דברי רבותינו
Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev zt”l
ואת העם העביר אותו לערים מקצה ארץ מצרים ועד קצהו (מז,כא)
בגמ’ (חולין ס:): אמר ר”ש בן לקיש הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה וגו’, [רש”י: הרבה מקראות – יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף, שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה. והן הן גופי תורה, טעמים גדולים תלויין בהם, והשתא קא חשיב ואזיל להו עד סוף שמעתא]. ומביאה הגמ’ דוגמה: ‘ואת העם העביר אותו לערים’ מאי נפקא מינה, דלא ליקרו לאחיו גלוותא. [רש”י: העביר אותו לערים – מאי אשמועינן. כי היכי דלא ליקרו – מצרים לאחיו לאחר זמן גולים בני גולים, לכך היגלם.]
למדנו שהיגלה יוסף את כל המצרים ממקום למקום רק כדי למנוע מאחיו בזיון קל. שהרי מדובר בזמן השיעבוד של בני ישראל, כאשר הם היו עבדים בעבודת פרך, אך אעפ”כ כדאי להגלות את כל המצרים עבור חסד, ואפילו מועט, עם אחיו. כדי לחסוך מהם את הביזיון שיגידו להם “גולים בני גולים אתם”.
ולמדה הגמ’ שמעשה חסד זה הוא ‘גופי תורה’. והתורה ייחדה לו מקרא מפורש ולא הסתפקה בייתור אות אחת או מילה אחת וכד’.
למדים אנו עד כמה גדול כל מעשה חסד, שהוא ‘גופי תורה’ ונאמר עליו מקרא מלא.
מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה
דברי הימים
Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l
המוסר מרסן את ה”סוס”
כאשר שהה פעם מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה באחת העיירות, הפצירו בו בני הקהילה לדרוש בפניהם אך הוא סירב. אך לאחר שפנה אליו שוב אחד מנכבדי הקהילה והפציר בו, ניאות לדבר בבית הכנסת.
בבוא היום, התאספו כל בני הקהילה בהתרגשות לשמוע את דרשתו של המשגיח הצדיק המפורסם. בית הכנסת התמלא מפה אל פה וכך גם החצר, ההתרגשות הורגשה באוויר.
בשעה היעודה עלה המשגיח לשאת את דבריו והחל לעורר את הציבור בדברים חוצבי להבות אודות הנהגות שראה שיש לשפר בקהילתם. אט אט הלכו האנשים עד שנשאר המקום ריק מאדם. האכזבה ניכרה על פניהם וטענתם בפיהם “דברים קשים אלה על המשגיח לומר לתלמידיו בישיבה, אין הדברים מתאימים לנו”.
כאשר סיפר זאת המשגיח, שאל: מפני מה בני הישיבה מטים אזנם בקשב לדברי, ואילו אותם אנשים, שלמענם אף מיתנתי את דברי, לא היו מסוגלים לשמוע?
משל למה”ד דומה, כשהגיעו המתיישבים הראשונים לאמריקה, הילידים המקומיים נדהמו לראות שהביאו איתם חיה משונה, הולכת על ארבע רגליים אך לחציה העליון צורת אדם. אך לפתע זינק הפרש מעל סוסו והילידים הנדהמים גילו שהחיה המוזרה מורכבת מסוס ורוכבו (עד אז לא היו מצויים שם הסוסים).
כך בישיבה הקד’ משרישים בתלמידים כי הגוף אינו האדם. הגוף הוא סוס שעליו רוכב האדם – רוח ממללא. אך אנשי העיירה הכשרים טעו וחשבו שאדם וסוסו אחד הם. לכן כשהוכחתי בלשון בוטה את סוסם כדי לסייע להם לשלוט בו, חשבו הם כי מבקש אני לביישם ולהרע להם. על “רוכבי” הישיבה לשמוח כשאני מסייע בידם לרסן את סוסם המשתולל ולהנחותו בדרך הישר.
בשבילי הלכה
Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita
ישוב ארץ ישראל
כתיב ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו, בניו ובני בניו אתו, בנתיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו, מצרימה. והעיר האוה”ח על שנוי לשון, בניו ובני בניו “אתו”, בנתיו ובנות בניו וכל זרעו “הביא אתו” וכתב וז”ל אכן כוונת הכתוב הוא שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב וכו’ ואמר בניו ובני בניו אתו פי’ אלו לא הוצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו וכו’ אומרו בנותיו ובנות בניו וכו’ הביא אתו מצרימה פי’ הוא הביאם לא לרצונם באו עכ”ל. ויש לעיין אמאי הבנות באו רק בעל כרחם.
