דברי רבותינו

…בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה. (רמב”ם תשובה ג,ג)

הקשה הגאון רבי יצחק בלאזר זצ”ל: הרי מדובר במי שעוונותיו וזכויותיו הם מחצה על מחצה, וא”כ יעשה מצוה אחת בימים אלו ויכריע את דינו לזכות? ותירץ דמניעת התשובה היא חטא גדול שמכריע כל זכות שיכול לעשות.

וביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה: אפילו אם יהיה לאדם רוב מצוות ביום הכפורים, אף כנגד העבירה של מניעת התשובה, אך מ”מ מניעת התשובה הינה בגדר של מרידה במלכותו ית’, וכמש”כ בשערי תשובה (א, ב): “ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו ז”ל על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב) משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך”, עכ”ל.

וצ”ב, מדוע הביא רבינו יונה דברי המדרש הללו, מה עניין זה למה שכתב שכאשר יתאחר החוטא לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום?

ונראה לומר, דאמרו במשל ששר בית הסוהר הכהו במטהו, וצ”ב, דאמנם הוכיחו כהוגן שהוא שוטה וחסר דעת, אך מדוע גם היכהו? אלא שהבין השר את העניין שלא הציל את נפשו, לא כשטות ומעשה משובה, אלא כמרידה במלך, שמראה שלא אכפת לו מעונשי המלך.

וזו אף רעתו של מי שאינו שב בתשובה, שהרי מראה כאן מרד בהשי”ת, ומכריז שאינו חושש לעונשי המקום.

בימים הללו אשר הקב”ה קרוב ומקבל תשובת עמו ישראל ברחמים, הרי זו “מחתרת חתורה לפניו”, ומי שאינו שב בתשובה בימים אלו הרי הוא כמורד במלכו של עולם, ויכול האדם ח”ו לאבד את האפשרות הנוספת לזכות בדין.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

על כל אחד לקיים את המצוות המוטלות עליו
סיפר מרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל: הייתי עד ראיה ושמיעה למעשה הבא: בערב יום הכיפורים הגיע אל מו״ח מרן ראש הישיבה הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל יהודי אחד שהלווה ממון לישיבה ובא לתבוע את חובו. אמר לו ראש הישיבה: ״ראשית, הלא בערב יום כיפור יש דברים אחרים על ראשו של אדם ולמה אתה בא דוקא היום כדי לתבוע את חובך? שנית, הלא החוב עדיין תוך זמנו, אם כן, בוודאי לא היה לך לתבוע עכשיו״.

ענה המלווה: “שמעתי שיש ענין לפרוע חובות לפני יום הכיפורים!״

השיב לו מרן ראש הישיבה: ״אינני בטוח שיש ענין כזה, אבל גם אם נניח שיש דבר כזה, ואפילו בחוב שעדיין הוא תוך זמנו, על מי מוטלת מצוה זו?  הלא המצווה של פריעת חוב מוטלת עלי ולא עליך!”

הוסיף מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה ואמר: ״זקני, הסבא מנובהרדוק ר׳ יוזל, היה אומר: “כמה נאה היה נראה העולם אם הלווה היה תמיד פורע חובו בזמנו, והמלווה לא היה דורש מאתו כלל. אם כל אחד היה מקיים את חובתו, כולם היו חיים בשלום ובשלוה. הצרה היא, שהלווה צועק תמיד: ‘לא תהיה לו כנושה’, ואילו המלווה צועק: ‘פריעת בעל חוב מצוה!’

היסוד הוא, שהאדם מודע לכל ה’חובות’, אבל תמיד לחובות המוטלות על חברו, למצוות ולחובות של זולתו ולא של עצמו. אילו היו הבריות מקיימים כל אחד את המצוות שלו, היה העולם מאושר…״

מתוך “במחיצתם של גדולי ישראל”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וילך

שבת שובה

נוסח ודוי

כתב הרמב”ם דנוסח ודוי דצריך שיאמר שלא ישוב לחטא זה לעולם. וכבר הביאו מקורו מירושלמי סוף יומא, ומובא גם בויקר”ר ג’ ג’. (וקצת י”ל מקור הרמב”ם, כמ”ש בפהמ”ש סוף יומא “והתשובה הוא שיתודה וכו’ ויקבל עליו שלא ישוב וכו’ אמר בודוי ופרישה מן העון ומודה ועוזב ירוחם”, ונראה שהרמב”ם מפרש ומודה ועוזב שניהם בפה).

