דברי רבותינו

קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה’ אלקינו ואת תדבר אלינו וגו’ (ה,כד)
בני ישראל בקשו לשמוע את התורה מפי משה ולא מפי הקב”ה. אמנם משה רבינו התנגד לכך, אך הקב”ה קיבל את בקשתם ואמר “הטיבו כל אשר דיברו”. הרי שהגיע משה לכזו דרגה שכששומעים את התורה ממנו נחשב כשומעים מפי הגבורה. ולא זו בלבד, אלא שהתורה נקראה על שמו כמש”כ “זכרו תורת משה עבדי”.

כיצד זכה משה למעלה זו? אמרו חז”ל (ילקוט מלאכי ג) “מפני שמסר נפשו עליה, שנאמר ‘ויהי שם עם ה’ ארבעים יום’ וכן כתוב ‘ואשב בהר ארבעים יום’, ולפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו.” ע”י מסי”נ זכה שתקרא על שמו וכאילו הוא מצוה אותה, כמש”כ “תורה ציוה לנו משה”.

ואע”פ שהיה משה במדרגה עליונה זו אמר “אתה החילות להראות את עבדך” וגו’, והיינו שהרגיש שעדיין עומד הוא בהתחלה, כנער שמתחיל ללמוד א”ב. זו הנצחיות של התורה, שאין לה ראשית ואין לה סוף, ואפי’ משה רבינו שנקראת התורה על שמו והוא המלמדה לישראל, עדיין הוא גם הלומד והמקבל ועדיין כעומד בתחילתה.

זה הפירוש במשאחז”ל “חנוך לנער עפ”י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”, והיינו ש”קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה? תורה ציוה לנו משה” וגו’ (סוכה מב). זה מה שאנו מחדירים בתינוקות, שהתורה היא נצחית, ואותה תורה שלומד הקטן לומד גם הזקן שחוזר עליה שוב ושוב, כמשה רבינו שאע”פ שנקראת התורה על שמו עדיין הרגיש שנמצא בתחילתה.

מרן הסבא מסלבודקא זצוק”ל

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

ביטול נסיעת המשגיח ל’דאטשע’
המנהג בישיבת מיר ובשאר הישיבות באירופה היה שבתקופת הקייץ היו ראשי הישיבה והמשגיח נוסעים ל’דאטשע’ [לנופש], ואילו הבחורים תלמידי הישיבה היו נשארים בבית המדרש ללמוד, אך ללא שיעורים מרבני הישיבה. רק בחורים מעטים היו נוסעים לביתם בימי בין הזמנים, בדר”כ אחת למס’ שנים.

בשעת תרפ”ו, ככל הנראה כתוצאה מכך שהחל רפיון בישיבות בתקופת בין הזמנים כאשר צוות הישיבה היה בנופש, הודיע מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה כי השנה הוא מבטל את נסיעתו והוא ישאר בישיבה עם תלמידיו. באותם ימים במחנות הנופש, היו נפגשים גאוני עולם מכל רחבי אירופה והיו מלבנים ביניהם סוגיות סבוכות בהלכה ודנים בענייני הציבור. ביטול נסיעתו של מרן המשגיח היה צעד מרחיק לכת שגרם טלטלה עזה בישיבה ואף במחוזות נוספים.

על השפעתו של המעשה ניתן ללמוד ממכתב ששלח באותה תקופה הבחור חיים זאב פינקל, שלימים היה משגיח הישיבה הקד’, לידידו דוד ליפשיץ, ואלו דבריו:

“הידיעה מאי נסיעת אדמו”ר המשגיח שליט”א לקייטא בתור מחאה על המצב המתהווה בישיבות מהנסיעה לקייטות – באה אלי כהפתעה ממש!! כמדומני שזה אמצעי קיצוני למדי, ויש לדון עד כמה דבר זה עלול להכניס פרק חדש בחיי הישיבות – קצבת ימי חופש רשמיים. זה היה אצלי מעין ‘צא ולמד’ גדול ממעשיהם של גדולים שהם בבחינת רואה את הנולד.”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ואתחנן

נדר שלא יכנס לא”י

התפלל משה ואמר ה’ אלקים אתה החילות להראות את עבדך. וע’ ילקוט תתי”ד פי’ אתה החלות שהרי בעגל נשבעת ואחר זה כתיב וינחם ה’. וכן פי’ בברכות ל”ב ויחל משה.

