דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה (הפטרת פ’ שמות)
רש״י: ״הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה הבאים למצרים אשר השריש יעקב צצו ופרחו שם עד מלאו פני תבל תנובה״ (ישעיהו כז,ו).

הנביא מתפעל ומתפלא מגבורת בני ישראל במצרים, שהיו במשך שנים רבות תחת קושי השיעבוד ומ״מ לא נשברה רוחם בקרבם וחיו כל הזמן בתקוה שיבוא הגואל.

וכדאיתא בחז״ל (שמות רבה ה, כב) שהיו מתכנסים וקוראים את התקוה ומצפים למושיען של ישראל. ובפרט שהשיעבוד היה לעקור מהם את האמונה, ואף בשבת היו מחוייבים בשיעבוד, עד שמשה רבינו ע”ה ביקש בעדם יום אחד מנוחה.

ומ״מ נשארו ישראל במצרים קרובים לשרשי יעקב, עד שאיתא בחז״ל שלא שינו את שמם ולא שינו את לבושם ולא ניסו כלל להתערב בין המצרים (ויקרא רבה לד, ה).

הנה ידוע כי בעת המלחמה האחרונה הנוראה [- מלחמת העולם השניה ה.ה.], כמה היה קשה לאחינו בני ישראל להישאר במדריגתם הרוחנית, וכל מי שמצא איזה דרך להציל את חייו, ואף ע״י התערבות ביןן הגויים, עשה כן.

וזהו שאומר הנביא בתוך השיעבוד הגדול הזה, “ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל”. ומשבעים נפש שירדו למצרים הגיעו עד לששים ריבוא וצצו ופרחו עד שמלאו פני תבל תנובה.

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה

דברי הימים

מחמירים בלימוד תורה
ישיבת מיר על כל תלמידיה עברה לגטו שהקימו היפנים ברובע הונג-קיו. בהוראת צו השלטונות היפנים הותר לפליטים, דיירי הגטו, לשהות בשעות היום בשאר חלקי העיר, ולחזור לתחומי הגטו באחת עשרה בלילה. כך יכלו תלמידי הישיבה להמשיך ולשקוד על לימודם בשעות היום בבית המדרש המרווח “בית אהרן” שנקנה לצורך כך לאחר שהגיעו לשנחאי.

אולם היציאה מהגטו בשעות היום הותרה רק בענידת “סמל הגטו” (=סיכת מתכת כחולה ועגולה) על דש הבגד. וכך התעוררה השאלה ההלכתית: האם מותר לענוד את הסיכה בשבת או שמא יש בדבר משום איסור הוצאה מרשות לרשות?

רבני הישיבה וגדולי תלמידיה עסקו רבות בשאלה והפכו בה מצד לצד, אולם ההכרעה המעשית הייתה בידיו של המשגיח הגה”צ ר’ יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל. המשגיח פסק חד משמעית: נשיאת הסיכה מותרת בשבת, סדרי הישיבה יתנהלו כסדרם בבית המדרש “בית אהרן”.

אולם, בין תלמידי הישיבה היו בחורים אשר ערערו על פסק ההלכה של המשגיח. היו אלה תלמידים מתלמידיו של הגאון מבריסק אשר רצו להחמיר על עצמם, והעדיפו להשאר בשבת בתחומי הגטו ולא לצאת עם הסיכה על דש בגדיהם.

אז פנה אליהם המשגיח בטענה: אי ענידת הסיכה בשבת פירושה שלא תוכלו להגיע לסדרי הישיבה ב”בית אהרן” ותבטלו מלימודכם. וכי בלימוד תורה אינכם מחמירים!? מנין לכם שבאיסור טלטול בשבת יש להחמיר ואילו בלימוד תורה מותר להקל?

ואכן כל בני הישיבה החמירו על עצמם במצוות לימוד תורה, ושמרו כאיש אחד על סדרי הישיבה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שמות

אשה למילה ופריעה

בע”ז כ”ז אמרו אלא איכא בינייהו אשה למ”ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ”ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא. ומי איכא למ”ד אשה לא והכתיב ותקח צפורה צור, קרי ביה ותקח, והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד, ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה.

(ובספורנו כתב וירף ממנו, אבל לא הניחו לגמרי, אז אמרה חתן דמים למולות, כשהיית חתן אמרת שנוציא דמים ע”י המילה והפריעה עכ”ל, ונראה כוונתו שלא הניחו לגמרי כיון שעדיין לא עשו פריעה. ואולי נתכוין לדברי הגמרא דאיהי אתחלה, ואז וירף ממנו אבל לא הניחו לגמרי, והבינו דעדיין צריך פריעה ואתא משה ואגמרה. אבל אין הכרח לפרש כן בדבריו. ובאמת כן נראה בכוונת הגמרא דאיהי אתחלה היינו שעשתה כל המילה ולא רק התחלה, דהרי כתיב ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו וע”כ הסירה העור לגמרי ולא נשאר אלא הפריעה. וכן נקט הצ”פ ופי’ בזה דמתחילה כתיב ותאמר כי חתן דמים אתה לי, ואח”כ כתיב אז אמרה חתן דמים למולות וצ”ב הכפל לשון ועוד מה שהוסיפה למולות. וביאר כי מתחילה אמרה על המילה כי חתן דמים אתה לי ואחר שמשה עשה פריעה אמרה חתן דמים למולות על שני המילות. וכבר הביאו מירושלמי דדרש למולות דם מילה ודם פריעה, והיינו כפי’ הספורנו).

