דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

לעשות את יום השבת (ה, יא)
ביום השבת יש לאדם כוחות מיוחדים, להכיר ולהתקרב אל ה’, ולהרגיש ‘מעין עולם הבא’. כמש”כ האבן עזרא (בראשית ב,ג), ויברך אלקים את יום השביעי, שביום הזה יתחדש בנשמות כח ההכרה והשכל.

והספורנו כתב, שזהו ענין הנשמה יתירה, שבירכו שיהיה יותר מוכן משאר הימים בנפש יתרה לאור באור החיים.

אמנם כדי לזכות להרגיש את הדוגמא של עוה״ב, צריך ׳לעשות את יום השבת’. ואם תעבור השבת עיקרה באכילה שתיה ושינה, ורק מיעוטה בתורה ועבודת ה’, בזה לא יקבל דוגמא של עוה״ב, ולא יוכל להסתייע בזה למשול ביצרו. אלא רק אם יקיים את השבת בכל פרטיה, בקיום העשה של ״זכור את יום השבת״, זכרהו על היין בלילה, ובקידושא רבה בבוקר, ובשמירת העשה של ״שמור את יום השבת״, לידע היטב כל הלכותיה ולהיזהר בכל דקדוקיה. וכן יהא זהיר לכבד את השבת ולענגה כראוי, שהם שתי מצוות מדברי קבלה.

ויש להרבות בה בעסק התורה, כי התורה נקראת ׳מתנה’ – ״וממדבר מתנה״ (נדרים נה.), והיא היא מתנת העולם הבא, כמו שאומרים אנו בתפילה, ״ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכינו״. התורה היא עצמה חיי הנצח, ושם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והקב״ה מגלה להם סודות וטעמי התורה, שזהו התענוג האמיתי.

זהו תפקידו של כל בן תורה, ‘לעשות את יום השבת’ בכל פרטיה ודקדוקיה, ולהתחזק בה בתורה ובתפילה. ע״י הנשמה היתירה הנותנת כח הכרה ושכל לאור באור החיים. וע״י קיום השבת כהלכתה, לזוכרה ולשומרה, נזכה כולנו לקבל מן השבת את הדוגמא והטעם של ׳מעין עולם הבא’, ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה לימות המשיח ולחיי העולם הבא הקיים לעד ולנצח נצחים, אמן.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

בין הזמנים בישיבה
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה כאב את המציאות שיש בני ישיבה שהנהגתם מראה כאילו ניתנה הברירה בימי בין הזמנים לקחת חופשה מלימוד התורה הקדושה.

מתוך דאגה לשינוי התופעה התאמץ לסייע לישיבות בין הזמנים, ובפרט דאג לחיזוק הלימוד בישיבה עצמה, בה נשארים בביה”ז של חודש אב רבים מבני הישיבה, בני חו”ל. מרן יזם פעולות ומבצעים כדי לעודדם לשקוד על תלמודם.

הייתה תקופה בה הישיבה העמידה אוטובוסים, וכל בחור שלמד בישיבה בביה”ז בסדר א’ יכול היה לנסוע לים בשעות אחה”צ ללא תשלום

פעם אמרו לרבינו שאם הישיבה תתן בבין הזמנים ארוחות צהרים טובות במיוחד, יגרום הדבר שיותר בחורים ישארו ללמוד בין כתלי הישיבה. למרות שבאותה תקופה כבר החל מצבה הכלכלי של הישיבה להיות קשה, קיבל זאת מרן רה”י והנהיג שבימי ביה”ז יוגש אוכל משובח יותר מהרגיל,

העיקר שיתרבו ספסלי בית המדרש.

