Parshas Toldos 5780

BereishisToldos

↓ Download PDF

דברי רבותינו

דברי הימים

בשבילי הלכה

ותבחר לשון ערומים - "ודעת שפתי ברור מללו"

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview‬‬ ‫‪Audio‬‬

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו (כה, כא)
פירש רש”י: ויעתר – הרבה והפציר בתפילה. ויעתר לו – נתפצר ונתפייס ונתפתה לו, וכו’.

אמר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: תפילתם של יצחק ורבקה לא היתה תפילה רגילה של הורים על מנת לזכות בבנים, הייתה זו תפילה עבור בניינו של כלל ישראל. תפילה על לידתו של יעקב אבינו שהוא כלל ישראל. לשם כך צריך היה יצחק אבינו להרבות ולהפציר בתפילה, עד שהקב״ה נתפצר ונתפייס לו והתקבלה תפילתו.

ועל אף שהקב״ה כבר הבטיח לאברהם (לעיל כא, יט): ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, וכן (כב, יז): ״כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך״, וכן (שם): ״וירש זרעך את שער אויביו״, ולמרות שכל הבריאה כולה נבראה בשביל ישראל, כמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה א, א): ״בראשית ברא – בשביל ישראל שנקראו ראשית״, אף על פי כן היה יצחק צריך להתפלל. ולא הייתה זו סתם תפילה, אלא היה צורך להרבות ולהפציר, ורק באופן זה הוא נענה, ואם לא היה מרבה ומפציר בתפילה, לא היה זוכה ליעקב אבינו, וח״ו לא היה זוכה להקים את כלל ישראל.

מבואר, שללא תפילה, לא נענים מן השמים, ואף אם כל תכלית העולם נועדה לשם דבר זה, כאשר חסרה תפילה – לא זוכים, ולא די בסתם תפילה, אלא יש צורך להרבות ולהפציר בתפילה.

הר יראה

מאמר י״א

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

הילדה צדקה בדבריה!
סיפר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה: סיפרו לי על מורה בבית ספר שנתנה לילדות חוברת עבודה עם תמונות, והילדות היו צריכות לציין איזו תמונה נכונה ואיזו לא.

באחת מהעבודות ראו תמונה של אדם יושב על כיסא ומעיין בספר, בתמונה הסמוכה ראו אדם חותך עצים עם גרזן. התלמידות היו צריכות לציין באיזו מהתמונות האדם פעיל ובאיזו הוא בטל ממלאכתו.

אחת הילדות ציינה שהאדם המעיין בספר הוא האדם הפעיל והאדם שחותך עצים הוא האדם הבטל. המורה פסלה את תשובתה של הילדה בנימוק שהאדם החותך עצים הוא האדם הפעיל.

הילדה שבה לביתה בוכיה בטענה שאי אפשר לומר זאת, משום שהיא רואה את אביה יושב כל היום ליד הספרים ועמל, וכשהוא רוצה לפוש מעט הוא יוצא לחצר לסקל ולנקות אבנים סביב הפרחים… הרי שהאדם המעיין בספר הוא בעל המעשים והוא הפעיל.

הילדה הזו צדקה בדבריה!

עשיו הרשע שהיה יוצא לשדה לצוד ציד היה נחשב לאדם הבטלן, העייף. וכפי שנאמר בו (שם, כט): ״ויבא עשיו מן השדה והוא עיף״, ודרשו חז״ל (בראשית רבה סג, יב): ״שהרג את הנפש, היך מה ד״א (ירמיה ד, לא): ״כי עיפה נפשי להורגים״. ואילו יעקב, היושב באוהל ומבקש להתעלות, הוא האדם העמל.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תולדות

אבל אסור בתלמוד תורה

עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וע’ אוה”ח דק’ אמאי אמר ימי אבל, והעיקר שמת יעקב. ותי’ כלי יקר דתולה דוקא על אבל אבי ואז אינו לומד, ויצחק אמר והיה כאשר תריד, בזמן שאינו עוסק בתורה, ופרקת עולו.

וכוונתו עפ”י מו”ק ט”ו ע”א יליף איסור אבל בתפלין ובת”ת מקרא דיחזקאל.