וע’ אוה”ח איך שייך התרה של נדר ה’ ולא שייך אצלו חרטה, וע”ש מהרמב”ם.

וע’ מל”מ פ”ז מנדרים ה”ט שהק’ עוד לפי הירושלמי, (לפי גירסא דידן וגירסת ריב”ש ת”ו, ודלא כגירסת הרמב”ם), דאמר דאין הנוגע מתיר נדר.

וע’ תו”ח ב”ב ע”ד שמצינו בעל מיפר כי כל הנודרת על דעת בעלה נודרת, ומה”ט משה מפיר נדר של ה’. ולפי”ז מיושב קושיות הנ”ל. וע”ש ב”ב ע”ד אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שנשבעתי על בנ”י שלא יכנסו לא”י, וקשה דהול”ל מי מתיר לי מדין ב”ד. ותי’ תו”ח כנ”ל. וע’ שוח”ט צ’ עה”פ תפלה למשה “איש” האלקים.

(וע”ש פתח עינים בשם ש”מ בב”ב בשם גליון תוס’ דאין הכוונה מדין התרת חכם אלא משום צדיק גוזר וה’ מקיים. ופי’ כוונתו כדברי תו”ח הנ”ל.

וע’ כתנות אור מבעל פנים מאירות פ’ ואתחנן ד”ה ואמרתי ששמע בשם דודו הש”ך (וע’ פני”מ ח”א כ”ב) עוד בזה דזה כוונת משה להפיר נדרו של ה’, וע”ש עוד דא”א להפר אלא ביום שמעו, וזהו שאמר משה (בהמשך שם, תפלה למשה “איש האלקים”), כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול.

וע”ש בשם מדרש וזאת הברכה שמשה רצה להפר נדר של ה’ עד שנגלה ה’ בב”ד של מעלה ואמר גזירה היא, ופי’ שרצה להפר מדין בעל, עד שנגלה ה’ בב”ד של מעלה והו”ל נדר על דעת רבים ואין לו הפרה.

שלום ומחלוקת

Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita

בחז”ל אי’ בכ”מ בחומר עוון המחלוקת, וכדבריהם שאפי’ יונקי שדים לקו בזה, ויעוי’ באגרות הכמו”ם שכתב שעי’ שלימות הרבו עקב מחלוקת, והנה יש להגדיר את מהותה של מחלוקת, כי אמנם שנכללו בהם כל מידה רעה קנאה, שנאה, תחרות, לה”ר, נקמה וכו’, אך מהו ענינה, גם אולי יש להתבונן בעונש מיתת קרח ועדתו, שהי’ באופן שנבלעו באדמה ובבריאה חדשה, ולכאורה הי’ אפשר להמיתן בשאר מיתות, והגם שנתקיים במיתתן מה שאמר משה בזאת תדעו כי ה’ שלחני, אכן עדיין אולי יש להתבונן באופן העונש במה הוא שייך לעוון מחלוקת.

והנה כמו”כ איתא בחז”ל שלא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, ומהו ענין השלום ומהו ענין ”שלום”, והכי אין הכוונה רק לזה שיש להתרחק ממחלוקת, והנה הקב”ה נקרא מלך שהשלום שלו, ואדון השלום, ומהו ענין היישונתם, גם בברכת כהוראה אין אומרים וטוב שניתן לגרך את עמך ישראל בכל עת ובכל שמה בשלומך, ומהנראה שצריכים לברכה זו ”בכל עת ובכל שעה”, ולא מועיל ברכה זו מרגע למשנהו, ומה נורא הדבר וכו’.

והנה במהרש”א שבת דף י’ א’ ששמו של הקב”ה שלום, ונשתנה שאין שמו ”רחום וחנוך” וכתב לפרש ששמור מידות הנם גם שבני אדם, אך שלום אינו באדם כלל, והוא כך ממידות הקב”ה, ויש לפרש דבריו שכתב שאין מידה זו באדם כלל, גם יש לפרש לשון חז”ל הובא ברש”י ספ’ וארא שהאש והברד מעורבין והברד הי’ מים, ולעשות רצון קונם עשו שלום בניהם, והי’ שנתערבו יחד האש והמים, אך עדיין לא נתבאר מהו ענין שלום הכא.