ונראה לפרש כי כתב הרא”ש כתב בסוף כתובות סי’ י”ז בשם מהר”ם דבירושלמי איתא דהיא אומרת לעלות אין כופין אותו ורק הוא כופה אותה, ודלא כגמרא דידן דכופין אותו. והרא”ש כתב בשמו דהירושלמי איירי בזה”ז ומשנתינו איירי בזמן הבית. ודברי מהר”ם הובאו גם במרדכי והגהות אשר”י ותשובות מיימוני סי’ כ”ח.
ולפי המרדכי ומהר”ם י”ל הטעם שבנותיו ובנות בניו באו רק בעל כרחם, כי אחר שירדו למצרים הלא בזה”ז האיש כופה לאשתו ואין האשה כופה לבעלה, והבנים לא דאגו כי גם בזה”ז האיש כופה אשתו לחזור לא”י.
ובעיקר דברי המהר”ם הקשה הטור סוס”י ע”ה אי אין מצוה בזה”ז א”כ מ”ש הוא כופה אותה (וע”ש בדרישה וציין לו בב”ש). וכתב שם הגר”א סקי”ז וז”ל והטעם נ”ל דאין מצוה על האשה עתה לדור בא”י דמשום מצות הנהוגות שם דוקא האיש מצוה עליו לטרוח לקיים משא”כ בזמן הבית עכ”ל. ומבואר בגר”א בדעת הר”ם דבזמן הבית הא דכופין הוא משום מצות ישוב א”י ואין מצוה זה בזה”ז, והא דכופה אותה הוא משום מצות הנהוגות שם ולכן אינה כופה אותו. ולכא’ תמוה מ”ש האיש מהאשה.
ומבואר בגר”א שני חידושים בדעת מהר”ם, חדא דהא דכופין הוא משום מצות ישוב א”י (כמ”ש מהרי”ט ושו”ת האלף לך שלמה) ועוד דאין מצוה זה בזה”ז. ויש לדון אם טעמו משום סכנה (ולא מסתבר כן דא”כ מה”ט נמי פטור מלילך משום מצות התלויות בארץ ולמה כופה אותה) או משום שאין בית כמ”ש המגלת אסתר. ובשערי צדק לחכמ”א משפטי הארץ פי”א בבינת אדם הביא דברי מהר”ם ופי’ וז”ל דבשלמא בזמן המקדש שכל איש ואשה היו בקיאין בכל הדינים ואפילו בטומאה וטהרה ולפיכך גם היא יכולה לכוף אותו משא”כ בזה”ז דנפישי ע”ה ואפילו הלומדים עפ”י רוב אין בקיאין בדינים ההם, לכן היא אינה יכולה לכוף אותו שיכול לומר אין אני בקי בדינים ואין ביכולתי לפזר ממון להחזיק בבית חבר לתקן כל מאכלי, משא”כ הוא יכול לכופה שיאמר אחזיק בביתי חבר לתקן כל דבר עכ”ל. (ועמש”כ בליקוטים בדיני א”י עוד לפי הבית הלוי וצ”פ).
אוי לנו מיום התוכחה
Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l
“ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו”. [בראשית מה ג]
“אני יוסף” – ישוב לכל התמיהות
ביאר בזה החפץ חיים זיע”א, כי במשך כל הזמן מאז שבאו האחים למצרים התנכר אליהם יוסף ודיבר איתם קשות וחשד אותם למרגלים, ובמשך כל זמן זה תמהו האחים והאשימו זה את זה “אבל אשמים אנחנו” [בראשית מב כא], והקשו סתירות וקושיות על כל ההנהגה הזו שמתנהג איתם אחיהם. עד ששמעו ממנו שתי מילים “אני יוסף”. מיד בשתי התיבות הללו סרו ונתיישבו כל התמיהות והספקות, והכל התברר להם עד הסוף.
