DevarimShoftim

דברי רבותינו

כאילו אותי אתם דנים
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. (טז, יח)
צריך שיהיו בעלי דינין נוהגין אימה בעצמן, והדיינין יהיו נוהגין אימה בעצמן, כביכול להקב”ה הן דנין, שכך אמר יהושפט לדיינין: “כי לא לאדם תשפוטו כי לה'” (דברי הימים ב יט, ו). אמר רבי חמא בר חנינא: בא וראה אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, בשר ודם דן לבוראו, אלא אמר הקב”ה לדיינין: היו נוהגין אימה בעצמכם כאילו אותי אתם דנין. (תנחומא שופטים ז)

מדברי חז”ל אלו למד מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה לקח נשגב ומאלף: בא וראה עד היכן מגיעה חביבותו של אדם לפני בוראו ית’. עד שבעומדו לפני השופט בדין של מה בכך, ואפילו בשווי פרוטה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקב”ה נידון עמו ואומר לדיינים: השמרו והזהרו! זכרו ושימו על לבבכם, אותי אתם דנים! “אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו”, כלומר: לולי קבע כך הקב”ה בתורתו, מי היה מעלה על דעתו לחשוב כדברים הללו.

(חסד חיים, מאמר ג)

דברי הימים

מרן ראש הישיבה הגאון רבי אברהם בהרה”ג מרן ראש הישיבה הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל

ב’ באלול תקצ”ה

מרן רה”י הגאון רבי אברהם טיקטינסקי זצוק”ל נולד בשנת תקנ”ה לאביו, מייסד וראש הישיבה הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל.

עם התרחבותה של הישיבה בשנת תקפ”ג, כשבע שנים לאחר הקמתה, כשמספר התלמידים בה עמד על למעלה ממאה ועשרים, ראה אביו זצ”ל כי לאור הנסיעות הרבות שלו לטובת כלכלת הישיבה עליו להכניס כח עזר לצידו בישיבה ומינה את בנו, אשר נודע כבר אז (בגיל 28 בלבד) כעילוי וגאון אדיר, לכהן לצידו בראשות והנהלת הישיבה.

רעייתו של ר’ אברהם נטלה על עצמה את כל עול ניהול העסקים המשפחתיים ואפשרה לו להקדיש את כל עתותיו לטובת הישיבה ותלמידיה. מעבר לשיעוריו שמשכו את תלמידיו בעמקותם, יצר ר’ אברהם קשר אישי עם כל בחור ובחור וטיפחו באהבת אב ע”מ שיגדל בתורה ושלא יחסר לו דבר. הוא גם עמד מאחורי ההחלטה התקדימית בעולם הישיבות של ביטול אכילת ‘ימים’ בבתי בני העיירה, כדי שיוכלו בני התורה לאכול בכבוד על חשבונה של הישיבה, אשר התפרנסה בעיקר מהונם האישי של ר’ שמואל ור’ אברהם. בימיו יצא שמה הטוב של הישיבה למרחוק ובני תורה צעירים החלו נוהרים אליה מכל רחבי תבל.

ביום ב’ באלול תקצ”ה, כחצי שנה לאחר פטירת אביו זצ”ל, נלב”ע רה”י הגאון רבי אברהם טיקטינסקי והוא בן ארבעים בלבד. על מצבתו נכתב: “אשרי מי שעמלו בתורה, עסק בה תמיד וגם שמרה, רבצה לרבים בדרך ישרה, הדור פעלו במצוות בוראו, מאודו פזר לעניים כשורה.”

ת.נ.צ.ב.ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שופטים

לא תשחית

בס’ החינוך תקכ”ט צדיקים מקפידים כ”כ על בל תשחית. וע”ש חינוך בשם שבת ק”ה שלא לקרוע בכעס כי מוביל לע”ז, וע”ש מהרש”א עובר בל תשחית, וע”ש חינוך שסיים אלא יכבוש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה. וכעי”ז לשון אמו”ב מהחזו”א ד’ א’. וע”ש דזה שורש כל המדות, ואף שמסלי וארחות צדיקים חילקו אותם למדות שונות.

