דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא (כח, יא).
רש״י: וישכב במקום ההוא – לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י״ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

יש להתבונן, מצינו בפרשה זו את גבורתו המיוחדת של יעקב, דכתיב ״ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו”, ואיתא במדרש (קה״ר ט, יג) אמר רבי יוחנן כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית. מבואר שלא זו בלבד שיעקב גלל את האבן לבדו בעוד ששאר הרועים לא יכלו לזה, הוא אף גלל אותה בקלות רבה כאדם המעביר את הפקק מעל הצלוחית. והוא דבר מופלא מאוד, עד כמה היה כוחו רב ועצום יותר משאר כל בני אדם. וצריך להבין, היאך הצליח יעקב להגיע לידי גבורה כזאת הלא היה זה לאחר אותן שנים שלמד תורה בהתמדה עצומה ושנינו (סנהדרין כו, ב) שתורה מתשת כוחו של אדם.

ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: הנה מצינו בתפילת גשם שמזכירים את מעשה גלילת האבן ואומרים: ”יחד לב וגל אבן מפי באר מים, בעבורו אל תמנע מים”. מבואר שסוד כוחו הגדול של יעקב בגלילת האבן לא היה גבורתו וכוחו הרב, אלא יחוד ליבו בעשיית הדבר. כלומר, כיון שיחד את כל רצונו וכל מחשבתו, קיבל כוחות עילאיים לפעול מעבר לכוחותיו הרגילים. זאת אנו מבקשים, שבזכות אותו יחוד הלב של יעקב ירחם עלינו הקב”ה ויוריד לנו מים.

מעתה יש לומר, שאף גבורת יעקב שלא שכב על מיטתו י״ד שנה, ואפילו לא הניח ראשו על אבן, לא היתה מתוך גבורה טבעית מיוחדת, אלא משום שייחד את ליבו ואת כל כוחותיו לשם כך, ולכך זכה לכוחות מיוחדים שלא היה יכול להגיע אליהם לולי זה.

כך כל אדם העמל בתורה ונלחם מלחמת חורמה ביצר הרע הקשה כברזל, אם יאהב את התורה וייחד את כל מחשבותיו להתעלות עוד ועוד, יזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת ויצליח למלאות את שאיפותיו. וכפי שמצינו אצל תלמידי חכמים גדולים ומופלגים, שהשיגו בעמקות התורה הרבה מעבר לכוחותיהם בדרך הטבע, וזכו לסייעתא דשמיא מיוחדת, רק משום ששיעבדו את ליבם עבור השגה זו בתורה.

כח יחוד הלב! ככל שמייחד את כל כוחותיו, דעתו, מחשבותיו ורצונותיו לענין מסוים, אין כח בעולם שימנע ממנו זאת!

דברי הימים

הישיבה בקיידאן
עם פריצתה של מלחמת העולם השניה, עברה הישיבה בשלמותה לעיר וילנא שבליטא. למרות הקשיים הרבים והמחסור שהיה מנת חלקם, המשיכו בני הישיבה את לימודם במסירות כבימים כתיקונם.

אולם, בחודש כסלו ת”ש נגזרה הגזרה ובני הישיבה נאלצו שוב לגלות למקום אחר. עקב התעקשותו של מרן ראש הישיבה הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל כי בני הישיבה ישארו יחד ויקיימו את הישיבה, בחסדי שמים קיבלו אישור לעבור לעיירה המרוחקת קיידאן.

תיאורים שנכתבו על חידוש הישיבה בקיידאן מלמדים על גדולתם של התלמידים, שלמרות הניתוק ממשפחתם והדאגה לחיי יקיריהם, שקעו כל כולם בלימוד התורה כאילו בהתמדה עצומה והתעלו לדרגות נשגבות של דביקות בתורה.

מרן רה”י שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל תיאר במכתבו את חידוש הישיבה בקיידאן:

״היכל התורה -ישיבת מיר- מתנוסס גם פה בכל הדרו ויפעת קדשו. כשלש מאות בני תורה הי״ו עם ההנהלה והאברכים הלומדים אצלנו, הוגים בתורת ה׳ יומם ולילה. ואם הקמים על בית ישראל סגרו והרסו בתי כנסיות ובתי מדרשות והשביתו ח״ו את קול התורה במקומות שונים, הנה קול התורה בכל עוזו בקודש בוקע ועולה מכאן, והיכל התורה הגדול והעתיק – נקוה להביאו בעז״ה לחוף הצלה אמיתי, ויפרושֹ משם את אורו על בית ישראל!״

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויצא

כי בכל כוחי עבדתי

(שורות אלו נכתבו לכבוד השמחה בבית ידידינו הדגול המנהל העולמי של ישיבתנו הקדושה הר”ר אברהם משה גרבאז נ”י. ועל עבודתו במסי”נ עבור הישיבה, שייך קיום פסוק זה שאמר יעקב ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי. יהי רצון שיראה הרבה הצלחה והרבה נחת כל הימים, ובכל אשר יפנה יצליח).