וע’ רש”י מו”ק כ”א ע”א ד”ה ואסור לקרות כתב וז”ל והא דאמר אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו שמחה עכ”ל. וכעי”ז כתב ברמב”ן בתורת האדם (דף ק”פ) על קושיא הנ”ל איך אמרו דאבל אסור בת”ת והלא אמרו אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין. ותי’ התם קיום שאר מצות דעלמא אבל בדברי תורה אית בהו שמחה כשלומד ומשו”ה אסור ועוי”ל דכיון דמחייב למקרי ק”ש שחרית וערבית יוצא בה ידי חובתו.

ובעיקר דברי רש”י והרמב”ן יש להעיר לכא’ אמאי לא תירצו דיש עליו מצות ת”ת בדברים הרעים, ודייקו מזה דס”ל דאין עליו חיוב ת”ת כלל אלא רשות הוא. וכן משמע בכלי יקר. וכן הביאו בשם שבט יהודה.

אך לכא’ צ”ב אמאי באמת אין מצות ת”ת, ודוחק לפרש דכיון שכתב ר’ אברהם מן ההר שבכלל המצוה הוא ההנאה א”כ כל שאסור לו בשמחה אין כאן מצוה כלל.

וכן הביאו משבלי הלקט שמחות כ”ו שכתב דבט’ באב ואבל אין מברכים ברכת התורה. אכן תיקשי לדידן דמברכים ואיך כתבו כלי יקר ושבט יהודה דאין מצוה.

ולכא’ היה נראה בדעת רש”י ורמב”ן כי בודאי יש מצות ת”ת ומה שהקשו הראשונים דביטלו מ”ע נראה כוונתם לפי שכתב בס’ אור ישראל סי’ כ”ז שיש מצות ידיעת התורה ומצות לימוד התורה, מדכתיב ושננתם וכתיב ולמדתם, ובודאי מי שאפשר ללמוד דברים הרעים חייב בזה משום לימוד התורה, אבל כיון דא”א ללמוד כל חלק מהתורה לא חל עליו מצות ושננתם. (והרי משכחת לה שכבר למד ויודע כל דברים הרעים ולא למד שאר מסכתות, ופטור הוא מלימוד זה בט”ב, וע”כ לא חל עליו מצות ידיעת התורה, וזהו קו’ הראשונים).

ועוד דלפעמים לא יוכל ללמוד אלא בהרהור ובכה”ג אולי אין מצוה. ונמצא שפיר מברכים על ברכת ולמדתם, אף שכתב כלי יקר שפטור ממצות ושננתם.

ותבחר לשון ערומים - "ודעת שפתי ברור מללו"

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

איתא בגמ’ בפסחים (ג.) תניא דבי ר’ ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה וכו’, ואומר “ותבחר לשון ערומים”, ואומר “ודעת שפתי ברור מללו” וכו’. ואיתא שם: הנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמיה דרב, חד אמר שויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן וחד אמר שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן, ולא אישתעי רב בהדי דהאיך. ועוד איתא שם: הנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמיה דהלל וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי ואמרי לה קמיה דרבי וחד מינייהו רבי יוחנן חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה, ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

למדנו עד כמה חשובה נקיות הלשון של האדם, שעל פי דיבורו אפשר לדעת מה יצא ממנו.

ולמדים אנחנו עוד בהרבה מקומות בחז”ל עד כמה גדול כח הדיבור אצל עם ישראל.

הנביא מלאכי (א, ב) אומר: “אהבתי אתכם אמר ד’, ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשיו ליעקב נאום ה’ ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי” וגו’.

ובפרשת השבוע עה”פ “ויתרוצצו הבנים בקרבה” ופירש”י רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת”, עד כאן לשונו. ובילקוט איתא: ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב (ירמיה א, ה): בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשיו רץ ומפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב: זורו רשעים מרחם (תהלים נח, ד).

“ותלך לדרוש את ה” (שם טז) כך אמר הקב”ה לרבקה יהא שלום בכרס הזו שהיא עתידה למלאת גן עדן צדיקים, וגהינום רשעים.