אחד הרבנים הביע פליאה באזני רבינו על גישה זו שלא היתה מקובלת בעבר בישיבות, לעודד לימוד על ידי “מבצעים”, בתשובה, סיפר לו מרן ששמע מהגאון רבי אליעזר פלצ’ינסקי זצ”ל, שכאשר בתו הגדולה הגיעה לגיל הלימודים שאל את החזו”א זצ”ל האם אפשר לשולחה ל”בית יעקב”, היות ולומדים שם בשפת “עברית”, וכידוע דעת המהרי”ל דיסקין הייתה שלא ללמוד בשפת העברית.

השיב לו החזו”א במשל על אותו גנרל ישיש שדרש מן החיילים בעת מלחמה להיערך באותו קו חזית היסטורי שניהל בו קרבות לפני שנים רבות והצליח, למרות שכיום החזית נמצאת במקום אחר. כך גם כאן, לפנים שימש ענין השפה העברית כקו חזית במלחמה מול הרוחות הזרות, אולם בזמנינו המערכה נטושה סביב עניינים אחרים, ואם ילמדו ביידיש עלולים ילדים רבים לעזוב וללכת ללמוד בבתי ספר מפוקפקים, ואדעתא דהכי לא גזרו. כך גם בענייננו, אמר מרן, נכון שזה לא היה מקובל, אולם כיום החזית השתנתה, וישנם בחורים שרק בדרך זו ילמדו בימי בין הזמנים, אם כן צריך לדבר איתם בשפתם.

בכל נפשך

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ואתחנן

‘אהבת ה

ואהבת את ה’ אלקיך. ע’  רמב”ם פ”ב מיסודה”ת ה”ב איך הדרך לאהבת ה’, בשעה שיתבונן בבריאה. וכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וע’ חוה”ל שער הבחינה פ”ב וההתבוננות בברואים והראיות שמביאים מכך על חכמת הבורא יתברך, חובה עלינו. וע”ש בחיוב לדעת החשבון להכיר חכמת ה’. וע”ש פ”ג דחכמה זה אין מבינים אלא אחרי שיתעמק בה כגון השתנות השנה בד’ תקופות. וע”ש פ”ד מתהלים ח’ י’ שאמר דוד ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, כי קאי על החכמה ופלא של יצירת האדם שהוא עולם קטן. וכ”כ רד”ק, והוסיף דלכן אמר ב’ פעמים פסוק זה. וע”ש פ”ה מתהלים קל”ט י”ד אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך וכו’ אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ וכו’. וע”ש בהערה בשם רד”ק ומצודות שמחכמת הגוף מבין על הכל, נפלאים מעשיך. וע”ש עוד שה’ משגיח על כל אבר.

ומצד שני, כתב הרמב”ם בעצמו בספר המצוות מ”ע ג’ שבא לזה ע”י התורה, (ולכא’ מקורו בספרי דדרש כן מדכתיב אח”כ והיו הדברים האלה על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומדבק בדרכיו), וע”ש בספהמ”צ שכתב שנחשוב במצותיו ומאמריו ופעולותיו, והביא מספרי שבא לכך ע”י והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ולכא’ סותר מה שכתב בהל’ יסודה”ת הנ”ל.

וכפשוטו יש בזה שני דרכים. ובזה פירשו בהגדה של פסח, ברוך המקום וכו’ ברוך שנתן תורה וכו’ כי אפשר להכיר את ה’ ע”י שני דרכים, כנ”ל. וע’  אבות פ”ג מ”ז המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זו, וע”ש מעם לועז שפי’ דחושב שע”י הבריאה יבא להכרת ה’, ובאמת מפסיק ממשנתו והרי ע”י ת”ת יבין יותר ויותר, וכעין הרמב”ם הנ”ל. וע”ש ברע”ב אף שאומר ברוך שככה לו בעולמו, ומשמע כנ”ל.

ובזה פירשו דשני ברכות לפני ק”ש ואהבת ה’, הם יוצר המאורות ואהבה רבה, כי הם ב’ דרכים, או צריך שניהם, להגיע לאהבת ה’. וע’ חזו”י טהרות בהקדמה, וכן קובץ מאמרים שלו וכן ס”ז וכן עה”ת, שפי’ בקרא, מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה’, עדותיך נאמנו מאד, כי העדות אומרים יותר חזק את מאמר המים, אדיר במרום ה’.

וע’ דרשת הרמב”ן תורת ה’ תמימה, בריש דבריו, שאמר דוד, השמים מספרים כבוד קל וכו’ וזה דרך אחד להכיר ה’, ויותר מזה הוא בדרך של, תורת ה’ תמימה וכו’. וכעי”ז בכד הקמח ערך תורה (אלא ששם כתב שיש לו מעלות יותר). וכעי”ז באבן עזרא בתהלים, והוא נכבד יותר ונאמן יותר וא”צ עדות אחר עמו. (וע’ הליכות שלמה שבועות עמ’ שע”ו דמה”ט מזמור זה הוא שיר של יום לשבועות לפי הגר”א).

ובזה פירשו שאמרו בט”ו אב, דלא מוסיף יסף וכו’ אחר ט”ו אב, דאז צריך להוסיף בת”ת, והטעם כי אז כבר קצר היום, ולכן הפסיקו לכרות עצים, וכיון שיש פחות שמש לכן הדרך להכיר ה’ ע”י ת”ת).

אבל פי’ אחר בדעת הרמב”ם ידוע מה שכתב פרקי אמונה מהגר”מ גיפטר זצ”ל בשם הגאון ר’ מרדכי פוגרומנסקי זצ”ל דע”י התורה מבין במעשי בראשית ובחכמה הגדולה הטמונה במעשי ידיו של ה’. ואכמ”ל.

לקראת בין הזמנים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) עומדים אנו לפני בין הזמנים, יש מערערים על מושג זה, וכי יתכן לסגור ישיבה למשך שלשה שבועות. וכבר התריע המהר”ל בס’ דרוש על התורה עמ’ מ”ו, על ימי בין הזמנים “אם הראשונים הנהיגו היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע, אך עתה אין הדבר כן, כ”א להסרת התורה לקיים אם תעזבני יום יומיים אעזבך, [רש”י דברים י”א י”ג], וע”י ביטול זה מרגילים עצמן לשחוק וקלות ראש וזולתן מדברים המגונים”.

אך הנסיון בזמנינו מוכיח כי “ביטולה זהו קיומה”. ואמנם צדקו דבר מהר”ל בזמנו, ע”פ דרגת לומדי התורה אז. בתקופתו היתה הדרך להגביר היצר הטוב על יצה”ר, כמש”כ מהר”ל שם “אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני האלקים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל כנאמר (משלי ח’) לשקוד על דלתותי יום יום”. לפי דרגותינו היום, הדברים הם להיפך, בין הזמנים נדרש מאד כדי להגביר חיל ולהוסיף כח ללימוד של כל השנה,  [ואכן בישיבות שאינן נוהגות ביה”ז יש בהם שגם שלשה שבועות אלו לקויים הם, והאלול יש בו רפיון גדול], והכלל שלימדונו רבותינו הוא  כי יש לאדם להכיר את היצה”ר שלו, ולהגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שלו, ואין תועלת להגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שהיה קיים לפני דורות, ובאותם מהלכים שהיו מועילים אז, כיון שהיצה”ר שבימינו פועל באופן לגמרי, וצריך להלחם בו עם הכלים המועילים נגדו, [וכפי המשל הידוע בשם החזו”א, שהגנרל הותיק שבא להלחם במלחמה השניה באותם הכלים ובאותם הדרכים שנלחם בהם במלחמה הקודמת וניצח בה, ודאי ינוצח].

בזמנינו ולפי כוחותינו, כוחות הגוף וכחות הנפש שלנו, ימי בין הזמנים נצרכים מאד, ויש בהם כדי לחזק את לימוד התורה של כל ימות השנה.

ב) אך כ”ז לא בכל ענין, אלא הדבר תלוי באופן ההנהגה בימי בין הזמנים. אפשר לערוך בין הזמנים בשני אופנים, יכול הוא חלילה להיות ימי רפיון בתורה וביר”ש, אם תעזבני יום יומיים אעזבך [רש”י דברים י”א י”ג], ויכול הוא להיות הכנה לחיזוק של אלול, וההבדל הוא בכוונה ובאופן ההנהגה של ימי בי הזמנים.

אמרו חז”ל (יומא עו א) לחם אבירים אכל איש, זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, ופירש”י שהמתין משה ליהושע ארבעים יום לירידתו מהר סיני, ואז ירד לו מן ושמעתי מאאמו”ר זצ”ל שביאר למה היה לו ליהושע להמתין לרגלי ההר למה לא המתין לו במחנה, וביאר אאמו”ר כי כל זה כדי שלא להפסיד את משה אפילו שעה מועטת כדי הליכתו מן ההר אל המחנה, ושאל וכי היה צריך כל כך הרבה מן, וביאר שברגע שפרש מן הכלל לא קיבל בזכות הכלל, והיה צריך זכות עצמית וזהו ירד לו מן כנגד כל ישראל, והדגיש אאמו”ר כי יהושע הרי לא ידע שירד לו שם מן, אלא עשה במסירות נפש ובלבד לקיים לא ימוש מתוך האוהל שעה אחת, ע”כ דבריו, (ועי’ שיחות מוסר מאמר נ”ב).

ועדיין צריך ביאור כי למה לו להמתין לו כל מ’ יום, והרי ידע שמשה עתיד לשהות בהר מ’ יום (עי’ רש”י על הפסוק כי בושש משה), א”כ היה יכול לחזור למחנה ולקראת סוף מ’ יום ללכת לשם, לקבל פני משה. והביאור הוא, ביהושע נאמר לא ימוש מתוך האוהל, אין זאת מעלה בעלמא אלא זאת היתה הגדרת מהותו, איך אפשר לקיים “לא ימוש מתוך האוהל”, כשהאוהל איננו. משה עלה למרום, אם יהושע יישאר במחנה יוצא הוא מתוך האוהל, ורק אם הוא יושב מחוץ למחנה ומצפה למשה אימתי יבוא, עומד הוא כאילו ב”פה פעור” ממתין למשה, אזי מתקיים לא ימיש מתוך האוהל גם כשהאוהל איננו.

בבחינה כזו הנהגת ביה”ז, אם הרגשה של חופש, של הפסקה, אזי היא עזיבת התורה וח”ו “יומיים אעזבך”. אם בבחינת “יושב ומצפה”, אין זה עזיבת התורה.

והנה איתא בירושלמי סוף ברכות, אם תעזבני יום יומיים אעזבך, משל לשנים שיצאו אחד מטבריה ואחד מצפורי, ופגעו זה בזה, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקים זה מזה שני מילים, ואפשר שבדוקא נקטו האופן הזה שכל אחד הולך לצד אחר, ונמצא שהוא מפנה את גבו לחברו, וזה אמנם בבחינת “עזיבה”, אבל הוא הולך לאחוריו ופניו לחבירו, אין זו “עזיבה”, ואז אף דהוא מתרחק מחבירו, אין חבירו מתרחק ממנו.

והדברים מפורשים בירושלמי שם, משל לאשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש, כ”ז שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג דעתו ממנה היא הולכת ונישאת לאחר, [ור”ל שכבר אין מועיל לו מה שיחזור ויתן דעתו עליה, ואף מי שעוזב את התורה, התורה עוזבתו, וקשה מאד להחזירה אליו],  הרי להדיא כאמור, שהעזיבה היא “הפלגת הדעת ממנה”, וכ”ז שהוא יושב ומצפה לה, אע”ג דהוא רחוק ממנה  אף היא ממתנת לו, והן הן דברינו, אם הוא בבחינת “יושב ומצפה” לזמן האלול, אין זו עזיבת התורה, והתורה “ממתנת” לו עד שיגיע זמן ההתחזקות באלול.

ומצינו כה”ג ביבמות ל”ד ב’ כל ששהתה אחר בעלה י’ שנים שוב אינה מתעברת, ואמרו שם באשת רבא, ששהתה י’ שנים לאחר מיתת רמב”ח ואעפ”כ נתעברה “אנא דעתאי עלך הואי”, הרי שאם דעתה להנשא אין זה הפסק. על הנאמר יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, שמעתי מבארים ההבדל בין סוס לחמור, סוס כשנח מורידים ממנו את האוכף והוא מתרוצץ להנאתו, משא”כ חמור “רובץ בין המשפתים” עם העול שעל גביו, אינו זורק את העול גם בזמן מנוחתו.

ג) אך יותר מזה תלוי בכוונה ובמטרה, שתהא לשם עליה באלול, וזהו “בכל דרכיך דעהו”, וכמו ששנינו (אבות פ”ב מי”ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

ובאמת שזה צריך להיות כל מהלך האדם בכל דבר וכמש”כ הרמב”ם פ”ג דעות ה”ב, צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולו לידע את השי”ת בלבד, ויהא שבתו וקומו ודבורו הכל לאמת זה הדבר, כיצד כשישים ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם וכו’, ושם ה”ג המנהיג עצמו על פי הרפואה וכו’ ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה’, שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה, או אחד מאיבריו כואב וכו’, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה’ תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה’, ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:

ונראה ממש”כ הרמב”ם “נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא”, דאין השינה וכו’ הכשר לעבודת ה’ אלא שהיא עצמה עבודת ה’, ועי’ במאירי בפתיחה.

והאריך בזה הרמב”ם בח’ פרקים פ”ה וז”ל: צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתייתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא, ועל זה ההיקש לא תהיה אז כוונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות, אבל יכון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן – שיהיה בלתי ערב – יהיה, או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאוותו למאכל – יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאווה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה – יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבניינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכוונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכוונה בבריאות גופו לקנות חכמה, וכן כשיתעסק לקנות ממון, תהיה תכלית כוונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו:

ועי’ בדרך ה’ ח”א פ”ד אות ג’ ואילך, ושם אות ז’ שזו ג”כ בצרכי הגוף אם הם נעשים לצורך עבודת בוראו, הנה בהם עצמם קונה השלימות כדרך שקונה במעשה המצוות כולן, כי גם זה מצוה עלינו לשמור את גופנו בהכנה הגונה שנוכל לעבוד בו את בוראנו וכו’.

ובפלא יועץ אות ט’ טיול כ’ כי גם זה יצר הוא באנוש וכו’ וקצת מצוה לטייל יש כגון שהוא חולה בחולי המרה השחורה, או שהוא עצוב ולבו אטום, יוכל לטייל פעם ביובל, עם ב’ או ג’ אנשים וכו’ כפי שיהא לבו רחב ,ומיד יקרא בתורה, יוכל להבין ולהשתדל ולעבוד את בוראו עבודה שלימה בהיותו בריא וכו’.

ד) ואם זה הוא בכל צרכי הגוף, על אחת כו”כ בימי בין הזמנים אשר יש כאן ביטול תורה, ורק שזהו קיומה, וצריך לעשות הכל בכוונה להתחזק בימי האלול הבאים עלינו לטובה.

והנה ב’ מצות בת”ת, לימוד התורה, הנלמד ממה שנאמר והגית וגו’, וידיעת התורה, ונלמד ממה שנאמר ושננתם וגו’. לימוד התורה, להיות עסוק בתורת ה’ ואפילו בפסוק אחד. ידיעת התורה, לדעת תורת ה’, מהות ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד (קדושין ל’ א’)  ויש לדון כשיש סתירה ביניהם, מה קודם, וראיתי באור ישראל סי’ כ”ז, כי לצורך ידיעת התורה ויכולת הלימוד, הותר ביטול הזמן, כגון לילך מעיר לעיר לחפש אחר רב גדול, לקבל ממנו דרכי העיון והלימוד, וכן לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין, אשר כל זה לא היה ענין למצוות לימוד התורה, יעו”ש והיינו שידיעת התורה [בשני המובנים הנ”ל] דוחה מצות לימוד התורה.

נמצא שאם נצרך ימי ביה”ז כדי להוסיף כח העיון ולהגיע ליותר ידיעת התורה, הרי נדחה לימוד התורה, וכמש”כ הגרי”ס, שמותר לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, כדי שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין.

ה) גם הדבר תלוי באופן הנהגת ביה”ז. שכן אף אם עושים הכל בכוונה ראויה, יש כאן נזק גדול של הפסק בעבודת האדם, וכמו שביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר מאמר ס”ט,  בא וראה כיצד נהג רבי עקיבא בשובו לביתו לאחר י”ב שנה שלמד תורה לפני ר’ אליעזר ור’ יהושע, “שמע מאחורי ביתו דקאמר לה חד רשע לדביתהו וכו’, אמרה לי’ אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא, אמר ר’ עקיבא הואיל ויהבה לי רשות איהדר לאחורי, הדר אזל הוה תרתי סרי שנין אחרנייתא”. (נדרים נ א’). וקשין הדברים להולמם, לאחר פרידה של י”ב שנה מאשתו שעזבה חיי עושר והלכה אחריו בעוני ובמצוקה, למה לא נכנס לרגע קט לשמח את לבה, והרי כבר נודע לו שלא תעכבנו מלחזור לתורתו עוד י”ב שנה, ואיה הכרת הטוב. (כפי שאמר ר”ע אח”כ “שלי ושלכם שלה הוא”). אלא על כרחין אנו צריכים לומר, כי ידוע ידע ר’ עקיבא את הסכנה הכרוכה בכניסה הביתה, ואפי’ יכנס לרגע אחד בלבד, מי יודע אם יוכל להמשיך באותה מדה שהיתה בו כל י”ב שנה, כי הפסק כל דהו גורם לירידה. וידוע מה שביאר אאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר מאמר צ’) בטעם שלא נכנס ר”ע לביתו, כי אינו דומה דבר שלם לשני חצאים של אותו דבר, ואף שכ”ד שנה הם י”ב ועוד י”ב, מ”מ כ”ד שנה הם מציאות אחרת לגמרי, ואין ב’ פעמים י”ב שוים לכ”ד, ומה שזכה ר”ע ע”י כ”ד שנה, לא היה זוכה ע”י י”ב ועוד י”ב, ולפיכך אם היה נכנס את לשעה מועטת, לא היה זה כ”ד שנה, אלא י”ב ועוד י”ב.

וכה המשילו למי שמחמם כלי עם מים וקודם שרתחו המים הורידו מעל האש, ושוב עשה כן למחר, ובימים שאח”כ שאעפ”כ שהשקיע כל כך הרבה כח וחום, לא עשה ולא כלום, בגלל ההפסקות שבאמצע.

ויש למצוא לזה דרכים. ע”י קביעת עיתים לתורה בזמן זה, שזה אמור שלא יהא הפסק (ומלבד שבאמת אין היתר של ביטול תורה יותר מהזמן הנצרך), וכבר קבעו רבותינו ראשי הישיבות שכ”א ישתדל לפחות ללמוד ארבעה שעות ביום.

וכן כדאי מאד שיהא עסוק בתורה גם בשאר הזמן לדבר בלימוד וכו’, וע”ז אינו בבחינת עוזב התורה, אם תעזבני יום וכו’ [רש”י דברים י”א י”ג], כל שדעתו ע”ז אין זו עזיבה.

ועי”ז יהא בין הזמנים בבחינת הכנה לימי האלול.