ברמב”ם סוף הל’ שכירות שהביא מיעקב דחייב לעבוד בכל כוחו דכתיב כי בכל כוחי עבדתי.

והנה כתיב הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה. ע’ ב”מ צ”ג ע”ב עד מתי שומר שכר חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה. (וע”ש דמסיק בגמ’ דאמר ליה שעבד נטירותא יתירתא כחזני מתא). ולכא’ ק’ והרי כתיב טריפה לא הבאתי אליך והרי ש”ש פטור באונס וע”כ עשה לפנים משורת הדין. (וכ”כ להדיא בחזקוני). ולכא’ י”ל לאיסי בן יהודה דבמקום שעדים מצוים אין הש”ש נאמן בשבועה י”ל דאיירי כאן בכה”ג ולא היה לו עדים, אבל לרבנן גם בכה”ג פטור מן הדין.

וע”ע ברמב”ם סוף הל’ שכירות שהביא מיעקב דחייב לעבוד בכל כוחו. וקשה דהרי מסקנת גמ’ הנ”ל שעשה לפנים משורת הדין. ותירצו דהגמ’ קאי על מה שאמר יעקב ללבן, וכעס עמו, ואמר לו שעשה לפנים משורת הדין, אבל הרמב”ם הביא ממה שדיבר עם רחל ולאה, והרי להן א”צ להוכיח שלא גנב מלבן, אלא כוונתו לפרש שמהיום אין לו ריוח להיות כאן, ולכן אמר רק מה שעשה מן הדין ללבן ולבן רימה אותו, ואביכן התל בי, ולכן העיקר הוא שעשה מן הדין, וזהו שהביא הרמב”ם שאמר יעקב כי בכל כוחי עבדתי את אביכן.

(ויש להעיר במסל”י פי”א בענין נקיות, ומשמע שם שהוא מעיקר הדין, והביא מקרא דיעקב, והביא ממה שאמר יעקב ללבן, ומשמע דגם זה הוא מעיקר הדין).

(וכתב הרמב”ם לפיכך זכה ליטול שכרו בעוה”ז דכתיב ויפרוץ האיש מאד מאד, ובזה תיקשי דאולי זכה לזה כי עשה לפנים משורת הדין. ובלא”ה תיקשי ברמב”ם מנליה דזהו הטעם דכתיב בו ויפרוץ האיש מאד, ואולי מטעם אחר, ושמעתי כי בני לבן ריננו עליו, וע”ז השיב יעקב לרחל ולאה ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן).

ובעיקר מה שלמד הרמב”ם, יש להוסיף מרש”י שעבד בז’ שנים שניים בדיוק כמו בראשונים אף שהיה לבן כ”כ רמאי. וע’ אג”מ יו”ד ח”א קל”ח דאסור לו לבא מאוחר אפילו משלמים לו באיחור, וראיה מיעקב.

וכתבו דמה”ט כתיב שקרא לנשיו השדה אל צאנו, שלא לעזוב הצאן לרגע.

(ואגב, ברמב”ם הנ”ל קרא לו יעקב הצדיק, ובעלמא קרא לו הרמב”ם יעקב אבינו, ע’ פ”ז מיסודה”ת ה”ג ופ”א מע”ז ה”ג ופ”א מק”ש ה”ד ובסדר ההגדה ובפ”א מאישות ה”ו ובפ”ו מערכין הל”ג ופ”ה ממלכים הי”א. ומשמע דלא נעשה צדיק בכל שאר מעשיו, אלא בזהירות בממון. ושמעתי דע”ז אמרו בסוטה י”ג ע”ב ובר”ה י”א ע”א שה’ ממלא שנותיהם של צדיקים).

וישלח

תפלת הדרך

(היות כי בע”ה מאות מבוגרי הישיבה הקדושה, נוסעים ביום ראשון להשתתף בעיון במסגרת ירחי כלה בירושלים, לכן השבוע נכתוב כמה הערות בעניני תפלת הדרך).

