דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

…בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה. (רמב”ם תשובה ג,ג)

הקשה הגאון רבי יצחק בלאזר זצ”ל: הרי מדובר במי שעוונותיו וזכויותיו הם מחצה על מחצה, וא”כ יעשה מצוה אחת בימים אלו ויכריע את דינו לזכות? ותירץ דמניעת התשובה היא חטא גדול שמכריע כל זכות שיכול לעשות.

וביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה: אפילו אם יהיה לאדם רוב מצוות ביום הכפורים, אף כנגד העבירה של מניעת התשובה, אך מ”מ מניעת התשובה הינה בגדר של מרידה במלכותו ית’, וכמש”כ בשערי תשובה (א, ב): “ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו ז”ל על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב) משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך”, עכ”ל.

וצ”ב, מדוע הביא רבינו יונה דברי המדרש הללו, מה עניין זה למה שכתב שכאשר יתאחר החוטא לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום?

ונראה לומר, דאמרו במשל ששר בית הסוהר הכהו במטהו, וצ”ב, דאמנם הוכיחו כהוגן שהוא שוטה וחסר דעת, אך מדוע גם היכהו? אלא שהבין השר את העניין שלא הציל את נפשו, לא כשטות ומעשה משובה, אלא כמרידה במלך, שמראה שלא אכפת לו מעונשי המלך.

וזו אף רעתו של מי שאינו שב בתשובה, שהרי מראה כאן מרד בהשי”ת, ומכריז שאינו חושש לעונשי המקום.

בימים הללו אשר הקב”ה קרוב ומקבל תשובת עמו ישראל ברחמים, הרי זו “מחתרת חתורה לפניו”, ומי שאינו שב בתשובה בימים אלו הרי הוא כמורד במלכו של עולם, ויכול האדם ח”ו לאבד את האפשרות הנוספת לזכות בדין.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

שיחותיו של מרן רה”י בליל יוה”כ

קבלה הייתה בידו של מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה לדרוש בליל יום כיפור על יהדות רוסיה.

שליש מן העם היהודי שבוי היה באותם ימים תחת השלטון הקומוניסטי. קיום המצוות נמנע ממנו והוא הולך ומתרחק מכור מחצבתו. ר’ חיים טען שכל שנה שעוברת, אינה רק מעמיקה את תהום החידלון של יהדות זו, אלא “כל טפח שמוסיפים לתהום הוא בבחינת תהום חדשה…”, היה אומר בלב שבור.

בשנים בהן לא חלם איש על יציאת יהודי רוסיה, עמד ר’ חיים על הבמה וקרא לשחרורם, כאילו היה הדבר בחזקת מציאות בלתי מעורערת.

נושא שני עליו היה נוהג לדבר היה על התועים בעם. שנים רבות לפני שהחלו להתגלות ניצני התופעה, כשהרעיון נראה היה כבלתי מציאותי לחלוטין במצב ההדרדרות הקיים, הציג ר’ חיים את החזרה בתשובה ההמונית כתופעה שחייבת להתרחש, ברחמי ה’. ר’ חיים קרא לחוש ולהרגיש את נידחותם ומסכנותם של התועים, לשאת בכאבם ולהתפלל עליהם שיפקח ה’ את עיניהם.

הענין השלישי עליו דיבר ר’ חיים בליל יו”כ היה בבין אדם לחברו. בצבעים קודרים תיאר מצב בו יש לאדם רק את יום הדין של יו”כ, אך בלי הכפרה של יו”כ…

במיוחד היה מדגיש את הדברים שבין איש לאשתו. לא אחת ציין בביקורת את הדבר שבני ישיבה נוהגים לעזוב את ביתם ביום הכיפורים ולנסוע לישיבות, “בחז”ל רואים בכמה מקומות, שדווקא במעלי יומא דכפורי היו חוזרים הביתה”.

מתוך קונטרס “מח ולב”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שבת שובה

עבודת יו”כ

בסדר העבודה כשאומר הפסוק לפני ה’ תטהרו אנו אומרים והכהנים והעם וכו’ היו כורעים. והב”י כתב לאמרו גם כשאומר הכה”ג לה’ חטאת. וע’ אבקת רוכל כ”ז וכ”ח. וע”ש סי’ כ”ז על המחזור היוצא מעיר מהוללה שאלוניקי, וע”ש סי’ כ”ח שציין הב”י על מה שכתב בספרו היקר בית יוסף.