“ויגדלו הנערים” וברש”י: כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם. ובילקוט איתא: כל שלש עשרה שנה שניהם הולכים לביה”ס, ולאחר שלש עשרה זה הולך לביהמ”ד וזה הולך לבתי ע”ז. “ויהי עשיו יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים” וברש”י: יודע ציד- לצוד ולרמות את אביו, ויעקב איש תם- אינו בקי בכל אלה, כלבבו כן פיו שאינו חריף לרמות קרי תם.

בתנחומא ז’ איתא: כשהי’ בא עשיו מן החוץ הי’ אומר לאביו, אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר, והי’ יצחק תמה ואומר ראה בני זה כמה מדקדק במצוות. והי’ אומר אביו היכן היית היום הזה, והוא אומר לו בבית התלמוד. לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו, לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הווה צדו בפיו, על כן אהבו’ ורוח הקודש צווחת “כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו”, עכ”ל המדרש.

ילקוט קטז אמר רשב”ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו: בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות. וע”כ בשעה שיצחק מבקש לברך לפני מותו הוא קורא לעשיו להביא מטעמים כדי לברכו.

ובמדרש רבה (סג, יג) “ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך וכו” מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה וכו’, אמר יהא רשע זה עומד ומקריב קרבנות, לפיכך נתן נפשו על הבכורה.

שם “ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו בנו וגו’, ורבקה אמרה אל יעקב וגו’, ועתה בני שמע בקולי וגו’ ויאמר יעקב אולי ימושני אבי והייתי כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה”. ואיתא בילקוט טו: כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודת כוכבים, את הבכורה לקח כדי שלא יקריב קרבנות, ואילו את הברכות אינו רוצה לקחת מעשיו, ואמו אומרת עלי ליכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשיו רשע”, בלית ברירה מפני ציווי של אמו ורוח הקודש שבה, וילך ויקח את המטעמים- אנוס וכפוף ובוכה.

ועוד שם: ויבא אל אביו ויאמר אבי עשיתי כאשר דברת אלי, קום נא שבה ואכלה מצידי, ויאמר יצחק מה זה מהרת למצא, ויאמר כי הקרה ד’ לפני- מה אם לקרבנך המציא לך ‘וירא והנה איל’מ למאכלך – על אחת כמה וכמה וכו’, אם לזווגך המציא לך, דכתיב ‘הקרה נא לפני’ וכתיב ‘וישא עיניו וירא והנה גמלים באים’ למאכלך על אחת כמה וכמה. “ויאמר יצחק גשה ואמושך בני האם אתה זה בני עשיו”, וברש”י: אמר יצחק בלבו אין דרך שם שמים שגור בפיו וזה אומר כי הקרה ד’, “ויגש יעקב וימשהו ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשיו”, וברש”י: קול יעקב- שמדבר בלשון תחנונים קום נא, ועשיו מדבר בלשון קנטור.

בילקוט שם: קום נא- אמר הקב”ה ליעקב: אתה אמרת: קום נא שבה – בבקשה, חייך, באותו לשון אני פורע לך ‘קומה ה’ ויפוצו אויביך’. יש נספה בלא משפט – זה עשיו,
א”ל הקב”ה לעשיו: אתה אמרת יקום אבי אף אני בו בלשון אני פורע לך, יקום אלוקים יפוצו אויביו. ובעץ יוסף כתב כי יש תביעה על הלשון, שיש בזה בזיון לאביו.

ילקוט פג. הקול קול יעקב- הא קול דקל חכים וידייה דמחלשין מיתין, הקול קול יעקב אין יעקב שליט אלא בקולו. ועוד בילקוט שם: אבנימוס הגרדי, נתכנסו כל אומות העולם אצלו ואמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו? (כיצד אנו יכולים להצליח במלחמה כנגד עם ישראל?) אמר להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם. אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אי אתם יכולים להם. ואם לאו, אתם יכולים להם. שכך הבטיחם אביהם ‘הקול קול יעקב’ – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות – אין הידים ידי עשיו שולטות”. ועוד איתא בילקוט שם:הקול קול יעקב- כחך קשה משל עשו [עשו] אם תופס את האדם הרי הוא בידו, ואם ברח אינו יכול [לעשות] לו דבר, אבל אתה אפילו אדם בורח לסוף העולם הקול אתה אומר בבית הכנסת והרי הוא בא מעצמו.