וע’ פני ברוך א’ ט”ז שלא יקרע יותר מטפח עפ”י גמ’ שלא לקרוע יותר מהצורך, ובהגהות ר’ ישראל יעקב שם דכוונת הגמ’ על יותר בגדים ולא על יותר טפחים. (וע’ מאירי בקרע יותר מטפח י”א רשאי לאחות מיד כי אינו בכלל קריעה).

ושם ט’ ל”ט בהערה דמשמע דשרי לקרוע עוד בגדים ממה דכתיב ויקרע יעקב שמלותיו.

וע’ חיים שאל כ”ג להוכיח מאיסור הגמ’ לקרוע יותר אלמא אפילו אינו משחית מכל וכל, ולא כשה”ג. והוכיח עוד דעיקר היתר קריעה להלכה משום המצוה.

ולענין שריפת בגדים במירון בל”ג בעומר ע’ ח”ס, ומובא בפ”ת רנ”א ד’. וע’ חקרי לב ח”ב יו”ד י”א אף שאמרו שורפין על המלכים מטתן וכלי תשמישן היינו בגדי מטתו של מלך ולא בגדים של אחרים. (וכעי”ז ארחות רבנו ח”ב צ”ו).

וע’ תורה לשמה ת’ דמותר להדליק מטפחות יקרות לכבוד רשב”י בל”ג בעומר, משום מצוה לכבדו. ולדבריו י”ל דמה שאמרו כלי מטתו, הוא חיוב וכל דבר היתר, וכ”כ קונ’ כבוד מלכים מר”ש העלער.

וע’ בשו”מ ח”ה ל”ט כדעת חקרי לב. וע”ש שו”מ אני ערב כי יותר יהנה רשב”י אם יחלק לעניים. וע’ שד”ח להצדיק המנהג.

'רך לבב' בעבודת ה'

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“ויוסיפו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו” (דברים כ, ח). ובהשגות הרמב”ן (סה”מ שכחת לאוין, המצוה העשירית): “המצוה העשירית, שנמנע האיש הירא ורך הלבב מבוא במלחמה, שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב, וינוס, ויהיה תחילת מפלה לעם”.
‘לא ימס’ במלחמת היצר
כלל זה האמור במלחמה “ולא ימס את לבב אחיו כלבבו”, מבאר מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצוק”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘ולא ימס את לבב אחיו’), לא נאמר רק במלחמת אויב, אלא אף במלחמת היצר, שהוא הוא האויב האמתי שלנו. ושווים הדברים זה לזה, כפי שפירש הרמב”ן, וכשם שבמלחמת האויב אי אפשר שיעמוד שם רך הלבב היות ומביא פחד ומורא בקרב שאר אנשי המלחמה ובכך מתחילה מפלת העם, כך הוא במלחמת היצר, האדם הנחלש במלחמתו עם היצר ואינו הולך כשהוא אוחז באומץ בכלי המלחמה, באמונת ה’ גמורה, בביטחון בקב”ה ובקיום מצוותיו, הרי בכך הוא עלול להמיס את לבב אחיו, ואף שאינו עושה מאומה אלא רק חושש ומהסס ואינו לוחם, מכל מקום הוא נוטע מורך בלב האחרים עד כדי כישלון ומפלה במלחמה. והוא הוא האחראי לרפיון הנורא.

אדם כזה, אסור לו להימצא בין אחיו אלא ילך וישוב לביתו וכפי שהוזהרנו: “ולא ימס את לבב אחיו כלבבו”! או שיתחזק הוא בעצמו, או שיעזוב את מקום המלחמה. לולי זה סכנה הוא לכלל כולו.

