דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (כח,כ)
רבנו בחיי: הצדיקים מאת ה’ לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד וגו’. וכן שלמה המלך ע”ה התפלל וגו’ (משלי ח) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, ביאר ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב וכו’.

ובכלי יקר: העושר מעוור עיני בעליו ומונע את האדם מן הדרך הישר, וכו’ ע”כ אמר יעקב שימנעהו ה’ מן זהב ורב פנינים, אלא יתן לו לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש, דהיינו ההכרחי ולא יתן לו מותרות. וגו’ כי הל”ל ונתן לי לחם ובגד, וכי ס”ד שילבוש הלחם ויאכל הבגד עד שהוצרך לפרש לחם לאכול, אלא ודאי שרצה לשלול בזה שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא, ע”כ וגו’ כי בתנאי זה אוכל לשוב בשלום שלם מן החטא כמו שפירש”י.

אך צ”ב: דביעקב כתיב “ויפרץ האיש מאד מאד” וגו’, וכן “כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו” וגו’. ובשלמה נא’ “וגם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עושר וגם כבוד” וגו’, ולפי הכל”י נמצא שלא התקבלו תפילותיהם?

ואולי צ”ל: רק המבקש שלא להתעשר משום שמודע לסכנות הרבות שבעושר, הוא יוכל לנצלו ולהשתמש בו כראוי, בצדקה  והחזקת תורה. ע”כ להם נתן הקב”ה עושר נגד בקשתם.

וכן נראה מהמבי”ט (בי”א, תפילה,ג) ז”ל: כשרואה ה”ת רצונם וחפצם בעושר וכבוד, בהיות כוונתם לשם שמים וכו’, לפרנס עניים, ולהחזיק התורה ולפארה, גם אם אינם מוציאים מחשבתם לפועל על לשונם, הי”ת עושה רצונם. ויעקב וכו’ אמר (בראשית כ”ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, כלומר אני איני שואל ממך כי אם לחם ובגד, אבל אם תתן לי יותר עשר אעשרנו לך. מבואר דלא ביקש יעקב עושר וכובד, כי די לו בהכרחיות, אך גם לא ביקש שלא יהיו לו.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

והנה איננו עמו כתמול שלשום (לא, ב)
סיפר ר’ אליעזר ספראי: כאשר הגיע מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה עם ישיבת מיר משנחאי לאמריקה, היה באמריקה תקופה מאוד קצרה ורצה מיד לעזוב לארץ ישראל. הגאון רבי שבתאי פרנקיל ניסה להניאו מכך שישאר באמריקה כדי להקים ולקומם שם את עולם התורה. מרן המשגיח התנגד מאוד, ואמר לו ווארט נפלא על סיבת הדבר: כתוב בפרשה, ‘וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום’, וצ”ב, מה שייך להגיד על שיכור שפניו לא כתמול, וכי אתמול או שלשום הוא היה פחות שיכור?

ותירץ: כשנכנס יעקב אבינו, שהיה שיא הקדושה בעולם, לבית לבן, שהוא מקום הטומאה וע”ז, הרגיש גועל בנפשו ושאינו יכול להישאר שם. אך כשעבר זמן, פתאום הנפש כבר התרגלה וכו’. אמר יעקב ‘והנה פני אביכם אינו כתמול שלשום’, הכוונה, שאצלי זה כבר לא נורא כמו היום הראשון, פניו של לבן כבר לא כאלו נוראות. זה מצב חמור מאוד, כי זה מראה שהתרגלתי קצת לטומאה, ואם אשאר עוד כבר לא ארגיש כלל בניגוד הטומאה לקדושה רח”ל.

אמר מרן השמגיח זצוק”ל: כשבאתי לאמריקה הרגשתי בתחילה ממש גועל נפש! הרגשתי שאיני יכול להישאר כאן אפילו יום אחד. אך הנה חלפו כמה ימים ואני מרגיש שזה כבר לא כ״כ נורא, זו הסיבה שאני רוצה לברוח כמה שיותר מהר, אם אני כבר לא נגעל כ״כ מהחומריות של אמריקה, הרי שאני מתחיל להתרגל לזה! זה נורא!

