דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

כי מי גוי גדול… בכל קוראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת (ד,ז-ח)

באחד מהוועדים שמסר, ציטט מרן רה”י הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה את הפסוק: “כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כד’ אלוקינו בכל קוראנו אליו” וכן את הפסוק השני: “ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם”.

והוכיח, מכך שהתורה מקדימה במעלת עם ישראל את הפסוק של “תפילה” קודם לפסוק של “תורה”, רואים שמעלת עם ישראל זה קודם “התפילה” ואחר כך “התורה”. וזה מפני שהתפילה מוכרחת גם לתורה! למרות שאמרו חז”ל ש”הא בלא הא לא סגי”, בכל אופן מעלת ישראל היא שמקדימים התפילה לתורה!

ובאמת “מעלת התפילה” שמביאה לתורה, זו מעלה מצד אשר “גדול המְעשה” יותר, שהוא המביא לידי מעשה שהוא: התורה!!

בהזדמנות אחרת אמר מרן רה”י: “מי שלא מתפלל הוא לא מצליח בתורה. ומה שצריך זה, לבקש מהקב”ה, להראות לו שאני רוצה מכל הלב!!

מתוך הספר ‘אריה ישאג’

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

כבד את אביך ואת אמך… למען יאריכן ימיך (ה,טו)

מרן רה”י הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה הגיע לראשונה ללמוד בישיבת מיר שבפולין בקיץ תרצ”ט, ערב פריצת מלחמת העולם השניה.

בשנותיו האחרונות, היה אומר מרן רה”י זצ”ל שבזכות כיבוד אב הוא ניצל ונשאר לפליטה מכל משפחתו. כיוון שהוא למד בישיבת קמניץ אצל רבי ברוך בער עד סוף חורף תרצ”ט, ולקראת הקיץ רצה אביו, שהיה בעצמו בוגר ישיבת מיר, שיעבור ללמוד בישיבת מיר. רבינו עצמו רצה להישאר בקמניץ, אך מטעם מצוות כיבוד אב עבר ללמוד בישיבת מיר, ועל ידי כך ניצל יחד עם שאר בני הישיבה מגיא ההריגה.

יש לציין, שדברים אלו אמר מרן רה”י בשנותיו האחרונות, כשכבר היה ראש ישיבה להמוני תלמידים, ותורתו נפוצה בכל רחבי תבל. אך בכל זאת, כשחיפש סיבה מדוע ניצל לפליטה, לא עלה בדעתו כלל לומר שזה בשביל עולם התורה, אלא תלה זאת בזכות מצוות כיבוד אב.

מתוך הספר ‘בנין נחום’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ואתחנן

לא תחנם

ודרשו בע”ז דף כ’ לא תתן להם מתנת חנם, ועוד דרשו לא תתן להם חנייה בא”י. וע’ ספהמ”צ נ’ ונ”א ובחינוך צ”ד. ונ”מ בזה לרוצים בשביעית לעשות היתר מכירה לגוי. וע’ משיב דבר ח”ב נ”ו הבורח מאיסור שביעית ע”י שמוכר לגוי, הוא ברח מהזאב ופגע בו הארי של לא תחנם.

וע’ מבוא לשבת הארץ אות י”ב אם בטלה קדושת הארץ ה”ה בטל איסור לא תחנם. אך ע”ש שהודה דברמב”ם סופ”י מע”ז משמע גם בזה”ז, ומ”מ כתב דבתוס’ יבמות פ”א כתבו דה”ה אין ערלה בזה”ז, וכתב דא”כ משמע דה”ה אין איסור לא תחנם.

וע’ אבני נזר יו”ד תנ”ח סקי”ז בשם הפמ”ג ש”ו בא”א סק”כ דבזה”ז אין נוהג האיסור כיון שאנו בין האומות, והקשה עליו דהרי השו”ע הביא האיסור בזה”ז, וציין שם לתשו’ שמן המור יו”ד ד’ ותי’ שם דכוונת השו”ע דוקא אם יהיה רוב א”י בידי ישראל. (וא”כ בזה”ז בלא”ה אין לנו היתר של הפמ”ג).