נמצינו למדים בזה דבר מבהיל. אדם אינו עושה בפועל כל מעשה, ובודאי שאינו עושה מעשה עבירה, ומכל מקום הוא עובר בעשה על כך שהוא ממיס את לב אחיו, ונחשב בזה לחוטא ומחטיא את הרבים שנאמר בו (סנהדרין קז, ב): “אין מספיקין בידו לעשות תשובה”, וכן (ר”ה יז, א): “יורדין לגיהנום ונידונין בה לדורי דורות”! הוא לא מדבר, הוא לא מסית כנגד עבודת ה’ חלילה, הוא רק מתרפה ומתנהג בחולשה. אולם עצם היותו נרפה במלחמתו, הרי שעל ידו נרפים שאר עובדי השם, ונחשב לו שהכל נגרם על ידו.
חומר הרפיון – אף באונס
איתא בגמרא (יומא פו, א): “היכי דמי חילול השם וכו’ רבי יוחנן אמר, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין”. ופירש”י: “כגון אנא דמסגינא – ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי, ולמידין הימני להבטל מתלמוד תורה”. סבר רבי יוחנן, שהוא נחשב כמחטיא את רבים אף אם אינו מתכוין במעשיו להיבטל חלילה אף לא לרגע כמימריה. וחמור מכך – נקרא מחלל את ה’ שעוונו חמור עד מאוד, כמבואר בגמרא (שם) שאין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא הכל תולין ומיתה ממרקת.

דבר מבהיל נלמד מכאן, עד היכן מגיע חומר עוונו של זה הגורם רפיון לרבים, שאפילו אם אין זה רפיון ממש אלא רק שנחלש בגופו לרגע, בכל זאת אינו ניצול מעונשו של המחטיא את הרבים.

ב”ה אנחנו זוכים להימצא בחבורה של עובדי ה’, שהרי אין לנו בישיבה כלום מלבד תורה ותפילה. אך כאן זה שדה המלחמה, ועל בית המדרש נאמר הציווי של “ולא ימס את לבב אחיו”. כולנו מחויבים ‘להילחם’ בכל הכח, בעמל ויגיעה בלי סוף. מי שמתרפה ולבבו נמס במלחמה, הרי גורם הוא לכלל שלא להצליח במלחמה – מלחמתה של תורה. עד כמה גדול החיוב שמוטל על כל אחד ואחד!

עוד עולה בדברי רבי יוחנן בגמרא, שאף אם בן הישיבה נמנע מלבוא לבית המדרש מחמת איזו סיבה מוצדקת, מכל מקום כיון שאין האחרים יודעים מה הסיבה לחסרונו, הרי בכך הוא גורם שילמדו ממנו אחרים להקל בעוון ביטול תורה, ונמצא זה מחלל את ה’ רח”ל. וכן אם הוא מחסיר תפילה אחת בישיבה, או אפילו אם אינו מחסיר אך מכל מקום אינו מתפלל כפי שצריך, או שאינו מגיע בזמן ל’סדר’ או לתפלה – גם אם הוא אנוס על כך – הרי זה בכלל חילול ה’, ומוטלת עליו אחריות נוראה שלא להרפות את ידי האחרים.

ולעומת זאת, ככל שאדם מתחזק הוא מחזק את האחרים ונעשה בכלל מזכי הרבים, ושנינו (אבות פ”ה, מי”ח): “כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו”. וביארה זאת הגמרא (יומא פז, א): “כדי שלא יהא הוא בגיהנום ותלמידיו בגן עדן”, הרי שאף אם מצד עצמו אין לו זכות לגן עדן, מכל מקום כיון שזיכה את הרבים הרי נעשו הם ‘תלמידיו’ בכך, ומחמת זכותם זוכה אף הוא לנחול עולם הבא. עד כמה נפלאה זכותו של מי שמחזק את האחרים!
כוחות שיש אדם להיטיב עם הכלל
הקב”ה חנן כל אחד ואחד מאיתנו בכוחות שונים ובכוחות אלו אנחנו יכולים לעשות דברים גדולים מאוד ולזכות את הכלל, וכל אחד ייתבע האם אכן פעל בכוחות אלו למען הרבים, וכל האחריות על מה שיכול היה לבוא ממנו לטובת הכלל תהיה מוטלת עליו.

