דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

“הגיע זמנו לדעת ש”ס!”
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה סיפר פעם מעשה שממנו למד את מושגיהם של גדולי ישראל על שקיעות בתורה וידיעתה.

כך מופיע המעשה בהקדמה לספר “אולם המשפט” להגאון הצדיק רבי יוסף זונדל הוטנר זצוק”ל רבה של איישישוק:

הגרא״י פינקל סיפר, כי בהיותו בן שבע עשרה שנה בערך למד זמן קצר בראדין. וביקר אצל הגאון המחבר [הגאון רבי יוסף זונדל הוטנר] באיישישוק (הסמוכה לראדין) יחד עם דודו שהיה מחשובי העיר. כשנכנסו לביתו של הגאון רבי יוסף זונדל הוטנר מצאוהו רכון על גמרא, ענה להם שלום והזמינם לשבת מבלי להפסיק מלימודו ומבלי להרים ראשו מהספר.

לאחר דומיה ארוכה ענה ואמר הדוד על הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל שהוא לומד בראדין ויודע ש״ס. בשמעו שהאורח הצעיר יודע ש״ס, הרים הגאון רבי יוסף זונדל הוטנר את עיניו מהספר, הסתכל על האורח ושאל: בן כמה הוא? וכשהשיב שהוא בן שבע עשרה, ענה ואמר: אם כן — מאי רבותא, אכן כבר הגיע זמנו לדעת ש״ס!

דברי הימים

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l

בפחד מוות מותר לבקש
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה סיפר בחתונת בתו השלישית את הסיפור הבא:

“נקראתי למשטרה היפנית בשנחאי. ידעתי מה הם רוצים לדעת, ממה חיים 350 בחורים שאינם עובדים…?! כולם ידעו, מהקומה השלישית, הבולשת היפנית, לא חוזרים חיים! פחד מוות נפל עלי כשעליתי לשם.

בלכתי התפללתי כך: רבש”ע, אם אתה בוחר בי לקרבן, אני הולך בשמחה. אבל אם אחזור משם חי אני מבקש ממך שלושה דברים. הייתה לי הזכות לבקש, כשנברא נמצא בפחד מוות, בשכר זה מותר לו לבקש, ובקשתי שלושה דברים:

א. רבש”ע, אני מבקש ממך שכאשר אזכה לצאת מן הגיהנם פה, שתפטור אותי מן העול הכספי של הישיבה.

ב. רבש”ע, אני מבקש ממך שאזכה להשיא את בנותיי לתלמידי חכמים.

ג. רבש”ע, אני מבקש ממך שאזכה לגדל בנים תלמידי חכמים.

את התפילה הזאת התפללתי… את זה דיברתי עם הקב”ה כשעליתי לשם. אם מכל זה לא יצא אלא פחד מוות… על פחד מוות מותר לאדם לבקש.

מה שקרה שם למעלה איני יכול לספר… אבל חזרתי משם…

שתי תפילות התקיימו כבר, מעול הכספים אני פטור ובתי השלישית נישאת לתלמיד חכם… גם התפילה השלישית עוד תתקיים בע”ה…

מתוך ‘מח ולב’

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

ויגש

חיוב כבוד זקנו

רש”י פ’ ויגש דכתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, וכתב דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, ומקורו בב”ר צ”ד ה’ לר’ יוחנן. ומשמע עכ”פ דחייב בכבוד זקנו וכ”כ רמ”א ר”מ כ”ד.

וע’ פרדס”י שם בשם שם אריה או”ח א’ שהעיר דנימא אתה ואביך חייבים בכבודו, ובאמת כ”כ רע”א סי’ ס”ח בשם לוית חן דבחיי האב אומרים אתה ואביך חייבים בכבודו, (וכעי”ז כתב בתשובה מאהבה קע”ח במעמד שלשתן, ומשום אפוכי מטרתא למה לי), אבל אין זה פשטות הרמ”א.

 

וע’ מכות י”ב וגהש”ס שם. ולכא’ יוצא סתירה ברש”י, וכן העיר מהרצ”ח במכות שם.

וכתבו ליישב לפי רע”א דרק מחיים חייב בכבוד זקנו.

(וע’ רש”י סוטה מ”ט דמשמע דחייב בכבוד זקנו אא”כ במקום ביטול תורה, ואולי א”ש לפי רש”י הנ”ל דאיירי בחייו).