וע’ הל’ א”י המיוחס להטור, סי’ ה’ (בדפוס חדש, ובדפוס ישן עמ’ י”ד) אות ו’, שאם כבר המקום מלא גוים מותר למכור להם. וע”ש בהערות ר’ מרדכי גיפטר שהעיר על חידוש זה.

וע’ אוסף מכתבי רח”ע ח”א עמ’ ק”ז אל ר’ שמואל יצחק יפה מת”א, אם יש איסור לא תחנם במסכים לתכנית חלוקה בא”י. וכתב דאיסור לא תחנם אינו תלוי על קדושת הארץ, וכ”ז שהיא כבושה בידי האנגלים אין איסור אפילו למ”ד קדושה ראשונה לא בטלה. ואף שמוותרים על זכות שקיבל עם ישראל ע”י המנדט, אין זה זכות בקרקע.

וע”ש עוד באבני נזר סקי”ג בדברי מהרש”א גיטין מ”ז ע”א דבקנה מגוי אין איסור לחזור ולמכור לגוי. ועפי”ז התיר היתר מכירה. וע’ בזכר שמחה רי”ד בתשובת ר”ש סלנט דדברי מהרש”א תמוהים. וע’ ציץ אליעזר ח”ו ל”ב דעכ”פ בזה”ז לא שייך היתר האבני נזר.

וע’ זכר שמחה רט”ו בקנו מקום לבית חולים וחזרו בהם וע”ש תשובת בעל תורת חסד להתיר אם הגוי כבר יש לו קנין בא”י.

וע’ קו’ כו”פ על גיטין מ”ז שאמרו משום תיקון העולם ולא משום אסור למכור, והוכיח מכאן להתיר במקום פסידא, וע’ הר צבי זרעים ח”ב מ”ו ומ”ז, וע”ש שהק’ עליו מע”ז הנ”ל.

ויש שכתבו להתיר אם עושה לצורך ישראל, וכמו שהתירו מחמת זה מתנת חנם לגוי, ויש שחילקו דשם כל האיסור הוא מתנת “חנם” משא”כ לטובת ישראל, אבל כאן האיסור מחמת חנייה בא”י. וע’ רידב”ז דף נ”ז ע”ב היאך נתיר להפקיע קדושת א”י משום ישוב א”י.

וע’ חזו”א שביעית כ”ד ד’ כנ”ל לענין חנייה בא”י אינו משום מתנת חנם ואסור גם בנותן להם חלק בא”י לטובת ישראל. וכן הביא ממשיב דבר סי’ נ”ו. וכ”כ פאת השלחן א’ מ’ לאסור, נגד הכפתור ופרח פ”י ד”ה מסתברא, דמתיר. וע”ש שכתב “ישראל הדר בעיר שכולה עכו”ם בא”י ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת ויש לו שם בית יכול למוכרה לגוים כי הוא מתיירא שהגוים יחריבוהו או שיחזיקו בו וידורו שם בע”כ”. וע’ בריטב”א (הישנים) ב”מ ק”א ע”א (ד”ה לשון רבינו זרחיה) בשם הראב”ד בס’ כתוב שם, דמתיר. (ונראה הכוונה למה שכתב שם “או שמא אף אבותיו לא חטאו שמפני הדוחק מכרוה ולא מצאו ישראל שיקחנה”). ובאבני נזר יו”ד תנ”ח (לענין טבריה) י”ח הביא הכו”פ להתיר.

וע’ מנח”י ח”ה קכ”ד שהביא מדרכ”ת להקל למכור לישמעאל, והק’ ממה שאמרו כותב עליו אונו משום ישוב א”י והרי לפי”ז לא שרי אם קונה מישמעאל. (ולכא’ הו”א דההיתר לקנות הוא משום מצוה בעצם לישראל, ולא משום שדוחה הגוי).

וכן ע’ הר צבי בשם מזבח אדמה דלענין לא תתן להם חנייה בא”י הוא דוקא בעובדי ע”ז.

וע’ דרך אמונה פ”ד משמיטה צה”ל שע”ח.