(ולכא’ לדבריו יש לכרוע ג”כ. ונחלקו בזה המנהגים היום בנוסח ספרד. וי”א דדוקא בוידויים שהכה”ג היה מזכיר ג’ פעמים את השם המפורש היה להם זמן לכרוע ולהשתחוות משא”כ בהגרלה שלא היה אלא הגרלה פעם אחת. וצ”ע דהרי הב”י כתב לומר “היו כורעים ומשתחוים וכו'”).

והביא ב”י בשם אבודרהם שתמה על מנהג אשכנז שאין אומרים כורעים על לה’ חטאת. והביאו בשם התוי”ט שכתב דלא תיקן הפייט לומר והכהנים והעם אלא במקום שאומר תטהרו, (ונראה דעתו דעיקר ענין ונשלמה פרים שפתינו לא שייך לענין שהיו כורעים, ושאני משאר העבודה). (ולכא’ ראיה לזה דהרי כשאומר אנא השם או אנא בשם אין אומרים והכהנים וכו’). ומובא גם בחכמת שלמה תרכ”א. (וע”ע ברש”ש שם דף ס”ו דמה”ט הש”צ יאמר תטהרו אחר הקהל ולא כאלו האומרים כולם ביחד במהירות). (וע”ע מו”ז ח”א ס”א ה’ שכתב דאולי דעת הפייט שלנו דאין חיוב כריעה אלא בתפלה או בברכה ולא באומר לה’ חטאת).

וע”ע שפ”א דף ס”ו שהקשה אמאי כשאומר אנא השם או אנא בשם אין אומרים והכהנים וכו’, וכתב דכן משמע במשנה דלא היו כורעים, וכתב חדא די”ל שהודוי היה בלחש, ותי’ עוד למש”כ בספרי קודש שהיה השם יוצא מעצמו בפיו אפשר דזה היה רק בהזכרת הפסוק שבתורה, והדין כריעה לא היה בכל מקום שיש שם המפורש אלא דוקא כשיוצא מפיו מעצמו.

וכתב שם דלפי”ז מיושב קו’ אבודרהם.

(וע’ בזה ישמח משה בהפטרה לפ’ נצבים וצרור המור סוף פ’ יתרו עה”פ בכל המקום אשר אזכיר את שמי, מיהו שם משמע דכן היה בכל השמות בבהמ”ק וגם בשעת נ”כ והביא מירושלמי שדרשו אמור להם קול רם, ופי’ דשכינה מדברת. וע”ש צרור המור שפי’ בזה ביו”כ שאמרו אף הוא מתכוין “לגמור” את השם, כי כל השייכות שלו הוא רק לגמור האמירה. (וע’ תפא”י לפרש בזה הלשון כשהיו שומעים את השם “יוצא מפי כה”ג” ולא אמרו כשאמר כה”ג. אכן עיקר הדיוק יש לדחות כמו שכתבו הגרי”ז ומקראי קודש דקמ”ל שכורעים בתחילת אמירת ה’, וזה לשון “יוצא מפי”).

(וע’ דרשות לבושי בדים, מר’ טיאה ווייל, דרוש י”ב צ”ח, ששמע בשם רבו ר’ יונתן אייבשיץ, הטעם שלא אמר בעצמו, כי לומר בעצמו צריך עם נקודות, ונקודות מעולם המלאכים, וכל אדם לא יהיה באוה”מ ואפילו מלאכים, ולכן בע”כ שכינה מדברת מתוך גרונו).

בטוחין שיעשה להם נס

Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita

ימי ראש השנה ימי המלכויות הם הימים להתבונן בגדלות הבורא עולם וגודל חסדיו עם כל אחד ואחד עד כמה אין לנו מושג בגדלות ועד כמה גודל חסדיו עם כל יצורי עולם.