והנה, היום בתפילת מוסף בחזרת הש”ץ נחלשתי מאוד עד שהייתי צריך לשבת על מקומי מבלי לזוז, ותוך כדי כך עברה בליבי הרגשה, שהרי הנה הקב”ה בוודאי נותן כוחות לאדם בשביל שיפעל וירבה במעשים כפי כוחותיו, אלא שאם אינו מנצל אותם כפי שצריך הרי כוחות אלו כלים מאליהם.

והוא הדין גם בענינים הרוחניים. הקב”ה נותן לכל אחד כוחות לפעול ואם אינו מנצל את כוחות הנפש שניתנו לו לעבודת ה’ כראוי, הרי הם כלים מאליהם. והוא הדין בכוחות שניחן בהם האדם בכדי שיוכל להרבות במעשים ופעולות למען הכלל, אם מתרשל בהם ואינו עושה את המוטל עליו, אפשר שכוחות אלו יחלשו ויאבדו ממנו. וכבר ידוע, שאף טבע הגוף הוא כך, שככל שאדם מפעיל את גופו יותר כך הוא מתחזק יותר, ולאידך גיסא, אם אינו מפעיל את שרירי גופו הרי הם נחלשים יותר, וכן מסופר בענין זה על הסבא מקלם זי”ע, שבנו חלה ברגלו, ואמר לו הסבא שיוסיף להתאמץ וללכת עוד ועוד, כי רק על ידי כך יבריא ויוכל לבסוף ללכת.

יעזור הקב”ה, שנרבה ונתאמץ במלחמתה של תורה ובכך נחזק את הכלל וחלילה שלא נרפה כהוא זה את ידי הרבים מעסק התורה והמצוות, ואדרבה נזכה לנצל את כוחותינו למען הרבים, ולהיות בכלל מזכי הרבים, ובזכות זה לא יבוא כל חטא ופגם על ידינו.

פרשת שופטים תשנ”ח, תשנ”ט

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita

A Time to Come Alive!

Elul

Harav Hagaon Elimelech Reznick shlita

The Chayei Adam says that Chodesh Elul is a special time for a person’s teshuvah to be accepted, because these are yemei ratzon, when Hashem is favorably predisposed toward each and every person who has a hisorerus to teshuvah.

In his words:

באהבת הקדוש ברוך הוא את עמו ישראל, הרבה להיטיב אותנו וצונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא. ואף שהתשובה טובה בכל עת, מכל מקום חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר שמקובל תשובתו משאר ימות השנה, לפי שימים אלו הם ימי רצון מעת שנבחרנו לעם, שכשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות בי”ז בתמוז ואחרי זה עלה משה בהר והתפלל ואמר לו הקדוש ברוך הוא פסל לך ונתרצה ליתן לו לוחות שניות, ואז עלה בראש חודש אלול ונשתהה שם עד יום כיפור שהיה גמר כפרה.

These days, he says, became yemei ratzon from the time when Moshe Rabbeinu went up and davened to Hakadosh Baruch Hu after the cheit ha’eigel. During those 40 days between when he went up on Rosh Chodesh Elul and when he came down on Yom Kippur, Hakadosh Baruch Hu forgave Klal Yisrael completely and wholeheartedly, and gave us the second luchos. From that time, says the Chayei Adam, these forty days were established as yemei ratzon, an auspicious time for teshuvah to be accepted. These special days are woven into the very fabric of Klal Yisrael.