ממשיך החפץ חיים, לעתיד לבוא ישמע כל העולם את שתי המילים “אני ה'”. ואז באותה השעה, יתיישבו כל הקושיות והתמיהות על הנהגות העולם, למה אירע כך וכך לפלוני וכך וכך לפלוני, אשר במשך שנים רבות היו הכל מתפלאים על מקרים וגזירות וכו’. ואז כאשר הכל ישמעו “אני ה'”, יתברר ויתחוור הכל “וראו כל בשר יחדו” כי יד ה’ עשתה כל זאת והוא לטובתנו.
וכבר נמצא מעין זה במדרש, דהנה על הפסוק “ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו” פי’ רש”י “מפני הבושה”. ובמדרש [ילקוט ויגש רמז קנב] “אמר רבי שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו’. יוסף קטנם של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה”. וצריך להתבונן היטב בדברי המדרש, ממה נתביישו אחי יוסף. הלא בשעה שמכרו אותו היו סבורים שעושים לפי הדין, ולכאורה לא היה להם לחשוב יצא לעתיד, שיהיה מלך על מצרים ויבואו לבקש אצלו אוכל, א”כ בשעה שאומר להם “אני יוסף”, ממה היה להם להתבייש, היו צריכים להשיב לו שכל מה שעשו היה על פי דין, “וה’ חשבה לטובה” שבסוף יהיה מלך על מצרים ויהיה להם להצלה בשנות הרעב. ויותר קשה, שודאי אין זה דומה ליום הדין ויום התוכחה, ששם נוכח אדם שכל ימיו חטא מתוך הכרת החטא ומתוך שידע שעושה דברים האסורים והקב”ה משגיח בכל רגע ובכל זאת הוא חוטא. א”כ כאשר הקב”ה מוכיח אותו לפי מעשיו, יש לו להתבייש בושה גדולה.
עיקר התוכחה – העמדת אדם על טעותו
ויש ליישב זאת על פי דברי הראש ישיבה הגאון ר’ חיים שמואלביץ זצוק”ל, שהקשה עמש”כ שנתביישו מפניו, הלא לא הוכיח אותם כלום ורק גילה כי הוא יוסף, ומה הביא אותם לידי בושה כ”כ גדולה. וביאר, שמכאן יש ללמוד מהי תוכחה. התוכחה אינה דברי כיבושין ומוסר כפי שרגילים העולם לחשוב. אלא התוכחה היא העמדת אדם על טעותו, ומיד כשמכיר ומודה בטעות, זהו גופא קבלת התוכחה. והנה כשאמר להם יוסף “אני יוסף”, דהיינו אני הוא זה שמכרתם אותי לעבד, ופשיטא שלדעתכם עשיתם כדין ומשום דברי החלומות וכו’, הנה הריני עתה לפניכם מלך ומושל בכל ארץ מצרים וכל החלומות התבררו כחלומות אמת ונתקיימו בי. והראה להם יוסף בכך שאף שבמכירתו הם נתכוונו לבטל את חלומותיו, דוקא מכירה זו היא היתה ההיכי תמצי להביא לקיום החלום שעל ידה עלה על כס המלכות. בכך גילו האחים את טעותם שפסקו את דינו למכירה בכדי לבטל החלומות והנה מזה גופא שמתוך פסק הדין שלהם נהיה מלך על מצרים, מוכח שהיה הדין בטעות.
וזו התוכחה הגדולה ביותר, לראות כי נהפכו פני הדברים מקצה לקצה ונבואותיו של יוסף אינם חלומות בעלמא, אלא נבואת אמת בפיו. ומשום כך באו לידי בושה גדולה ונוראה. שעיקר התוכחה היא בכך שעומד אדם בפתאם על האמת ומגלה גודל טעותו. וזה הק”ו שאמר ר”ש בן אלעזר במדרש, אוי לנו מיום הדין, ומה יוסף שקטנן של אחים היה וכו’, והיינו שעומד אדם מול הקב”ה ובבת אחת מגלה את כל האמת עד הסוף, כמה ה’ גדול ונורא, וכמה היה חי בטעות ולא העריך מספיק את החשיבות העצומה של התורה והמצוות. עצם המעמד הזה מביא לידי בושה ותוכחה נוראה.