שאלו רבי שבתי פרנקל: למה אמריקה גורמת למשגיח כ״כ גועל בנפשו? ענה המשגיח: כשבאתי לאמריקה, ראיתי את מנהג האנשים כאן, כשהם קמים בבוקר וכשהם הולכים לישון בלילה, הם שוקלים את עצמם ועושים חשבון לראות האם עלו בקילו או ירדו. איזה לחץ, אם המשקל לא מראה על ירידה רצויה רצים מיד לחדר כושר ועושים עוד סיבוב, ככה כל החיים מסביב המשקל. ואנחנו בליטא באווירת הישיבות הקדושות, למדנו שכל יום בבוקר ובלילה לומדים חובת הלבבות ועושים חשבון נפש האם קיימנו את המצוות כתיקונן או לא. אנו כל בוקר וערב שקלנו את עצמנו במשקל רוחני. איני יכול לראות אנשים שכל בוקר וערב שוקלים את גופם במשקל גשמי.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויצא

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

מכאן למדו יסוד מעשר כספים. והנה נחלקו המהרי”ל ומהר”ם אי מותר להשתמש לשאר מצות או רק לעניים.

ולכא’ י”ל דנחלקו דאם הוא מדכתיב עשר תעשר א”כ בעי דוקא לעני, אבל אם הוא חיוב דרבנן יוכל ליתן לכל מצוה.

ועוי”ל דנחלקו אם הוי בכלל מעשר עני, ודוקא לעני, או דהוי חיוב דרבנן  שלא יהא לעצמו.

 

והנה ע’ ברכ”י רמ”ט י”ח (במח’ הט”ז ואוה”ח) לענין מזונות בניו הגדולים  דא”א ממעות מעשר כיון דהוא מוכרח לעשות משום אהבתו או משום רצון אשתו או לעז הבריות והוי כעין פורע חובו. וע’ מהרש”ם ח”א ל”ב דנישואי בנו הוי צדקה והביא מרש”י קדושין ל”ב אב ובנו מאכילין זה לזה מעשר עני אע”פ שהוא חביב עליו ובלא”ה היה נותן לו.

ולכא’ עוד ראיה מכתובות נ’ דהוי צדקה במאכיל בניו יותר מבני שש אף דלכא’ פשוט דבלא”ה היה נותן להם, והלא משם הביא הט”ז ראיה, ומה טעם הברכ”י. (ולכא’ הברכ”י מחלק בין צדקה ובין מעשר כספים, וכמ”ש בבאר שבע סי’ מ”א). ולכא’ חולקים הברכ”י ומהרש”ם וצ”ב במה נחלקו.

ולכא’ טעם הברכ”י כמבואר לעיל דאף דשפיר הוי בכלל מעשר עני, ושפיר הוי בכלל מצות צדקה, אבל מצות מעשר כספים מצותו שלא יהיה לו הנאה מממון זה, ולכן לא יתן למזונות בניו.

 

וע’ ח”ס שאברהם תיקן מעשר כספים לפני שתיקן יצחק מעשר תבואה, (ואפילו נימא שאברהם עצמו כבר הפריש מעשר תבואה מ”מ לכא’ לא שייך תקנה של מעשר כספים לפני תקנה של מעשר תבואה), ונראה דאזיל לשיטתו דמעשר כספים אינו מדין מעשר עני כלל.

 

וע’ מהר”ם שיק ר”ל במה שכתב הח”ס דתולה על קבלה מעיקרא אי קיבל ליתן דוקא לעניים, והעיר מביצה י”ט לענין נזיר אלמא אף שקיבל עליו על דעת ליתן ממעות מעשר מ”מ אסור להשתמש במעות מעשר.

(ויש מקום לומר דנחלקו בזה כעין הנ”ל, דהח”ס ס”ל דעיקר דין מעשר כספים הוא שהוא לא יהנה, ולכן ס”ל דמותר לכל מצוה, וכל הטעם שלא יעשה דבר שבחובה הוא משום אין פורעין חוב, וכל שקיבל מעיקרא אדעתא דהכי מותר, אבל אם עיקרו מדין צדקה ומה”ט אין משתמש בו לדבר שבחובה א”כ תולה בשעה שמשלם אם אז חייב לשלם אסור לשלם מדמי מעשר, וכמו שהביא המהר”ם שיק מגמ’ ביצה, ולכן ס”ל דאסור).

 

ובעיקר דברי הח”ס דמעשר כספים מותר לכל מצוה, נראה דלדעתו לא שייך למעשר עני. ועפי”ז נראה לבאר המח’ בענין הפסד וריוח בשני עסקים.

וע’ שבות יעקב ח”ב סוס”י פ”ו דאין לחשב הפסד עסק זה כנגד ריוח עסק אחר. אבל נוב”י תנינא יו”ד קצ”ח וערוה”ש וחי’ הרי”ם על יו”ד רמ”ט כתבו דתולה לפי השנה, כדכתיב שנה בשנה, וכמו דאין מעשרין משנה זו על שנה אחרת. ועכ”פ לדבריהם ודאי תולה על מעשר עני. (וע’ אהבת חסד פי”ח ב’ שכתב לעשות כמ”ש בחו”י בהג”ה שיתנה מתחילה שלא יתחייב ליתן כל פעם שעושה חשבון אלא רק בסוף השנה).