וצ”ב דאין אנו נוהגים כן. ובאוצר תפילות בענף יוסף העיר בזה וגם העיר דלא נמצא כן גם ברמב”ם בסדר הודוי. וכמו”כ קשה מהגמ’ והרמב”ם שאמרו להדיא דעיקר ודוי הוא לומר חטאנו. ולכא’ מקור הגמ’ והרמב”ם הנ”ל הוא מודוי כה”ג דמפורש בגמ’ שאמר חטאתי עויתי ופשעתי.

וכתב באוצר תפלות דמה שאומרים אתה יודע רזי עולם ותעלומות וכו’ היינו שמכיר התשובה שבלבו ומעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם. וכתב דצריך לכוין לזה בשעת אמירת הודוי. (מיהו ברמב”ם לא הביא זה בנוסח התפלה). ועוד תי’ דמה שאומרים יהי רצון שלא אחטא עוד הוא אמירה שלא ישוב לחטא זה לעולם. ונוסח זה גם ברמב”ם בנוסח התפלה.

וע”ע משנת ר’ אהרן ח”ב עמ’ קנ”ח בסוגריים שהעיר ג”כ על נוסח ודוי שלנו. (ובאמת אנו אומרים יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד, ועוד שאנו אומרים על חטא שחטאנו לפניך בודוי פה, אבל הקושיא על הרמב”ם שלא הביא כ”ז).

ובס’ לתשובת השנה עמ’ קמ”ט תי’ דשאני ודוי דיו”כ, בין של כה”ג ובין ודוי שלנו, כיון שהוא ודוי על הקרבן ועל יום המכפר, ובזה די בודוי עצמו, אבל במצות ודוי כתב הרמב”ם דצריך שיאמר שלא ישוב לחטא זה לעולם.

וע’ פחד”י, יו”כ כ”א י”ב, במה שכתב הרמב”ם שמתקבלת מיד ופי’ דא”צ יעיד עליו יודע תעלומות, ולכא’ עוי”ל דמה”ט א”צ שיאמר כן בפיו.

והנה עיקר ודוי ילפינן בדף ל”ז ע”א מוידוי שהתודה מרע”ה עבור ישראל וצ”ב לפי הרמב”ם דלא אמר משה עזיבת החטא.

וע’ שפ”א יומא ס”ו הק’ למ”ד צריך לפרט אמאי אמר כה”ג רק חטאתי עויתי. וכתב שם וז”ל ואין לומר דדוקא אדם המתודה עבור עצמו צריך לפרט החטא אבל לא הכ”ג המתודה עבור אחרים דהא כל ענין הודוי דהכא ילפינן לעיל ל”ז ע”א מוידוי שהתודה מרע”ה עבור ישראל שאמר ויעשו להם אלהי זהב עכ”ל. והוסיף שם בהג”ה וז”ל הגם די”ל דשאני התם שהיה חטא ידוע והיה אפשר לפרט משא”כ כאן שאין הכ”ג יודע לפרט, מ”מ בודוי ראשון על הפר עבור עצמו ואומר חטאתי עויתי פשעתי קשה כנ”ל עכ”ל.

ועיקר תירוצו דשאני הכ”ג שמתודה על אחרים ואין הכ”ג יודע לפרט, אולי בזה י”ל הרמב”ם שכתב דצריך לומר בודוי שלא יחזור לחטא זה לעולם ועזיבת החטא בכלל נוסח הודוי, וקשה ממשה רבינו עצמו. ולפי השפ”א י”ל משום שהמתודה על אחרים א”א לו לומר שלא ישוב לזה עוד.

עד דאתון חיין

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita

אנו בעצומם של הימים הנעלים ביותר ששייך, כדאיתא בר”ה (יח.) “והכתיב דרשו ה’ בהמצאו, התם בציבור הכא ביחיד, ויחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ר”ה ליוה”כ”.

“עד דאתון חיין”.

ואמנם התרגום מבאר שבהמצאו היינו כל ימי חיותינו, שתרגם (ישעיה נה, ו) “תבעו דחלתא דה’ עד דאתון חיין, בעו מן קדמוהי עד דאתון קימין”.   [ולפ”ז מה שלא אמר בהמצאכם – שהוא כל זמן שאנו חיים, לפי שבא לומר שכל זמן שאתם חיים הרי הוא עמכם.]

ומרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצ”ל אמר ע”ע שכאן בזה העולם יכול לעצום את עיניו ולומר שהוא דבוק בקב”ה, אבל לאחר פטירת האדם מי שלא התקרב לקב”ה, ירצה וישתוקק להתקרב אליו ולא יוכל. וכמובא מהגר”א שבשעת פטירת האדם זוכה לגילוי שכינה ואח”כ מסתלק ממנו, וא”א לתאר את גודל שברון הלב שמרגיש אז מהריחוק הנורא. אבל הצדיק זוכה שהגילוי שכינה ממשיכה ללוותו.   וזה כוונת התרגום שכל ימי חיותנו הקב”ה אתנו ואפשר להתקרב אליו.

“בהמצאו”.

אבל בגמ’ מבואר שבהמצאו קאי על עשרת ימי תשובה.   ואנו מאמינים בדבר השי”ת שאמר לנו ביד ישעיה הנביא, שבימים אלו כל יחיד שמתקרב אליו הקב”ה נמצא אתו. וימים אלו הם מתנה מיחדת שנתן לנו, ובסופם מגיעים ליום הכיפורים שהוא קץ סליחה וכפרה.

עדיין קודם גזר דין.

והגזירה בר”ה כ”כ מוחלטת היא, עד כדי כך דאמרינן בר”ה (טז.) “כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר’ יוסי” [דס”ל אדם נידון בכל יום].   והקשו תוס’ דלרבנן דאמרי אדם נידון בר”ה וגזר דין שלו נחתם ביוה”כ, מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים. ותירצו בכמה אופנים: א’ שבר”ה נגזר רק מתי יחלה ולא מתי יבריא. ב’ שמזכירין בתוך שאר חולי ישראל, וגזר דין דרבים נקרע. ג’ כאיבעית אימא דא”ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

אבל עכשיו אין צריך לכל התירוצים, אלא ברור שהשי”ת אתנו, ושומע תפילת כל יחיד ומקבל את תשובתו, שכל השערים פתוחים עכשיו.

אילו יוהכ”פ היה פעם בשבעים שנה.

ומתנה נפלאה זו שקיבלנו בימים אלו יש לנצלם כראוי. וכמו שהמחיש לנו הגרי”ס שאם היה ניתן לנו פעם בשבעים שנה כזו קירבת ה’ לכל אחד באופן אישי, הרי לא היינו יודעים מה לעשות עם עצמנו, והיינו מתכוננים כבר עשר שנים קודם, והיה יוצא כ”כ הרבה ספרים ודרכים ועצות כיצד לנצלם כראוי.

והקב”ה האב הרחמן ברוב רחמיו נתן לנו בכל שנה את הימים הנעלים הללו, כמה יש לנצלם כראוי.

“אין דרכו של בורגני לפתוח בלילה”.

וכשלא מנצלים את הימים המאירים האלו התביעה יותר גדולה. וכדאיתא בילקוט ישעיה (סה) עה”פ נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני, שהקב”ה קרוב ולא מבקשים ממנו, “א”ר חוניא משל למה הדבר דומה לתייר שהיה מהלך בדרך וחשכה לו [שעמד להחשיך], בא לו אצל הבורגן וא”ל הבורגני הכנס לך לבורגן מפני חיה רעה ומפני הלסטים, א”ל אין דרכו של תייר ליכנס לבורגן, כיון שהלך בא לו אישון לילה ואפלה, [וכיון שתשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חייתו יער (כבתהילים קד ,כ). ושמע את קול הדובים והאריות וירא על נפשו וחיפש מקום מפלט עד שמצא את בית הבורגני.] חזר ובא לו אצל הבורגני והיה צועק ומבקש שיפתח לו, א”ל הבורגני אין דרכו של בורגני לפתוח בלילה ולקבל אדם בשעה זו, אני בקשתי להכניסך ולא רצית עכשיו איני יכול לפתוח לך.

כך אמר הקב”ה לישראל שובו בנים שובבים, דרשו ה’ בהמצאו, ולא היה מבקש אחד מהם לשוב, (כיון שנמסרו למלכיות שנמשלו לחיות התחילו צועקים) [ואם לא מנצלים הזדמנות זו מתקיים ח”ו הפסוק] (תהילים י, א) למה ה’ תעמוד ברחוק”.