עקב

בחיוב זימון

ברכות מ”ח ע”ב יליף ברכת זימון דכתיב וברכת את ה’ אלקיך. ונחלקו אם הוא מה”ת. וע’ מ”ב קצ”ט כ”ז דס”ל דברכת הזימון אינו אלא מדרבנן לכן די בבן י”ג שנה שהוא יברך ברכת הזימון. אבל בחזו”א ל”א א’ כתב דמבואר בדף מ”ו שהוא מה”ת וחולק על המ”ב הנ”ל.

והנה קיי”ל דבן י”ג בחזקת הביא ב’ שערות והוא בר מצוה. אבל מפורש בהלכה דלענין חליצה או עדות אין סומכים על חזקה דרבא, ובעי לראות שהביא ב’ שערות. והפוסקים נקטו שהוא דין בכל מצוה דאורייתא.

וע’ אבני נזר אהע”ז רט”ו י”ז כי באמת חזקת שתי שערות אינו חזקה, ורק בדרבנן מקילים (אבל במהר”ם שיק סוף מצוה תל”א ס”ל דהוי חומרא דרבנן שלא לסמוך עליו בדאורייתא).

ועכ”פ גם מהר”ם שיף מודה להלכה דבדאורייתא דאין סומכים על חזקה דרבא. וע’ מ”ב סי’ רע”א דאין סומכים על חזקה דרבא להוציא בקידוש ליל שבת.

(וע”ע מלחמות חולין פ”א כתב משום אפשר לברר, וכ”כ הרשב”א שם וט”ז אהע”ז קנ”ו ב’, וכ”כ פמ”ג נ”ה א”א ז’ מדעת עצמו, ועוד כתב הפמ”ג שם משום שהוא מיעוט המצוי).

ולדברי החזו”א דזימון מה”ת א”כ צריך דוקא שיודעים שהביא שני שערות. וכ”כ ס’ דינים והנהגות מהחזו”א עמ’ נ”א. וע’ פמ”ג במ”ז קצ”ב א’ בסופו דאפילו בזה”ז דאין מוציא בבהמ”ז מ”מ הרי מוציא בברכת זימון.

וכתבו להצדיק המנהג שהבר מצוה מזמן עפ”י ראש יוסף ברכות מ”ז ליישב מנהג היש”ש (מובא במג”א קצ”ט י’) דבר מצוה מוציא הציבור בבהמ”ז גופא, וכתב ראש יוסף כיון דעונה אמן יוצא אפילו מאינו מחויב בדבר. ואולי אמן חוזר גם על ברכת הזימון. וע’ פמ”ג קצ”ג ד’ שהזכיר הרמב”ם פ”א הי”א וכתב דמ”מ צריך שיהא בר חיובא, ודלא כהנ”ל.

ראה

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה.

ירושלמי ערלה פ”א ה”ב אילן שנטעו בתוך הבית, דלענין מעשר בודאי פטור, דכתיב היוצא “השדה”, ולענין ערלה חייב דכתיב כי תבואו אל “הארץ” ונטעתם. ולענין שביעית הוא ספק משום דכתיב ושבתה “הארץ” וכתיב “שדך” לא תזרע, ולא פסקו הלכה.

וכתב הרמב”ם פ”א ממעשר ה”י דאף דפטור מתרו”מ דאינו שדה, אבל חייב מדרבנן. וברמב”ם שם הביא ראיה לדין דרבנן מדין פירות בחצר, ובראב”ד משיג כי חצר דינו כשדה, וע”ש כס”מ כי להרמב”ם חצר כבית.

וע’ פאת השלחן משום ספק הירושלמי יש להקל לענין אילן כזה בשביעית אבל החזו”א משיג דעכ”פ חייב מדרבנן כתרו”מ.

והנה מצינו לענין תרו”מ דאם גדל בעציץ נקוב בשדה דינו כגדל בשדה וחייב בתרו”מ מה”ת, ובעציץ שאינו נקוב גזרו מדרבנן. והפוסקים נקטו דה”ה לענין שביעית גזרו מדרבנן לענין עציץ שאינו נקוב.