אכן ע’ שער אפרים פ”ד דתולה אם עשה חשבון ההפסד לבדו לפני הריוח או לא עשה חשבון עד אחר שניהם. וכעי”ז הגהות ח”ס על יו”ד רמ”ט. ונראה דסברי דאין חייב לעשות חשבון בזמן מסוים, כי המחייב הוא כשיש לו ריוח ואין תולה על השנה.

מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita

המס”י בדרך עץ חיים מונה כמה חשבונות שעל כל אחד לעשות חשבון הנפש עם עצמו בכל יום, ואחד מהם הוא לחשוב מה עשו אבות העולם שהקב”ה כה חשק בהם ואהב אותם וקירבם אליו.

האדם צריך לחפש במה אפשר להדמות לאבות הקדושים, שהרי מעשה אבות סימן לבנים (כמבואר במדרש תנחומא לך לך ט) וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי (תד”א ?). ואף שאנו כ”כ רחוקים מהם, מ”מ יש לכל אחד שייכות עמהם שהרי אנו צאצאיהם.

 

עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו

 

ובפרט שהכח לעמוד בניסיונות ירושה היא לנו מהאבות הקדושים, וכמו שמבאר ברוח חיים (ה, ג) מדוע ב”עשרה דורות שמנח עד אברהם” לא כתב התנא אברהם “אבינו”, ואילו ב”עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו” שינה וכתב “אבינו”.

ומבאר שאבא מוזכר על דבר שמוריש לבניו, והתנא מדגיש לנו שאת הכח לעמוד בניסיונות ירשנו מאברהם אבינו, וע”כ בעשרה ניסיונות הוזכר שהוא אבינו שמכח זה יש לנו כח לעמוד בניסיונות.

ולא רק אברהם אבינו התנסה בניסיונות, אלא כל האבות עברו ניסיונות ועכ”ז עבדו את הקב”ה מנעוריהם ועד זקנותם.

 

זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה

 

וכמבואר במדרש (ב”ר פנ”ט, ו) עה”פ ואברהם זקן בא בימים “א”ר אחא יש לך אדם שהוא בזקנה ולא בימים, בימים ולא בזקנה, אברהם זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה”.

ומבארים המפרשים שימים בלא זקנה היינו שמת צעיר, אבל תמהו מה שייך זקנה בלא ימים איך הזקין בלא ימים? [ואחד הביאורים הוא כמו ר”א שקפצה עליו זקנה מרוב צרות.]

וכמדומה שהגר”א מבאר שזקנה בלא ימים היינו בלא ימים מלאים בתורה ויראת שמים, שימים ריקים אינם נחשבים, ויש לך אדם שהוא אמנם זקן אבל ימיו ריקים מכל תוכן וזהו זקנה בלא ימים. אבל אצל אאע”ה היו שניהם גם זקנה שנפטר בשיבה טובה, וגם בא בימים שימיו היו מלאים שעבר את הקב”ה מנעוריו ועד זקנה ושיבה.

 

העם הארץ הוא מת כבר שבעים שנה

 

שמעתי פעם בירחי כלה – כשמרן רה”י הגרא”מ שך זצ”ל נשא את דרשת החיזוק הגדולה השנתית שלו – שאומרים על עם הארץ שהוא חי שבעים שנה, וצעק והרי הוא מת שבעים שנה!!!

ופעם אחת סיפרו לו על ע”ה זקן שנפטר ואמר וכי הוא נפטר עכשיו? והרי עד עכשיו היה מת כל הזמן ועכשיו הוא הפסיק למות.

 

כולם שווים לטובה

 

ושבח זה נאמר גם על שרה שעה”פ “שני חיי שרה” (כג, א) כתב רש”י “כולן שווין לטובה”, שכל החיים היו אצלה מקשה אחת של טובה מנערותה ועד זקנותה[1].

זה היה העבודה של האבות שעבדו את הקב”ה בכל הזמנים מנעוריהם ועד זקנותם, ובכל המצבים והניסיונות שעברו ועלינו ללכת בדרכיהם. וגם מי שלא זכה להיות במעלה זו, עליו להתחזק מכאן ואילך שיהיו שניו שווים לטובה ולא ליפול לזרועות הייאוש.

 

כולם שווים לטובה – בתורה

 

הבה ונתבונן בדמותו של יעקב אבינו איך שרואים אצלו את ה’כולם שווים לטובה’ מנעוריו ועד זקנותו. שמהיותו בן י”ג כבר היה איש תם יושב אוהלים – באוהלם של שם, וכעבור שנים כשהיה בן ס”ג [שאז קיבל את הברכות מיצחק] ברח מעשו והלך ללבן[2], ובארבע עשרה שנה שחסרים מהיותו בן ס”ג ועד ע”ז מפרש רש”י [בסוף תולדות והוא ממגילה יז.] שבשנים אלו יגע בתלמודו יומם ולילה מבלי לישן כלל, שרק אח”כ כתיב וישכב במקום ההוא מכלל שעד עכשיו לא ישן כלל.

ולא תאמר שרק לא ישן על מטה נוחה אבל על הספסל כן נשכב, היה מביא מרן רה”י הגר”ח זצ”ל להוכיח שכתוב ויקח מאבני המקום וישכב במקום ההוא, שעד אז אפילו על אבן ג”כ לא ישן[3], שלימודו היה רצוף אהבה.

ואפילו כשהיה בתוך מצרים בארץ גושן לא פסקה ישיבה ממנו שהיה זקן ויושב בישיבה.

 

זה ה’כולם שווים לטובה’ – מנעוריו ועד זקנותו – שרואים בלימוד התורה אצל יעקב אבינו.

 

אמת ליעקב

 

וכן גם במידת האמת והישרות רואים אצל יעקב אבינו שהיה שלם בהם מנעוריו ועד זקנותו, [ותורה וישרות א”א לאחד בלי השני.] ולהבדיל אצל הרשע שאם אינו מתקן מידותיו הוא נשאר כך עד זקנה ושיבה.

ובכל המעשה של קבלת הברכות לא היה יעקב מסוגל לשקר, ומה שמפרש רש”י עה”פ אנכי עשו בכורך (שם כז, יט) – אנוכי הוא המביא לך ועשו הוא בכורך, אין זה שמותר לדבר כך עם השני כדי לרמותו, אלא שבאמת היה מותר לו לשקר ואדרבה היה מחוייב לשקר שהרי היה חייב להציל את כלל ישראל [כמבואר במדרש ?] וע”פ רוח הקודש היה, ואם לא היה עושה כן היה נתבע ע”ז, אלא שגם כשהיה חייב לשקר השתדל להפחית בשקר כמה שיכל ואמר אנוכי, עשו בכורך וכן אח”כ ב”ויאמר אני” שלא אמר אני עשו.

 

וכן רואים את המסי”נ של יעקב אבינו בצאן לבן כמו שמעיד ע”ע “הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה” (שם לא, מ) כדי שלא להיכשל בגזל, וכן היה כל ימי חייו.

ולא מכבר דברנו מיסודות הגזל, שכדי להצליח צריך להיות ישר בממון עד מאוד בלא שום חשש גזל, מזיק, ולווה רשע ולא ישלם. ואסור להתעלם מנושא זה, שאם חסר בישרות הוא חיסרון בכל עבודת ה’ וכמ”ש (תהילים כד, ג-ד) “מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו – נקי כפיים”.

 

רמאותו של לבן

 

עתה נראה את הצד השלילי איך נראה לבן ברמאותו מנעוריו ועד זקנה ושיבה, שפעמיים התורה מדגישה את הרמאות והגניבה של לבן, אחד בפרשת חיי שרה כשלבן רואה את אליעזר “ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמור כה דיבר אלי האיש ויבוא אל האיש והנה עומד על הגמלים על העין, ויאמר בוא ברוך ה’ למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית ומקום לגמלים” (כד, ל-לא), שמדבר עמו בלשון יפה כאילו דורש טובתו הוא ובאמת כל כוונתו רק לממונו כדי לעשקו, שאח”כ רצה להורגו בשביל הממון כדאיתא במדרש עה”פ “ויושם לפניו לאכול” (שם לג) שהכניס סם המוות במאכלו.

 

[שפלותו של לבן.