The Mishnah Berurah notes that the roshei teivos of the words: אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי is Elul, because  Elul is a time for a person to draw close to Hakadosh Baruch Hu – אֲנִי לְדוֹדִי  — and for Hakadosh Baruch Hu to draw us closer to Him: וְדוֹדִי לִי. The last letter of each of these four words is yud, and four times yud equals 40, corresponding to the 40 days between Rosh Chodesh Elul and Yom Kippur.

The Bnei Yissaschar, in his maamarim on Chodesh Elul, explains that Elul is similar to a mikvah. The Mishnah states, at the end of Yoma: מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, and the Bnei Yissaschar says that this alludes to Chodesh Elul, which has the power of a mikvah. A mikvah contains 40 se’ah, and each se’ah contains 24 lugin, which means that a mikvah holds a total of 960 lugin. The mikvah’s power to purify a person stems from the concept of bittul. Everything is batel b’shishim, except a beryah, a whole entity. But there’s an opinion in the Yerushalmi, brought in the Tur, that a beryah is nullified in 960 parts. The Bnei Yissaschar gives an explanation of where this number comes from, explaining that everything in the world is made up of the four fundamental elements of fire, water, earth, and wind, each of which contains the other three elements within it. Basically, then, everything in the world is actually composed of 16 elements, so every beryah has 16 elements. To nullify these 16 elements, you need 16 x 40, which is 960.

When a person enters a mikvah, he is nullifying himself, and the 960 lugin of the mikvah have the power to be mevatel him and turn him into a briah chadashah. The shape of a mikvah resembles the letter mem, which is like a womb, he says, because the person emerging from the mikvah is reborn, with renewed purity.

The yemei ratzon of Elul and the Aseres Yemei Teshuvah total 40 days, each of which spans 24 hours, for a total of 960 hours, corresponding to the 960 lugin of the mikvah, which have the power to purity us. We are nullified to the kedushah of Chodesh Elul, and emerge as new beings.

Days of Refuge

Another passuk that alludes to Chodesh Elul, which the Kitzur Shulchan Aruch cites from the Arizal, is found in Parashas Mishpatim regarding arei miklat, a topic that is discussed in this week’s parashah as well. A person who kills accidentally has to run to the arei miklat for protection, as the passuk states: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. The roshei teivos of the words: אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ are Elul, which conveys that Elul has the status of an ir miklat.

What does this mean? On a simple level, we can explain this in accordance with Rabbeinu Yonah’s teaching (Shaarei Teshuvah, beginning of shaar 1) that teshuvah is a refuge that Hakadosh Baruch Hu prepared so that a person has a place to flee from his aveiros and be protected from the punishments that are chasing him. Elul, which is an auspicious time for teshuvah, therefore affords the safety of an ir miklat.

The Bnei Yissaschar adds a fascinating insight to the allusion contained in the words: אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ. That Elul resembles an ir miklat, we understand, but how is Elul connected to the words אִנָּה לְיָדוֹ, meaning that the person killed unintentionally?

Generally, he explains, to be purified in a mikvah, a person has to perform the action of entering the mikvah. If a person merely harbors thoughts of purification, or even stands on the steps of the mikvah, he does not become tahor — he must actually immerse himself. Elul, however, is different: Hakadosh Baruch Hu brings the place of purification to us — אִנָּה לְיָדוֹ. Even without intending to enter the mikvah, we’re inside it automatically! Elul is a place of purity that Hashem brings upon us, and it purifies us automatically, as long as we have a hisorerus of teshuvah and closeness to Hashem.

But perhaps the resemblance between Elul and arei miklat runs even deeper.

From the passuk: וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי, the Gemara (Makkos 10) derives that the inadvertent murderer must have chiyus in the ir miklat: עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. For that reason, says the Gemara, the ir miklat must contain stores that supply food and drink, and beis din must see to it that these cities are set up to provide chiyus. But the Gemara goes further, adding that the murderer’s rebbi must move to the ir miklat as well, which means that the entire yeshiva might also have to move there. If the talmid sinned, why does the rebbi have to go into galus? Because the passuk says וָחָי, and even if the talmid has food and drink and all his material needs, if he doesn’t have his rebbi’s shiur, his rebbi’s pshat in the sugya, he’s lacking chiyus.

