו. אי אפשר להגיע להרגשה זו ללא עמל המידות. ובאמת רק לאחר שמגיע למעלה זו שחש ‘קטונתי’, הקב”ה עושה עמו חסד כיעקב.

כשנתבונן במצבנו נכיר בזכות העצומה שזכינו להיות מיושבי ביהמ”ד, נבין שזה מחסדי הי”ת. עלינו להכיר שאיננו ראויים לחסד גדול זה, ולשם כך עלינו לתקן את מידותינו. צריכים לדעת שבלי עמל בתיקון המידות אי אפשר להצליח לגדול בשום ענין ובפרט בהנהגה עם הציבור. האופן היחיד לשפר ולתקן את המידות הוא רק ע”י לימוד המוסר בדביקות. כשעוסקים בלימוד המוסר וזוכים ל’קטונתי’- לביטול גמור כלפי הקב”ה, רק ע”י כך זוכים לסייעתא דשמיא והצלחה.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב אהרן חדש זצללה”ה
י”ב חודש להסתלקותו
כסלו תשי”א, ישיבת ‘חברון’ שכונת גאולה ירושלים

בפתח בית המדרש מופיעים שני בחורים לא מוכרים. הם הגיעו לירושלים לרגל שמחה משפחתית, כעת בשעת ערב מאוחרת כבר אין להם דרך לחזור לחזור לעירם. כשצעו ברחובות העיר שאל הצעיר את אחיו “היכן נשאר הלילה?” “אינך יודע?” השיב בתמיהה, “בחור אחד ב’חברון’, אהרן דוד, הוא מסדר מיטה למי שצריך”.

כעת, שאון הלימוד מקבל את פניהם, בחור עובר ליד הפתח ומצביע אל עבר אחד הספסלים” “אהרן חדש שם”.

הם מצאוהו יושב ולומד בהתמדה. “סליחה, אנחנו צריכים מקום להלילה”.

הבחור אהרן דוד נעמד, סקר במבטו את בית המדרש עד שנחו עיניו על ספסל ריק. אוה! פלוני ופלוני אינם בישיבה הערב. הוא הפנה אותם אל עבר החדר הנכון, “שם תוכלו לישון”, ושב לתלמודו.

הגה”צ רבי נפתלי חדש שליט”א, אחיו של מרן המשגיח זצ”ל סיפר: באותן תקופות לא הייתה אפשרות ליסוע מהעיר בשעות מאוחרות. כל בחור ידע, בין מפוניבז’ בבני ברק, מפתח תקוה, או מכל ישיבה אחרת, שאם הוא נאלץ להעביר את הלילה בירושלים יש לוכתובת, אהרן דוד חדש מ’חברון’ מסדר מיטה למי שצריך.

הוסיף הגר”נ: הדבר לא הפריע לרציפות לימודו. ישב ולמד בהתמדה, קם, הביט, הפנה, וב ללימודו בשקיעות. וכשלא נמצאה מיטה פנויה באותו לילה, היה נותן את מיטתו שלו באמרו שהוא כבר יסתדר…

כבר בבחרותו, ביושבו בבית המדרש ראה את האחר, לקח אחריות ודאג לו. כך כל ימיו, עד ששגם בימיו האחרונים, בשכבו חסר אונים בבית החולים, נטול יכולת דיבור, זקוק לסעד תמידי, ראה הוא את אלה שסביבו. הוא התאמץ לסמן תודה לכל רופא ולכל איש צוות שסייע לו, ולעתים אף לכתוב במאמצים גדולים.

מתוך ‘קרוב אליך ה” לנכדו הרה”ג הרב חנן הרבט שליט”א

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וישלח

תפלת הדרך

(היות כי בע”ה מאות מבוגרי הישיבה הקדושה, נוסעים ביום ראשון להשתתף בעיון במסגרת ירחי כלה בירושלים, לכן השבוע נכתוב כמה הערות בעניני תפלת הדרך).

ע’ ברכות ל’ ע”א אימת מצלי וכו’ עד כמה אמר ר’ יעקב אמר רב חסדא עד פרסה. ורש”י פי’ שאם עדיין לא הלך פרסה יתפלל ולא אח”כ. והרא”ש הקשה על רש”י דכיון שיש לו עדיין ללכת למה לא יברך. (ופנ”י כתב שבאמצע הדרך אינו כבר מיושב בדעתו).

