דברי רבותינו

ואנכי עפר ואפר (יח,כז)
הגרנ”צ פינקל שליט״א [זצ״ל] מספר שסבא [מרן רה”י הגרא”י פינקל] זצ״ל אמר לו ימים מועטים קודם פטירתו: ״ואנכי עפר ואפר״, ״ואנחנו מה״, ״ואנכי תולעת ולא איש״, האחרון שראינו זאת היה ר’ ברוך בער, ומעין זה הוא ר׳ נחום.

נעמיק בדבר, לא מדובר רק בענוה. העניו הגדול ביותר, שמוותר על ממונו ועל כבודו, ממש מהנעלבים ואינם עולבים. על דבר אחד אין אדם מוכן לוותר, על חידוש שלו. זה רכוש רוחני שלו ואינו מוכן לוותר ע״ז בשו”א. כמה יצטער במוצאו דבר שלו בספר, ק״ו לא יוכל לסבול שאחר ייחס לעצמו חידוש ששמע ממנו.

כשאדם שומע או רואה משהו מחבירו, אם מוסיף קצת מרגיש בעלות ע״ז כדבר שלו. אצל הגרב”ב ראינו ההיפך, לא רק שרוב תורתו היא ביאור דברי הגר״ח, מצינו בברכ”ש (קידושין סי’ ז) שהביא ראב״ד בדין התקדשי לחציי, וכ’ והנה סברת הראב״ד אמר לי הגאון האמיתי אב״ד בריסק שליט״א בדברים אחדים, והוא דקדושין אין זה ענין ממון, והנני לבאר דבריו הנחמדים וכו’. והאריך לבאר מהלכים שלמים בגדרי שיור בקדושין, ולא נתברר לי כראוי הקשר בין כל המערכה לדבריו הקצרים של הגרי״ז. אעפ״כ כתב הכל כביאור דברי הגרי״ז. ולא עוד, בסוף הדברים כ’ ״כן הוא ביאור דברי הגאון האמיתי שליט״א ושפתים ישק״. הפקיר מעצמו הכל, הכל נתן להגרי״ז.

מעין זה אצל ר’ נחום, פעמים רבות בא בחור או אברך ואמר משהו סתום וחתום ומגומגם, ור’ נחום אמר לו יפה אתה אומר, כוונתך כך וכך, עד שאירע שהבחור לא הבין מה שהסביר לו ושאל: רגע, מה אני אומר? ר’ נחום נתן לו הכל. אברכים היו חייבים לומר חידו״ת לסבא זצ״ל כל חודש, כמה פעמים אברך לא היה לו מה לומר ובא לר’ נחום עם קושיא והתחלה של תירוץ, אמר לו ר’ נחום, כך וכך אפשר להסביר דבריך, ויש לומר כן, ויש להקשות כך, עד שיצא לאותו אברך חדו״ת שלם כשהוא משוכנע שהוא עצמו חידשו. זו עין טובה. יותר מזה, זהו ״ואנכי עפר ואפר״.

מו״מ קבוע היה לו עם הרב אברמסקי זצ״ל, מעולם לא אמר דבר מעצמו, כל השיח היה בדברי הגרי״א. גם כשהיו לו מהלכים שלמים באותו ענין, הצניע עצמו לגמרי. כך גם עם אאמו״ר זצ״ל, אחר כל שיעור נכנס ודן עמו, אולי כך ואולי יש לומר כך, אך מעולם לא הראה האוצרות שיש לו עצמו. הצניע את עולמו הפנימי לגמרי.

למעשה יוצא שלא הכירוהו כלל.

מתוך הספד מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה בהלווית מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
י”ח במרחשוון תשמ”ז
שח מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל: העולם שואלים, מפני מה זכה מרן ראש הישיבה הגאון רבי רבי נחום פרצוביץ’ זצוק׳׳ל שדברי תורתו יתבדרו בבי מדרשא, וכפי שמצינו בכל הישיבות שדנים מה אמר ‘ר’ נחום’ בסוגיא זו ואיך הוא אמר בסוגיא אחרת?

התשובה היא, ישנן כמה מעלות שהביאוהו לידי כך, אולם אומר רק אחת מהן. בשעה שהיה אומר סברא בלימוד, הוא היה מלא שמחה, מלא שלווה. וכל מי שיש לו מעלה זו, זוכה ל’תורתו של רבי נחום’.

כמו כן ידוע על מרן החפץ חיים זיע׳׳א שזכה שכל ספריו הפכו לנכסי צאן ברזל לדורות, מפני שכל ימיו היו מתוך שלווה ומנוחה אמיתית וכל דיבורו היה בשקט ובנחת.