ע’ ברכות ל’ ע”א אימת מצלי וכו’ עד כמה אמר ר’ יעקב אמר רב חסדא עד פרסה. ורש”י פי’ שאם עדיין לא הלך פרסה יתפלל ולא אח”כ. והרא”ש הקשה על רש”י דכיון שיש לו עדיין ללכת למה לא יברך. (ופנ”י כתב שבאמצע הדרך אינו כבר מיושב בדעתו).

ובמאירי מיישב דעת רש”י “שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה, משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה”. וע”ש עינים למשפט שפי’ דכל עיקר תפלת הדרך הוא נטילת רשות כמ”ש רש”י המלך, טול רשות, (ואף שאמרו בירושלמי משום כל הדרכים בחזקת סכנה היינו דמה”ט צריך נטילת רשות, אבל אינו תפלה על הסכנה אלא נטילת רשות), ולא הוי נטילת רשות אלא בתחילת הדרך. ובזה פי’ דעת הפר”ח דס”ל דתפלת הדרך רק פעם אחת בתחלת יציאתו אפילו מתעכב הרבה ימים בדרך, ולא ככלבו בשם הר”ם.

וע’ ס’ סדר אליהו שכתב האדר”ת בעצמו, עמ’ 42 שאמר תפה”ד מיד בספינה כי חשיב החזיק בדרך כי א”א לו לחזור. וכן ברכבת.

וע’ אמת ליעקב עמ’ ס”ה לומר כשהמטוס בתחילת המראה. אבל הליכות שלמה כ”א ד’ רק בזמן שהמטוס עלה לגובה שמסוכן אם יפול.

וע’ בתהל”ד בהשמטות דן לענין נוסע ברכבת אי תולה על פרסה, כיון שהסכנה משום מכשול בדרך. והביא מאגודה וכלבו דגם בספינה תולה בפרסה וכתב דאולי גם בים אין סכנה בפרסה ראשונה, אבל ברכבת אינו כן.

ולכא’ יש לדון על דבריו מנלן לחייב לברך ברכבת משום סכנת מכשול, ולא אמרו בירושלמי אלא משום סתם דרכים בחזקת סכנה. מיהו יש להביא ראיה לזה מרבינו יונה שיש לברך בין משום סתם דרכים בחזקת סכנה ובין משום הנוסע חוץ לעיר פרסה, ואף דלכא’ לא קיי”ל כדבריו אלא כהרא”ש מ”מ חזינן דלא תיקנו דוקא בסכנת דרכים.

ויש שכתבו בשם צ”פ שלא לברך במטוס כי אין לו שם דרך, וכמו לענין גומל די”א כן, וע’ מנח”י ח”ב מ”ז.

וע’ פרדס”י פ’ מקץ בשם אמרי אמת שלא הרחיקו פרסה, ואין חייב אלא בהרחיק פרסה וצ”ע דלא מצינו כן להלכה, וע’ לעיל. וע’ ט”ז דיכול לומר תוך העיר, ובמג”א דוקא חוץ לעיבורה של עיר, ובשם עמק הברכה דוקא אחר מיל. ולכא’ כוונת אמרי אמת שלא הרחיקו היינו שיעור מיל, ועפ”י עמק הברכה הנ”ל.

וע’ הליכות שלמה עמ’ רנ”ב דמותר להוסיף בתפלת הדרך, כגון במטוס וכדומה. (ולכא’ היה נראה דהיינו אם הוא כתפלה, אבל בברכה הרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח כ), ביארו המפרשים כי לא ביקש יעקב אלא את ההכרחיות, וכמש”כ רבנו בחיי שם “זאת שאלת הצדיקים מאת השם לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד שא”א לו לאדם שיחיה בלעדיו”.