ובמאירי מיישב דעת רש”י “שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה, משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה”. וע”ש עינים למשפט שפי’ דכל עיקר תפלת הדרך הוא נטילת רשות כמ”ש רש”י המלך, טול רשות, (ואף שאמרו בירושלמי משום כל הדרכים בחזקת סכנה היינו דמה”ט צריך נטילת רשות, אבל אינו תפלה על הסכנה אלא נטילת רשות), ולא הוי נטילת רשות אלא בתחילת הדרך. ובזה פי’ דעת הפר”ח דס”ל דתפלת הדרך רק פעם אחת בתחלת יציאתו אפילו מתעכב הרבה ימים בדרך, ולא ככלבו בשם הר”ם.

 

וע’ ס’ סדר אליהו שכתב האדר”ת בעצמו, עמ’ 42 שאמר תפה”ד מיד בספינה כי חשיב החזיק בדרך כי א”א לו לחזור. וכן ברכבת.

וע’ אמת ליעקב עמ’ ס”ה לומר כשהמטוס בתחילת המראה. אבל הליכות שלמה כ”א ד’ רק בזמן שהמטוס עלה לגובה שמסוכן אם יפול.

וע’ בתהל”ד בהשמטות דן לענין נוסע ברכבת אי תולה על פרסה, כיון שהסכנה משום מכשול בדרך. והביא מאגודה וכלבו דגם בספינה תולה בפרסה וכתב דאולי גם בים אין סכנה בפרסה ראשונה, אבל ברכבת אינו כן.

ולכא’ יש לדון על דבריו מנלן לחייב לברך ברכבת משום סכנת מכשול, ולא אמרו בירושלמי אלא משום סתם דרכים בחזקת סכנה. מיהו יש להביא ראיה לזה מרבינו יונה שיש לברך בין משום סתם דרכים בחזקת סכנה ובין משום הנוסע חוץ לעיר פרסה, ואף דלכא’ לא קיי”ל כדבריו אלא כהרא”ש מ”מ חזינן דלא תיקנו דוקא בסכנת דרכים.

ויש שכתבו בשם צ”פ שלא לברך במטוס כי אין לו שם דרך, וכמו לענין גומל די”א כן, וע’ מנח”י ח”ב מ”ז.

וע’ פרדס”י פ’ מקץ בשם אמרי אמת שלא הרחיקו פרסה, ואין חייב אלא בהרחיק פרסה וצ”ע דלא מצינו כן להלכה, וע’ לעיל. וע’ ט”ז דיכול לומר תוך העיר, ובמג”א דוקא חוץ לעיבורה של עיר, ובשם עמק הברכה דוקא אחר מיל. ולכא’ כוונת אמרי אמת שלא הרחיקו היינו שיעור מיל, ועפ”י עמק הברכה הנ”ל.

וע’ הליכות שלמה עמ’ רנ”ב דמותר להוסיף בתפלת הדרך, כגון במטוס וכדומה. (ולכא’ היה נראה דהיינו אם הוא כתפלה, אבל בברכה הרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים

Harav Hagaon Ahron David Shlita

דבריו האחרונים של מורנו המשגיח זצללה”ה שנשא בהיכל הישיבה הקד’

בפני תלמידי הישיבה חבורת ‘פרידמן’ – בני ארץ ישראל,  אלול תש”פ

אנחנו מקבלים בברכה את ציבור התלמידים הישראלים, שבאו ללמוד בבית המדרש הזה, “המרכזי“. הוותיקים והחדשים, וכל הקשורים לחבורה הזו.

ברוך ה’, לומדים חזק מאוד, ואין מזרזין אלא למזורזין.

אנחנו יודעים שהלימוד צריך להיות בחבורה, ולא שיהיה כל אחד ואחד לעצמו, כמו שאמרו חז”ל בגמ’ “חרב אל הבדים ונואלו”, חרב על צווארי מי שלומד לבד. ולא עוד, אלא שמיטפשין.

וצורת הלימוד היא, “ברזל בברזל יחד”, כך תלמידי חכמים מחדדין זה את זה.

צריך לדעת, שזה לא תמיד באופן ישיר, גם בעקיפין יש השפעה, למחדדין זה את זה.

 

בלימוד, היסוד צריך להיות, “אם אין אני לי, מי לי?” אם אין את ה“אני” אז – “מי לי”?

וגם “כשאני לעצמי, מה אני”? אדם צריך את ה“אני”, בלי זה אי אפשר ללמוד, ומצד שני, “כשאני לעצמי, מה אני?” הוא צריך את החבר.

 

ועוד צריכים לדעת, מה ששאלו אנשי אלכסנדריא, את רבי יהושע בר חיננא, מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן, ירבה בישיבה, וימעט בסחורה, אמרו: הרבה עשו כן, ולא הועיל להם, אלא – יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר, “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה”. מאי קמ”ל? דהא בלא הא, לא סגיא.