ע”כ עלינו לדעת ולזכור שעכשיו יש לנו הזדמנות כזו לבקש לזכות לחתימה טובה ולשנה מבורכת ולהינצל, ומלבד כל זה גם לזכות להיטהר ולהתנקות מכל העוונות. שאם האדם היה יודע מה גורם זוהמת וצחנת העבירה, [שכך כינהו הנביא (יואל ב, כ) “ואת הצפוני – זה יצה”ר (סוכה נב.) – ארחיק מעליכם וגו’ ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות”] שהרי א”א לעמוד ליד אדם שמלא צחן, ובא אדם ומנקהו מזה, הרי אין לך חסד גדול מזה. והקב”ה מנקה אותנו בכל שנה “כי ביום הזה יכפר עליכם” [כדאיתא בגיטין (נו.) שכיפור הוא מלשון נקיון], א”כ עלינו לשמוח ביום זה שזכינו למתנה זו.

“כי קרוב הדבר אליך מאוד”.

ואיך היא הדרך לשוב בתשובה באמת? שהרי ענין התשובה הוא גם לשוב אל ה’, וכיצד מתקרבים אליו.

ומתחילה צריך לדעת מה שכתוב בפרשת ניצבים לאחר פרשת התשובה [- שהיא עד ה’ כמ”ש (דברים ל, ב) “ושבת עד ה’ אלוקיך” -] “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו” (שם יא-יד).

ולדעת רש”י קאי על התורה בכללותה. אמנם לדעת הרמב”ן קאי על מצות התשובה. [שהלשון כי המצוה הזאת, משמע דקאי על מצוה מסוימת.] וביארו המפרשים (כלי יקר ועוד) שלא יאמר האדם כ”כ התרחקתי מאתו יתברך בעוונותי ואיך אחזור בתשובה. לפי שהתשובה קרובה מאוד, ודי בהחלטה אחת לזכות לתשובה, וכמ”ש בשע”ת (ש”ב י) ברגע קטן יצא מאפילה לאורה.

תשובה ע”י לימוד התורה.

ולאחר שהתברר לנו שמצות התשובה קרובה לנו מאוד, עלינו לברר איך עושים תשובה. שהרי יש הרבה עיקרי התשובה, ושרשם הם החרטה על העבר והקבלה על העתיד. ויש גם דרגה של ‘יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא הזה עוד’. וגם צריך לדעת איך נוכל להישאר לעמוד בדרגה זו של התשובה ולא תמעד רגלינו.

והדבר הראשון הוא לימוד התורה. והוא משום שני טעמים: א’ שאם לא ידע את הדינים וההלכות, כיצד יוכל לדעת את המעשה אשר ייעשה.

ב’ משום שהיצה”ר תקיף באדם מאוד, וכל הזמן מנסה להכשילנו, וכמ”ש החוה”ל (שער יחוד המעשה פ”ה) ‘אתה ישן לו והוא ער לך’. והעצה היחידה היא לימוד התורה, כדאיתא בקידושין (ל:) “ת”ר ושמתם נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי [צמחים – רש”י, שיחלה וסכנה לכל גופו.].

כך הקב”ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת [ופרש”י אם תטיב- לקח טוב, שאת- תתנשא על יצרך. ועה”ת כתב כתרגומו פירושו, שאם ייטיב מעשיו ימחל לו ואם לאו ייענש בעוה”ב.] ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך [שאין יום שהוא ‘שוכח’ מאתנו, אלא כל משאו ומתנו הוא איך להכשיל אותנו. ובת”ח יותר מכולם כדאיתא בסוכה (נב.) לפי שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו.] ואם אתה רוצה [עסוק בתורה- רש”י] אתה מושל בו שנאמר ואתה תמשל בו”.

“ואם אתה רוצה אתה מושל בו”.

ולכאורה יפלא הכפילות, שהרי כבר אמר מתחילה שאם ילמד את הלקח טוב תתנשא על יצרך כפרש”י, ומדוע שנה שוב ואם אתה רוצה אתה מושל בו. [ועיין במהרש”א מש”כ בזה.]   ומבארים בזה שמתחילה אמר שבלי לימוד התורה א”א ונמסרים בידו, ועכשיו בא לומר שאפילו מי שכבר נמסר בידו וכל משאו ומתנו בו, מ”מ אם אתה רוצה, גם במצב כזה אתה יכול למשול בו. וזה לפי שהתורה קרובה אליך מאוד, ובכל מצב אפשר להתעלות וללמוד ואזי למשול ביצר ובכל תולדותיו.