אכן חידש החזו”א כ”ב א’ ושם כ”ו ד’ דלענין עציץ שאינו נקוב בתוך הבית, המקיל בזה יש לו על מי לסמוך, כי בתוך הבית גם בעציץ נקוב הוא ספק בירושלמי ואולי חיובו רק מדרבנן, ועל חיוב דרבנן בתוך הבית אין ראיה שגזרו  אינו נקוב אטו נקוב.

וכך נהגו להקל להשקות מה שגדל בתוך הבית בעציץ שאינו נקוב בשמיטה. ומזה יצא הנידון לענין מה שנהגו היום לגדל ירקות בתוך חממות, האם מותר לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתוך חממות. אכן ע’ חזו”א דבית היינו עם מחיצות וגג והבית לרועץ, היינו שמפריע לגידול, ורק אז יש מיעוט של “שדך” לא תזרע.

ובעיקר דין זה דצריך שהבית מפריע, דנו הפוסקים האם הטעם דעי”ז אין הדרך לנטוע שם, או דאפילו דרכו בכך אבל כיון שהגג מפריע חשיב כבר בית. ונ”מ בזה בחממות שהדרך לגדל ירקות בהם כל השנים למנוע תולעים.

יסוד התפילה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמור” (דברים ג,כג). וברש”י: “ואתחנן – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם וגו'”.

משה רבינו הרבה להתפלל לקב”ה שיכניסו לארץ ישראל ולא נענה. איתא בחז”ל (דבר”ר יא,י): “ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר: ‘ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר’, ‘ואתחנן’ בגימטריא הכי הוי”. מבואר שאף שהתפלל תקט”ו תפילות לא נענה. אמנם מצינו בספרים (ועי’ פני יהושע ברכות לב. ד”ה דרש) שאילו היה מוסיף עוד תפילה אחת היה נענה, אך הקב”ה מנעו מלהוסיף להתפלל, כמש”כ (ג,כו): “ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה”, כיון שכוח התפילה כה עצום עד שאילו היה מוסיף תפילה אחת הקב”ה היה ‘מוכרח’ כביכול להיעתר לבקשתו.

ענין התפילה – קרבת ה’

מדברי רש”י למדנו שמשה רבינו התפלל בלשון ‘ואתחנן’, היינו בתחינה – כמבקש מתנת חנם ולא כתובע את שמגיע לו בדין. ואף שלכאורה צדיקים יכולים לתבוע בדין מחמת מעשיהם הטובים, וק”ו משה רבינו שאין לשער את גודל מעשיו, מ”מ הם לא סומכים על מעשיהם אלא מבקשים מתנת חינם.

הקשה השפת אמת (ואתחנן, תרמ”ו), איך מוכח ממשה שתפילת צדיקים היא כמבקש מתנת חינם ולא כשכר על מעשיהם הטובים, הלא הוא לא נענה, א”כ אדרבה, יתכן שאילו היה מזכיר את מעשיו הטובים היה נענה? תירץ הגר”ח קמיל זצ”ל (אמרי חיים, ‘עבודת התפילה’): עיקר תפילת משה רבינו לא הייתה על כניסתו לארץ ישראל, אלא “ואתחנן אל ה'” – עבודה בדרך תחנונים כמבקש מתנת חינם, משום שעבודה זו עצמה מביאה לקרבת ה’. ואף שוודאי השתוקק שתפילתו תתקבל ויכנס לארץ ישראל, אך עיקר עניינו היה קרבת ה’ על ידי התפילה. למדנו מכאן, שעיקר עבודת התפילה של הצדיקים היא להתחנן לפני הקב”ה – כמבקש מתנת חינם, שעי”ז מגיעים לקרבתו ית’. לכן אין הם תולים את בקשתם במעשיהם הטובים כדי שיועילו שתתקבל משאלתם, כי עיקר עניינם הוא הקרבת ה’ שבאה ע”י התפילה בדרך תחנונים כמבקש על נפשו מתנת חינם.