 

ואיך הצורה של התפילה? ואיפה מתפללים את התפילה? נאמר “אוהב ה’ שערי ציון”, אוהב ה’ שערים המצויינים בהלכה, זה המקום שהתפילה מתקבלת.

ועוד יש לנו ענין, הקובע מקום לתפילתו, אלוקי אברהם בעזרו.

 

אנחנו לומדים כדי לגדול, להיות תלמידי חכמים, תופסֵי ומוסרֵי התורה, בשביל להגיע לזה, אנחנו צריכים לראות, שהלימוד יהיה בצורה מסודרת, שנאמר “סדרים לא צלמוות”, אדם צריך ללמוד מסודר, ואם לא, אז זה חלילה צלמוות, כשלא לומדים מסודר, אז לא זוכרים, וזה צלמוות.

 

וכמובן שהלימוד צריך להיות ברצף, בלי הפסקות ובלי היסח הדעת, להתחיל בזמן, אבל גם לסיים בזמן, לאחרונה יש תופעה, שלפני מנחה עושים הפסקה, שלא נהיה חלילה בבחינת “מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה”, ובודאי שלא נעשה הפסקה לפני מנחה.

והמקום היחיד להתפלל בו זה בבית המדרש, כמו שאמרנו, ללמוד עד הרגע האחרון, ולהתפלל מיד אח”כ, באותו מקום שלמדנו בו.

 

עוד אנחנו צריכים לדעת, שחלק גדול מהעליה שלנו, זה ביום שישי ושבת. אסור שיהיה מצב, של הפסקה מהלימוד, ראינו הרבה מהגדולים, שזה היה הזמן החשוב אצלם.

 

עוד ענין, צריכים להיות בשמחה, להאיר פנים אחד לשני, ולשמוח עם החבר בשמחתו.

 

על כל זה, חייבים אנו בתכלית החיוב, ללמוד מוסר כל יום, וזה ישפיע גם, על תיקון המידות, שצריך להיות ברצינות ובעיקביות.

 

ויהי רצון שיקויים בנו, “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה”, תורה זה מתנת שמים, ומי שסומך על כישרונותיו, ולומד בלי יראת שמים, אין לזה קיום, שלא יהא חלילה כאחיתופל. והדרך היחידה היא, רק לבקש ולהתחנן לפניו, שיתן מאיתו.

 

ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita

Nothing But the Struggle

Parashas Vayishlach

Harav Hagaon Yosef Elefant shlita

In this week’s parashah Yaakov Avinu battles the Sar of Eisav, and tells him that he will not let him go until he gives him a brachah. Yet we don’t find anywhere that the Sar of Eisav actually gave a brachah; all he did was change his name from Yaakov to Yisrael: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. Where exactly is the brachah? And what is the significance of the name change?

This event, and the name change of Yaakov to Yisrael, was unquestionably a defining moment for Klal Yisrael. We are named after this event, and it gives us our identity. So we certainly want to understand what happened here.

There’s a famous question that the baalei mussar ask: Why is it that Klal Yisrael is named after the battle, rather than the victory? The name Yisrael reflects the word שָׂרִיתָ, fighting the enemy, but shouldn’t we be named after the וַתּוּכָל, vanquishing him? The baalei mussar explain that our job is to struggle, to fight against the yetzer hara; the victory is in Hakadosh Baruch Hu’s hands. The struggle is what defines us, so that’s our name.

Perhaps we can add some more depth to our understanding of why we are defined by the struggle, as opposed to the victory.

In Shaarei Teshuvah, Rabbeinu Yonah uses the phrase: ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב, describing the yetzer hara as a surging sea: yam hataavah. At times, the yetzer hara comes up against a person forcefully, yet the person can shout back at the yetzer hara and say no, and this sea of temptation suddenly dries up — a private Krias Yam Suf.

We have all experienced this phenomenon, that when we give a yell at the yetzer hara, he disappears. He comes back afterwards, obviously, but for now he disappears. Why is that? How does this surging tidal wave of the yam hataavah just dry up?

The Big Fraud

When Yaakov asked the malach for his name, he answered: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי. What is the significance of the Sar of Eisav avoiding giving his name? What he really meant was that he, the yetzer hara, really has no agenda, no content, and no reality. He really has nothing to offer. The entire essence of the yetzer hara is only to create a nisayon for a person, but the moment he does that, he no longer has any power. The moment the person overcomes the nisayon, the yetzer hara disappears. He’s not a real enemy, who continues to exist even if you win the battle. His entire existence is only to place you into a nisyayon, and the minute you’re victorious, the yetzer hara has already achieved its purpose, so he disappears. He has no metzius other than the nisayon itself.