ילקוט קט: “הגמיאיני מעט מים מכדך” גמיאה אחת, הה”ד “צדיק אוכל לשובע נפשו” זה אליעזר, “ובטן רשעים תחסר” זה עשיו הרשע שאמר “הלעיטני נא”. ובמשלי כתיב “כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט”, ואמר ר”י לב רשעים כמעט- אינו מושל ברוחו להתיישב במחשבה לזקק הדברים וקופץ ומדבר טרם יכלה לדבר אל לב כמעט עניני רגע קטן.

ונשאלת השאלה, אם עשיו ‘זורו מרחם’ מה התביעה עליו? אלא שאלה זו שאל כבר איוב, “בראת צדיקים ובראת רשעים מי מעכב על ידך”, ראה מה ענו רעיו שכל אחד יכול לתקן עצמו ע”י תורה “בראתי יצה”ר בראתי תורה תבלין”, בזמן שאדם יושב אוהלים אזי הוא איש תם, אבל עשיו הי’ איש שדה יותר מיושב באוהל, שאפילו בזמן שישב באוהל הוא הי’ איש שדה, וע”כ יצא מה שהוא. שבלי יושב האוהלים אין התורה תבלין ואינו מצלת מיצר הרע. ה’ יזכנו שנזכה לקיים “הקול קול יעקב”.

נאמר בישיה”ק ער”ח כסליו תשע”ו

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita

Eisav Earns the Cholent Title

Parashas Toldos

Harav Hagaon Yosef Elefant shlita

In this week’s parashah we find the first encounter between Yaakov Avinu and Eisav, in which Yaakov sells Eisav the bechorah for what is essentially a bowl of cholent.

This happened on the day Avraham Avinu passed away — the day when Eisav wasיוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה and transgressed all the cardinal sins. Yet we find no mention of these sins in the Torah; the Torah tells us only that: וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. Obviously, the וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה marked a major turning point in Eisav’s life, and characterizes who he is.

Indeed, as a result of Eisav’s sale of the bechorah to Yaakov, he earned the name Edom for himself and his descendants, for all generations. It is puzzling, however, that the name given to Eisav refers specifically to the bowl of cholent that he ate, which was just a minor detail of the story. Why was an entire nation named after that? Apparently, this detail defines the essence of Eisav and the nation that came from him.

The Midrash records a discussion that Eisav and Yaakov had while in the womb. Yaakov said he wanted Olam Haba, and he offered Eisav Olam Hazeh. When Eisav inquired what the two worlds were about, Yaakov explained that Olam Hazeh is a place where people eat and drink and have families, while Olam Haba is purely ruchniyus. Immediately — מִיָּד, says the Midrash — Eisav denied techiyas hameisim and chose Olam Hazeh.

The Midrash goes on to describe that when Yaakov met up with Eisav after leaving Lavan’s house, Eisav expressed surprise upon seeing that Yaakov had a large entourage of children and servants. “Didn’t we make up that you’re taking Olam Haba and I’m taking Olam Hazeh?” he asked. Immediately — מִיָּד, the Midrash says — Eisav offered to split the two worlds between themselves, suggesting that Yaakov take half of Olam Hazeh and half of Olam Haba.

This Midrash is puzzling on several accounts. Why does it use the word “מִיָּד” to describe Eisav’s decisions? And why did Eisav feel a need to deny techiyas hameisim — and, by extension, Olam Haba — when claiming Olam Hazeh as his world? Furthermore, if Eisav denied the existence of Olam Haba, how could he then go and offer Yaakov to split the two worlds?

An Ideology of Indulgence

The baalei mussar note that the passuk first says that Eisav got up and went — וַיָּקָם וַיֵּלַךְ — and only then did he deride the bechorah. Eisav didn’t really have an ideology; his ideology is custom-tailored to his taavos and his immediate needs. Eisav was hungry, and when he was hungry, he wasn’t able to see anything else, so he sold his bechorah for a bowl of cholent. Once he finished eating and went out to the street, however, he saw that people were incredulous about the transaction he had just entered. “Are you crazy?” they asked him. “You sold your bechorah for a bowl of cholent?”