איתא בגמ’ (תענית כג:): “הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמרו ליה: ‘ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא’ [יבקש עלינו מר רחמים מאת ה’ שנחכים הרבה] אמר להו: ‘עמי היתה ושלחתיה’. ופירש”י: “עמי היתה ושלחתיה – דבר זה היה בידי, שכל מה שאני מבקש היו נותנין לי, ועכשיו אין תפלתי מקובלת כל כך”. והיינו שרבי יצחק זכה למעלה זו שתפילתו מתקבלת מיד, אך ויתר עליה. וצ”ב מדוע לא רצה מעלה זו שיש בכוחה להיטיב עם הבריות? עוד צ”ב: הלא תלמידים אלו בקשו טובה רוחנית – להחכים הרבה, ורבי יצחק בכוחו הרב היה יכול להשיג זאת, ומדוע סירב?

מתבאר כאמור, שעיקר עבודת התפילה היא השגת קרבת ה’ ע”י התחינה כמי שאין לו כלום, אך כשיודע שתמיד תפילתו נענית הוא אינו מרגיש כאדם שאין לו כלום, וחסר בעיקר מעלת התפילה – קרבת ה’. ואף שפשוט שגם אדם בן מעלה רוצה שתפילתו תתקבל, מ”מ עיקר עניינו הוא מעלת עבודת התפילה. מטעם זה רבי יצחק ויתר על מעלת קיום בקשותיו, כדי לזכות בעיקר של עבודת התפילה.

*

“כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” (דברים ד,ז). ובאונקלוס: “ארי מן עם רב, די לה אלהא קריב לה לקבלא צלותה בעידן עקתיה כה’ אלהנא בכל עדן דאנחנא מצלין קדמוהי”. מבואר שהפס’ מדבר על תפילות עם ישראל, שכשמתפללים על ישועתם תפילתם מתקבלת בכל עת. (וכעין זה תרגם גם יונתן בן עוזיאל). וצ”ב: הרי לפעמים התפילה אינה מתקבלת, וכדאיתא בגמרא (חגיגה ה.) על הפס’ (דברים לא,יז) “וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם” – “אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב כל שאינו ב’הסתר פנים’ אינו מהם, כל שאינו ב’והיה לאכול’ אינו מהם”. ופירש”י: “אינו מהן – מזרע ישראל, דכתיב ‘והסתרתי פני מהם’ שצועק מצרות הבאות עליו ואינו נענה שלא יבואו”. מבואר שפעמים הקב”ה לא נענה לתפילות ישראל, א”כ איך אפ”ל שתפילותיהם מתקבלות בכל עת?

אך לדברינו מבואר שהפס’ “כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו” אינו עוסק במילוי בקשותיהם של ישראל, אלא בקרבת ה’ הבאה ע”י התפילה, שבכל עת יכולים להשיג קרבת ה’ על ידי תפילה.

עבודת התפילה הראויה

כשנתבונן בהנהגתו של משה רבינו נראה את מעלת התפילה ואת עבודת התפילה הראויה, שהרי אף שנגזר עליו (דברים כג,כז): “כי לא תעבור את הירדן הזה”, לא התייאש והתפלל ‘ואתחנן’ תפילות. ונענתה תפילתו, שנאמר “עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה”, ופירש”י: “וראה בעיניך – בקשת ממני ‘ואראה את הארץ הטובה’ אני מראה לך את כולה”. הרי שבכח התפילה לפעול גדולות ונצורות. ומצינו שכשהתפלל משה על ישראל בחטא העגל היה זה מתוך מסירות נפש, שנאמר (שמות לב,יא) “ויחל משה את פני ה’ אלקיו”, ובגמ’ (ברכות לב,א): “שמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם וכו’ רבי אליעזר הגדול אומר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו, אמר רבי אלעזר ‘אש של עצמות’. מאי אש של עצמות, אמר אביי ‘אשתא דגרמי’ [דלקת מוח]”. הרי שמשה התפלל במסירות נפש.

למדנו שאסור לאדם להתייאש מן הרחמים. עליו להרבות בכל כוחו בתפילות ובתחנונים על ישועתו, וכפי שמצינו בחזקיהו המלך שהודיעו ישעיהו הנביא (ישעיהו לח,א) “כה אמר ה’ צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה”, ובכ”ז נאמר (שם,ב-ג) “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה’ וכו’ ויבך חזקיהו בכי גדול”, ונענה כמש”כ (שם,ה): “הלך ואמרת אל חזקיהו וכו’ שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה”, וביארה הגמ’ שקודם אמר ישעיהו לחזקיהו “כבר נגזרה עליך גזירה, א”ל ‘בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'”.