Accordingly, when the Sar of Eisav answered לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, he was conveying that he has no reality of his own — all he has is the ability to bring a nisayon upon you. Other than that, the yetzer hara has no power.

Rav Wolbe, in Alei Shur, cites Chazal’s statement that until Avraham Avinu came along, the yetzer hara was like a highway robber who stood on the roads and robbed people: “Your money or your life!” When Avraham Avinu entered the scene, he called the yetzer hara’s bluff: “Hey, you’re a fraud! You don’t have a real gun — it’s only a water gun! There’s nothing to you!”

Avraham Avinu’s chiddush was that he recognized that the yetzer hara is nothing more than a hollow threat. He seems menacing, but really there’s nothing to him.

Indeed, Chazal teach that when Avraham Avinu was on the way to the Akeidah, the Satan placed all sorts of obstacles in his path: a river that almost drowned him, an iron wall. The Midrash Tanchuma states that Avraham declared, “I’m going through anyway” — and the moment he said that, all the obstacles disappeared, because the Satan has no reality and no real existence other than the ability to set up the nisayon. Once the person recognizes the nisayon for what it is and withstands it, then the Satan disappears, because he’s accomplished his job.

Whe the Malach’s Job is Done

The reason Klal Yisrael is named after the struggle — שָׂרִיתָ, and not the victory, is that there really is nothing more than the struggle. The וַתּוּכָל is an inevitable result of the שָׂרִיתָ, since the moment a person stands up to the yetzer hara, he wins.

That explains why, immediately after the battle with Yaakov, the Sar of Eisav said, “I need to go” — to say shirah, Rashi explains. A malach says shirah after it does its job, and here, the Sar of Eisav finished its job, which was to place Yaakov into a situation of nisayon. Once Yaakov defeated him, the malach’s job was over. The Satan’s job is not to win, but just to create the nisayon. Once he does so, he can go say shirah.

Rav Wolbe notes that twice in Parashas Bereishis the Torah uses the term teshukah, once regarding the woman: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, and once regarding the yetzer hara: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ. What is the teshukah, the desire of the yetzer hara? The Maharal explains that everything that was created in this world, all material beings, yearn to be utilized and channeled for their correct purpose. The yetzer hara’s desire is to fulfill its tachlis, which it accomplishes by placing a person in a nisayon, so that he can overcome it: וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. The teshukah of the yetzer hara is not to get the person to do bad, but rather simply to create the nisayon so that the person can triumph over it.

Klal Yisrael is named after the battle because truthfully there is nothing more than the ability to struggle against the yetzer hara and say no: לגעור בים התאוה ויחרב.

The Chovos Halevavos (Shaar Yichud Hamaaseh ch. 5) explains that the whole intention of the yetzer hara is to prove that sheker is emes. If a person manages to identify this weakness of the yetzer hara, and expose his dressing up sheker as emes, then overcoming the yetzer hara is simple. In other words, the chink in the yetzer hara’s armor is the ability to recognize that his whole show is a lie. The minute you recognize that he has no metzius — not just that he happens to be saying something false, but that his whole show is a farce — then he unravels.

We now have an understanding of the nature of the battle between the emes of Yaakov and the sheker of Eisav. The job of Yaakov Avinu is to recognize that Eisav is לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי — he has no reality to him, and the battle with yetzer hara lasts only as long as the person lends credence to it. The minute a person recognizes that the yetzer hara is purely a fraud, and that there’s nothing to him, he collapses, and it’s easy to break him.

Rising with the Dust

The Satan presents the sheker of Olam Hazeh as if there’s really something there, when there isn’t.

Regarding the words וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, the Gemara teaches that the dust of this battle between Yaakov and the Sar of Eisav rose all the way up to the Kisei Hakavod. The Sfas Emes explains that this means that as a person climbs higher in life, he might think that he has already vanquished the yetzer hara — but the truth is that at every level, a person faces another battle with the yetzer hara, another challenge. There’s no life without challenge — at every step along the way up to the Kisei Hakavod, a person is challenged to distinguish truth from falsehood. And the way to overcome challenges, at every level, is to recognize that this is a nisayon, and that the yetzer hara behind it is pure falsehood, with no reality to it.

That’s the meaning of the name Yisrael — שָׂרִיתָ. What defines Klal Yisrael is our ability to take a truthful look at the world and recognize what’s emes and what’s sheker.

The brachah that the Sar of Eisav gave Yaakov, then, is that he revealed to him his own limitations, by disclosing that he has no power beyond presenting the person with the nisayon and the struggle.

  • SEARCH BY PARSHA

  • ‫‪SE‬‬ARCH‬‬ ‫‪BY‬‬ ‫‪R‬‫‪ABBONIM‬‬