 

במאמר המוסגר: הסבא מנובהרדוק מוכיח את שפלותו של לבן שבשביל בצע כסף הוא מוכן לעשות הכל ולהשליך את כל היקר לו, שהרי רש”י מביא ש’פיניתי הבית’ היינו מע”ז [ובמדרש הלשון מטינופת ע”ז] ולכאורה הע”ז הוא הרי אלילו ומתפלל אליו כמ”ש בישעיה (מד, יז) הצילני אבי כי אלי אתה, אלא שבשביל ממון הוא מוכן לזרוק את אלילו ובלבד שיעטרוהו בזהובים…

אבל אצל ישראל אינו כן אלא כמו שנצטווינו “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך” (דברים ו, ה), שעל כל לאו צריך למסור את כל ממונו ובלבד שלא לעבור את פי ה’. ולא רק מי שקיבל את הכסף בקלות אלא גם מי שעמל חודש שלם על ממונו כדי שיוכל ללמוד כל השנה בשלווה, [כמו שמצינו בברכות (לה:) שרבא אמר לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי תשרי וביומי ניסן לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.] וכדי שלא לעבור לאו אחד – כגון להכות את רעהו – צריך לתת את כל ממונו לרצון ה’, ולבן זורק את אלילו בשביל ממון.]

 

 

ובפרשת ויצא שנה הכתוב בלהיטותו של לבן הארמי אחר בצע כסף “וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו” (שם כט, יג), ובלא חז”ל היינו אומרים שלבן הוא דוד נחמד שמחבק ומנשק וחפץ בטובתו ואינו רוצה שיעבוד בחינם, אבל חז”ל מבארים שהכל היה רמאות, וכמ”ש רש”י ויחבק לו – שבדק אולי יש לו ממון בחיקו, וינשק לו על מה? שמא החביא מרגלית בפיו. [הח”ח מבאר מניין באמת שהנישוק היה לשם ממון ולא נשיקה אמיתית, שאח”כ כתיב וינשק לבניו ולבנותיו ואת יעקב לא נישק, וע”כ שהנשיקה היא רק בשביל כסף ואם אין כסף אין נשיקה…]

והרי מי מכם החביא פעם כסף בפיו? זה הרי דבר שלא מסתבר כלל שמישהו יעשה כן, אבל לבן חשש שמא בכל זאת החביא יעקב מרגלית בפיו, ואחרי שלא מצא כלום אומר ליעקב “אך עצמי ובשרי אתה, וישב עמו חודש ימים” (שם יד), וגם לזה היה צריך לעבוד קשה כמ”ש רש”י שהיה צריך לרעות את צאנו.

 

כולם שווים ל…רמאות

 

התעוררתי בשנים האחרונות ע”י אברך מהישיבה, ואזכיר את שמו שהרי צריך לומר דבר בשם אומרו, ה”ה האברך החשוב ר’ רפאל פלדמן שרצוני להביא גאולה לעולם ולא אקח את התהילה לעצמי.

הבה נתבונן כמה שנים עברו בין לבן של פרשת חיי שרה ללבן של פרשת ויצא, עד עכשיו הייתי סבור שעברו רק שבועיים שאז קראו פרשת חיי שרה… אבל בואו חשבון שהרי אליעזר הגיע לקחת את רבקה ליצחק כשרבקה הייתה אז בת שלוש ואפשר שלבן היה ג”כ בערך בגיל זה או יותר גדול, ולאחר עשרים שנה נולדו יעקב ועשו, ובן ס”ג התברך אצל יצחק ואח”כ נטמן י”ד שנה בבית עבר נמצא שעברו מאז תשעים ושבע שנים עד שהגיע ללבן, וא”כ לבן כבר היה זקן מעל מאה שנה ועכ”ז הוא נשאר אותו גנב ולא השתנה במאומה, בלי שום התעוררות באמצע [כמו שאצלנו יש התעוררות לכה”פ אחת בשנה ביוה”כ] ואדרבה תמיד מצא שיטות חדשות בתורת הרמאות ומשתטה יותר ויותר.

ולאחר עשרים שנה כשיעקב בורח ממנו שאז הזקין לבן עוד והוא כבר מעל מאה עשרים שנה, עכ”ז הוא רץ אחרי יעקב כמו צעיר דרך שבעת ימים ביום אחד.

 

מאויבי תחכמני

 

והלימוד הראשון שאנו למדים מזה הוא שאם לא עובדים על המידות נשארים אותו גנב עד זקנה ושיבה וגם מתים כך.

 

והלימוד השני הוא “מאויבי תחכמני” (תהילים קיט, צח), שעלינו ללמוד איך עובד מי שאסור בכבלי היצר, איך שהוא מתחדש תמיד בדברים חדשים של גנבה וגזילה ואינו מתייאש וממנו נקח לעבוד את ה’ להתחדש תמיד ולהתעלות עוד ועוד.

 

השנה התעוררתי במה שדרשו חז”ל שנישקו לפי שחשש אולי הטמין מרגלית בפיו, שמרוב אהבת הממון שבערה בו חשש לחשש רחוק כזה ובדק אם אמת הדבר – אף שאינו מסתבר כלל.