תפילת רבים – מעלתה מרובה ביותר

בגמ’ (ברכות ח.) “אין הקב”ה מואס בתפלתן של רבים”, מבואר שאף שמעלת תפילת היחיד גדולה מאוד, אך מעלת תפילת הרבים נעלה יותר. וכן מצינו בחז”ל שאילו הייתה תפילת רבים שייכנס משה לארץ ישראל, הייתה מועילה. במדרש (דבר”ר יא,י) “אמר רבי יוחנן עשר מיתות כתובות עליו על משה וכו’ ועדיין לא נתחתם גזר דין הקשה עד שנגלה עליו בית דין הגדול, אמר לו גזירה היא מלפני שלא תעבור שנאמר (דברים ג,כז) ‘כי לא תעבור את הירדן’, ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים מיד קבל ממני, שנאמר (דברים ט,יד) ‘הרף ממני ואשמידם’ מה כתיב תמן (שמות לב,יד) ‘וינחם ה’ על הרעה’ [וכו’], אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני, וכיון שראה הקב”ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל”. מבואר שמשה רבינו חשב שתיענה בקשתו להיכנס לארץ ישראל כפי שנענתה בקשתו על ישראל בחטא העגל.

ומצינו בספרי (ואתחנן, פיסקא ל) שמשה רבינו עצמו ביאר לישראל את ההבדל בין בקשתו על עצמו לבקשתו על ישראל, עהפ”ס (דברים ג,כט): “ונשב בגיא מול בית פעור” – “אמר להם ראו כמה ביניכם לביני, שכמה תפילות וכמה בקשות וכמה תחנונים עשיתי ונגזרה עלי גזרה שלא אכנס לארץ, אבל אתם הכעסתם לפניו ארבעים שנה במדבר [וכו’] ולא עוד אלא שגדולים שבכם משתחוים לפעור, וימינו פשוטה לקבל שבים”.

אמנם לאחר מכן הוסיף ואמר: “עיניכם הרואות את אשר עשה ה’ בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה’ אלהיך מקרבך. ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום וכו’. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה’ אלהינו בכל קראנו אליו”, וביאר בספר העיקרים (מאמר ד פכ”א): “שמא תאמרו שאחר שתפלתי אינה נשמעת כבר אפשר גם כן שהיום או למחר תחטאו אתם ולא תהיה תפלתכם נשמעת וכו’. אל תחשבו שהכלל והפרט הן שוים בדבר זה, שאין הדבר כן, שאני עם רוב מעלתי לפי שאני יחיד לא נתקבלה תפלתי בעדי, ואתם עם היותכם עובדי עבודת אלילים ומשתחוים לפעור, ואין שנאוי לפני ה’ כעובד עבודה זרה, נתקבלה תפלתי בעדכם, שהרי כשנתפללתי עליכם בחטא העגל או בפעור נתקבלה תפלתי עליכם ומחל לכם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא נתקבלה תפלתי על עצמי”. הרי שביאר משה את אי קבלת תפילתו משום שהייתה זו תפילת יחיד, ואילו תפילתו על ישראל היה לה את מעלת הרבים.

אכן, אילו ישראל היו מתפללים תפילת רבים שייכנס משה לארץ היו נענים, וכדברי המדרש (דבר”ר ז,י): “אמר רבי שמואל בר יצחק כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן, אמר ליה אחד פדה ס’ רבוא בעגל, וס’ רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד”, הרי שמשה רבינו התלונן בפניהם שאילו היו מתפללים עבורו היו נענים.

יעזור הקב”ה שנדע לעמוד ולהתפלל לפניו כפי עיקר מעלת התפילה, בדרך תחנונים, כאדם שאין לו משלו כלום העומד לבקש על נפשו, ולזכות לדברי הכתוב (תהילים עג,כח): “ואני קרבת אלוהים לי טוב”.