והנה ששמעתי מאאמו”ר זצ”ל, שלידת המחלוקת בסלבודקא בשנות התר”ץ, כשהגיע הגאון רבי יחזקל סרנא זצ”ל מא”י לחו”ל להשכין שלום, שלחו לרבותינו שבקלם לדעת מה קבלה בידם על מחלוקת, והשיבו שאין אנו אומרים דבר וחצי דבר אודות המחלוקת הנדונים עכשיו, אולם זאת קבלה בידינו ”שבמחלוקת אולי צד אחד חושב בחמש דקות הראשונות לשם שמיים” שלא יספו, ויש לבאר שמועה קשה זו.

והנה בספר ”דעת חכמה ומוסר” קראנו בראשו מכתב מרבי נחום זאב מקלם זצ”ל בן מרנא הסבא מקלם שכתבו להשגיחים רבי ירוחם זצ”ל, לעת היותו הולך לכהן כמשגיח בישיבת מיר, וכתב לו דברים בחשיבות מידת השלום, והאריך שם, בענין הנשמה והגוף שהנם שונים זה מזה, והנם שוכנים יחד, וזה עי’ מידת השלום, ובסוף כתב ברמז שמילים קצרות, שנה אשר ינהנו בקבלת המשרה במיר- כלשונו- והנה הרי מלבד שיש ללמוד מגדולי עולם כמה יש להתחזק שמידת השלום, ולא עוד אלא שהעמידוהו בראש מעייניה נורא למתבונן.

אכן אולי נשכין להבין, שבעצם זה משל שלו לענין השלום, שבעצם הבריאה של גוף ונשמה, הנם סותרים זה את זה , ועליכן אם הנשמה תשכון לבדה, הרי מצד עצם טבעה יהי’ כל ענינה באופן אחר, וכן גם הגוף, אולם משהו שמו יחד הרי מצד הא גופא שהנם שוכנים יחד, הרי בזה נשתנו הם והנהגתם, ומהם נוצר הדבר המשותף שנקרא: אדם, ולזה נתכוין ר’ נחום וולויל זצ”ל לומר, שכן הוא בישיבה, שיש שם כוחות שונים, וכל כוח מצד עצמו הרי הוא עולם ומלואו, ומצד מהותו ומעלתו הרי הי’ נוצרת הנהגה שלימה, הראוי’ לפי טבעו וכוחותיו אלא שמעתה שהישיבה מורכבת מכמה כיתות, וכולם פועלים יחד, הרי מצד זה גופא נשתנה הנהגת כל אחד, כי עי’ ששלום בינהם הרי עצם מציאותם נשתנית, והם כשלימות אחת והם תואמים יחד, ואכן שלום הוא ההקומה הנכונה לקיום כל בית הזמן ומקום תורה, וזה כנראה תוכן מכתבו שם.

וכן הוא ממש ענין שלום ומחלוקת בין בני אדם, שמצד עצם מציאות ורצון כל אחד, הרי אין גבול למציאות ורצונו, אכן אין גבול לכוחותיו ויכולותיו, לרצונו ולשאיפותיו, ובאמת הי’ כל אחד סותר לחבירו, אלא שזהו ענין ”השלום”, שאדרבא מכיון שהם חיים יחד, ונוצר מזה ”שלימות” ביניהם, נשתנה מינם, וכל מהותם ורצונם מכוונת לפי מציאות כולם, ומכאן נלמד את גודל סוד השלום, והנה יש בזה מדריגות רבות כמובן, אכן כל מדריגה נוספת עולם אחר הוא, והנה בריאה זו של שלום בריאה מיוחדת שברא מי שהשלום שלו, ועל כן נקראו בברכה אחת ”עושה שלום ובורא את הכל”, כי הכל בריאה היא, (והמשל הפשוט לכ”ז הוא ענין איש ואישה שהרי כידוע כל מציאותם שונה לגמרי, ואדרבא ע”י שלום נעשים למציאות אחת, וע”י ששכינה ביניהם שלום ביניהם, והמשכין יבין).