 

והביאו ילקוט מסעי תשפ”ז בסופו לפי שנאמר כבד את אביך, ובזית רענן שם אות י”ב העיר דבגמ’ מבואר דקאי ברייתא זו על בן בנו. וע’ זית רענן המקורי שכתב דאולי דרשינן את לרבות. ועכ”פ משמע שהוא מצוה מה”ת.

ובעיקר כבוד זקנו ע’ שד”ח כ’ קכ”א דאינו אלא משום דזהו כבוד אביו, ונ”מ במת אביו. וע’ גליוני הש”ס קדושין ל”א שהביא דמיון מכבוד רבו של רבו, וע’ ש”ך רמ”ב מ’.

וע’ ב”ח ר”מ כ”ד בכבוד זקנו, וראיה דכתיב, כ”ח י”ג, אלקי אברהם אביך, וע”ש הטעם דהרי כיבוד אב משום ג’ שותפין באדם, ועוד כי זקנו חייב ללמוד תורה, ועוד כי ברא כרעא דאבוה שייך גם בנכד. ומה שכתב דגם זקנו שותף, אולי לפי”ז א”ש מה שכתב הרמ”א ורש”י דאביו קודם לזקנו, כי זקנו הוא פחות שותף.

וגם בגר”א נקט משום בני בנים כבנים, ולכן מיישב הרמ”א ממה שהק’ מסוטה מ”ט דאין חייב בכבוד אבי אמו, ותי’ עפ”י ב”ר צ”ד ו’ דבני בנים כבנים אבל בני בנות אינם כבנים. ונמצא המדרש לשיטתו בהמשך המדרש שם. (ולדבריו לכא’ עדיף לקרא בנו אחר אבי אביו מלקרא אחר אבי אמו, וכן לענין לכבד בסנדקאות). (ובדברי ב”ר הנ”ל יש להעיר מיבמות ס”ב ע”ב שלמדו בני בנים כבנים מדכתיב מני מכיר, וע”ש דקאי על בני בנות).

(ובעיקר סברת הגר”א לחלק בין בן הבן ובן הבת, לכא’ עוי”ל כן לפי לוית חן בדין אתה ואביך חייבים בכבוד זקנך, וזה לא שייך בבן הבת אם נימא שהיא פטורה לגמרי).

(ובעיקר דין בני בנים ובן הבת, ע’ לעיל מהגר”א. וע’ רש”י דה”י א’ י”ט י”א דנקרא אבישי כאילו אבי הוא ישי אף שהוא זקנו, ומ”מ בס’ דה”י נקרא אבשי משום כבודו של דוד שלא להשוות בן אחותו לו. ומשמע עכ”פ דלפעמים בן הבת נרגש כבן ממש).

וע’ שד”ח בפאה”ש ב’ י”ח בשם ר’ בחיי פ’ ויצא עה”פ ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותי, וכתב בשם ר”ח שכזב לבן בזה, כי בבן הבת לא שייך בני בנים כבנים. ועוד העירו מיומא ס”ו שפירשו בבני לוי האומר וכו’ ואת בניו לא ידע, וקאי על בן הבת.

(ובעיקר מה דמחלק הגר”א בין בני בנים ובני בנות, יש לעיין מקדושין ד’ ע”א לענין זרע אין לה, דזרע זרעה א”צ קרא כי בני בנים הרי הם כבנים).

וע’ ארחות יושר כיבוד אב בשם תנא דב”א פט”ז דנח נקרא צדיק כי כיבד אבי אביו משא”כ כל הדורות לפניו.

וע’ פרקי דר”א ל”ו בני בנים כבנים ממה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

תיקון העולם שנפגם בחטאיו של האדם

Levovitz, Moreinu Hagaon Harav Nachman Shlita

הנה קראנו הפרשיות של בריאת העולם עד לידת יצחק, פעמיים עשרה דורות. אבל מן הראוי להתבונן מה התורה הקדו’ תובעת מאיתנו בסיפור המעשים, וכמו שידוע מש”כ הרמב”ן (בראשית י”ב, ו’) וז”ל אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט’) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרא לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לזרעו.

הקב”ה ברא את העולם בששת ימי המעשה, כל דבר נברא דווקא בהאי יומא. ובסנהדרין לח. מבואר בגמ’ שהאדם נברא באחרון כדי שיבוא ויקבל עולם מושלם עיי”ש. ומעתה זהו חיי האדם בזה העולם שנברא בעבורו – בשבילי נברא העולם. התכלית היא לשרת את האדם שיהא כולו טוב. ובודאי שאין בעולם איזה דבר מיותר, הקב”ה ברא את העולם בדווקא כך, ובזה הכניס את האדם.