The Rambam records this halachah in Hilchos Rotzei’ach and explains that life without Torah is akin to death: הטעם דחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה חשובה. Therefore, it’s not enough to ensure that the murderer has access to batei midrashim and sefarim — he has to have his rebbi there because he needs his rebbi’s pshat in the sugya. Without that kneitch, that diyuk in Rashi, that he’s used to hearing from his rebbi, even if he has other Torah, he’s missing that geshmak, and that is akin to death. He needs to be provided with his full chiyus.

Are You Alive?

Rabbosai, what is the meaning of chiyus?

Chiyus, being alive, has many definitions. The most basic one is to breathe, as opposed to being dead. But there’s a higher madreigah of chiyus, which we’ll illustrate with a mashal. The Gemara (Succah 9) says that it’s clear that a person is not obligated to give up all his money for a mitzvas asei. If, for instance, a person would have to empty his bank account to buy a lulav and esrog, he’s patur; the Biur Halachah rules that he is obligated to spend only up to a fifth of his money. But how, wonders the Rashba, can you put a price tag on a mitzvah —וכי יש דמים למצות? A mitzvah is worth all the money in the world! Why is a person exempt from a mitzvah just because it will cost him all of his money?

The Rashba, citing the Raavad, explains that if the person will spend all his money, he’ll be a pauper, and עני חשוב כמת. Accordingly, the reason you don’t have to give up all your money for a mitzvas asei is that doing so would constitute a whiff of pikuach nefesh, since becoming a pauper is akin to death. The person might be alive and breathing, but he can’t enjoy all that the world has to offer, so he’s not fully alive. When it comes to a lo saaseh, which is far more severe, a person is obligated to give up all his money rather than transgress; a lo saaseh exempts a person only in a case of actual pikuach nefesh, unless it’s one of the three cardinal sins, for which he must forfeit his life rather than transgress.

There’s a higher level of chiyus as well. The Netziv brings the following idea in many places in Chumash, and elaborates most in Parashas Va’eschanan, on the passuk: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ. The Torah is telling us to do Hashem’s mitzvos so that we will live. If someone doesn’t do mitzvos and learn Torah, asks the Netziv, is he not alive? What does לְמַעַן תִּחְיוּ mean?

He explains — and it’s worth seeing this inside — that the word chai in the Torah doesn’t always refer to physical life: דמשמעות חי כמה פעמים הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו, והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות. If a person experiences pleasure and feeling only from food, drink, and gashmiyus — well, an animal experiences the same thing. If he doesn’t have a geshmak from ruchniyus, from Shabbos, from learning a daf Gemara, then that’s similar to death. Such a person is not alive. The Netziv teaches that if we do the mitzvos we’ll be alive, and we’ll experience the real chiyus that Hakadosh Baruch Hu wants Klal Yisrael to have:וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ.

By way of illustration, if we would see a person from a primitive tribe who lives in a jungle his whole life and knows nothing of Olam Hazeh and modern technology, we would look at him as though he’s not really alive. He might have everything he needs and be very happy, but he doesn’t know how to live in this world. Similarly, a person who’s living only with gashmiyus, who never tasted a Rashba or experienced a geshmakeh Shabbos, a geshmakeh Rosh Hashanah, a Yom Kippur, an Aseres Yemei Teshuvah and Elul — he’s not alive!

Elul is a time that resembles an ir miklat not only because it affords safety and protection, but because it gives us the opportunity to enjoy a new level of closeness to Hashem, which gives us chiyus — וָחָי — invigorating us for the entire year.

May we all be zocheh to experience taharah and renewed chiyus in these days of Elul.

  • SEARCH BY PARSHA

  • SE‬‬ARCH‬‬ ‫‪BY‬‬ ‫‪R‬‫‪ABBONIM‬‬