אם נבקש לתת דוגמא מחסדיו ומגודל חסדיו עולה לכל אחד בראש דוגמא מנס גדול שקרה לו למשפחתו או לאחד מידידיו, עם עוד קצת מחשבה נוכל לספר על השגחה פרטית איך שעל כל צעד ועל כל שעל ניתן לראות בורא עולם, ננסה קצת לחשוב יותר נזכר שבעצם על הבוקר הודינו על “שהחזרת בי” ואז נגיע לדבר ברור וידוע, עצם החיים “כל הנשמה” “על כל נשימה ונשימה” חיים, בריאות, משפחה, פרנסה, בטח פרנסה, אם לא כיוון ב”פותח את ידך” חייב לחזור, והעיקר המתנה הגדולה “כי באור פניך נתת לנו תורת חיים”.

נראה לנו שטובה אחת גדולה ובלתי מובנת יהיה קשה לנו לזכור, יהיה קשה לנו לתת כדוגמא, “מן הטובות אשר הטיב יתברך עם ברואיו”, את הטובה הגדולה של תשובה בהחלט יתכן שגם אחרי סדר מוסר, אחרי שפתיים דולקות, גם אחרי עיון מעמיק ברבנו יונה עדיין לא ברור שנוסיף את אותה טובה לרשימות התודות לבורא עולם את הטובה שהיא לא מובנת מאליה, “שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה (משלי יג: כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח: ד). שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב”ה החוטא מהו עונשו, א’ להם יעשה תשובה ויתכפר לו, הדא היא  דכתיב טוב וישר ה” את הטובה הזאת בעיניים שכליות אי אפשר להבין, את הטובה הזאת רק בורא עולם ברחמיו וברוב חסדיו יכול היה לגמול לבריותיו, כי התשובה היא באה מכסא הכבוד ומגעת עד כסא הכבוד.

למעשה אדונינו דוד עוד הרבה לפני רבנו יונה מצא את המקום להודות על החסד הגדול של התשובה “לדוד ברכי נפשי… ואל תשכחי כל גמוליו” (תהילים ק”ג א’-ב’) “כי כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו” (שם י”א-י”ב) ומהו חסדו “כרחק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו” ומקורה של התשובה באה מתוך הרחמים הגדולים של “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו”, כי רק יודע תעלומות הוא “ידע יצרנו” כי רק זוכר כל הנשכחות זוכר את מה שאנחנו נוטים לשכוח “זכור כי עפר אנחנו”

אדם הראשון שואל את קין “מה נעשה בדינך? אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, אמר כך היא כוחה של תשובה, פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה פרשה כ”ב) טוב להודות” טוב להתוודות. שבת היום בו תורה של כנסת ישראל לומר שירה, כל ששת ימי המעשה אומרים המלאכים שירה, ששה כנפיים יש למלאכים, כל כנף אומר שירה ביום אחד, וכששבת באה בטענה מי יהיה בן זוגי לומר שירה אומר לה הקב”ה “יש לי עוד כנף אחד בארץ שאומר לפני שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו” (ישעיה כ”ד ט”ז) (תוספות סנהדרין לז: ע”פ תשובות הגאונים). שבת היא השעה של כנסת ישראל לומר שירה, אדם הראשון עומד ונותן שירה והודאה מה היא השירה, ומה היא הפסגה של ההודאה מזמור שיר… טוב להודות, טוב להתוודות.

עשרת ימי תשובה הימים בהם בינוניים תלויים ועומדים, אחרי חודש שלם בו כל אחד הרבה במצוות ובמעשים טובים, מתחילים עשרת ימי תשובה, לכאורה הסדר היה צריך להיות שונה, קודם יעשו תשובה, קודם יעסקו במחילת עונות, ורק אחרי כן לגשת לדין, לא יותר כדאי להגיע למשפט אחרי מחילת עוונות ואז יהיו זכויותיו מרובים ויוכל להיכתב  לאלתר לחיים טובים ולשלום? היו כאלו שהעדיפו לעשות חתונות באלול מתוך חישוב פשוט היות וחתן מוחלים לו עוונותיו וכך ניתן יהיה להגיע ליום הדין עם חבילה הרבה יותר קטנה (גם בישיבות חשבו שחתונה באלול זה זכות מיוחדת, אבל סברו שמי שרוצה זכויות שיעשה חתונה באלול אבל בלי חברים ובלי הביטול תורה של החברים).

“לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה’ היא מעוזכם” בטוחים שיעשה להם נס והשאלה מהיכי תיתי, מדובר במשפט, מה פתאום שיעשה להם נס? “כל האומר הקב”ה ותרן יוותרו מעיו אלא מאריך רוחה וגביה דידה, בשביל זעקה שהזעיק יעקב לעשיו נפרעו לו “ויצא ברחוב העיר ויזעק”,  (אלף ומאתיים שנים עברו) בנימין גרם לשבטים לקרוע “ויקרע את בגדיו” (אסתר רבה פרשה ח’) ואם כן על סמך מה בטוחים שיעשה להם נס, ואם אין ויתור איך תשובה יכולה לקרוע את גזר הדין.

כל האומר הקב”ה ותרן יוותרו מעיו, מה כל כך גרוע במשפט הזה, אפשר להבין אם היינו שומעים האומר הקב”ה ותרן אינו אלא טועה, אבל מה כל כך חמור בדברים הללו, על מה מגיע עונש כזה “יוותרו מעיו”, רק ניסה לומר שיש רחמים וישנה ותרנות.

לאחר תפילת מעריב ניגש ר’ זלמן לר’ קלמן, ר’ קלמן אתה אדם טוב אתה יכול להציל אותי, שמעתי הרבה על טוב ליבך, אף פעם לא ניצלתי את זה אבל עכשיו אתה חייב לעזור לי, מה הבעיה שואל ר’ קלמן, אתה יודע בשבוע הבא הבת שלי עומדת להתחתן וחסר לי עשרת אלפים דולר לתשלום לדירה, היינו  אמורים לקבל משכנתא, אבל לפני החתונה אי אפשר לקבל תעודת זכאות וממילא אין אפשרות לקבל משכנתא, והמחותן שלי אומר שבלי התשלום לדירה אין מה לדבר על חתונה, הלוואה של עשר לעשר, הלוואה של עשרת אלפים דולר לעשרה ימים פשוט יכולה להציל אותנו, ממש הכנסת כלה, הלוואה ומצוה גדולה, הקרן קיימת גם בעוה”ז (הכסף מיד חוזר) וגם לעוה”ב, ר’ זלמן מנסה להוסיף עוד משהו, אבל ר’ קלמן מפסיק אותו אין צורך, קיבלת, תתקשר מחר בבוקר אלי למשרד תן למזכירה פרטים לאן להעביר את הכסף, ובעז”ה תסגור בקרוב עם המשכנתא ותעביר לי חזרה את הכסף ושיהיה בשעטו”מ, תודה, תודה, אומר ר’ זלמן בבוקר למחרת החתונה אני דואג שהם יוציאו תעודת נישואין ומיד אחרי זה ילכו לבנק והכסף כבר אצלך.

החתונה כבר התקיימה, שבת השבע ברכות כבר עברה, גם שאר השבע ברכות נחגגו בששון ובשמחה, שלשה שבועות אחרי החתונה ביום ששי ביציאה מהמקווה רגע לפני הצפצוף, ר’ זלמן מגיע בדקה האחרונה, כן כן ר’ קלמן העניינים בטיפול כבר תיכף ומיד מסדרים את זה, אחרי שלושה חודשים הם נפגשים באיזה בר מצווה, לא שכחתי, בקרוב בקרוב ממש, וככה כל פעם שהם נפגשים (במקרה) ר’ זלמן לא שוכח להזכיר את החוב ואיך הוא תיכף נפרע, שלש שנים אחרי אותה חתונה, אחרי שעברו כמעט אלף ימים מאותם עשרה ימים לקיים מה שנאמר ותחלף עשרת מונים, יום אחד שואל ר’ קלמן נו ר’ זלמן מה יהיה, והתשובה אולי לא בלתי צפויה למנהג מדינותינו אבל ר’ קלמן די הופתע ממנה, חשבתי שוויתרת כבר על הכסף, באותו יום קיבל ר’ זלמן הזמנה לדין תורה, הזמנה שבעקבותיה הוצא כתב סירוב ובסוף העניין הגיע להוצאה לפועל.