אמנם הגיע מצב שהקב”ה בא להחריב את העולם. וברש”י (בראשית ו’, ו’) עה”פ “וינחם ה’ כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו” פירש וינחם נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למידת הדין עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, ויתעצב אל לבו נתאבל על מעשה ידיו. והיינו שכיון שהעולם נברא בעבור האדם, א”כ בזה שהאדם לא מילא את תפקידו מאבד את קיומו ואת קיום העולם שנברא בעבורו. האדם בחטאיו מקלקל את העולם ולכן מוכרח הקב”ה להחריב את העולם שהרי שוב אין יעוד ותכלית לבריאת העולם.

אלא שנח מצא חן, היה דרך להציל את העולם בעבור נח. וברש”י (בראשית א’, כ”ט) מבואר שרק לבני נח התיר בשר לאכלה, אבל לאדם הראשון לא התיר הקב”ה להמית בריה ולאכול בשר, ורק אחר שהצילם נח אזי הותר אכילתם לאדם, והיינו שבאמת העולם של נח זהו עולם אחר מעולמו של אדם הראשון, כלומר שבעולם שנתקיים מחמת נח יש בו מושגים אחרים, ובזה העולם יש היתר באכילת בעלי חיים, אבל בעולם של אדם הראשון כתי’ (שם) נתתי לכם עשב וכו’ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, זוהי מציאות אחרת.

אחר המבול כבר אינו העולם שנברא לשרת את אדם הראשון, החטאים בדור המבול פגמו וקלקלו את העולם, אמנם קיומו ניצל בזכותו של נח, אבל עדיין יש בו כללים וגדרים אחרים מהעולם של בריאת העולם, מעולמו של אדם.

העולם נברא לשרת את האדם, תכליתו של העולם לדאוג להאדם להתקרב אל השי”ת ולקיים מצוותיו, וכל שאינו מקיים האדם תפקידו על כרחך שפוגם בעולם, כבר אינו זך ונקי כמקודם, כיון שכל מציאותו ותכליתו בעבור האדם ושלימותו.

ומצינו דבר פלא בספורנו עה”פ עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח’, כ”ב) וז”ל לא ישבותו מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום, ובנטייתו תהיה סיבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תיקון כללי ליסודות וצמחים ולבע”ח ולאורך ימיהם, ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ, עד אשר יתקן הא-ל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה (ישעיה ס”ו כ”ב) כי אז ישוב מהלך השמש אל הקו משוה היום כמאז, ויהיה תיקון כללי ליסודות ולצמחים ולבע”ח ולאורך ימיהם כמו שהיה קודם המבול, עי”ש.

מבואר שבזמן בריאת העולם נברא באופן נעלה ומושלם בעבור לשרת את האדם, אלא שהחטאים בדור המבול גרמו והשפיעו לקלקול העולם, ואמנם שנתקיים בעבור נח שמצא חן בעיני ה’ אבל עדיין הריהו עולם בקילקולו.

כל הבריאה כולה תכליתה וענינה לכבוד שמים, שהאדם יתקרב אל השי”ת וישמור תורתו ומצוותיו, כל המציאות בבריאה “להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו”, וכאשר זוכה האדם לקיים תפקידו נותן הוא קיום לעולם מתוקן ומושלם.

וכבר ידועים דברי המסילת ישרים (פרק א’) שהעולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו הוא מתעלה והעולם מתעלה עמו. והוסיף בדבריו כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו ית’, עי”ש.

והנה בתומר דבורה (בתחילתו) העמיד תפקיד האדם בעולמו, וז”ל האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות הם פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר שהן י”ג מידות של רחמים עליונות וכו’, עיי”ש.

וכמדומה העיקר בזה שיסוד חובתו של האדם להתאים את עצמו להעולם שברא הקב”ה. העולם בבריאתו היה זך ונקי ולא היה בו קלקול כלל, המידה באותו עולם היה רחום וחנון וכו’, אלא שבדור המבול קלקלו את המידות שבעולם עד שלא היה קיום להעולם לולי נח שמצא חן בעיני ה’, ולכן אנו כלל ישראל בכוחנו להחזיר את העולם ע”י מעשינו למצבו שבתחילה, שיהא עולם מתוקן ומשולם, וזהו תפקידנו בעולם.

עד כמה בכח החטא לקלקל את העולם, מצינו ברמב”ן עה”פ ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה מן הארץ (ויקרא כו, י) שהביא דעת רבי יהודה שאמר מעבירין מן העולם והוא כפשוטו שלא יבוא חיות רעות בארצם כי בהיות השובע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב. אבל דעת רבי שמעון שמשביתן שלא יזיקו. וכתב הרמב”ן שהוא הנכון כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג.) אין ערוד ממית אלא חטא ממית וכו’, כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר.

והוסיף בדבריו והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה כדכתיב ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבע אשר הושם בהם לעד וכו’ ובהיות ארץ ישראל על השלמות תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בתחילת יצירתם, עי”ש.

והיינו ע”ד שנתבאר שהעולם נברא באופן מתוקן ומושלם, החיות אכלו רק עשב השדה, ורק בחטאי האדם נתקלקל טבעם לטרוף בני אדם, ובכך כאשר תהיה ארץ ישראל על השלמות יחזרו לטבע הראשון בתחילת יצירתם.

הקב”ה ברא את העולם לשרת ולשמש את האדם, ובזה שהאדם ממלא תפקידו קיום התורה והמצוות, אז נמצא שכל מציאות הבריאה הוא לכבודו ית’ אבל אם האדם מקלקל את מעשיו שוב אין זכות קיום להעולם וכמו בדור המבול. וא”כ בכח מעשינו לתקן את העולם או ח”ו לקלקל את העולם.

בחטאו של אדם הראשון שאמר לו הקב”ה בזיעת אפך תאכל לחם, אי”ז עונש אלא קלקול הבריאה. אבל לעתיד לבא כאשר העולם יהיה מתוקן ומושלם כמו בתחילת יצירתו לא יקשה להאדם פרנסתו. ובאמת כאשר מקיימים אנו התורה והמצוות כבר נאמר בפרשת בחוקותי והשיג לכם דיש את הבציר וגו’, והיינו כמו שנתבאר שאם אנו עמלים בתורה מתקנים אנו את העולם שנפגם מחמת החטא, אי”ז שכר רק על קיום התורה, אלא שכאשר האדם נקי ומזוכך אזי מתקן הוא את מצב הבריאה כמו שהיה קודם החטא, ואז קיים שפע בעולם בטבע.

והנה בדור המבול מצינו שלא נחתם דינם אלא על הגזל, עומק התביעה היה בבין אדם לחבירו, וע”ז נאבד זכות הקיום לעולם לולי שנח מצא חן בעיני ה’. וא”כ תפקיד האדם לעמול בזאת המידה בעבור תיקון העולם שנפגם.

דקדוק הדין בבין אדם לחבירו מצינו בהגר שנאמר ותענה שרי ותברח מפניה (בראשית ט”ז ו’) ובודאי שאין המכוון כפשוטו ששרה עינתה את הגר ח”ו, אלא שדיברה והעמידה אותה על הדרך במה שהיתה נזקקת לקבל דבריה, ואעפ”כ היה בכאן איזה תביעה בדקות המידה לפי גדלותה של שרה עד כדי שהכתוב מעיד ותענה שרי. וברמב”ן שם כתב וז”ל חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי, עכ”ל.

הרי מבואר חומר הדין בבין אדם לחבירו, שאע”פ שבודאי שרה עשתה מה שמחוייבת לעשות, עדיין כיון שהיה איזה חסרון בנקיות המידה, א”כ אין שלימות המידה בבין אדם לחבירו וכבר נחשב לפי דרגתה של שרה אמנו ותענה שרי. עד כדי שיש כח לישמעאל עד היום לענות את ישראל, והכל נובע מאותו עינוי של הגר.

עד כמה נתבע האדם בזאת המידה מצינו דכתי’ “כל אלמנה ויתום לא תענון” (שמות כ”ב, כ”א) וברש”י שם כתב והוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה וגו’. ובמכילתא שם (אות ק”פ) איתא שרבי ישמעאל אמר לרבי שמעון שלא ידע על מה נהרג, אמר לו מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, והתורה אמרה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה אחד עינוי מועט, א”ל רבי שמעון ניחמתני רבי, ע”כ.

נמצא עד כמה צריך האדם להיזהר בדקדוק מעשיו שלא לגרום אפילו צער כל דהו לזולתו. ויש בזה תוקף גדול לתיקון העולם או ח”ו לקלקול העולם כמו בדור המבול.