דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעונך״
העושה תשובה בלא חרטה הרי הוא כטובל ושרץ בידו, ובלי קבלה להבא אין תשובתו כלום. וא״א לנהוג במרמה שהרי הקב״ה יודע מה בלב האדם.
חרטה וקבלה בלי פשרות אין זה דבר קל, וההודאה בחטא גבורה עצומה היא, לכן יהודה שאמר ״צדקה ממני״ זכה למלכות. אך מאידך נאמר על התשובה ״כי קרוב אליך הדבר מאד״.
אלא שהכל תלוי באדם עצמו.
העצה היא ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך – כי כשלת בעוונך״. כדי שיבוא האדם לתשובה אמיתית צריך שירגיש שחטא. אך אם אינו מרגיש חומר החטא, אינו מרגיש שנכשל, אינו מוכן להודות בכשלון, לעולם לא יגיע לתשובה.
מלבד ההרגש צריך גם שיהא מוכן להודות על חטאו. אך האדם מטבעו מלא נגיעות ומחפש כל צד לתרץ למה פשע.
יש אנשים שחושבים כי חטא הוא רק ענין של ג׳ עבירות, וא”כ מה זה נוגע אלי. הן אני לומד ומתפלל. שוכחים שיש עוד חטאים: ברכה בלא כוונה, לשון הרע וגרמת צער לחברו וכו’ וכו’ דברים שאצל בני אדם הם דבר קל ואינם מרגישים שזהו חטא ופגיעה בקב״ה.
מורנו ראש הישיבה הגר״ח זצ״ל היה נוהג לדבר בליל יום הכיפורים על ענין אחד, בין אדם לחבירו! לחשוב ולהרגיש בצער זולתו.
מדוע לא דיבר על יום הדין ובין אדם למקום? נראה כוונתו שבין אדם למקום זהו דבר רוחני וקשה להגיע להרגשה בזה, אבל בין אדם לחבירו זה יותר גשמי, להרגיש את הזולת זה יותר ממשי, כך יכול האדם להגיע להודאה בחטא ומתוך כך יוכל להגיע להרגשה שפגע בקב״ה וכך ישוב בתשובה שלמה.
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
דברי הימים
בעלי תשובה בשנחאי
ראש השנה תש”ב. תלמידי הישיבה הגיעו אך לפני חודש לשנחאי שבסין. השנה שחלפה הייתה מלאת תהפוכות. בריחה מפולין, שהיה בוילנה כפליטים, החיים תחת השלטון הקומוניסטי בפחד תמידי מפני הגירוש הצפוי לסיביר הקפואה, ובסופה של שנה הנה הם בחוף מבטחים במזרח הרחוק לומדים בנחת ובשלוה בבית מדרש מרווח ומפואר עד כי נדמה שאין כלל מלחמה עולמית עקובה מדם.
מאידך, השמועות על הטבח באחיהם שבאירופה, על משפחות שנגדעו, וחוסר הוודאות אודות מצבם של קרובי המשפחה מילאו את הלבבות בדאגה נוראה.
בתחושות אלו התקדש ראש השנה. התפילות בבית המדרש “בית אהרן” הרקיעו שחקים והקולות בקעו מבעד לחלונות. לתושבים המקומיים ולאנשי העסקים הרבים שבו היו אלה קולות משונים ומוזרים. לעומת זאת, לאלפי פליטים יהודים מאירופה, שלא שמעו קולות אלה מעודם, היו קולות אלה מהפיכה של ממש. עד רדיפותיו של הצורר הנאצי רבים מהם כלל לא ידעו שהם יהודים. בשנחאי הרחוקה הם פגשו לראשונה את היהודי “המוזר” שמדבר עם אלוקיו. הקולות הבוקעים מבית המדרש משכו אליהם את ה”ניצוץ” היהודי ורבים התאספו מחוץ לבניין והאזינו להם בדומיה מבלי להבין דבר. לאט לאט אזרו בודדים אומץ ונכנסו אל ההיכל.
בני הישיבה מצאו את עצמם מסבירים על מהותו של יום ר”ה ומשמעותה של תפילה, ונדחי ישראל שתו את דבריהם בצמא. בעשרת ימי תשובה התרבו ה”ביקורים” בישיבה, קרובי משפחה וחברים נוספו על הראשונים שבאו כדי לשמוע לראשונה בחייהם על הימים הנוראים. ביום כיפור התמלא היכל הישיבה באורחים רבים, חלקם חוו בפעם הראשונה את יום הכיפורים. הימים הנוראים בשנחאי פתחו לבבות וגרמו לרבים מהם לחזור לעמם ולשוב ליהדותם.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
וילך
עבודת יוה”כ
כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, שהיה מערב הדמים וזורק על המזבח הפנימי. וכן בפיוט במוסף אומרים עירה דם הפר בדם השעיר. ויש לעיין בטעם דין זה.
