‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Shmuel Friedman Shlita

The Preferred Mitzvos

Parashas Vayeira

Harav Hagaon Shmuel Friedman Shlita

Regarding Sedom and Amorah, the passuk says:

וַיֹּאמֶר ה’ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד… וַה’ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה’ מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.

Nowhere else do we find cities being punished in such a severe way. Why were these places considered worse than all the other places whose inhabitants conducted themselves improperly? Mitzrayim, for instance, is described as having the most to’eivah, while regarding Eretz Canaan we are commanded: לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, because of their depravity. In this vein, the Ramban wonders why, in the story of Pilegesh b’Givah – a mass act of znus – we don’t find similar Divine punishment. Why were Sedom and Amorah punished so severely?

Rabbeinu Bachaye explains that the people of Sedom had all the bad middos – they wereרעים בממונם וחטאים בגופם – but what sealed their fate was their contempt for tzedakah and their refusal to care for their own poor and show kindness to their needy and hungry friends. That, he says, is the meaning of the words: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה’ מְאֹד. And because they perpetuated that sin consistently, their gzar din was sealed. No nation in the world does not act charitably to its own people, Rabbeinu Bachaye notes, but Sedom was the epitome of cruelty, and that’s why they deserved to be destroyed.

He adds that even though this was before Mattan Torah, certain mitzvos are self-evident, and people were expected to understand them on their own even without the Torah’s command.

Punished by Rachamim

To better understand the punishment of Sedom, let us consider the following passuk: וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה’ אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. When Lot tells his sons-in-law to leave the area because Hashem is about to destroy the city, they mock him. But why were they so skeptical? We could understand that perhaps they wouldn’t fully believe that Hashem was going to destroy the city, but they had just seen the malachim strike the people outside Lot’s door with blindness, so they obviously realized that these malachim had some supernatural power, so why didn’t they at least consider the possibility that more destruction was imminent?

The Kli Yakar explains that the reason they ridiculed Lot’s prediction was due to his use of the Name י-ה-ו-ה, the Name of rachamim. “Would the Name of rachamim destroy?” they scoffed.

We know that Hashem runs the world with a combination of din and rachamim. The endless good in the world – the things that grow, the physical materials, the people who are born – that comes from the middah of rachamim. Punishments, on the other hand – such as natural disasters or other tzaros – come from middas hadin. Lot’s sons-in-law laughed at the notion that Hashem would punish with middas harachamim. Had he mentioned the Name of din, they would have understood, but once he invoked the Name of rachamim they didn’t believe it would be that severe.

How could it be that Hashem punished Sedom with middas harachamim?

In Megillas Rus, we find a similar use of Hashem’s Name of rachamim in the context of punishment. Chazal tell us that Elimelech was a very rich man, a parnas hador, and he left Eretz Yisrael with his wife Naomi and sons Machlon and Kilyon because there was a famine in Eretz Yisrael and he didn’t want to feed the poor. Hashem punished Elimelech and he died, and his two sons married Moavi wives, Orpah and Rus, and they also died. Subsequently, when Naomi was preparing to return to Eretz Yisrael and her two daughters-in-law expressed their desire to accompany her, she discouraged them by saying: אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה’. Here, notes the Vilna Gaon, as well as in two later pesukim – אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה’, and לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה’ עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי – Naomi uses the Name of middas harachamim in the context of the severe punishments that she and her family experienced.

The Gaon explains that when Hashem punishes a person with middas hadin, that leaves room for hope – the person can daven and do teshuvah and cause Hashem to use the middas harachamim to save him. But if, chas v’shalom, Hakadosh Baruch Hu punishes someone with middas harachamim, then the punishment is much more difficult to avoid. He compares this to father who hits his son for killing his brother. Can that father be considered cruel for hitting his son? No – he’s hitting his son not out of achzariyus, but out of rachmanus for the son who was killed. The murderer has no claim to his father’s mercy. Similarly, when a person is punished with middas harachamim, he can’t expect any rachmanus, because Hashem is acting out of rachmanus.

Hashem promises: וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי  – if widows, orphans and paupers will scream to Me, I will listen because I have rachmanus on them. In such a case, there’s no hope for rachmanus, because Hashem is punishing out of rachmanus for those unfortunate people. How can you expect Hashem to have rachmanus on you – He has rachmanus on the person you hurt!

This was the idea Naomi expressed: “I didn’t have mercy on the paupers in Eretz Yisrael, and therefore there’s no hope for rachmanus for me.”

The Greatest Achievement: Don’t Hurt Others

This explains why Sedom was punished so harshly. Sedom’s bein adam lachaveiro was lacking in the extreme. Their whole philosophy was to oppose helping others in any way, as the Mishnah in Avos says: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום.

Sedom’s essence was about being cruel to others and causing others pain and distress. This aroused Hashem’s mercy, as it’s the Name of rachamim that appears in the passuk: וַיֹּאמֶר ה’ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. Since Hashem was punishing with middas harachamim, the punishment was more severe than a punishment coming from middas hadin.