ועלינו להחכים וללמוד מזה כמה מוטל על האדם לחשוש ולהתאמץ להשיג ענייני רוחניות שעליהם אמר שלמה (משלי ב, ד) “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'” שמובטח לו שימצא ויבין ויתעלה מכח זה, ולא כמו לבן שהתאכזב ולבסוף לא מצא.

 

אמר אויב ארדוף אשיג

 

והובא בספרים ללמוד כעי”ז מפרעה [ואיכמ”ל אבל כבר נקיים בזה מצוות זכירת יצ”מ] שלאחר שסבל על בשרו עשר מכות קשות ונוראות ובפרט במכת בכורות שצעק קומו צאו מתוך עמי וביטל את כל מה שהתנה עמהם ושוב אינם צריכים לחזור לאחר שלושת ימים ומבקש ‘וברכתם גם אותי’ לפי שהרי הלך למות ככל הבכורים, עכ”ז כתוב אח”כ (שמות יד, ה) “ויוגד למלך מצרים כי ברח העם – וייהפך לבב פרעה” והוא רץ אחריהם כדי להשיבם למצרים.

 

ואפילו אם היה יוצא להילחם רק מספק שמא יצליח ג”כ אינו ע”פ שורת השכל, אבל הוא הרי הלך להילחם בביטחון גמור שינצח, וכמו שאומרים כל יום בשירת הים [שצריך לאומרו בשמחה] “אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל” (שם טו, ט), שהיה בטוח בניצחונו ואמר להם בבטחה שהולכים לחלק את השלל.

 

מהם יש ללמוד שלא להתייאש ולהישבר ולא ליפול גם אם כבר נפלו כמה פעמים, אלא להמשיך ולהתחזק ואז הקב”ה יעזור לו.

 

תומת ישרים תנחם

 

עתה נתבונן מהו הסוף של הצדיקים שתומת ישרים תנחם, ומאידך מה עולה בגורל הרשעים שאין להם לא עוה”ז ולא עוה”ב.

 

יעקב אבינו עם כל מה שעבר בבית לבן וכל מה שרימהו נשאר בישרותו ובקדושתו וביראת שמים שלו, ועושה הכל בשביל לשמור על צאן לבן. ומאידך לבן נשאר ברמאותו ואפילו שרואה בעיניו את גודל צדקותו וישרותו של יעקב אינו זז במאומה מדרכו המעוותת.

ולפי דרך הטבע היה אמור להיות לבן עשיר גדול, אבל האמת היא שכל מה שהיה ללבן היה רק בזכות יעקב, וכמו שהודה בעצמו “ויברך ה’ אותך לרגלי” (ל, ל) וגם נולדו לו בנים זכרים מה שלא היה לו מקודם.

 

[ולבן שידע שהכל בזכות יעקב השתמש בזה כדי לרמות את כולם, וכמבואר במדרש עה”פ (שם כט, כב) “ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה” שאמר להם הרי בזכות יעקב יש לנו מים, וכדי שלא יעזוב את המקום ירמה אותו וישא את לאה ואז יצטרך לעובדו עוד שבע שנים בשביל רחל ויהיה להם עוד שפע, והכריחם להביא לו משכון שיהיה בטוח שלא יגלו ליעקב את מזימתו, ועם משכונות אלו קנה בשר ויין ושאר צרכי הסעודה, וכשבאו אח”כ לבקש משכונם אמר להם שקנה בהם את צרכי הסעודה והרי הם אצל המוכרים ואם רצונכם בו קנוהו מהם.]

 

וכשבא לבן ליתן לו שכרו אומר לו יעקב – שאינו מבקש רק את מה שמגיע לו – “וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך כל אשר איננו נקוד וטלוא בעיזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי, ויאמר לבן הן לו יהי כדברך” (שם ל, לג-לד), שאמר הלוואי שיהיה כדברך לפי שהוא עסק טוב. [והחת”ס ביאר בזה שהרשע מחפש תמיד לראות דופי בצדיק, ולזה נתכווין כשאמר לו יהי כדבריך שכבר יתפוס את יעקב על איזה גניבה שלא רק הוא יהיה תמיד הגנב…]

ומה עושה לבן? מוסר לבניו – הרמאים גם הם, על אף שכל מה שהם קיימים הוא בזכות יעקב – את הכבשים הבריאות, “ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות” (שם לו) עקרות ורעועות בלי קיום שחלקם בסוף ימותו ומי שלא ימות לא יהיה לו המשך.