ויותר מכך כאשר אדם מגלה מה הביא אותו לידי טעות זו שחי בתוך עבירות ואיסורים, היינו הראיה הקצרה שרואה אדם רק מה שלפניו ורק מה שיביא לידי הנאה וסיפוק באותו הרגע בלבד. ואילו היה מסתכל קצת יותר רחוק, וקצת יותר עמוק ומבין שיש דין ויש דיין ויבוא יום התוכחה והבושה, הרי היה בורח מהיצה”ר כמו מאש. ועל כך שהתבונן על החיים שלו כמו ילד קטן ובראיה כל כך קצרה רק על מה שתחת לאפו! על זה תבוא הבושה הגדולה שביום התוכחה.
איתא בחז”ל, שבביאת המשיח כל אחד יברח ויתחבא מפני הבושה הנוראה, אשר משיח צדקנו יראה בסקירה אחת כל מה שנמצא בפנימיותו כל אחד ואחד, איזה בושה, איזה פחד, יבוא כזה יום!
הבושה – מחמת שנמצאו סתירות במעשיו
הבית הלוי [בראשית פמ”ה ג] יישב את ענין הבושה שנתביישו אחי יוסף, בכך שכשאדם עושה מעשה ויש סתירה בין מעשיו, שמצד אחד נראה שעושה מעשה צדקות ומצד שני נראה שאינו כן, הרי מעשיו סותרים זה את זה והדבר מראה על טעות וסתירות בחיים שלו, וזוהי הבושה הגדולה ביותר, שכל מהלך המעשים הוא מהלך של טעות. שהנה כל טענותיו של יהודה היו מחמת הצער שייגרם ליעקב בכך שיקחו לו את בנימין. ומזה גופא קשה עליהם איך לא חששו על צערו של יעקב כשלקחו לו את יוסף. וזה היה הבהלה הגדולה שנבהלו, כיון שנמצאה סתירה עצומה בדבריהם, ונמצא שמעשיהם בטעות והדבר מביא לידי בושה גדולה מאוד. כשאדם חי בטעות, זה הדבר הכי נורא!
אצל יצחק נאמר [בראשית פכ”ז לג] “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד”, ועל שום מה היתה חרדה זו, פי’ רש”י “ראה גיהנם פתוחה מתחתיו”. הנה יצחק שהיה בטוח כל חייו בצדקותו של עשיו, ולכן רצה לתת לו הברכות, ופתאם מתגלית לו הטעות, עשו רשע גמור והברכות שייכות ליעקב שהוא הצדיק, [עד כדי כך שכיון שרצה לקלל ליעקב, מיד ראה גיהנם פתוחה תחתיו[1],] ואילו יעקב שלא היה אמור לקבל את הברכות מלכתחילה, הוא זה שראוי לברכה. הרי זו חרדה נוראה לגלות שכל חייו היה בתוך הטעות ולא הכיר את בניו כפי האמת. זו היתה הסיבה לחרדה הגדולה שחרד יצחק, אין דבר קשה ומבייש יותר מלגלות שאדם חי בתוך טעות וסתירות.
החיוב הוא במעשה ולא בתוצאה
יש לדעת היאך להינצל מחיים של טעות. הראש ישיבה הגאון ר’ חיים זצוק”ל, מבאר כי היסוד הוא בגישה לחיים ולכל מה שעושים. אדם לא צריך לחשב חשבונות על התכלית והתוצאות של מה שעושה, אלא הוא צריך לעשות מה שמוטל עליו. ומה שייצא בסופו של הדבר, הכל מסור בידי הקב”ה לבדו, וזהו הן בגשמיות ואפילו ברוחניות. ובתפלת ר’ נחוניה בן הקנה אומרים “אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואין מקבלים שכר”. ובפשטות השכר הוא הן על העמל והן על התוצאות של קניין הידע והחכמה. אולם ר’ חיים מפרש כי השכר הוא רק על העמל והיגיעה, משום שקניין החכמה והידע הוא הכל מתנת שמים, וזהו כל מה שמוטל עלינו לעמול ולעמול ללא כל שייכות לתוצאות והכל יהיה לשם שמים. וכמו שאומרים ‘מדארף טאן ולא אויף טאן’!