To protect himself, Eisav then built an ideology around his choice: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

This explanation answers the famous question of how could Eisav deride the bechorah and claim that it’s worthless, when before and after this incident he attributed value to it. Rashi, citing the Chazal, describes how Eisav negotiated with Yaakov over the bechorah prior to this incident, and later on, Eisav lets out a bitter wail and yells that Yaakov took away his bechorah. Did Eisav value the bechorah or not? The answer is that Eisav knew very well what the bechorah was, but since his ideology was tailored around his taavos of the moment, in a moment of weakness, he was able to exchange the bechorah for cholent. In order to save face, he then had to build a worldview around this decision, so he went and disparaged the bechorah.

This insight explains the emphasis on “מִיָּד.” Does Eisav believe in Olam Haba? No, he believes in cholent. He has no ideology; his convictions are a reflection of whatever impulse he is experiencing at the moment, be it kinah, taavah, or kavod. Chazal are stressing here that Eisav has no long-term hashkafah, no emes. Rather, his sense of truth and right and wrong is completely a function of his desires. If at one moment it is in his interests to deny techiyas hameisim, he will do that — immediately.

Eisav also had to deny the existence of Olam Haba in order to claim Olam Hazeh for himself, because he wasn’t interested in taking Olam Hazeh with a guilt trip. In order for him to embrace Olam Hazeh, he had to convince himself that there’s no Olam Haba.

Later, when he decided that he was interested in Olam Haba, he did believe in it — immediately.

The essence of Eisav is living in the desire of the moment. Indulging in a momentary desire is a halbeh tzarah. But when you custom-tailor your worldview, your hashkafah, your sense of right and wrong and emes and sheker around that desire, you’re embracing an existence of sheker.

Standing for Nothingness

On the words וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה, the Ramban says:כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים רַק שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ חֶפְצָם בְּעִתָּם וְלֹא יָחוּשׁוּ לְיוֹם מָחָר. People like Eisav seek only to eat and drink and indulge their desires right now. They don’t think about tomorrow.

The name עֵשָׂו, Chazal note, is related to the word שָׁוְא, which means nothingness. Yaakov Avinu is emes, while Eisav is the epitome of sheker, and the battle between them throughout the generations is a battle between emes and sheker. The Maharal uses this idea to explain the mitzvah of mechiyas Amalek. You can’t wipe out something that has an existence, the Maharal explains. If there’s an obligation to wipe out Amalek, that means Amalek doesn’t really exist — it is has no reality.

Eisav is שָׁוְא — the absence of emes and reality. He’s not a person who does something wrong and then acknowledges that it was wrong, he’s a person who does something wrong and then bends his hashkafos to support his actions. He can’t say, “I had a bad day” and move on. Instead, he says, “Everything I do is right” — and then he finds a reason why he’s right. That’s the ultimate sheker, because it means he has no sense of truth. His whole metzius is taavah and Olam Hazeh, with no objective ideology. The ideology goes after the cholent. And that’s why Eisav is called Edom. He traded in his Olam Haba for a bowl of cholent, a momentary desire, and that was his essence. If you’ll ask what Eisav represents, what the ideology of the nation of Edom is, the answer is: cholent. It’s not a minor detail — it’s who he is.

The עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם wasn’t because Eisav indulged a momentary taavah. That alone would not have justified naming a mighty nation “Cholent.” The reason they called him “Cholent” was because the bowl of cholent defined his priorities and worldview. Accordingly, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה was the most critical thing that happened on the day that Eisav was יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה.

Today, we are in Galus Edom, a galus in which cholent has become more than a momentary taavah or a passing yetzer hara. It’s an ideology, around which right and wrong are custom-tailored. When a person crosses over from indulging a temporary weakness to creating an entire worldview out of it, that’s the world of Eisav and Edom. Often, you hear people talk, and it’s clear that they don’t even realize how they’re tailoring their hashkafah to their desires.

Yaakov Avinu, on the other hand, inhabits the world of emes. In the ohel of Torah, in the beis midrash, we not only stay away from sheker, we actually develop a sense of emes and right and wrong.

BereishisToldos