ע’ מלאכת שלמה יומא ה’ ה’ בשם ס’ חן טוב, שפי’ כי חטא יוסף גרם חטא העגל, ודם פר מרמז על העגל ודם שעיר על מכירת יוסף, והם מכפרים על בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. (וע’ משך חכמה שפי’ כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון).
(ושם כתב חן טוב כי לולי המכירה לא ירדו למצרים ולא עבדו לעגל. וע’ תו”כ ריש הפרשה על חטא יוסף ועגל ועל שעיר ופר, ונקראו ראשון ושני, ורואים שיש שייכות והמשך).
ומה דמשמע דמכפרים על בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, יש להעיר דהלא להלכה פר מכפר רק לכה”ג וכהנים, ושעיר לכל ישראל, ועוד שמכפרים רק על מקדש וקדשיו. שו”ר קר”א זבחים ו’ ע”ב ותוס’ הרא”ש יומא ס”ה דאפילו אין כאן טומאת מקדש מ”מ מקריב משום חובת היום, ואולי כוונת חן טוב על חובת היום. ועוי”ל כמ”ש שם משמואל פקודי תרע”ג עמ’ של”ט דחטא זה גורם טומאת מקדש וקדשיו וכו’ כי זה נמשך מזה ע”ש.
ולכא’ עוי”ל ע’ מהרי”ל יו”כ אות י”ח אמאי מאריכים על פר ושעיר פנימי והרי מתשלח מכפר על כל העבירות, ותי’ דכפרת המשתלח תלויה בשעיר הפנימי וכו’. ולפי”ז י”ל דזה כוונת חן טוב דכפרת בין אדם למקום ובין אדם לחבירו במשתלח, תלוים על פר ושעיר פנימי, מלבד שמכפרים על מקדש וקדשיו.
סוד סגולת הזמן
Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita
ימים אלו, ימי הרחמים והסליחות הרי אלו ימים מסוגלים לרחמים ורצון, וכמו שהביא החיי אדם (בהלכות ר”ה) מהתנא דבי אליהו שהיו ימים אלו ימי רצון מאז שעלה משה רבינו ע”ה למרום, להביא לוחות שניות, מר”ח אלול עד יוה”כ שהיה גמר כפרה ואמר לו הקב”ה סלחתי כדבריך, ולכן עד זמן דידן יש בסגולת ימים אלו להיותם ימי רחמים ורצון.
והנה בסגולת הזמן מצינו בחז”ל (קה”ר, ג’) “לכל זמן ועת לכל חפץ זמן”. זמן היה לאדה”ר שיכנס לגן עדן שנא’ ויניחהו בגן עדן, וזמן היה לו שיצא משם שנא’ ויגרש את האדם וכו’. זמן היה לאברהם שינתן לו המילה וכו’. וזמן היה לבניו להימול, שימולו בב’ מקומות אחד במצרים ואחד במדבר. ועת לכל חפץ תחת השמים. זמן היה שתנתן התורה לישראל.
והאריך בזה אדזמו”ר זצ”ל במעלת ימי האלול, עד כמה תוקף סגולת הזמן. הנה אדה”ר יציר כפיו של הקב”ה, הרי כל תכלית ברייתו ושלימותו היה להכנס לגן עדן, זהו עיקר יצירתו וכל עבודתו שיהא ברוממתו ומעלתו בגן עדן. ואעפ”כ הכל תלוי בזמן, זמן היה לאדה”ר שיכנס לגן עדן, ואילולי הזמן לא היה נכנס. גם ביציאתו הלא גורש מגן עדן כיון שחטא באכילתו מעץ הדעת, ואיך תולים הכל בזמן – זמן שנקבע לו מכבר ליציאתו מגן עדן.
וע”ז הדרך קשה, הלא כלל ישראל הכינו את עצמם לקבלת התורה, כאיש אחד בלב אחד, הכשירו את עצמם שיוכלו לקבל את התורה. כל תכלית יציאת מצרים היתה לקבלת התורה בהר סיני, שזהו תכלית הבריאה, וגם בזה אמרו ז”ל זמן היה שתנתן תורה לישראל, כלומר הזמן היה הגורם לקבלת התורה.