We see from here how serious bein adam lachaveiro is and how careful we have to be not to belittle or tease others. In Sichos Mussar, Rav Chaim Shmuelevitz explains that the punishment for hurting someone’s feelings is not as much a punishment as a metziyus. Just as a person who put his hand into hot water would get burned whether or not he intended to put his hand there, so, too, even if a person causes another person pain for a good reason, or unintentionally, the Ribbono Shel Olam might punish him anyway, because the punishment is a metziyus.

The Chofetz Chaim used to say that just as there are mitzvos bein adam lachaveiro whose reward a person receives in this world but whose main reward is reserved for Olam Haba, the same is true of punishments for transgressions bein adam lachaveiro – Hashem punishes in both this world and the next.

The Chazon Ish is quoted as saying that the greatest achievement a person can attain in this world is to live his entire life without hurting or causing pain to any Yid. I once sat with the rosh yeshiva Rav Nosson Tzvi zt”l, and we were discussing some kind of new plan for the yeshiva, when suddenly he said, “Mir kennen nisht boyen oif yener’s blut” – we can’t do something if it will hurt someone else.

The Gemara (Sotah 14a) teaches: דרש ר’ שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, and the Alter of Kelm explains that the fact that the Torah starts with chessed and ends with chessed conveys to us that the entire Torah is built on chessed.

The parashiyos here, at the beginning of Bereishis, teach us to love chessed and avoid bad middos. Our parashah begins with the bikur cholim of the Ribbono Shel Olam and the hachnassas orchim of Avraham Avinu – an extreme level of chessed – after which we find that Avraham davened for the resha’im of Sedom, which is also a form of chessed and bein adam lachaveiro. Later in the parashah we learn of Avraham’s eishel, where he would bring in guests and provide them with food, drink, lodging, and accompaniment. All this shows us how a person is supposed to act with middas hachessed. On the flip side, the Torah shows us how gravely Sedom was punished to convey to us how careful we have to be with bein adam lachaveiro.

The Rosh, at the beginning of Maseches Peiah, cites the Gemara’s teaching regarding the passuk, אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ: Is there a tzaddik who is good and a tzaddik who is not good? Rather, a “good” tzaddik is one who is good to Hashem and to people. The Rosh adds that Hashem has a greater preference for mitzvos that please others than for mitzvos bein adam laMakom.

Through acquiring this middas hachessed, a person builds himself up and builds up the world as well. Conversely, if a person is lacking in bein adam lachaveiro, chas v’shalom, he causes churban for himself and the world.

From all of this we see how important bein adam lachaveiro is to the Ribbono Shel Olam, and how careful we must be in this regard.

מתוך דברים שנאמרו במעמד

סיום 50 סדרי ש”ס תלמוד בבלי

לע”נ מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל

ביום השנה השמיני להסתלקותו – י”א במרחשוון תש”פ

האמת היא שקשה לי לדבר, כשאני רואה את המעמד הזה אני רק רוצה לבכות אבל דמעות גיל, כזה מעמד לראות את מה שיצא מישיבת מיר הקדושה, אני זוכר עוד את הקמתה כאן בארץ הקדש היו עשרים בחורים, וכיום יש אלפים, וכעת עושים סיומים, חמישים פעמים סיום הש”ס.

בגמ’ בשבת [קיח:] ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן; ופרש”י דשלים מסכתיה, שגרסה, והרמ”א ביו”ד [רמ”ו כ”ו] הביא דין זה וכתב כשמסיים מסכת מצוה לשמוח ולעשות סעודה, אולם הרמב”ם והשו”ע לא הזכירו דין זה, והביאור בפשוטו דאביי אמר על זה תיתי לי שהוא ענין שבח על הנהגתו, ואם הוי מצוה ודאי מחוייב בזה ואין מתאים על זה לשון תיתי לי.

ורגיל אני לשאול מדוע דוקא בדשלים מסכתא יש את ענין השמחה, בזמננו כשמסיימים פרק כבר ראוי מאד לעשות שמחה גדולה, מהו ענין מסכתא דוקא.

בחז”ל [יעוי’ קידושין ל:] עה”כ [קהלת ט, ט] ראה חיים עם אשה אשר אהבת, דרשו דקאי על תורה, נמצא שתורה לא רק לומדים אלא קונים אותה, וכאשה הנקנית בקנין אישות, זוהי המטרה והתכלית, לא ללמוד בעלמא, אף שגם בכל לימוד ודאי יש מעלה, אבל התכלית היא לקנות את התורה, ומעתה כיון שתורה נמשלה לאשה הרי אי’ בקדושין ז. דחצי אשה אינה מקודשת, אין קנין אישות אלא רק באשה שלימה, ואם כן הלומד חצי מסכת לא קנה את המסכת, אבל כשמסיימים את המסכת וזוכים לקנותה זהו זמן לעשות שמחה.