 

ומה עושה יעקב? “ויקח לו יעקב מקל לבנה” (שם לז) וגו’ שהולך בתמימות ועושה את השתדלותו, והקב”ה שאינו עוזב את הצדיקים שילם לו כגמולו – אע”פ שע”פ דרך הטבע לא היה צריך להיות לו כלום – כמ”ש (שם מג) “ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים”, ובמדרש איתא שהיו לו ק”כ ריבוא שזה מעל מיליון צאן ובקר!!! וכ”ז מהיראת שמים והתמימות שלו.

 

יעקב הצדיק לפיכך זכה לויפרוץ האיש מאוד מאוד

 

וידועים דברי הרמב”ם בסוף הלכות שכירות “כדרך שמוזהר בעה”ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה”ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במארה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן וכו’

וכן חייב לעבוד בכל כוחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר זאת אף בעוה”ז שנאמר ויפרוץ האיש מאוד מאוד”.

 

וסלף בוגדים ישדם

 

והרמאי לבן – שע”פ דרך הטבע היה צריך להיות עשיר – מבואר במדרש שכאשר חזר מלרדוף אחר יעקב מצא ששדדו את כל ממונו ולא נשאר בידו מאומה מכל מה שהרוויח ברמאותו וגזלותיו.

אבל יעקב לא רק שהיה לו עוה”ב, אלא גם עוה”ז היה לו וכן שאר כל הצדיקים.

 

צדיקים תחילתן ייסורים וסופן ברכה

 

בברכות שבירך יצחק את יעקב כתוב (שם כז, כט) “אוררך ארור ומברכך ברוך”, ובלעם אמר להיפך (במדבר כד, ט) “מברכך ברור ואוררך ארור”, ומפרש רש”י שהצדיקים תחילתן ייסורים וסופן שלוה והרשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים.

ואין הכוונה שהצדיק בתחילה יש לו רק ייסורים ורק בזקנותו זוכה לברכה, אלא שגם בתוך הקושי הוא רואה שהקב”ה אתו וכל מה שקורה לו הוא לטובתו “למען ענותך ולמען נסותך – להיטיבך באחריתך” (דברים ח, טז) ורק הקב”ה יודע מהי הטובה בשבילו אף שקשה לו, אבל לבסוף זוכה שהכל הוא רק טוב.

 

וזה מאמר ר’ יונתן (אבות ד, ט) “כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני.

 

וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה

 

וכן רואים גם בפרשת וישלח שיעקב חוזר לארץ כנען לאחר שסבל מלבן, ועשו הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו, וכל אחד מהם היה מפקד על ארבע מאות איש, ובאים עליו להשמיד להרוג ולאבד. ושוב יעקב הולך בתמימותו עם הקב”ה ומכין עצמו בתפילה ושופך נפשו לפני ה’ וכן בדורון ומלחמה, והקב”ה עמו וניצל ממנו.

ומה היה סופו של עשו? “וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה” (לג, טז) ששב למקומו לבדו וכל הארבע מאות איש שהיו עמו עזבוהו, אבל אצל יעקב כולם נקשרו עמו שזכה שכל צאצאיו הולכים בדרך ה’ ומיטתו שלימה, שאצל עשו כתוב ‘נפשות’ ביתו שהיו הרבה יחידים, אבל ביעקב כתוב כל ‘נפש’ בניו שהיו כולם באחדות (עיין רש”י שם מו, כו).

 

 

יסוד זה עלינו ללמוד מהאבות הקדושים להתרגל בעבודה מימי הנעורים – מתי שזה, וכמו שאמר האדמו”ר מקוצק שתמיד מאוחר ואף פעם לא מדאי מאוחר, ויפה שעה אחת קודם – ולא ליפול ברוחנו אלא לחפש מה עשו אבות העולם ששום דבר לא עיכב בעדם מלעשות תמיד רצון ה’. ועוד אנו למדים שלבסוף תמיד הכל לטובה.

 

ביעקב כתיב ‘נפש’

 

נעורר בזה בדברים היוצאים מן הלב כהמשך ממה שהזכרנו שאצל עשו כתוב ‘נפשות’ לפי שהיו בפירוד אבל אצל יעקב כתוב ‘נפש’ לפי שהיו באחדות. עברנו עכשיו זמנים קשים… אמנם אפשר להתווכח אבל שלא יהיה ח”ו פירוד לבבות, שכולנו בני יעקב ואוהבים זה את זה ורצון כולנו הוא לעשות רצון ה’.

 

אדבר ברורות: יש שעשו שני פלגים נפרדים ליטאים וחסידים, וכואב לי הלב על שכך אומרים, ומי שאינו סבור כן מזומן לבוא לישיבת מיר וסגולה היא לו שיבין אחרת את החיים שיראה בעיניו שאין שום פירוד שהרי התורה אחת היא.

ומה נואלו האומרים כן, שהרי לו יצוייר שהיה סכסוך בין שני שכנים חסיד וליטאי ונגשו אל המשפט ושפטום ויצא האחד זכאי וכי שייך לומר שהחסידים נצחו או שהליטאים נצחו? והרי התורה היא תורת אמת. ומה שנעשה היה משום שכך היה ראוי לעשות לשמוע בקול חכמים בנאמנות, וצעדנו בד בבד גם עם הגר”א וגם עם הבעש”ט.

 

ומרן רה”י הגרא”מ שך זצ”ל אמר שמוחל לכולם, מלבד למי שאומר עליו שעושה מלחמה עם חסידים. שאע”ג שהיו חילוקי דעות בדברים מסוימים וגם לחם באנשים מסוימים שסבר שעושים חורבן, אבל לא היה זה מחלוקות.

 

לגוזר ים סוף לגזרים

 

שמהמחלוקת יש להתרחק כמו מאש, וכאן כולם רצו לעשות רצון ה’ אלא שיש כמה דרכים בעבודת ה’, והמחלוקת לש”ש שסופו להתקיים (אבות ה, יז) היינו שנשאר האמת ויוצא דברים טובים.

 

וע”פ רמז מבארים שבקריעת ים סוף נאמר (תהילים קלו, יג) “לגוזר ים סוף לגזרים” שהיו י”ב שבילים בים וכל שבט הלך בשביל נפרד, וכנגד זה יש י”ב נוסחאות וכל אחד צועד בדרכו הוא.

אמנם אף שהלכו בשבילים נפרדים, אבל המחיצות היו מאבני ספיר וראו אחד את השני! שאם צועדים בדרכים שונים בעבודת ה’ זה לא סיבה לפירוד לבבות, אלא להמשיך לראות את השני.

ועוד שבקבלת התורה לא היה מחיצות כלל וכולם כאחד עמדו וקיבלו את התורה.

 

והקב”ה עזרנו שכאן בישיבה כולם רוצים שיהיה אחווה בין אחד לשני ואין כאן פירוד לבבות, אבל צריך שגם בחוץ יראה כך. ואם סבור שהשני טועה, אדרבה שיתפלל לקב”ה שיבין את האמת, וח”ו לא להוסיף עוד על מה שהיה ולא להתווכח על דברים שאינם נוגעים, אלא לחזור ללמוד.

 

העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה

 

עת צרה היא ליעקב בשעה שאחינו שבדרום סובלים מהעומדים עלינו לכלותינו בכל דור ודור, והקב”ה מצילנו מידם בזכות עמלי התורה וכדאיתא בסנהדרין (צט:) “א”ר אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה”.

שע”י לימוד התורה שלו עושה שלום בין שרי האומות וממילא אין מלחמה, וגם עושה שלום בפמליא של מטה [ולא שלומד ועושה מחלוקת]…

 

 

העבודה שלנו – באמצע כסלו – הוא לעמול כל אחד לפי כוחו, ויש לקב”ה נחת רוח מכל אחד ואחד שלומד ומתפלל ורוצה שיהיה טוב לשני, וכל מידה טובה ועבודת ה’ חביבה אצל הקב”ה. ועושה בזה טוב לא רק לו אלא גם לכל ישראל שערבים זה לזה, ונושא בזה בנטל האחריות המוטלת על כולם.

 

 

אשרי המנצל זמנים אלו,

והקב”ה יעזרנו שיעשו כולם אגודה אחת

לעשות רצונך בלבב שלם.

[1] [הגם שבמדרש תנחומא מבואר שאמר על שרה את כל האשת חיל, אבל היסוד היה ‘כולם שווים לטובה’. ומרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצ”ל היה אומר בהספדים – על יראי שמים שמילאו את חייהם גם אם לא היו צדיקים – שההספד הכי גדול שאפשר להגיד על האדם הוא ש”כולם שווים לטובה”.]

[2] [שכתוב גם ויצא וגם וילך, ומבארים המגיד מדובנא והבית הלוי שהיו בזה שני מטרות נפרדות, אחד ‘ללכת’ בציווי אביו לקחת לו משם אשה, והמטרה השנייה הייתה ‘וילך’ להימלט מעשו.]

[3] וכדי שלא יסתור למש”כ בנדרים (טו.) שא”א לחיות ג’ ימים בלא שינה, אפשר שנתנמנם.