והרי בזה מובנים ד’ מהרש”א ז”ל, ששלום אינו באדם כלל, כי מצד עצם ענינו ומהותו הנו כביכול סותר למציאותו ורצונו של חבירו, ורק הקב”ה מצא כלי מחזיק ברכה אלא השלום, כי ע”י ”הכלי” של שלום משתנה מציאותו, והנו תואם למציאות ורצונו של חבירו, ונמצאים שווים, ומדויק גם הלשון שהאש והברד עשו שלום בניהם, וע”י השלום אפשר לאש ולברד לשכון יחד, ונשתנה מציאותם כביכול

והנה ברש”י רפ’ קרח, ויקח קרח לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מאנך העצה, ופשוטם של דברים, שמעתה הנו לעצמו, ושוב אינו חלק משלימות העצה, אלא הוא הולך בפני לעצמו, והוא לצד אחד, וכנראה שזה עצמו זהו המושג ”מחלוקת” שהוא לעצמו, (והוא כמו שידוע שמחלוקת זה מלשון ”חלקים” ושלום מלשון ”שלימות”), והנה בחז”ל א”י שבכ”מ כ’ ויסעו ויחנו, שהי’ חניה במחלוקת ובקטטה, ובבאם להר סיני נאמר ויחן כאיש אחד בלב אחד ויש לדייק בלדון הפתן ואמר ויחן- לשון אחד, ויחנו- לשון רבים, ולכאורה איפה נרמז שהי’ מחלוקת וקטטה, ועל כרתן, מבואר כאן שאם אין ”ויחן” רק ויחנו, מוכרח שיהי’ מחלוקת וקטטה, כי אדרבא באין מתנת ”השלום” וכל אחד לעצמו הרי יש סתירה בינהם, ולמדנו שמחלוקת זה כל אחד לעצמו ואינו כחלק וצוותא אם האחרים, ומזה שורש לכל התרבנות שהי’ בערי ישראל, וכמו שמנה הרמב”ם באיגרתו הידועה.

ואולי נבין שנהו עונשם של קרח ועדתו, וכמבואר בלשון הפתן ”ויארצו מתוך הקהל”, שנפרדו ונאבדו מקהל ישראל, כי אכן כלל ישראל ”חיים כולכם היום”, והפורש ונבדל מהו כפורש מן החיים, וזה שפתח האדמה את פיה לבולעם, להורות שאינם מופרשים מתוך הקהל, וכל זאת הוא כהמשך ובמידה כנגד מידה שנפרדו, וכלשון רש”י להיות נחלק מתוך העדה [וכבר מצינו מע”נ בריש פ’ נצבים בעונש המתהלך בשרירות לבו, והבדילו ד’ לרעה בכל שבטי ישראל], הרי”ז כמו דעיוי’ שכ”מ פ”ה יסוה”ת כל מה שעשה משה לפי הצורך משה, כפרו בן עדת קרח בלזה גנותם הניכר, והי’ דבליעת הארץ היתה כעונש למעשיהם.

ואולי זה קבלת רבותינו שבקלם שאע”פ שאפשר שמרישא כוונת בעלי המחלוקת היא לשם שמים, אך מנותק שאין עמו ”שלום”, שוב הרי באין שלום הי’ המחלוקת היא מעצם טבעו ומהותו (וכדברי המהרש”’א), ומעכשיו שוב המחלוקת אינה לשם שמים, ואע”פ שאפשר שבתחילה כוונתו לשם שמים, והדברים מועילים, והנה מכיון שזהו בראותו של אדם, על כן הוצרך הקב”ה לבכך את עמו ישראל בכל עת ובכל שעה ממש בברכת שלום, כי באין שברכת שמים אהי’ לרגע כמימרא הרי סכנתו גדולה, וע”כ מכיון שטוב בעני ד’ לברך את ישראל- כמבואר בפ’ עלך- הרי טוב בעיניך לברך את עמך ישראל שבכל עת ובכל שעה בשלומך.