נמצא שרק ע”י עמל התורה אפשר להתגבר על היצר, הן מכח קדושת התורה, והן מידיעת התורה.

ואפילו לשיטת הרמב”ן ש’המצוה הזאת’ קאי על מצות התשובה, מ”מ מודה שגם על התורה נאמר ‘כי קרוב אליך הדבר מאוד’, שהרי למצות התשובה נצרך לימוד התורה כמשנ”ת ואם התשובה קרובה מאוד בהכרח שגם התורה ‘בפיך ובלבבך’.

[ובעירובין (נד.) מבואר ג”כ ש’בפיך ובלבבך’ קאי על לימוד התורה, שמבואר שם שלימוד התורה צריך להוציא בפיו בקול. {ואם אינו יכול שיהרהר בליבו}]

“בעת ההיא האלוקים יביא במשפט את כל מעשה”.

וברגע אחד אפשר לזכות לכזו קירבת אלוקים. ותמיד הוא קרוב אלינו, אלא שבימים אלו הקרבת ה’ גדולה ביותר, כהבטחת הנביא ‘בהמצאו’. וכמ”ש בשע”ת (ש”ב יד) “הדרך החמישית [מתי צריך ביותר לחזור בתשובה] בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר ה’ לבו יחיל בקרבו בדעתו כי כל מעשיו בספר נכתבים, ובעת ההיא האלוקים יביא במשפט את כל מעשה על כל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נידון בר”ה וגז”ד שלו נחתם ביוה”כ”.

[סתם בזה שלא רק הבינונים ממתינים ליוה”כ לגז”ד, וכן משמע בתפילת ‘ונתנה תוקף’, וכ”ה דעת הגר”א. ולגבי השלושה ספרים נפתחים ביאר שזה על עוה”ב וזה על עוה”ז איך נעבור אותו.]

גם הגזירות הקשות הם מרוב רחמיו.

ומבקשים שיהיה ההתעוררות ע”י רחמים וחסדים ולא ע”י גזירות קשות. שהרי רק בתקופה האחרונה היו כ”כ הרבה צער ועגמת נפש. ויש לקב”ה צער כשאנו בצער, וכמ”ש “וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מיסרך” והמשיל ע”ז רבינו חיים מוואלוז’ין בדרשתו (? א”ה: עיין נפה”ח ש”ב פי”ב ויל”ע אם לזה הכוונה.) לבן מלך שחלה וקבעו הרופאים שהשינה מסוכנת לחייו, ועמדו עליו להקיצו בכל מיני דרכים ואפילו בדרכים מצערים [כגון מכות חשמל וכד’], והיה שם אדם אחד שתמה מדוע מצערים את בן המלך, אמרו לו שוטה הלא את טובתו אנו דורשים שלא ימות. וגם המלך רוצה שיצערוהו כדי שלא יישן ויסתכן, אבל בוכה ע”ז שבנו הגיע לכזה חולי שצריך לצערו כ”כ.

כך הקב”ה האב הרחמן שכל מעשיו הם מרחמנות, ואפילו על תשפוכת דם הרשעים אומר קלני מראשי (כמבואר בסנהדרין מו.), וחפץ בטובתינו, וכשיוצאת השנה בטובה הרי הוא נחת רוח לפניו וכדכתיב (תהילים ל, ו) “חיים ברצונו”.

ועתה עבודתנו היא איך נוכל להיחתם לטובה שלא יארעו מאורעות רעות רח”ל. שהרי אנו מוקפים בשונאים מכל הכיוונים, ובכל מקום ישנם כפרים מבני ישמעאל ה”י, ורק אתמול היה פיגוע באזור ירושלים, והקב”ה רוצה שנתעורר.   ויומיים לפני ר”ה נטבע אברך במים רח”ל. וכמה תאונות יש. ורצונו יתברך הוא שנתעורר ונקבל ע”ע להשתנות, ואז נתקרב אליו.

ובל נשכח שבשנה זו היו גם הרבה דברים משמחים, כמה עקרות נפקדו, וכמה מעוכבי שידוך התארסו, והכל ממנו יתברך. ורצונו שיהיה לנו רק את החלק הטוב.