שאלו החברים, התפלאו הידידים, חיכית כל כך הרבה זמן, ופתאום להיכנס בו בכל הכוח, אתם לא מבינים הייתה התשובה, כל זמן שדובר על פירעון אפשר לחכות, מהרגע שהוא דיבר על וויתור, שהוא לא מתכונן לשלם, אין מה להמתין כאן הזמן לפעול, כאן המקום להפעיל את מערכת הגביה.

לכאורה זהו ההסבר כל זמן שיהודי עומד לפני בורא עולם מבקש רחמים מתחנן ומפציר, “ואם אתה דן אותי כמעשי, אוי לי, וי לי… אני כקש לפני אש… הבל הבלים אין בו ממש, אין כרגע ממה לגבות, אפשר לבקש “מאריך אף” אבל מי שמדבר על וויתור מסתכן ב”יוותרו מעיו”.

השאלות הנשאלות הינם, אם אין ויתור על מה סמוכים שיעשה להם נס, והסמוכים שיעשה להם נס זה בראש השנה עוד לפני התשובה, ואם אין ויתור אז איך תשובה מועילה, ושוב למה עשרת ימי תשובה באים אחרי המשפט, אחרי ראש השנה?

“בחודש השביעי באחד לחודש, רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח עלה א’ בתרועה ה’ בקול שופר, בשעה שהקב”ה הוא עולה… בדין עולה דכתיב עלה… בתרועה, ובשעה שישראל נוטלים שופר ותוקעין הקב”ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים דכתיב ה’ בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים, והופך להם מדת הדין למדת רחמים ואימתי בחודש השביעי” (ויקרא רבה פרשה כ”ט).

המהלך של ראש השנה זה לא מהלך של תשובה זה מהלך של מכסא של דין לכסא של רחמים, הבטוחים שיעשה להם נס בא מכח זה שישראל תוקעים בשופר ואז אפשר לומר שבטוחים שיעשה להם נס שהקב”ה יעבור לכסא של רחמים וידון את עמו במידת הרחמים ובמידת הרחמים אפשר לצאת זכאים, בשעה שאברהם עמד לבקש על סדום ועל הצדיקים של סדום הוא לא ביקש רחמים, הוא ביקש משפט, “השופט כל הארץ לא יעשה משפט”, כי במשפט של רחמים אפילו לסדום יכול להיות סיכוי.

המהלך של עשרת ימי תשובה זה לא מהלך של דין ולא מהלך של רחמים, זה מהלך של מן הטובות אשר הטיב את ברואיו, לא החכמה לא הנבואה ואפילו לא התורה יכלו להצביע על האפשרות של תשובה, רק אצל הקב”ה אפשר למצוא את ה”יעשה תשובה ויתכפר לו”, תשובה זה מאותם שבעה דברים שנבראו בטרם כל יציר נברא, התשובה מגיעה מכסא הכבוד ומגעת עד כסא הכבוד.

“אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח… הביאו לפני שתי הלחם בעצרת… נסכו לפני מים בחג… ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר” (ראש השנה טז.). השופר הוא ההמלכה, השופר הוא הזכרון, שכלל ישראל תוקעים בשופר הם מקבלים את מלכותו של המלך. שכלל ישראל תוקעים בשופר הם מעלים את זכרונם לטובה לפני זוכר כל הנשכחות.

וצריך להבין מה הפירוש שממליכים את הקב”ה, לא המלכנו אותו בשנה שעברה, מה יש שוב פריימריז, יש בחירות שניות, שלישיות, מה זה שיעלה זכרוניכם, הקב”ה שכח משהו, אלא מה, ברור שאדון עולם אשר מלך בטרם כל…ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך… רק ההמלכה היא כל שנה מחדש היא ההזדמנות שלנו להמליך כל פעם עם המושגים החדשים שקבלנו, ואם כך אסור שההמלכה של השנה תהיה כמו בשנה שעברה, נותנים לנו את האפשרות לקבל את המלכות מחדש ולהזכיר את עצמנו כל פעם בדרגות גבוהות יותר, ובמה בשופר, השופר הוא ההמלכה, השופר הוא הזכרון, השופר הוא “שפרו מעשיכם”, ואחרי שקבלנו עול מלכותו עלינו מחדש ובמושגים חדשים, זה הזמן לעשות תשובה הן על המצוות שלא היו כראוי לגדלותו של המלך והן על אי קיום המצוות, כעת לאחר ההמלכה מחדש מוטלת עלינו המלאכה לעמוד על חומרת המעשים ועד כמה גדולה הבושה ועד כמה אמורה להיות החרטה מעומק הלב, “כי אחרי שובי נחמתי” קודם שבים לבורא עולם אחרי זה מגיעים למצב של נחמתי, “ואחרי הודעי ספקתי על ירך” אחרי שמקבלים את הידיעה אז מגיע שלב החרטה והבושה “בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי”.