וכשמסיימים את הש”ס שזה כל התורה כולה ויש בו ששים מסכתות, וכתי’ [שיה”ש ו, ח] ששים המה מלכות, ודרשו חז”ל [שהש”ר שם] דאלו ששים מסכתות, הרי שכל מסכת היא חפצא בפני עצמה ומלכה בפני עצמה, וכשמסיימים את כל הש”ס הרי זה כשמחת נישואין שיש בה ששים חתנים בחדר אחד ודאי השמחה היא עצומה…

אלו שזכו להיות מהיושבים כאן במקום הזה, היודעים אתם מהי ישיבת מיר, עוד מימי’ במיר, ואיזה המשך יש לזה, אני עוד הייתי במיר ראיתי את רבי אברהם צבי, (ר’ אברהם הערש) , רב י אלי’ ברוך כבר לא הי’, כשנפטר רבי אלי’ ברוך הרי ר’ אברהם צבי הי’ הבן, והוא אמר לראש ישיבה אתה תיקח את הישיבה אני אשאר עם הרבנות, מכירים דבר כזה?, זו היתה ידידות מושלמת, מפני שזוהי התכלית, כשנעשים לבשר אחד כבר אין על מה לדבר.

אחר כך עלה הראש ישיבה לארץ ישראל והקים את הישיבה כאן, אני נזכר בר’ חיים עם ר’ בייניש, ר’ חיים אמר פעם באיזה דרשה אני ור’ בייניש יש לנו זקן אחד, זה מפורסם, הוא אמר את זה כמו משה ואהרן שהשמן שהי’ על אהרן הי’ גם על משה [עי’ הוריות יב.] , כך הי’, זוהי תורה אמיתית, כשחיים את התורה, ובאים עוד דורות ברוך ה’ וחיים אותו הדבר, ר’ לייזר יודל אותו הדבר, וכולם יחד כך, זה אירוע לא רגיל. אז תדעו לכם שכאן זה המקום שקונים את התורה לגמרי והיו לבשר אחד, ראה חיים עם אשה אשר אהבת והיו לבשר אחד, מי שמשתתף כאן, מי שזכה להיות במקום הקדוש הזה, עושים חמישים סיומים על כל הש”ס,

יודעים מה שמתרחש כעת?, אין עוד שמחה בעולם גדולה מזה, אני מודה לכם שקראתם לי להשתתף איתכם בשמחה הגדולה הזאת, הקב”ה יעזור שבמקום הזה יהי’ המשך לאהבת תורה מושלמת באופן של ראה חיים עם אשה אשר אהבת, והיו לבשר אחד, צריכים שלימות.

השלמת דברים:

מורי ורבותי! יצאתי כבר וחזרתי אינני יכול ליסוע, מדוע כי שכחתי, את העיקר שכחתי, דיברנו על סדר הדורות, היום זה היארצייט של ר’ נתן צבי, ר’ לייזר יודל אומר שכולם הבינו, אבל צריך להגיד מפורש לא רק להבין, זה הי’ פלא הדור, לא רק פלא הדור אלא פלא הדורות, כזו בריאה כמו שר’ נתן צבי הי’ לא הי’ מישהו בדור שאפשר להגיד עליו במצב כזה שהוא הי’ והצליח לעשות כל כך.

ומהו באמת כחו וסודו, איך הגיע לזה, גוף כבר לא הי’ לו, זה גוף?, אנחנו אומרים בסליחות הנשמה לך והגוף פעלך, הנשמה היא של הקב”ה חלק אלוק ממעל, הגוף הוא מן האדמה, ומיד אחר כך חוזרים ואומרים הנשמה לך והגוף שלך, והביאור בזה דאמנם בריאת האדם היא באופן כזה שהגוף הוא מן האדמה והוא רק בגדר פעלך, אבל התכלית של האדם היא שלא יהי’ גוף, אלא לקחת את הגוף ולעשות ממנו נשמה, זהו התכלית של בני אדם, ולכן בתחילה אומרים הנשמה לך והגוף פעלך, כי כך היא צורת הבריאה, אבל ממשיכים לומר הנשמה לך והגוף שלך, כי זהו התכלית להגיע לידי כך שגם הגוף יהפוך להיות רוחני, ואצל דוד המלך מצינו שזכה לכך, [תהלים סג] ובהיותו במדבר יהודה ארץ ציה ועיף בלי מים, אבל תשוקתו היא צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, הנשמה משתוקקת לרוחניות אבל לא רק היא אלא גם הגוף כמה לך בשרי כבר נמשך לרוחניות ואינו מחזר אחר המים אלא נמשך לרוחניות, רוצה לבוא לישיבה.

כשנהפך הגוף לנשמה אז כבר אין שאלה של ידים ורגלים, הוא כולו נשמה אז יש לו כחות אדירים, וזה מה שרבי נתן צבי הראה להיכן אדם יכול להגיע, זה לא פשוט, זה מוסר השכל בשביל כולם, ולכן ביום היארצייט צריכים להזכיר את זה שכולם ידעו והמטרה שצריך להיות ככה, ללמוד מאדם שיכול להגיע במצב שהגוף כלל לא משמש כלום, הרי כבש עולמות, זה מה שרציתי להוסיף חזרתי רק כדי להגיד גם את זה, השלמה זה הי’ דבר מיוחד לא פשוט, ה’ יעזור שתמשיכו הלאה, ותהיו בריאים, בריאים צריכים להיות, אפשר גם בבריאות לעשות מהגוף נשמה.

Parsha Preview Audio