הרי מבואר שה”זמן” הוא הסיבה והמהווה את מתן תורה, הוא הגורם שיכנס אדה”ר לגן עדן, וכך הוא בכל המועדים אין זמן יציאת מצרים נעשה במקרה בחודש ניסן, אלא הזמן ההוא הוא גרימת וסיבת יציאת מצרים.
זמן מתן תורתינו אינו זמן שניתנה תורה, אלא הוא עצמו “זמן מתן תורתינו”, תוקף הזמן מצד עצמו יש בו סגולה ומעלה שמחמת כן ניתנה בו תורה, וכן “זמן חירותינו” מצד סגולת הזמן הריהו זמן של גילוי שכינה.
וביאר מה שאמרו ז”ל (סוכה כט.) בזמן שהמאורות לוקים סימן רע וכו’, בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעכו”ם, בזמן שהלבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל. ולכאורה הלא זמן הליקוי ידוע וברור לפי חשבון, ואיך מאורעות נקבעים לפי זמן ידוע. אכן לדברינו באמת זהו סוד העניין וכח הזמן, הוא הסיבה המסובבת למאורעות. וכל תפקיד האדם להיות באותו הזמן, להכין את עצמו לקבל השפעת הזמן.
וכן בעידנא דריתחא שהוא זמן בין המצרים מצינו בהלכה שאין מכין את הילדים. שזהו עבודת האדם שלא להיתקל ב”זמן”, שהוא יכול לגרום תקלה ופורענות. ובודאי שמידה טובה גדולה ממידת פורענות, שבזמן המועדים תפקיד האדם לקבל שפע של רוחניות מאותו “זמן חירותנו” “זמן מתן תורתינו” וכיוצ”ב.
סוד הזמן הוא עצום ונשגב עד שכל הבריאה כולה היא סובבת לפי הזמן. וכמו שאמרו ז”ל (מכות כג:) שס”ה לא תעשה כנגד שס”ה ימות החמה. ובודאי אינו סימן בעלמא. אלא שס”ה ל”ת יש להם שייכות והשפעה מסוד ימות החמה. אמנם אין בהשגתינו לגבי דברים אלו, אבל ודאי מורים לנו חז”ל תוקף ומעלת הזמן, שידע האדם לנצל זמנים אלו.
ובודאי לדידן בימים אלו ימי הרחמים והסליחות שנקבעו להיות מסוגלים לסליחה ומחילה כיון שהם “זמן סליחה ומחילה”. חובת האדם לנצל כל שעה ורגע באלו הימים. לקבל השפעת הזמן, להיות רצוי ומקובל להתקרב להשי”ת בתכלית ע”י תשובה שלימה. וכבר הזכרנו מה שהמשיל אדזמו”ר מימי הקייטא במעיינות מרפא, כמה צריך האדם לנצל כל רגע בשהייתו שם בעבור היותו שם רק לתקופת זמן.
מלבד עצם התעסקות האדם בימי האלול במירוק החטא בחרטה ובקבלה לעתיד ובכל דרכי התשובה. יש בימים אלו זמן מסוגל לשפע של רחמים, וכמה שינצל האדם יוכל לזכות יותר, ולהתעלות עד בלי גבול.
וידוע מה שאמר הגר”י מפטרבורג זצ”ל שהרי ודאי הבריאה כולה מלאה רחמים שהרי במידת הדין לא היה בכח העולם להתקיים. ועדיין בימים אלו פתח הקב”ה שערי רחמים בשביל לקבל תשובת עמו ישראל, לנקות ולזכך הבריות מכל חטאתם, וא”כ נתבונן לידע כמה שפע של רחמים קיימים בימים אלו. ואיך לא ישכיל האדם להשתדל בכל כוחותיו לנצל ימים אלו לתשובה לתורה ומצוות.
הקב”ה יעזור שיתן לנו את הכוחות לזכות לקבל את השפע בימים אלו, שישפיע עלינו לכל השנה כולה בתורה ובתפילה ובכל מידות רוחניות.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
Wrapping the Tallis, Focusing Our Minds
Yamim Nora’im
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
The Meiri, in his work on teshuvah, says that the purpose of Selichos, beyond the obvious purpose of davening for mechilah, selichah, and kapparah, is that a person should come into Rosh Hashanah with taharas halev, purity of the heart.
The insight of the Meiri gives us a new outlook on Selichos, and a higher goal in reciting them. Besides the request for mechilah, selichah, and kapparah, which is definitely the main purpose, there’s also an effect that Selichos have on a person, as it creates some sort of taharas halev, which is critical for going into the Yamim Nora’im.