ולכאורה לא ביקש מותרות כי די לו בהכרחיות. וכ”כ המבי”ט בבית אלקים שער התפילה פ”ג, יעקב אבינו ע”ה לא שאל מאת השם יתברך רוב עושר וכבוד, אלא לחם לאכול ובגד ללבוש. וכן נאה לצדיקים להסתפק בזה העולם בדבר מועט, באגודה של ירק (סנהדרין צ”ד ע”ב), ולא לשאול מה’ בית והון. ועכ”ז כשרואה השם יתב’ רצונם וחפצם בעושר וכבוד, בהיות כוונתם לשם שמים, להשתמש בהם כראוי, לפרנס עניים, ולהחזיק התורה ולפארה, גם כי אם הם אינם מוציאים מחשבתם לפועל על לשונם, השם ית’ עושה רצונם. ויעקב אבינו באותו המצב אמר (בראשית כ”ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, כלומר אני איני שואל ממך כי אם לחם ובגד, אבל אם תתן לי יותר, עשר אעשרנו לך. ומבואר דלא ביקש יעקב עושר וכובד, כי די לו בהכרחיות, אבל גם לא ביקש שלא יהיו לו.

אבל רבינו בחיי בהמשך דבריו שם כתב “ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט ושלא יתאוה המותרות וייטיב לבו ביראת השם,. וכן שלמה המלך ע”ה התפלל על מדת ההסתפקות הוא שאמר (משלי ח) ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, ביאר ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב, כענין שנאמר (שם) ועשיר יענה עזות, עד שישימנו תועבה, שנאמר (שם טז) תועבת ה’ כל גבה לב. [וכן אמנם נאמר במשלי שם בהמשך הכתובים, פן אשבע וכחשתי ואומר מי ה’, והוא ע”ד מה שנאמר בתורה (דברים ח’ י”ב והלאה) פן תאכל ושבעת וגו’ ובקרך וצאנך ירביון וגו’ ורם לבבך ושכחת א ה’ אלוקיך וגו’].

ויותר מזה כתב בכלי יקר שם – העושר מעוור עיני בעליו ומונע את האדם מן הדרך הישר, כי לא לחנם בקש שלמה ואמר (משלי ל ח) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ע”כ אמר יעקב שימנעהו ה’ מן זהב ורב פנינים, אלא יתן לו לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש, דהיינו ההכרחי ולא יתן לו מותרות, ובזה מיושב מה שהזכיר לאכול וללבוש כי הל”ל ונתן לי לחם ובגד, וכי ס”ד שילבוש הלחם ויאכל הבגד עד שהוצרך לפרש לחם לאכול, אלא ודאי שרצה לשלול בזה שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא, ע”כ אמר מיד ושבתי בשלום אל בית אבי כי בתנאי זה אוכל לשוב בשלום שלם מן החטא כמו שפירש”י. ונראה דדיוקו מלשון הכתוב דאם לא ביקש יותר מן ההכרחיות, לחנם הזכיר לאכול וללבוש, ודי לו שיגיד לחם ובגד, והדגיש לאכול וללבוש דמבקש לשלול שלא יתן לא יותר מכך.

והנה נמצא לפ”ז דלא נתמלאה בקשתו, שהרי נאמר ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן וגו’, ואמרו לו רחל ולאה כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא וגו’, ומפורש שנתעשר יעקב. וקשה לומר דלא קיבל אלקים את תפילותו. אכן קשה דשלמה ביקש שלא ינתן לו עושר, והוא היה עשיר מאד, וכמו שנאמר: וגם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עושר וגם כבוד אשר לא היה כמוך במלכים כל ימיך, (מלכים א’ ג’ י”ג), ונאמר: ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעשר ולחכמה (שם י’ כ”ג).

ואולי כך היא הדרך. מי שמבקש שלא להתעשר, כי הוא מודע לסכנות הרבות שבעושר,  לא יזיקהו העושר, ויוכל לנצלו “להשתמש בהם כראוי, לפרנס עניים, ולהחזיק התורה ולפארה, כמש”כ בבית אלקים הנ”ל. ע”כ נתן הקב”ה להם עושר נגד בקשתם.

ב) והנה הנידון הזה הוא אם לבקש שלא להתעשר, ועדיין יש לדון במי שיש בידו האפשריות לחיות חיי רווחה ובמותרות, אם דרך התורה להמנע מהם.

והנה כתב רמב”ן ויקרא פי”ט כ’ על האמור שם קדושים תהיו, ובתורת כהנים (פרשה א ב) פרושים תהיו וכו’, הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים, והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין וכו’ לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וכו’ ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט וכו’ וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית וכו’, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

ועי’ רמב”ם הלכות דעות פ”ג ה”א, שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר: בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

ולכאורה זה שלא כדברי הרמב”ן, דמצות התורה היא להתרחק אף מדברים המותרים, ולהיות פרושים מכל ענייני העוה”ז.