ועל זה נאמר “איזהו גיבור הכובש את יצרו”, שהרי היצר מסית כבר מתחילה, בעשיית המעשה ובהתאמצות, ושם צריכה להיות המלחמה והגבורה, וזה שכובש את יצרו ועושה את המעשה הנכון, מגיע לתכלית הגבורה והכח, כיון שהתכלית בעולם זהו המעשה ואין לנו שום ענין לחפש אחר התוצאות. כתוב במגילה [ו, ב] “יגעתי ומצאתי תאמין”. וצ”ע מהו ‘ומצאתי’ הלא אחר היגיעה ממילא תבוא התוצאה, והיה צ”ל יגעתי והשגתי וכדו’. אלא הפשט הוא שהיגיעה והמציאה הם ב’ עניינים. ואף אחר שייגע זה לא מחייב שתהיה תוצאה כיון שהיגיעה היא ענין בפני עצמו, ואם יש תוצאה אז זה בתורת ‘מציאה’. כיון שהחיוב המוטל על האדם זהו העמל והמעשה, ורק אם עמל על המעשה והיגיעה, מובטח לו שלא יבוא לידי טעות.
כשמכוין רק לתכלית – טועה בעשיית עצמה
והיסוד בזה שכשעושה אדם איזה מעשה רק לשם השגת התכלית, וסבור כי לשם השגת התכלית הזו הותר לו לעשות איזה מעשים בשביל זאת, ובעיקר שישיג את אותה התכלית, א”כ בסופו של דבר נתגלה שהמעשים לא הביאו את התכלית בזו, נמצא שכסדר עבר איסורים בשביל תכלית שבסוף לא היתה ראויה כלל וכל המהלך שלו היה מהלך של טעות. וכל מה שנשאר בידו זהו רק המעשה, ואם היה המעשה אינו הגון ואינו ראוי, א”כ יש בידו רק טעות ועבירה. ואוי לא מאותה בושה ומאותה הכלימה. אולם מי שעושה את המעשה גופא ומתייגע לעשות את מה שמותר וצריך לעשות, בלא שיבדוק מה התכלית, א”כ כל מה שייצא מכך זה יהיה טוב כיון שהכל מאת הי”ת שהרי התכלית לא היתה מכוונת מתחילה.
וזהו גופא האיסור המפורש בתורה [דברים ח יז] “ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”, היינו שתולה אדם את התוצאה והתכלית במעשיו וביגיעתו, ובעצם כופר בכך שכל התכלית והתוצאה בא מאת הי”ת ואינה אלא בתורת ‘מציאה’.
וא”כ כל עיקר החיים בעוה”ז הם “הכשר מצוה” לחיי העולם הבא, לפי שכל מה שאנו מצווים כאן זהו רק העמל והיגיעה, ובעוה”ז אין כל תכלית למעשינו והעיקר במה שמוכן ומזומן לעתיד לבוא. אמנם קל יותר לומר זאת מאשר להרגיש ולחיות כך. דרך בני אדם שאין להם מבט רחוק אלא רק קוצר הראיה לעשות הכל ולהשיג מהר מהר. ואז נדמה בעיניו שצריך להביא לידי תכלית כזו או כזו, ועושה הכל בכדי להשיג התכלית, והנה פתאם מגיע היום הגדול והנורא שבו מתגלה הכל והוא מופיע בפני הקב”ה. הקב”ה לא צריך לתת מוסר לאף אחד, אלא רק לגלות. לגלות כי “אני ה'” ובשניה אחת מתגלים כל הטעויות, כל מה שחשב וביקש להשיג כל החיים עם כל מיני תירוצים שזה האמת וכך צריך להיות, הכל מתברר כשקר, ואוי לו מיום הדין ומיום הבושה! איזה בושה איומה ונוראה שמתגלה לו לאדם שכל חייו, כל העבודה והעמל שלו הכל טעות. וכל זה קורה בגלל דבר אחד, שההסתכלות שלו היא על התכלית ועל מה שצריך להיות. כאילו שהוא מנהל את העולם וקובע שיהיה כך ולא יהיה כך.
ב’ הרחקות מעבירה. א, הבושה שבתוכחה, ב, יראת העונש
מלבד הבושה שתמלא כל אחד כשיגלה את הטעות שחי בה, ישנו עניין יראת העונש. ביום התוכחה יש ב’ עניינים, א’ הבושה שע”י התוכחה ב’ העונש שיבוא לו מכח העבירות. והרי זה פחד נורא שיבוא יום, אם לא בעוה”ז אז בעוה”ב שצריך לתת דין וחשבון על כל מה שעשה, ולקבל העונש על כל האיסורין והעבירות, והיום הזה יבוא כל אחד ואחד! אסור לשכוח מצב זה של שכר ועונש. אין זה רק בושה, אלא עונש! עונש ממש של נצח ונצחים. יצחק נחרד חרדה גדולה שראה איך נפתח הגיהנם. ראה את העונש ממש מול העינים, ובא לידי חרדה. כל עוד אנחנו לא רואים דברים מול העינים שוכחים מהר, שוכחים שהעולם הזה הוא לא הפקר. שוכחים שעל הכל נותנים דין וחשבון. על כל מעשה ומעשה הקב”ה שופט ודן ופוסק, אם לתת שכר או ח”ו עונש.
אני אומר לכם דברים פשוטים, אבל צריך לזכור את זה כל הזמן. היצר הרע עובד קשה כדי להשכיח ולכסות את זה מאיתנו, וכשעושה אדם עבירה היצר הרע מסובב אותו באלף עניינים למה חשוב לעשות כך ולמה כדאי וכו’ וכו’ רק שלא יראה את החשבון שמחכה לו אחר כך. וכך האדם מרמה את עצמו, חושב על עבירה שהיא מעשה מצוה, ומחפש לעצמו כל מיני היתרים מחמת הנגיעות למה מותר לעשות כך וכך, וכשמחליטים על פי נגיעות יש תירוצים בלי סוף. מותר לעשות כך בגלל שזה בריא, ומותר לעשות כך משום שחייב להירגע ולהתחזק ועוד כל מיני תירוצים של שקר. והכל בגלל שאדם קובע מתחילה שהוא חייב להגיע לאיזה תכלית, ורק אחר מסדר לעצמו ומחליט שכל המעשים כשרים בשביל להשיג התכלית הזו.
לא צריך לחכות עד יוה”ד והתוכחה בשביל להבין זאת, אלא כל יום צריך לזכור שיש שכר ועונש, לזכור כל יום שה’ כותב כל מעשיו מספר. כולם חרדים ומתכוננים ליום הגדול, י’ בתשרי שאז זה ידוע שיש דין וחשבון והכל נחתם בספר. וכי במשך כל השנה לא צריך להכין עצמנו לימים הנוראים, הרי ימים הנוראים זה משפט לכל השנה, וכי לא צריך לחשוב ע”ז גם באמצע טבת, וגם אם דרך בני אדם שלא טרודים באמצע טבת בענייני יום כיפור, לפחות לא לשכוח ולא להתנהג כאילו הכל מותר והכל הפקר. ולא פלא מה שאמרו חז”ל כשיבוא משיח כולם יברחו מרוב בושה, הרי מי חושב ומי מתכונן כל הזמן לכך שיום יבוא ויצטרכו לתת דין וחשבון על הכל.
[1] עפ”י תולדות יצחק.
Parsha Preview
Wagschal, Harav Hagaon Yehuda Shlita
Pathways to Mitigate Pain
Parashas Vayigash
Harav Hagaon Yehuda Wagshal
We live in a world where we often face painful situations, whether it’s physical pain, emotional pain, or perhaps spiritual pain. And it’s crucial that we understand what the Torah recommends as the proper reaction to pain.
When a person is in pain, he’s in danger of making the wrong decisions, by looking for ways to ease his pain that are not recommended and reacting to people around him in ways that can be harmful. It’s very important to understand what the Torah recommends as the correct reaction to pain.
I would like to discuss two points regarding how the Torah teaches us to react to pain. One of them is raised by the Ohr Hachaim Hakadosh in this week’s parashah. The Ohr Hachaim cites the Midrash that the shibud in Mitzrayim did not begin immediately when Klal Yisrael went to Mitzrayim, but only after the people who originally descended to Mitzrayim passed away, as the passuk says, in Parashas Shemos: וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. It sounds as though the shibud could not begin as long as any of the yordei Mitzrayim were alive. But that was not exactly the case, notes the Ohr Hachaim, since Serach Bas Asher and Yocheved, who were among the yordei Mitzrayim, lived through the shibud. Why didn’t the presence of those yordei Mitzrayim prevent the shibud from beginning?
The Ohr Hachaim derives an answer from the way the Torah describes Yaakov’s descent to Mitzrayim: וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה. Why, after informing us that Yaakov and all his offspring arrived in Mitzrayim, does the Torah have to detail that he brought his sons and grandsons and his daughters and granddaughters?