We say in Selichos every day: לֹא בְחֶסֶד וְלֹא בְמַעֲשִׂים בָּאנוּ לְפָנֶיךָ. כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ. There’s something special about the way we come to say Selichos — we see ourselves as paupers. Chazal actually say: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, a year that begins with hisbatlus is blessed in the end. But perhaps there’s another lesson to be gleaned from the idea that Selichos are said כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים, which is perhaps related to the taharas halev that is so important for us to have going into the Yamim Nora’im.
Regarding the passuk: וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, the Gemara states (Rosh Hashanah 17b): מלמד שנתעטף הקב”ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם — Hakadosh Baruch Hu “wrapped Himself in a tallis, like a shaliach tzibbur,” and told Moshe Rabbeinu, “This is what you should do when Klal Yisrael does a chet, in order to bring them kapparah.” From the Torah’s description of Hashem passing before Moshe — rather than stating that He recited the 13 Middos Harachamim — Chazal infer that He gave Moshe a demonstration, wrapping Himself in a tallis and instructing Moshe that this is what should be done.
Why the Demonstration?
The Maharal, in Be’er Hagolah, poses a question regarding this Gemara. We don’t find anywhere else in the Torah, he says, that Hakadosh Baruch Hu had to demonstrate how something is done — and this is not the hardest thing in the Torah to understand. Why, then, is it the one thing that required a demonstration? Hakadosh Baruch Hu could just as well have told Moshe Rabbeinu that when Klal Yisrael does a chet, you should wrap yourself in a tallis and recite the 13 Middos. The command alone should have been enough, as with every other mitzvah!
The Maharal notes that the Torah goes on to relate that Moshe Rabbeinu requested: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ — Please show me Your essence.
“I can’t show you my full glory,” Hashem responded, “but I’m going to show you the 13 Middos Harachamim: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ.” The Maharal explains that, on a simple level, the reason why Hakadosh Baruch Hu made a demonstration of wrapping Himself in a tallis was that Moshe Rabbeinu asked for a demonstration; he said הַרְאֵנִי, show me. But the question remains, how did Hashem’s wrapping Himself in a tallis constitute showing Moshe His glory?
The Maharal answers that when a person places a tallis over his head, what he is really doing is pushing away all distractions, all worries, desires, and agendas, and focusing only on Hakadosh Baruch Hu. You don’t look to the right, or the left — you focus solely on Hakadosh Baruch Hu.
What does that have to do with seeing כָּל טוּבִי?
The answer is that Hakadosh Baruch Hu isכָּל טוּבִי — He is chessed and rachamim; He is the 13 Middos Harachamim.
“As much as you are with Me,” Hakadosh Baruch Hu says, “I am with you.”
A person needs to attach himself to Hakadosh Baruch Hu, and to the extent that He does so, Hashem is with him. What Hashem was conveying to Klal Yisrael, for all generations, by wrapping Himself in a tallis, is that if we want to access Hashem’s כָּל טוּבִי, all we need to do is focus on Hakadosh Baruch Hu, and then He is with us. Hashem is essentially goodness and kindness, but to connect with that, we need to focus and refocus on Him.
So when Hakadosh Baruch Hu wanted to show Klal Yisrael, or Moshe Rabbeinu, His chessed — כָּל טוּבִי — He demonstrated it by wrapping Himself in a tallis, because the act of focusing on Him, as represented by wearing a tallis, enables a person to “see” Hakadosh Baruch Hu.
Pure Hearts
This idea, continues the Maharal, sheds light on the passuk: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. Why is the pauper described as “wrapping” himself before Hashem? Because a pauper has no agenda other than his neediness.
The expressing of “wrapping” oneself conveys that a person has nothing else on his mind. When a person davens like an ani, placing his tallis over his head and banishing all other agendas so that he can focus only on what Hakadosh Baruch Hu wants, then he is truly לִפְנֵי ה’. That’s the taharas halev that we’re looking for. The act of יַעֲטֹף reveals Hashem’s Middas Hachessed, the ה’ ה’ קֵל רַחוּם וְחַנּוּן.
The reason why we say Selichos כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים is that the idea of Selichos is תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף — to refocus ourselves on what we really want. We place the tallis over our heads, not looking to the right or the left — just as Hakadosh Baruch Hu Himself taught us. When the chazzan goes up and says וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא, he’s reenacting exactly what Hakadosh Baruch Hu demonstrated when He taught us how to access the Middas Hachessed. “Focus on Me!” Hashem was telling us.
When we say Selichos in the manner of דַלִּים וּכְרָשִׁים —focused only on לִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ and nothing else — we can go into the Yamim Nora’im with taharas halev and say מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, davening that וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
Gmar chasimah tovah, and a gut gebensht yahr to you, your families, and all of Klal Yisrael.