ולדעת הרמב”ן י”ל עפמש”כ במסילת ישרים פי”ג הפרישות היא תחלת החסידות. ותראה שכל מה שביארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד. ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות, שזה בסור מרע וזה בעשה טוב. והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז”ל (יבמות כ) קדש עצמך במותר לך, וזאת היא הוראתה של המלה עצמה, פרישות, רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו, שאוסר על עצמו דבר היתר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו וכו’, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו, להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול, ועי”ש דלא גזרו חכמים על כך כי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים, אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה’, שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כולה שוה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו, הנה לפחות, יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו.

ויתכן לפ”ז דכוונת קדושים תהיו היא “משנת חסידים”, אבל לכל אדם אין זו הדרך, אלא כמש”כ הרמב”ם הנ”ל “צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים”. ויתכן שזה לפי המקובל שאין הנהגות של חומרא ופרישות נחשבות רק אם הן נובעות מהרגשת הלב, ולא אם הם בבחינת מעשה בעלמא, וכמו שביארו ענין “אנא חלא בר חמרא”, וע”כ רק מה שעלה במסילה העולה בית אל והגיע לדרגת חסידות הוא אשר יכול להתנהג בדרכי הפרישות. אכן מלשון הרמב”ן משמע דזו דרך לכל אדם.

מוצש”ק ויצא תשס”ח – מיהו בשמונה פרקים פ”ד כתב הרמב”ם, שמה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים, הנחת אכילת בשר ושתית יין, והרחקת הנשים, ולבוש הצמר והשער, ושכונה בהרים והתבודד במדבריות, לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, על כן ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע, כמאמר ירמיה הנביא עליו השלום (ירמיה ט’ א’), “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים”. וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן, חשבו שהן טובות וכונו אליהן, בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני ענוי, ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש וכו’, וזאת התורה התמימה וכו’, לא זכרה דבר מזה, ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו’ י”א), “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש” וכו’ , עי”ש שהאריך עוד בזה.

ונראה מדבריו דאם אינו צריך לצורך “רפואת נפשו” הרי כל נטיה מן הדרך האמצעית הינה דרך רעה, ונגד דעת התורה, ומש”כ הרמב”ם נזירות פ”י הט”ו, אבל הנודר לה’ דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה’, ושקלו הכתוב כנביא (שנאמר) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. כוונתו “דרך קדושה” אינה שתהא כונתו לשם שמים, ולא לשם קנס על עצמו שלא יעבור על תנאו, שהרי כתב הרמב”ם שהפרישות דרך רעה היא ואסור לילך בה, ולכן נזיר נקרא חוטא, אלא כוונתו כשעושה כן לרפואת נפשו, וכדרך שאמרו הראוה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, וכ”כ המאירי נדרים ט’ ב’, שמי שנזר לכפרת עבירות שבידו, אינה מדת חסידים, אבל כל שהוא נוזר לקדש עצמו במותר לו ולהכניע יצרו לשם ולנעול דלת או לגדור פרץ בפני יצרו הרי זו מדת חסידות וכו’ כגון שראה עצמו רדוף לאי זו מידה מגונה, הרי זו מדת חסידים, ועי”ש שהסתמך על מעשה דשמעון הצדיק, וא”כ זה שאמרו שהמצער עצמו מיין או מכל דבר נקרא חוטא וכן שהיושב בתענית נקרא חוטא, אינו אלא במי שאינו צריך לכך לרפואת נפשו כלל, ונוח לו שילך בדרך הממוצעת וליתן לגוף חלקו הצריך לו כדי שתמצא נפשו סעד ועזר להתבודד ולעבוד את השם, ולא יסגף עצמו עד שיהא משחית גופו ומבטל כלי מהיכנו, אבל כל שרואה עצמו צריך לכך ודאי אין לך מצוה גדולה מזו עכ”ד. והוא על דרך הרמב,”ם הנ”ל.

והוא חולק על הרמב”ן הנ”ל שהכליל הנזיר בכלל מצות הפרישות, ומשמעו דהיא מדה ראויה לאדם לקדש עצמו בזה.

ג) והנה לענין הנהגת בני תורה שנינו באבות פ”ו מ”ד, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ופי’ רש”י שם, לא על העשיר אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא ה”ק אפילו אין לו לאדם אלא פת במלח בלבד, ואין לו כר וכסת, אל תמנע מלהעסק בה, כי סופה ללמוד אותה מעושר.