Step One is Acceptance
The Ohr Hachaim explains that when Yaakov Avinu notified his family that it was time to go down to Mitzrayim, which would mean galus Mitzrayim, he encountered two reactions. Some people in the family were ready to accept the gezeirah min hashamayim and go willingly into the galus, while others did not want to go. They weren’t willing to face the suffering and difficulties that this would entail, and they wanted to stay in Eretz Yisrael, so Yaakov had to force them to come along with him.
The Torah alludes to these two groups by first telling us that Yaakov came to Mitzrayim with his family — וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ — and then breaking down the family into two groups: בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ — his sons and their sons came with him, אִתּוֹ, willingly. But his daughters and granddaughters had to be forcibly brought to Mitzrayim, as evident from the words: בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ. Accordingly, says the Ohr Hachaim, when the Midrash states that the shibud did not begin as long as the yordei Mitzrayim were alive, that refers to the ones who came willingly. Those who were forced to come were not included in that group of yordei Mitzrayim, and they weren’t able to prevent the shibud.
The Ohr Hachaim then explains why, coining the phrase: סמא דיסורי קיבולי — the remedy for yissurim is kibuli, acceptance. The yordei Mitzrayim who came willingly were mekabel the gezeirah and the yissurim, and that itself was the remedy that pushed off the shibud. Those who were forced to come, however, did not benefit from this remedy, and the shibud began even though they were still alive.
With this, the Torah is teaching us how a Yid is supposed to react to painful situations. The first thing we want to do if we’re in pain is to ease the pain, but fighting the pain sometimes makes the pain worse. The kibuli, the acceptance of the ratzon Hashem, is itself a segulah to ease the pain.
Not a Rejection
Another Torah approach to dealing with pain is presented by the Orchos Tzaddikim, when discussing zerizus. He explains that when a person finds himself in a painful situation — whether he lost his money, or he lost a loved one, or any other type of yissurim — he should spur his thoughts to ahavas Hashem, and that will remove the pain from his heart.
How does that work? If a person lost his money, or lost a loved one, how can ahavas Hashem ease the pain of that loss?
Perhaps the Orchos Tzaddikim means that when a person experiences something painful, there are really two things causing him pain. The loss itself is painful, but there’s also the feeling of rejection: Why am I the target of all this pain? Why is this happening to me? That feeling magnifies the pain, and can be far more intense than the pain itself.
We find an illustration of this in the incident of Kayin and Hevel. Kayin innovated the concept of bringing korbanos, and Hevel followed him, but Kayin’s korban was rejected while Hevel’s was accepted. Subsequently, Kayin killed Hevel, as the passuk describes: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.
Targum Yonasan ben Uziel sheds light on what Kayin discussed with Hevel. “There’s no Creator,” Kayin told Hevel. “And there’s no reward and punishment. The world is hefker, and we can do as we please.” Hearing this kefirah, Hevel argued, insisting that there is a Creator and that our actions do have consequences. In the midst of this ideological argument, Kayin got up and killed Hevel.
How can it be, Rav Chaim Shmulevitz wonders, that Kayin suddenly became an apikorus, just moments after innovating the concept of korbanos, which meant that he must have recognized that there is a Creator?
He explains that while it was painful for Kayin that his korban was not accepted, Kayin suffered the added pain of rejection, and that caused him to lose his mind and fall from the highest level of introducing the idea of korbanos to the lowest depths of kefirah.
When a person feels rejected, he can fall to very low places.
Any time a person endures pain, the actual difficulty of the situation can be compounded by the feeling of rejection, which is sometimes even worse than the pain of the actual experience, and carries the danger of the person slipping to a place where he does not want to be.
Perhaps this is why the Orchos Tzaddikim recommends that a person in pain should spur his thoughts to ahavas Hashem. Ahavas Hashem will not get him back his money or his loved one; that pain he’ll still have. But the added pain of rejection can be overcome with ahavas Hashem, which helps a person understand that if this painful thing happened to him, it does not mean he was just the target of Hakadosh Baruch Hu’s anger. Through ahavas Hashem, a person can recognize that if Hakadosh Baruch Hu did this, then there’s a purpose to it, something he has to learn, some way he is supposed to grow.
The Torah teaches us that when dealing with pain, acceptance itself eases the pain, and when a person accepts the pain lovingly, spurring his thoughts to ahavas Hashem, that also eases the extra pain of rejection, of “why me.”
Hashem should help that we should not know of any tzaar, but if a person does find himself in a painful situation, these are the tools that the Torah offers to get through it safely.