ועכשיו ברור הסדר חודש אלול חודש הרחמים זה חודש של התקרבות לבורא “אני לדודי ודודי לי” ואז מגיעים ימי ראש השנה ימי ההמלכה, ימים בהם אנחנו מקבלים עול מלכותו, ימים בהם אנו מקבלים מושגים חדשים במלכויות ובזכרונות, ימים בהם בשופרות קבלנו מלכותו והעלנו זכרוננו, ושכלל ישראל מתקרב לבורא עולם, הקב”ה מתקרב אליהם, “דרשו ה’ בהמצאו קראו בהיותו קרוב, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים” זה הימים שבהם אנחנו מבינים על מה אנחנו חייבים לעשות תשובה ואלו הימים המסוגלים לתשובה, ימים של “בהמצאו”, הזמן של “בהיותו קרוב” כי לתשובה יש מקום אחד, כי התשובה מגיעה מכסא הכבוד ומגעת עד כסא הכבוד, עד היום הגדול “כי ביום הזה יכפר עליכם… לפני ה’ תטהרו, ןהתטהרו הוא לפני ה’, העבודה הגדולה שלנו בימים אלו להגיע בתשובה עד כסא הכבוד, וכמה שהתשובה יותר גדולה, כך היא יותר לפני ה’, כך היא יותר קרובה לכסא הכבוד.

מהלך הימים האלו זה לא ימים של ויתור, זה ימים של קרבה, המלכה ותשובה וזה רואים שחז”ל דברו על האומר הקב”ה ותרן הם הביאו דוגמאות של בין אדם לחברו, זעקה שהזעיק יעקב…, בנימין גרם לשבטים.., עבירות שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה, עבירות שבהם לא מדברים על כסא של רחמים ולא על העניין של תשובה.

בימים אלו צריכים אנו להשתדל להרבות בתשובה כי ככל שהתשובה תהיה יותר גדולה ככה נוכל להגיע יותר ל”לפני ה” והעבודה היא גדולה כי “עבירות שהתוודה עליהם יום כיפורים זה לא יתוודה עליהם יום כיפור אחר” הרמה של התשובה שנצליח לעשות עכשיו זה הגבול וזה המקום בו נוכל להגיע “לפני ה”, האפשרויות הם כמעט בלתי מוגבלות, אפשר בימים אלו להגיע ל”שובה ישראל” ולא סתם שובה אלא “עד ה’ אלקיך”, אבל הזמן קצר וקצר מאד, ביום הכפורים בשעת נעילה ישבתי מותש ועייף מהצום על הספסל בכפר חסידים כמעט בסוף בית המדרש, שלש שורות לפני עמד בחור בתפילה ובהתלהבות “פתח לנו שער בעת נעילת שער” ופתאום הוא מרגיש דפיקה על הגב, תירגע עוד חצי שעה בין הזמנים, מה אמרת? הוא שואל, האומר נבוך לא חשוב, אבל אותו בחור לא הרפה שמעת מה אמרת, עוד חצי שעה בין הזמנים, מה שנצליח לדחוף יהיה, מה שלא נשאר אתו בחוץ, ואז הסתובב חזרה  ובהתלהבות “היום יפנה השמש יבוא ויפנה נבואה שעריך”, גם לרבי שעיצומו של יום מכפר זה לא פרס, זה איום, אמנם העיצומו של יום מכפר, אבל בלי תשובה אפשר להפסיד את לפני ה’, ימים אלו צריכים גם להקדיש ל”ירצה את חברו” ואז כשמרצה את חברו אפשר  גם לעשות תשובה על הבין אדם למקום שישנו בבין אדם לחברו, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וכפי גודל התשובה כן גודל ההגעה.

“אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים… ואומר מקוה ישראל ה’ מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל.