דברי רבותינו
ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה, כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו (ט,יט)
לפני כל המכות ציוה הקב”ה את משה שיתרה בפרעה, ובמכת ברד, ששקולה כנגד כל המגפות, הוסיף הקב”ה עצה טובה למצרים שיכניסו את הבהמות הביתה כדי שלא יפגעו. משום שאין מידת הקב”ה כמידת בשר ודם שמביא את מכתו בפתע פתאום בלי שירגיש ויתכונן הנפגע. אצל הקב”ה העונש מחושב במדויק כדי שלא יפגע שום דבר נוסף, והגזרה במכת ברד הייתה רק על היבול ולא על הבהמות.
כמו כן דרשו חז”ל על הפס’ “טוב וישר ה’ על כן יורה אנשים בדרך”, שגם כלפי הרשעים הגדולים מדקדק הקב”ה בעונשם שלא יעבור את המידה המדוייקת.
בדרך זו מראה הקב”ה את גבורותיו, עד שאפי’ הרשעים שאינם עושים את רצונו נאלצים להודות בצדקתו, כמש”כ “ברוב עוזך יכחשו לך”. ואפי’ פרעה, כשראה עד כמה מדקדק הקב”ה במתן העונש נאלץ להודות ואמר “ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים”, ואע”פ שבפועל הכרה זו בכחש היא אצלו שהרי לא שינתה היא דבר ממעשיו הרעים, בכ”ז קיבל שכר על עצם אמירתו שנאמר “לא תתאב מצרי” ו”דור שלישי יבא להם בקהל ה'”, כי עצם האמירה “ה’ הצדיק” מגיע עליה שכר.
ועלינו ללמוד מכך, אם על הגויים הרשעים חס הקב”ה עד כדי כך, על אחת כמה וכמה לצדיקים מישראל שמידה טובה מרובה.
מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה
דברי הימים
בזכות האחדות
שנת תש”א. שלטונות יפן החליטו להצטרף למלחמה העולמית. אלפי פליטים יהודים נתיני “מדינות אוייב” השוהים בקובה שביפן נחשבים כ”מסוכנים” ליפן והשלטונות מנסים כל דרך להצר את צעדיהם.
עקב כך גובר זרם הבקשות להגירה ל”מדינות החופש”, אולם כל מדינות אלו נועלות את שעריהן. רק אחד מכל עשרה מבקשים מקבל אשרת כניסה למדינה אחרת.
גם מעטים מבני הישיבה קיבלו “אשרה אל החופש”. שני אחים קיבלו אשרה לארה”ב, 41 בחורים זכו באשרה לקנדה ועוד מספר בחורים זכו באשרה לפרגוואי שבדרום אמריקה. אולם, רוב תלמידי הישיבה נאלצו להשאר כגוף אחד בישיבה ביפן.
משהתברר הדבר ל”זוכי האשרות”, בחרו כולם פה אחד שלא לעזוב את הישיבה. הרצון להשאר בתוך “משפחת מיר” ספונים באהלה של תורה גרם להם לבחור בהמשך את חיי הסבל והנדודים לעבר הלא נודע, תחת האפשרות להגיע לחוף מבטחים בארצות החופש.
באופן דומה נהגו “אבות המשפחה” רבני הישיבה. מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל עוד קודם לכן, בעת ששהתה הישיבה בקידאן שבליטא. המשגיח זצ”ל דחה מיד את האפשרות הזו ובחר להישאר עם בניו תלמידי הישיבה בשנות נדודיהם.
כך נהג גם מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה שקיבל אשרה לארה”ב, וראשי ועד ההצלה דחקו בו להצטרף אליהם למאמצים לקבל אשרות עבור כל בני הישיבה, ואף הקונסול האמריקאי עצמו פנה אליו בבקשה לנצל את האשרה עבורו ועבור בני משפחתו. אולם מרן זצ”ל סירב ובחר לעבור את מסע הסבל והנדודים עם בניו-תלמידיו.
בשבילי הלכה
Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita
וארא
תפלה במקום שיפסיקוהו עוברי דרכים
כתיב כצאתי את העיר אפרוש את כפי, וע’ רש”י כי העיר מלא גילולים, וצ”ב א”כ מ”ש דוקא במכת ברד. ותי’ בח”ס דבאמת קשה דהרי מוטב להתפלל במקום גלולים יותר מבשדה שמא יפסיקוהו עוברי דרכים כמ”ש התרוה”ד (או”ח סוס”י צ”ד ברמ”א וע”ש במ”ב סק”ל), אלא משום ברד לא היו עוברי דרכים, ולכן דוקא בברד.
ויש להוסיף על דברי הח”ס דהרי התרוה”ד שהוא מקור הדין הביא ראיה להחמיר לכתחלה ממרע”ה, ותיקשי דהרי הוא עצמו מתיר אם יש חשש עוברי דרכים, ועכצ”ל כמ”ש הח”ס דשאני מרע”ה שלא היה חשש עוברי דרכים.
וע”ש ברמ”א סוס”י צ”ד (לגירסת המ”ב) אם יכול להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, יסתלק שם ולא יתפלל במלון של עכו”ם, אבל אם א”א לו להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו יתפלל במלון באיזה קרן זוית שלא יבלבלוהו בני הבית.
ופי’ שם במ”ב בשם התרוה”ד דלכתחלה לא יתפלל במלון של עכו”ם שבודאי יש בו גילולים ותועבות ואין להכניס לשם דבר שבקדושה שהרי מרע”ה אמר כצאתי את העיר וכו’ ולא רצה להתפלל במצרים לפי שהיתה מלאה גילולים, אבל בדיעבד מותר שהרי כל תפלתינו בעיירות מלאות גילולים. (ונראה כוונתו דכל תפלתינו בעיירות מלאות גילולים מהך טעמא גופא שלא יפסיקוהו עוברי דרכים).
והנה בתרוה”ד משמע דלכתחלה היה ראוי שלא להתפלל אפילו בעיר שיש בה גילולים, וראייתו ממשה דלא נכנס לבהכ”נ להתפלל, ואין האיסור דוקא בחדר או במקום שרואה הגילולים.
אמנם בשו”ת משיב דבר ח”א סוס”י י’ (וברכת הנצי”ב על המכילתא) כתב דאף שהעיר מלא גילולים מ”מ בביהכ”נ אפשר להתפלל ואף שרואים את הגילולים מותר כיון שהיא רשות אחרת ע”ש שפסק כן הלכה למעשה, אבל בברד מאיזה טעם הוצרך אפרוש כפי לשמים, והיינו בחוץ, ולכן א”א ברחוב במצרים אלא מחוץ לעיר. ולכא’ דבריו דלא כתרוה”ד דמשמע דבכל העיר אין להתפלל.
ובעיקר קו’ הח”ס ע”ש משיב דבר שכתב דאף שהעיר מלא גילולים מ”מ בביהכ”נ אפשר להתפלל, אבל בברד מאיזה טעם הוצרך אפרוש כפי לשמים, והיינו בחוץ, ולכן א”א ברחוב במצרים אלא מחוץ לעיר.
וק’ על הנצי”ב מרש”י פ’ בא י”ב א’ וז”ל בארץ מצרים חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת”ל כצאתי את העיר וגו’ ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מלאה גלולים דבר חמור כזה לא כ”ש עכ”ל. ואולי לפי הח”ס לא קשה דרק בתפילה יש חשש שיפסיקוהו חוץ לעיר משא”כ כשה’ מדבר אליו. אבל על הנצי”ב קשה. (שו”ר כ”ס בשם הח”ס שהק’ על שאר פירושים מרש”י הנ”ל, ולכן פי’ כפירושו הנ”ל).
זהירות מכחו של הרע
Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l
פרשיות אלו של יציאת מצרים יש בהם כמה הארות שמהם נוכל ללמוד דעה להבין כמה גדול כוחו של הרע.
איתא בגמ׳ (סנהדרין, קיא.) ״א״ל הקב״ה למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי לאברהם יצחק ויעקב בא-ל שד-י ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך וכו’, ואתה אמרת לי מה שמך בתחילה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך״.
מבואר בדברי חז״ל אלו, שהיתה טענה כביכול על משרע״ה על מה שאמר למה הרעות. וראה במדרש (שמות רבה, וארא ו, א) ״ועל דבר זה ביקשה מדת הדין לפגוע במשה, ולפי שנסתכל הקב״ה שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים״.
ועוד שם במדרש, הה״ד (קהלת, ב, יב) ״ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו״, ״הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד, ששלמה עמד והחכים על גזירתו של הקב״ה ואמר: למה אמר הקב״ה לא ירבה לו נשים, בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור וכו’, ולכך אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעמי שאני יודע דעת התורה, אותו הדעת של הוללות וסכלות היו, למה כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו”,ועיי״ש.
ונוראות להתבונן, שלמה המלך ע״ה שהיה החכם מכל האדם נכשל בדבר, עד שהגדיר זאת בעצמו כסכלות והוללות כיון שבא אחר גזירת המלך. ועיי״ש עוד: ״וכן במשה, לפי שכבר הודיע הקב״ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב״ה וכו’, וע״ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו וכו’״. חזינן מהכא עד היכן מגיע כח הרע, שיתכן ואף משרע״ה, אדון כל הנביאים, יוכל ליפול ולהיכשל ח״ו בענין של הוללות וסכלות.
הסיבה והגורם לענין זה מבוארים אף הם בדברי חז״ל שם במדרש, ואף בזה נראה נפלאות, הה״ד (קהלת ז, ז) ״כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה״, ״אר״י בר סימון זה משה, עושק שעשקו אותו דתן ואבירם יהולל חכם עירבבו אותו וכו’, אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו ירא ד’ עליכם וישפוט, ואף הוא מקפיד ואומר ומאז באתי אל פרעה וכו’״. ומבואר שיתכן ואף על משה רע״ה השפיעו וערבבו את דעתו דבריהם הרעים של דתן ואבירם, ועשו עליו רושם עד שאמר ״למה הריעות״, ונענש משה על זה. ונפלא לראות כמה חמורה ורבה העבודה המוטלת עלינו, שיתכן ואף הגדולים ביותר יכשלו ויושפעו מדברי אחרים, [ובודאי שהיה פה מעורב אף ענין גודל אהבת משרע״ה לישראל, וכמבואר שם בלשון חז״ל ״ולפי שנסתכל הקב״ה שבשביל צער ישראל דבר כן״, אבל מ״מ הא מפורש שהיתה פה טענה ותביעה על משרע״ה], א״כ מה נענה אנן יתמי דיתמי, חלושים בדעת ובבינה, הלא ודאי שקרובים אנו לסכנת הכשלון בחטא, ואין לנו לסמוך על דעתנו והבנתנו, ובודאי שחייבים אנו בזהירות מתמדת ובבדיקה קפדנית על כל צעד וצעד ממעשינו שלא נכשל וניפול בידי הרע.
ובאמת שענין זה של גודל קרבת האדם לרע מגלה לנו תורה בראשית הבריאה.
חוה אמנו ע״ה, יצירת כפיו של הקב״ה, נכשלה בחטא ונתפתתה לדברי הנחש הערום שהוא היצר הרע, בדברים פשוטים שדומה שאף תינוק בבית הספר יכול לדחותם ולהבין שאין זה אלא דברי הבל, שאמר לה הנחש “כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלוקים”, וראה בחז״ל (רש״י, בראשית, ג, ה) שאמר לה מן העץ הזה אכל וברא את העולם, וביותר יש להתעורר מחטא אדם הראשון, שעל אף כל גדלותו של אדה״ר שהיה דומה כגלגל של חמה (תנחומא, אחרי, ב), ואיתא בחז״ל (בראשית רבה ח, י) שבעת בריאת אדם הראשון טעו מלאכים וביקשו לומר לפניו שירה, מ״מ נכשל בענין של ״שמעת לקול אשתך״, והלא טענה זו של שמעת בקול אשתך היא טענה אף לאנשים קטנים כמונו, עאכו״כ גבי אדם הראשון, חזינן שניתן באדם כח נוסף של התפתות מדברי האשה, ואף לאדה״ר היה קשה לנצח ולגבור על הכח הנזכר.
וכן יש לראות גבי חטא העגל, שעמדו ישראל במדריגה עליונה כ״כ, שהרי בקריעת ים סוף נאמר ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה הנבואה״ (רש״י שמות, טו, ב), עאכו״כ לאחר מעמד הר סיני, שנתעלו יותר עד שפסקה מהם זוהמתו של נחש והגיעו למדריגת אדם הראשון קודם החטא, ומ״מ נכשלו בעגל.
ויסוד החטא בעגל היה כדמפורש בכתוב ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא״ (שמות לג, ה), והיינו שלמרות כל גדלותם לא נאבדה מאתם המידה הרעה של קשיות עורף, ואף שפנים בפנים דיבר ד׳ אתם, מ״מ המידה לא נעלמה, ומדה זו כוחה רב כ״כ עד שהחטיאה את דור המדבר והביאה אותם שנית לזוהמתו של נחש.
ומעתה פשוט כמה קרובים אנו לרע, ואילו אנו איננו יודעים זאת כלל וסבורים אנו שכל מעשינו כשרים וישרים. וראה ברמב״ן (דברים, ואתחנן ד, ט) שכתב שמעמד הר סיני ביטל כל הספיקות באמונה, ולאחר כ״ז אמר הקב״ה עתה נראה אם תעבדו את ד׳, והיינו אף לאחר בירור כל הספיקות יתכן ויכשל בחטא, כי כח הרע גדול מאוד, ותמיד עומד בסכנה תמידית, וכדחזינן שמשרע״ה נכשל עבור שמיעת דברי דתן ואבירם, עאכו״כ אנו חייבים להיזהר מאוד שלא לשמוע דברי חטא וכפירה, שבודאי מסוגלים להשפיע עלינו ולהורידנו עד לחטא ממש, וכ״ז נכלל במה שנתבאר בדברי החוה״ל ״למדו הרע תחילה להבדל ממנו״.
Parsha Preview
Cohen, Harav Hagaon Binyamin Shlita
The Path to Unburdening Yourself
Parashas Va’eira
Harav Hagaon Binyamin Cohen shlita
At the beginning of the parashah, Hakadosh Baruch Hu instructs Moshe Rabbeinu to go to Klal Yisrael and tell them: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי. Moshe told this to Klal Yisrael, but they didn’t listen, as the Torah continues: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. Then, the Torah says, Hakadosh Baruch Hu told Moshe Rabbeinu to go to Pharaoh and tell him to send Klal Yisrael out of Mitzrayim, and Moshe Rabbeinu answered, “I just spoke to Klal Yisrael and they didn’t listen to me, so how will Pharaoh listen: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם? Rashi comments that this is one of the ten instances of kal v’chomer that appear in the Torah: If Klal Yisrael — the kal — won’t listen to me, then certainly Pharaoh will not listen to me!
The Sifsei Chachamim cites the well-known question of the Re’em, R’ Eliyahu Mizrachi, who points out the logical problem with this kal v’chomer: The passuk tells us clearly why Klal Yisrael did not listen to Moshe Rabbeinu — it was because they suffered from kotzer ruach and avodah kashah. Regarding kotzer ruach, Rashi explains:כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. A person who is suffering is typically short of breath, which renders him unable to listen to dvar Hashem. But Pharaoh was a king — he had no difficulties, and therefore no reason not to listen to Moshe Rabbeinu.
There was a very specific reason, then, why Klal Yisrael didn’t listen to Moshe Rabbeinu, but Pharaoh had no reason not to listen to him. So where’s the kal v’chomer?
The Mizrachi answers that when Moshe Rabbeinu conveyed to Klal Yisrael the nevuah of: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי, he didn’t realize that they didn’t listen to him because they were suffering from shortness of breath and hard labor. Therefore, according to Moshe Rabbeinu’s understanding, there was a perfectly logical kal v’chomer — if Klal Yisrael didn’t listen, then certainly Pharaoh won’t — but in reality there was no kal v’chomer.
When There’s Room in the Heart…
The baalei mussar suggest a different approach. When the Torah says: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, it doesn’t mean that they didn’t hear Moshe. They weren’t deaf; they heard his words. “They didn’t hear” means, as the Sforno says, that they didn’t incline their hearts to contemplate and believe dvar Hashem. Because they suffered from shortness of breath and hard labor, and led difficult, painful lives, they lacked the motivation to look into the matter and internalize the dvar Hashem. In this vein, the Mesilas Yesharim states (ch. 2) that Pharaoh’s strategy was to keep Klal Yisrael so busy working that they wouldn’t be able to plot how to overthrow him, as he said: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. In other words, a person who’s very busy and overwhelmed lacks the desire and the ability to think and strategize.
This is why Klal Yisrael weren’t able to listen to Moshe Rabbeinu. But there’s another reason why a person might not be able to contemplate or listen to the dvar Hashem, and that’s if he’s immersed in fulfilling his own desires and sidetracked by conceit and other bad middos. Accordingly, explain the baalei mussar, the kal v’chomer is that if Klal Yisrael were unable to internalize the dvar Hashem because of their hard labor, then certainly Pharaoh, who is immersed in his own taavah and gaavah, would not have the ability or the desire to heed the dvar Hashem.
What emerges, then, is that when a person doesn’t listen to and doesn’t believe in dvar Hashem, it’s not because logically he doesn’t accept it — it’s because he doesn’t have the will and the desire to look into it and believe it.
Twice a day, in Krias Shema, we remind ourselves of the Torah’s warning not to stray after our hearts: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. Chazal expound the words וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם as a reference to מינות, apikorsus. Yet we know that apikorsus is not in the heart, it’s in the mind! So why doesn’t the Torah caution us not to stray after our minds? The answer is that the heart doesn’t allow the person to contemplate, to believe, to understand. Indeed, we see that although Pharaoh witnessed all the makkos and the tremendous nissim that Hashem performed before his eyes, he was unaffected by them — because if the heart is not there, the person can’t understand dvar Hashem.
At the end of the parashah, regarding Makkas Barad, the Torah says that those who had yiras Shomayim brought their animals inside and those who didn’t care to listen to the dvar Hashem left their animals out in the field: הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה’ וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. The Targum Yonasan ben Uziel says that הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’ is a reference to Iyov, who brought in his animals, and וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ is a reference to Bilam Harasha. Bilam, we know, merited nevuah, and the Rambam says that in order to merit nevuah a person must first achieve all the levels of chochmah. Bilam must have been a very smart man, then. So didn’t he realize, after experiencing seven makkos already, that he was going to lose all his animals? Such a smart man should have realized such a thing.
The answer is found in the words: וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ — he was missing the lev, the ratzon. Without the heart, without the desire to contemplate and believe, a person won’t be able to accept the dvar Hashem. Only someone who has yiras Shomayim — הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’ — and is prepared to submit himself to listen to Hashem, is able to accept Hashem’s word, and only those people brought in their animals.
Torah Creates Headspace
Is there an eitzah for a person who finds himself in a situation of kotzer ruach — overwhelmed, burdened with life?
The Ohr Hachaim Hakadosh in this week’s parashah gives us the eitzah. He writes: אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם. The reason a person reaches a situation of kotzer ruach is because he’s not mekabel Torah. Had they been bnei Torah, they would have been able to contemplate, understand, and accept the dvar Hashem, because the Torah broadens a person’s heart, even if he’s short of breath and overwhelmed and doesn’t have the ability to accept more in his life. Torah gives a person much more headspace, enabling him to choose good and preventing the yetzer hara from dominating him; he’s able to recognize what’s the right thing to do and to work on doing it, without becoming overwhelmed. Indeed, the Mishnah (Avos 6:2) teaches: שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה — as soon as a person learns Torah he becomes a free man.
People who feel overwhelmed and stressed with their daily schedule should try to add another shiur, or a chavrusa, to their schedule and incorporate more limud haTorah. Those who do this see the tremendous power of Torah to remove the kotzer ruach and eliminate stress, because the Torah affords a person harchavas hadaas, helping him to become a better oveid Hashem and a better ben Torah.
We should all be zocheh to grow and continue in our avodas Hashem and limud haTorah.
Gut Shabbos.