“מה נואלו היוצאים לפעלם”.

וזה עבודתנו שלא להפסיד זמנים יקרים אלו.  וכמו שמביא רבינו יונה (שם) “מה נואלו היוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב בימים הנוראים ימי הדין והמשפט ואינם יודעים מה יהיה משפטם”.    שאדם העומד לפני משפט – אפילו משפט ממון – אינו רגוע ומחפש עיצות איך להנצל.

והמוטל עלינו הוא: א’ לחפש איך להנצל.   ב’ כמשנ”ת שהקב”ה הולך לנקות אותנו מהעוונות, והאדם כשהוא נקי הוא יותר קרוב לקב”ה וכמ”ש הרמב”ם (בפ”ז מהלכות תשובה) איך נראים מצוותיו של בעל עבירה שנקרא משוקץ ומרוחק ותועבה, ולאחר התשובה נקרא אהוב וידיד שהקב”ה מצפה למצותיו. ועלינו לברר איך עושים תשובה כהוגן וכהלכה.

“בחינת הקלות”.

עיקר התשובה ידוע שהוא החרטה על העבר והקבלה על העתיד. אבל אי אפשר סתם לומר שלא יכשל, לפי שצריך לדעת מה הם מכשוליו, ומה גרם לזה, ואיך יברח ממה שגרם לו להיכשל. וכגון מי שנכשל בלשה”ר ובפגיעה בזולת ובראיה אסורה, יש לו לברוח מהמקום שגרם לו להיכשל. והנכשל בכעס ובכל דבר האסור יתבונן איך יגרום שלא יכעס, ואם ח”ו יכעס מה יעשה אז. וצריך להיכנס לפרטים ולפרטי הפרטים בדבר שהאדם נכשל בו.

ובעצם היה צריך קבלה על כל מצוה ממצוות התורה. וחידש לנו הגרי”ס שגם קבלה על בחינות הקלות בכלל התשובה הוא.

“ברוך אשר יקים”.

ויש להבין שהרי המקבל ע”ע לקיים את כל התורה כולה מלבד דבר אחד הרי הוא מומר, כמ”ש הרמב”ן ובשע”ת (א ו) ואת פושעים נמנה לפי שפרק עול אדוניו מעליו, וא”כ איך שייך קבלה על דבר אחד.

והביאור הוא שאם מקבל ע”ע דבר אחד ובשאר המצוות אינו חפץ, הרי הוא פורק עול. אלא שהקבלה כאן היינו שרוצה לקיים את כל דברי התורה, אלא שנכשל, ולכך מקבל עליו נקודות קטנות שעל ידם יבוא לכל, ואז אשריו ואשרי חלקו. וכמ”ש הרמב”ן ור”י ש”ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשותם” (דברים כח, כו) קאי על מי שמקבל לעשות הכל מלבד דבר אחד, אבל אם מקבל ע”ע לקיים את הכל כבר הוא בלל ברוך.

לימוד המוסר.

והגרי”ס אמר שיקבל עליו ללמוד מוסר. ויש להבין שלימוד המוסר אינו דבר משונה, לפי שמוסר הכוונה להתקרב לקב”ה, וכל התורה היא מוסר.

והיינו שיש בלימוד המוסר שני חלקים: א’ ידיעת ההלכה, שכמו שצריך לדעת הלכות שבת ויו”ט וריבית, כך צריך לדעת הלכות חנופה ולשה”ר ורכילות ומלבין פני חברו, כדי לדעת מה רצונו יתברך מאתנו. וע”כ המקבל עליו ללמוד שער ג’ בשע”ת יראה את המצוות שעלולים להכשל בהם, ובמה שהוא נכשל יראה להתחזק. ואז הוא מתקדם כל הזמן וינצחו הסנגורים.

ב’ והחלק השני במוסר הוא ההתעוררות שבו, וכמ”ש הגר”א עה”פ “לדעת חכמה ומוסר” (משלי א, ב) שחכמה היינו ידיעת התורה, ומוסר היינו ההתעוררות מהתורה. ולדוגמא הלומד את מעלת השבת וקדושתה ומתעלה מאוד, עכ”ז בלא ידיעת ההלכה למעשה לא ימלט מלעבור בכל שבת על כמה איסורים כידוע מהיערות דבש (וכ”ה במהרש”א בקיצור). וע”כ יש לדעת מתחילה הלכות שבת, ואח”כ להכיר גם בתועלתה ובחומרת המחללה שהוא כעובד ע”ז.