בהזדמנות נוספת אמר מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי זצ”ל: ידוע ומפורסם גודל העמל העצום בתורה שהיה למרן ראש הישיבה הגאון רבי נחום פרצוביץ זצוק׳׳ל בכל שלושת סדרי הישיבה. מספרים שמרן הגרי׳׳ז מבריסק זצוק”ל יעץ לו שלא ישהה כל היום בבית המדרש בישיבה, זאת כדי שהבחורים לא יפריעוהו בשאלותיהם וימנעו בעדו מלדעת את כל הש׳׳ס, אך מרן רה׳׳י רבי נחום לא שמע לעצתו ונשאר ללמוד בבית המדרש, תוך שהוא מתאמץ לענות לכל בחור ובחור על שאלותיו.

לימים, אמר מרן הגר”פ שכל מה שזכה שדברי תורתו מתבדרין בבי מדרשא בכל אתר ואתר, הוא בזכות שנשאר בבית המדרש והתאמץ לענות לכל אחד ואחד, בכדי שכולם יזכו להבנת התורה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וירא

זריזין מקדימין למצוות.

וישכם אברהם למדו ביומא כ”ח ע”ב זריזין  מקדימין למצוות.

וידוע דנחלקו אי עדיף זריזין או הידור מאוחר יותר. וע’ תרוה”ד וב”ה בשם הב”ח וגר”א. וכתבו האחרונים (וע’ דברי מלכיאל ח”א סוס”י י”ב. וע”ע שבו”י ח”א ל”ד) דתולה אמאי זריזין מקדימין, דלפי המסל”י פ”ו ופ”ז הוא לאחוז המצוה ולא תאבדנה ממנו (וע”ש במסל”י פ”ז דהמאחר המצוה אין סכנה כסכנתו, וע”ע שיחות מוסר תשל”ב מאמר כ”ח), אבל לפי המאירי הוריות י’ הטעם שהמתאחר אין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה אלא דרך פירוק עול א”כ הוא משום בזיון, (וע’ מאירי פסחים קי”ב ע”ב שיעשה בזריזות ודרך חיבה). וכתבו דלפי מסל”י א”כ כלל זה שייך לעולם, אבל לפי המאירי הרי כל שיש לו סיבה לאחר אין דין זריזין מקדימין וכמ”ש התרוה”ד.

(ולפי”ז יש לעיין בהא דח”ס ושד”ח דמשום ברוב עם גם לתרוה”ד זריזין מקדימין דוחה ברוב עם כי אינו מעלה במצוה עצמו אלא מעלה כללי, והיינו דאם מאחר כדי שיהא מעלה מצד המצוה עצמו, בזה שייך סברת דברי מלכיאל דלא הוי מאחר, ולא שייך זריזין, אבל אם זה מעלה צדדי, הרי זה עובר על זריזין משום סברא ומעלה, וזה אסור.

וע’ פחד”י פסח מאמר נ”ט בסופו ראינו רבותינו אוכלים המצה מהר, ולא רק משום תכדא”פ. (מיהו לא יאכל מהר מאד הרבה מצה וכידוע בשם בעל קה”י דאז קרוב לאכילה גסה).

ולכא’ י”ל הטעם משום חפזון, וע’ תו”מ החדש ויקרא כ”ה המצה שלהם נאפה בחמה אבל המצה שלנו לזכור מה שאכלו בליל יצי”מ בחפזון. ועויל הטעם משום זריזין, וע’ פחד”י פסח מאמר א’ כעין דברי מסל”י הנ”ל. וע”ש דמיוחד במצה.

הנני

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ועד שמסר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בערש״ק פרשת וירא תש״ס ולא נדפס עד עתה

 

״ויהי אחר הדברים האלה, והאלוקים נסה את אברהם״. אחר כל הנסיונות שניסהו הקב״ה ועמד בהם והוכיח את עצמו, ״ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני״.

ופירש״י הנני, כן היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון. זוהי תשובה של חסיד – לשון ענוה, לשון זימון. הנני.

זהו תפקידו של כל אדם בעצם בעוה״ז, זוהי רום המדרגה העליונה ביותר שאפשר להגיע, וזו צריכה להיות שאיפתו של כל אחד להגיע לדרגה זו, וזהו כל העבודה המוטלת על האדם, להגיד לרבונו של עולם, הנני. ״הנני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי״.

כך היא ענייתם של חסידים בלשון ענוה וזימון, הנני, אני מוכן ומזומן.

אם יהודי היה מתבונן בשתי מילים אלו, הרי היה נהפך להיות אדם אחר לגמרי, ״ויאמר הנני״ – אני מוכן ומזומן לקיים מצוות השי״ת. אבל מה מוכן היה לעשות, הלא הוא לא ידע במה יצווה, לאן הוא מכניס את עצמו. הרי אפילו ביודע ומתכונן ומכין עצמו זו דרגה גבוהה להעמיד כך את עצמו, אבל אברהם לא ידע כלל ואעפ״כ “ויאמר הנני”.

״חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב״ (תדא״ר כ״ה). וא״כ על האדם להיות מוכן בכל מצב שיהיה לומר הנני. וצריך להכין עצמו לזה בכל שלב ושלב בחיים, ובפרט אצל בן תורה, להעמיד עצמו להיות מוכן ומזומן לעשות רצון בוראו ולומר לו ״הנני״.

ובכל עת אשר יתבונן בזה האדם הרי יקבל הרגשה אחרת ומשמעות אחרת. זהו חוב אחר ואחריות אחרת.

הקב״ה קורא אלינו ״ויאמר אליו, אברהם״, לכל אברהם ואברהם, ולכל יצחק ויצחק, ולכל יעקב ויעקב, ולכל משה ומשה, ולכל יחזקאל ויחזקאל, “ויאמר אליו” – לכל אחד ואחד. ועלינו להיות מוכנים לענות ולומר הנני.

אדם צריך לבדוק את עצמו ולבחון האם באמת מוכן הוא לומר הנני או לא. ואם לא מוכן לכך באמת, הרי חובה מוטלת עליו לעבוד ולהעמיד עצמו להיות מוכן לזה.

״ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״. אמר לו “את בנך” – שני בנים יש לי, אמר לו את “יחידך” – אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו “אשר אהבת”, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו “את יצחק”. ולמה לא גילה לו מתחילה, פירש״י מחז״ל: כדי לחבב עליו את המצוה וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור.

זהו חיוב נוסף עלינו, בני התורה, לחבב את המצוה. שתהא עשיית המצות בחביבות באהבה בתשוקה וברצון. וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור, כמ״ש לפום צערא אגרא. שיעור השכר נמדד לפי גודל הקושי – קח נא את בנך, אשר אהבת, את יצחק.

ואחר כל דיבור ודיבור, כשכבר הגיע לחביבות המצוה, מה נצטוה לעשות, ״… ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך״.

״וישכם אברהם בבוקר״, ותניא (פסחים ד.) מכאן שזריזין מקדימין למצוות, וחיובא הוא כמעשי אבות. והרי זריזין מקדימין, א״כ קודם צריך ליעשות זריז, ואח״כ להיות מקדים, ולהיות זריז בהקדמה זו.

הרי למדנו מכל מילה ומילה היאך עלינו לעבוד את ה׳. להיות מוכן ומזומן – “הנני”. לפום צערא אגרא, לחבב את המצוות. וזריזין מקדימין למצוות. הזריז נשכר, אבל אם יקיים את המצוות כדרך מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה, הרי חסר בעצם המצוה.

״ויחבוש את חמורו״. פירש״י הוא בעצמו ולא ציוה לאחד מעבדיו, ״מצוה בו יותר מבשלוחו״ (קדושין מא.). וזהו עוד ענין, אשר חובתנו להשיג אף מעלה זו, שנעשה כל אשר בידינו לעשות – לבד, כדפירש״י שם דכי עסיק גופו במצוות מקבל שכר טפי.

״ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים״. אברהם אבינו היה מוכן ומזומן לקיים מצות ה’, ואף היה זריז ונשכר וקיים מצוה בו יותר מבשלוחו.

״ביום השלישי וכו’ ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו״. ופירש״י: אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ובשמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר. ואף אנו יש לנו לקיים כן מצוות ה’ ברצון ובשמחה.

ומאחר וזהו תפקידנו לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, הרי יש עלינו לדייק מה היו מעשיהם. ״הנני״, ״קח נא את בנך״, ״וישכם אברהם״, ״וילכו שניהם יחדיו״. מידות אלו ותכונות אלו מוטלים על כל יהודי ויהודי שיהא ניכר בהם. הלא במסכת בבא קמא עסקינן, תולדותיהן כיוצא בהם או לאו כיוצא בהן. והו״ל תולדה מצד התכונות. וא״כ צריך שיהיו מושרשים בנו תכונותיהם של אבותינו למען יתקיים בנו להיות תולדותיהם של אברהם יצחק ויעקב. ויש לכל אחד לעיין בנפשו אם יש לו תכונותיהם של האבות הקדושים או חלילה לא. האם מונח בתכונותינו לומר הנני, להיות זריזין מקדימין ולעסוק בגופנו במצוות, האם מושרשת בנו התכונה של רצון ושמחה לעשות את דבר ה׳.