וכ”כ הרמב”ם בפיהמ”ש שם, פירוש אפי’ אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה. והנה ברמב”ם תלמוד תורה פ”ג ה”ו כתב “מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל”, ומשמע שהדרך לכתחילה היא זו, ולכאורה זה סותר למש”כ בפיה”מ “אפי’ אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה”. וי”ל דאין כוונת הרמב”ם שאפילו שיש לו עושר יהא אוכל רק פת במלח וכו’, אלא כוונתו שלא יטרח להשיג עושר, וכמש”כ “לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת”, ולפ”ז דבריו תואמים לדבריו בפיה”מ.

ומש”כ רש”י שם אל תמנע מלהעסק בה, כי סופה ללמוד אותה מעושר, כנראה שפי’ כן מה ששנינו אשריך בעוה”ז, וכמש”כ ברוח חיים שם בביאור האחרון, כי המקבל עליו עול תורה באמת, ואומר יעבור עלי מה ואעסוק בתורה, ודאי הקב”ה לא יעזבנו וסוף הכבוד לבא, וזש”א פת במלח תאכל וכו’, ר”ל תקבל על עצמך כך, אבל סוף הכבוד לבוא וזש”א אשריך בעוה”ז עי”ש. [וצ”ב וכי זהו הטעם שלא למנוע מת”ת, ואם לא היה סופה בעושר לא היה צריך ללמוד, ושמא בא ליישב דעתו של מי שחסרון העושר הוא נסיון גדול עבורו, עד שהוא נמנע מלמוד תורה כדי לעסוק בהשגת עושר, וזה דוחק]. ועי”ש בביאור הראשון שכתב שאם תתאוה מאכלים ערבים ומגדים ותענוגי עולם, כל הימים תהיה מוטרד בהם ולא תוכל להתעלם מהם, ותורתך אימתי נעשית, לזאת תקבל עליך בעתיד ללמוד אף שלא יהיה לך אלא פת חריבה מטבלת במים ובמלח וכו’, וזה שאמר תאכל לשון עתיד ובתורה אתה עמל לשון הוה, שתקבל בעתיד ובתורה אתה עמל בהוה, ומ”מ אם יעוזר לך ה’ ותזכה לשני שלחנות, ויכול להיות אשריך בעוה”ז וטוב לך לעוה”ב.

ועי’ בדרך חיים למהר”ל שהשיג על דברי רש”י דלשון כך היא דרכה של תורה צריך עיון דמשמע כך היא דרכה וכך ראוי. אבל יראה שר”ל כך דרכה של תורה, והוא מה שאמרו בפרק ר”ע (שבת פ”ג ע”ב) אמר ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר וזאת התורה אדם כי ימות ע”כ לשונו, ופי’ דבר זה כי התורה היא שכלית והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החמרי, שאיך יהיה אל התורה שהיא שכל קיום בגוף החמרי כיון שהם הפכים ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד. ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף ואז יש קיום אל התורה וכו’, וזה שכתוב וזאת התורה אדם כי ימות באוהל, שהאדם שהוא בעל אדמה צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה אז יש קיום אל התורה ואין כאן מתנגד אל התורה. ומפני זה אמר כאן כך היא דרכה של תורה, כי כך ראוי זה אל התורה במה שהיא תורה שכלית שלא יהיה נמשך כלל אחר התענוגים שהם תאות הגוף ואז יש קיום אל התורה וכו’. ואין הפירוש שאם הוא בעל עושר גדול שמחוייב הוא שימית עצמו, שהרי לא אמרו רק אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה משמע שבשביל התורה הוא עושה, ואם אפשר לו כמו שאר בני אדם ויעסוק בתורה והוא טובל פת במלח לא נקרא שהיא ממית עצמו על התורה שאין צריך דבר זה אל התורה. אבל הפי’ שכך דרכה של תורה שיהיה ממית עצמו על התורה, ואם הוא עשיר ואין צריך אליו שיאכל פת במלח ואוכל בשר אע”ג שאין זה דרכה של תורה מ”מ מה יעשה, שאם יאכל פת במלח שלא לצורך אין זה נקרא שממית עצמו על התורה, רק אם יניח עשרו וכל עסקיו בשביל התורה דבר זה מורה שהוא אדם שממית עצמו על התורה:

ועי’ מהר”ל בדרך חיים אבות פ”ו מ”ז, [בביאור מ”ח דברים שהתורה נקנית בהם], הכ”ג במיעוט תענוג, כי הרודף אחר התענוגים הגופנים הרי הוא בעל גוף ובעל חומר, ואין ראוי שיקנה החכמה שהוא הפך הגוף, וכמו שבארנו למעלה אצל כך היא דרכה של תורה. ויש להקשות דמשמע דוקא מיעוט תענוג אבל תענוג בעלמא מותר, והרי אמרנו למעלה כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו’. ואין זה קשיא כלל שכבר בארנו כי אין הפירוש שצריך לענות נפשו, שלא אמרו שהתורה מתקיים במי שממית עצמו על התורה רק כשהוא עושה בשביל התורה דהיינו שאם לא יוכל ללמוד רק אם הוא אוכל פת במלח וכל הדברים אשר נתבאר למעלה יש לו לעשות, אבל בחנם לא אמרו. ומ”מ תענוג יותר מדאי אל יעשה משום שהוא נוטה בזה אל תאוות הגופניות וזה הפך התורה.

אכן במסילת ישרים פ”ט כתב ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו, אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכענין מה שהיה אומר (עירובין סה): “אגירי דיומא אנן”, וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב. ועל זה נאמר (איוב ה): כי אדם לעמל יולד. וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו ודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה. ועל זה הדרך אמרו זכרונם לברכה (אבות פ”ו): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן. שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים:

ומבואר מדבריו שפי’ שכוונת המשנה היא שיתרחק בתכלית מן המנוחות והעידונים, ונמצא דגם מי שיש לו עושר, צריך הוא להתרחק ממותרות, אלא ינהג לכתחילה באכילת פת במלח וכו’.

עי’ הפלאה כתובות ק”ד א’ המעלה הגדולה במעלת הצדיקים אשר אדיר כל חפצם בדביקות נשמתם בתורת ה’ ובמצותיו עד שיהיה להם לעול ולמשא כל תענוגי הגוף ואודותיו וז”ש דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו’ כי לא היה כוונתם כי מי שהשפיעו ה’ טוב ימנע מכל טובו ויאכל פת במלח דוקא אלא שישתוה בעיניו כל טוב כמו פת במלח ולא יתכוון להנאת גופו כלל וכמ”ש בעירובין דף כ”ב מי שלימי קורמי באגמי וכו’ וזה היה מעלת רבינו הקדוש כי שלחנו היה שלחן מלכים וכמ”ש שלא פסקה מעל שלחנו וכו’ אפ”ה לא התכוין להנאתו אפילו באצבע הקטנה וכל יגיעתו ומחשבתו היה בדביקות התורה

ד) מהן מותרות – אין הגדרה קבועה – די מחסורו, עני בן טובים אפילו עבד לרוץ לפניו. מבואר דמה דאדם רגיל בו, נחשב מחסורו ולא מותרות, – עשירי ירושלים לפני מאה שנה, חיו ברמה פחתוה מעניים בזמננו, ואע”פ הם היו עשירים ואלו עניים, עוני ועושר אינו תלוי בכמות אלא בהרגשת החסרון.

עי’ המספיק לעובדי ה’, שער הפרישות, יכול להיות עני שאין כלום ואינו פרוש, כיון דכל שאיפתו היא להשיג יותר, ויכול להיות עשיר שחי חיי רוחה, והוא פרוש אם אינו מחשיב אותם.

לסיכום. אין ענין של הרחקה מן הגשמיות, -לאדם רגיל- אלא שלא יוותר על ענייני הרוחניות עבור השגת הגשמיות, [ועם זה לא להפריז, עי’ לעיל מדרך חיים “מיעוט עונג”]. והעיקר תלוי כמה אדם מחשיב את הגשמיות ועל מה הוא מוכן להפסיד ברוחנויות עבור השגת הגשמיות.

ההבדל בין א”י לבין חו”ל אפילו במקומות התורה, אינו בכמות הגשמיות, אלא במדת החשבת הגשמיות, המתבטא א) כמה מוכנים להקריב מהגשמיות עבוד הרוחניות ב) מה מחשיבים בחברה יותר, את מי שהוא יותר ת”ח, או מי שהוא עשיר יותר, ואמנם אין הכוונה לענין לומדי תורה עצמם, אלא לענין משפחותיהם, אם אצל הנשים חשובה יותר מי שבעלה ת”ח, או מי שהיא עשירה.