שמירת השבת מועילה למחילת עוונות.

ומדי דברנו בהלכות שבת יש לציין ששמירת השבת היא גם עיצה שיתקבל התשובה, כדאיתא בשבת (קיח:) “כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע”ז כדור אנוש מוחלין לו”. ותמה הט”ז (בריש הלכות שבת) ממ”נ אם חוזר בתשובה מה מועיל שמירת השבת, ואם בלא תשובה איך מועילה השבת למחול לו. וביאר דבודאי הכוונה עם התשובה, אלא שיש פעמים שלא מספיק תשובה כדמצינו (ביומא מו.( שיוהכ”פ מכפר על ל”ת ולא על כריתות ומיתות בי”ד, אמנם המשמר שבת כהלכתו יתקבל התשובה אפילו על עבירות אלו.

ואף שבישיבה צריך ללמוד את סוגיות הגמ’, אבל צריך שיהיה גם סדר ללימוד ההלכה.  ומי לנו גדול בישראל ועמל בתורה כמרן בעל הקה”י זצ”ל, והוא כתב באיגרת שצריך לקבוע חצי שעה ללימוד ההלכה למעשה.    ובודאי שמי שלומד ש”ס בעיון, ההלכה יותר ברורה לו, אמנם מתחילה צריך שילמד משנה ברורה שידע את המעשה אשר יעשון [ואח”כ שאר ספרים].

לימוד ההלכה – מתייצב על דרך טוב.

וכשלומד הלכה בכל יום ומקיים את מה שלומד, אפילו שנכשל במה שעדיין לא למד מ”מ הוא הולך בדרך טובה.

ובלימוד הלכות שבת מקיימים גם את מצות “זכור את יום השבת לקדשו”.

ומדי התעורר לו איזה שאלה בהלכה ידע היכן עליו לעיין. [ובדרך אגב יש להוסיף, שהלכה שברר כשהיה לו ספק בהלכה למעשה זוכרים יותר משאר הלכות, וע”כ בהתעורר לו שאלה ישתדל לבררו ויהיה לו למזכרת.] והרי הוא נכנס במערכת של ‘מקבל עליו’ ואז יתעורר. וכן הוא בבין אדם לחברו שמקבל עליו ללמוד ולקיים, ואז הוא בדרך הנכונה.

ועוד יבדוק היכן נכשל ומה סיבת הכישלון, ויתרחק ממקומות התורפה לבל יכשל עוד. ולזה נצרך הרבה התבוננות.

מצות האכילה בערב יום הכיפורים.

והנה אנו עומדים יום קודם ערב יום יום הקדוש שיש בו מצות עשה מדאורייתא להרבות בו באכילה. [ויש בש”ס ארבעה מקומות מצוה להרבות באכילה.] כדאיתא בגמ’ (ר”ה ט. ועוד) “דתני חייא בר רב מדפתי ועיניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי”. [ומקבל שכר כמצווה ועושה כמ”ש תוס’ (בד”ה כאילו) “כמו שצוהו הקב”ה להתענות והתענה”. וכ”כ בשע”ת “כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם”.]

וכתב המ”ב (תר”ד א) שע”כ נכתב בלשון עינוי ולא נכתב מצות האכילה להדיא, כדי שנקבל שכר כאילו מתענים. שהרי לפום צערא אגרא (אבות ה, כו) וטוב אחת בצער ממאה שלא בצער (כדאיתא באבות דר”נ), ונקבל שכר על האכילה כמו שצמנו.

ובפסחים (סח:) איתא שמר בריה דרבינא היה צם כולא שתא, מלבד פורים ושבועות וערב יוהכ”פ [ולבי שבת יש נידון מה עשה, וי”א שצם תענית חלום.   ולגבי תענית חלום בערב יוהכ”פ דעת הט”ז (שם סק”ב) שאי”צ לצום, שהרי האכילה ביום זה נחשב ממש כאילו צם.]

האכילה מראה על שמחתו בהגיע זמן כפרתו.