וזהו ביאור המאמר “מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי”, שתהא תכונתנו אנו, בניהם ובני בניהם, תולדותיהם כיוצא בהם בתכונותיהם. ומכח התכונות יבואו המעשים, כי מעשי האדם נובעים מתכונותיו. והרי שאלה זו אי תולדותיהן כיוצא בהן או לאו זוהי שאלה בעבודת ה׳ בכלל, האם נושאים אנו את תכונות אבותינו. האם תולדותיהם אנו. ואמנם ירושה היא לנו מאבותינו, אך אם לא יעבוד האדם ויעסוק בהם וימרק את מידותיו, הרי אפילו אם נולד עמם יהא מידרדר והולך. והכרח הוא למעלות אלו לחזקם תמיד וללבנם.

״ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי וכו’, ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני, וילכו שניהם יחדיו״. ופירש״י אע״פ שהבין יצחק שהוא הולך לישחט “וילכו שניהם יחדיו” – בלב שווה. וילכו שניהם יחדיו, ״טובים השנים מן האחד״ (קהלת ד,,ט), וטובים ארבעה מן השניים וטובים המאה מן הארבעה וכו’. אם עבודת ה’ נעשית בתורת יחדיו, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, אז אפשר לחזק יחד תכונותינו להיות מגיעים לשל אברהם יצחק ויעקב.

יש להעמיד נגד עינינו תואר המעמד הנשגב ההוא אשר מכוחו אנו חיים וממנו אנו יונקים, ״מעמד עקידת יצחק״, מה היה כל עיקר יסודו וכוחם של האבות הקדושים, ״וילכו שניהם יחדיו״.

וענין זה הוא חובת כל אחד ואחד להיות מוכן ומזומן לקיים “וילכו שניהם יחדיו”. זהו יסוד האמונה ויסוד כל העבודה – ״עקידה״.

״ויבואו אל המקום וכו’ וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו״. אברהם אבינו שאמר בעצמו שני בנים יש לי, זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, את שניהם אני אוהב, את יצחק. על הבן הזה נאמר ״ויקח את המאכלת לשחוט את בנו״, מסירות נפש ממש.

״ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים ויאמר אברהם אברהם״. פירש״י לשון חיבה הוא שכופל את שמו. זוהי עבודתנו, להיות חביבים בעיני המקום.

עובדא הוה כשהייתי למען הישיבה אצל עשיר גדול בעל נכסים מופלגים, ושחתי לו על טבעי בני אדם אשר יש ברצון כל אחד ליתן רכושו לענין אחר של צדקה אשר בו חשקו, יש החושק בבנין ויש החפץ לתמוך, ושאלתיו א״כ במה יחפוץ הוא. וענה ואמר לי אני אין חפצי בשום ענין ותכלית מה שיעשה בממוני, רק אחת אבקש וזו שאיפתי, רוצה אני לעשות דבר שיתן חיוך על פני הקב״ה! זהו אדם מרומם ביותר.

״אברהם אברהם לשון חבה״, זו עבודתנו, שיהיו כל מעשינו מתוך הכנה של הנני מוכן ומזומן, של זריזין מקדימין, של מצוה בו יותר מבשלוחו. ותכלית כל העבודה ושלימות המעשים היא שהקב״ה יראה לנו חבה, שנמצא חן בעיני ה’, זוהי עבודתנו.

וצריך האדם לשקול כל מעשיו ולמדדם אם באמת עושה בהםם נחת רוח ליוצרו ואם אכן חביב הוא במעשיו לפני ה׳.

תכלית וכוונה עמדי בכל שיחה זו. סלחו לי על שאני מעורר זאת, אבל זה כואב. אני אומר שוב, אני מבקש מחילה. ב״ה הזמן חזק ביותר בעוצם הלימוד בעוז ובזריזות ובדיבוק חברים באופן נפלא.

אבל למה, אני שואל, למה?! אינני אומר כלום, אני רק שואל. למה באמצע הסדר רואים ציבור עומדים בחוצות, ק״ו בפנים החנויות האלה, למה?! ועוד בעיצומו של הסדר.

וכי זהו מעשה שמביא חיבת הקב״ה. הלא ח״ו להיפך. הרי זהו חילול ה’. הן כל העובר רואה את רחבת הישיבה אשר נעשה בה כמין שוק. ומלבד עצם ענין החנויות שאינו ראוי כלל, וצריך לייחד בזה שיחה נפרדת, אבל כל זמן שהבחורים מחזקים חנויות אלו הרי הם יתחזקו. אך באמצע הסדר זה כואב. הן צריך כל אחד לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, ומאידך גיסא יש מעשים של חילול ה’. די לחכימא ברמיזא, זהו דבר האסור שיהא ״חילול ה’״.

יתן ה’ סייעתא דשמיא ויפתח לבנו לעבודת הבורא כראוי ונוכל לומר לפניו ״הנני״.