ובביאור מעלת האכילה ביום זה כתב בשע”ת (שער ד’ ח-י) שלשה טעמים: א’ שהרי יש ארבעה חילוקי כפרה, (כדאיתא ביומא פו.) שעל מצות עשה אינו זז משם עד שמוחלים לו מיד, ועל לא תעשה תשובה תולה ויוהכ”פ מכפר, ועל כריתות ומיתות בי”ד תשובה ויוהכ”פ תולים ויסורים ממרקים, ועל חילול ה’ כולם תולים ומיתה ממרקת. וע”כ מי שעבר על לא תעשה מצפה ומשתוקק ליום זה מתי יבוא ויתכפר לו. וריבוי האכילה מראה על שמחתו בהגיע זמן כפרתו ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעונותיו.

לשמחת המצוה, ולמען נחזק בתשובה.

והשנית כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה כי יגדל וישגה מאוד שכר השמחה על המצות, ומפני שהצום ביוהכ”פ נתחייבנו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יוהכ”פ.

והשלישית למען נחזק להרבות תפילה ותחנונים ביוהכ”פ, ולשית עצות בנפשנו על התשובה ועיקריה.   שאם נבוא בחלישות כבר מערב יוהכ”פ, לא יהיה לנו כוח לצום, וע”כ יש לאכול כדי שיהיה כוח לעשות תשובה אמיתית, להתבונן היכן הוא עומד, ומה תכניותיו לגבי ההמשך.

הכנה פורטא קודם יוהכ”פ.

ומי שאינו זוכר את עוונותיו, עליו יעץ המ”ב (תר”ג סק”ג) ללמוד חיי אדם (קמג) ודבריו קילורין לעיניים. וכן יש ללמוד את ה’על חטא’ גופא, ולהתבונן מה עליו לעשות עתה.    ובל נשכח שכל תשובה מועילה וכל תפילה פועלת. ואחד מעיקרי התשובה היא התפילה, להתפלל שנוכל לעמוד במה שמקבלים על עצמנו.

ועכשיו פתוחים כל השערים, אשרינו שהקב”ה נתן לנו כאלו זמנים יקרים שנוכל להתרצות אליו.

שמירת הנקיון.

ובהתקרב יום הדין לא ימוש מנגד עינינו שפעמי הגאולה כבר קרובים, ואיך נראה ואיך נשא את פני משיח צדקנו והאבות הקדושים, שהרי נבוש מהם. ועתה שאנו מתנקים, נשמור שנשאר נקיים, ואז נוכל לקבלם בלא שום בושה.  אלו הזמנים היקרים שיש לנצלם, וכמה קרבת אלוקים ומתנות נתן לנו.

בכוונת הצום.

ועצה טובה יש מבעל היסוד ושורש העבודה (שי”א פ”י), שהרי עיקר המצוה ביוהכ”פ הוא הצום, והשי”ת יתן שכולנו נוכל לצום. ולא לכולם קל לצום, [וכ”א כפי כוחותיו ולחציו] ויש שכבר חושב על האוכל בלילה, ומתי יאכל, ומחשב כמה זמן נשאר לסיום הצום… והיא מחשבת ריק שהרי כולם אוכלים בשווה, ולא תועיל לו המחשבה בעניין כלום.    ומייעץ לנו שבשעה שיתעורר באדם הרגשת רעב וצימאון [שאע”פ שביוהכ”פ אנו דומים למלאכים, סוף סוף נשארים בני אדם.] יחשוב שרוצה לאכול אלא שאינו אוכל משום שכך ציווה הקב”ה. וצום כזה מעולה היא מאוד, ועולה אלף פעמים על מי שלא חשב כן – אע”פ שנשאר רעב. [והוסיף שם שבשעה שכבר מותר לאכול יחשוב הלוואי שימשיך עוד מצוה זו, ואי”ז לדרגא שלנו.]   ויש בזה מלבד מצות הצום, גם קירבת אלוקים ע”י הצום.

ועל נעילה כתב במשך חכמה שכל המקטרגים אינם יכולים להשטין, ואפשר אז לקרוע שערי שמים. (? א”ה: עיין מש”כ עה”פ במדבר כט, ח, ויל”ע דהוא לכאורה על כל יוהכ”פ.)

אשרנו שזכינו שהשי”ת נתן לנו כאלו זמנים טובים, ואשרי המנצלם, ובוודאי שהקב”ה ירחם עלינו ויקבל תשובותינו, ויורנו דרך תשובה, וילמדנו דרכיו, ויקויים בכולנו “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה’ תטהרו” (ויקרא טז, ל).