וע’ פ”ת רס”ד ג’ בשם שו”ת בית יעקב ק”ד דמבואר כאן דהתחלת מילה מותר ע”י פסול. וע’ ערוה”ש רס”ד ח’ שהביא ראיה מהגמרא הנ”ל. (וע’ ס’ הברית עמ’ קנ”ד וק”ס). (וע”ע בנין שלמה ח”ב חו”מ ז’ ח’ שנתקשה בזה ע”ש). ובאו”ש פ”ב ממילה ה”א בסופו כתב דהמל ולא פרע לא עשה אפילו מצות מילה כיון דעדיין לא הסיר כל הערלה, ואף דפרשת מילה נאמרה לאברהם בלי חיוב פריעה מ”מ עכשיו נאמרה הלכה שגם הפריעה בכלל הערלה ובכלל מצות מילה. (וכתב שם שהראו לו כן בשם שו”ת בית יעקב ואין הספר תח”י). (וכ”כ בערוה”ש).

וכתב האור שמח שבמקום שיש שנים היודעים למול ואחד כשר ואחד פסול כגון גוי או אשה, והכשר אינו יודע למול רק לפרוע אבל הפסול יכול למול ג”כ, אז יכול הפסול לעשות המילה והכשר יגמור את הפריעה. ולא ביטל בזה מצות מילה כיון דהמל ולא פרע כאילו לא מל והוי כאילו הפסול לא עשה כלום והכשר עשה כל המצוה ושפיר יוצא בזה המצוה. וכתב שם האור שמח דמה שאמרו המל ולא פרע כאילו לא מל, ובפשוטו נאמרה בזה הלכה לחומרא דעדיין לא יצא מצות המילה, אך האור שמח כתב שיש בזה קולא ג”כ דכיון דהוי כמו שעדיין לא מל לכן מותר לפסול לעשות את המילה כיון דאין בזה מצוה דהמל ולא פרע כאילו לא מל, והכשר יעשה את הפריעה. (וע”ש באו”ש בריש דבריו דה”ה בתחילת מילה תוך זמנו מ”מ מקיים המצוה אם גומר המצוה בשמיני כי עיקר המצוה הוא בסוף המצוה במה שנעשה מהול. והביא מהרמ”א רס”ד בשם שו”ת הרשב”א אם הוצרכו למולו תוך ח’ מותר ע”י עכו”ם ואם נשארו ציצין המעכבין או שמל ולא פרע יגמור ישראל בשמיני. ופי’ האו”ש כי עיקר המצוה הוא בסוף המילה. ולפי”ז לכא’ יהא מותר לכתחלה לעשות תחילת מילה בתוך זמנו או ע”י גוי, ואולי מ”מ אין לעשות כן לכתחלה). (ועמש”כ במק”א בענין לחלק המילה ופריעה לשני מוהלים בשבת, ואולי תולה על הנ”ל).

מיהו האחרונים (ע’ פרדס”י פ’ שמות) כבר הקשו על פשטא דגמרא (ובית יעקב ואו”ש) ממה שכתב הרמב”ם פ”ב ממילה ה”א דעכו”ם לא ימול כלל ופירשו כוונתו שלא יעשה אפילו התחלת המילה כיון דצריך כל המעשה בהכשר. וכן הקשו משבת קל”ג ע”ב דאומן המתחיל ואינו גומר בשבת אינו חייב דיכול לומר אנא עבדית פלגא דמצוה, וע”כ דמקיים בזה מקצת המצוה. וגם בסברא נראה כן כיון דמילה פסול בגוי או באשה בודאי דין זה הוא על כל מעשה המילה. (וכמו בשחיטה מבואר ביו”ד ב’ י’ דעכו”ם שעשה איזה חלק מהשחיטה פסול ורק אם שחט תחילת הקנה אינו פוסל השחיטה דלא גרע מניקבה הקנה דמהני בו שחיטה).

מיהו בפ”ת ובאו”ש וערוה”ש הביאו ראיה לדין זה מהגמרא הנ”ל דאף דאשה פסולה למול מ”מ צפורה עשתה תחילת המילה ומשה גמר את המילה. ועמש”כ במק”א.

ערך החיים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ” (שמות א, י). “א”ר חייא בר אבא א”ר סימאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית” (סוטה יא, א).

מבואר בדברי חז”ל, שאף שבלעם ואיוב השתתפו יחד באותה עצה מכל מקום נענשו בעונש שונה, בלעם שיעץ נהרג ואילו איוב ששתק נידון בייסורין, והקשה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר “אושר החיים”) הלא עצת בלעם הייתה חמורה משתיקת איוב והיה לו להענש בעונש חמור יותר מאיוב, ומדוע בלעם נענש במיתה ואילו איוב נענש בעונש ייסורין שהם קשים לאין ערוך מעונש מיתה, וכפי שמצינו בגמרא (כתובות לג, ב) גבי חנניא מישאל ועזריה שכל מה שהצליחו לעמוד בנסיון ולא להשתחוות לצלם הוא משום שקיבלו עונש מיתה, אולם אילו היו נענשים בייסורין לא היו יכולים להם והיו משתחוין לצלם. הרי שעונש הייסורין חמור יותר מעונש המיתה.

חיים בעולם הזה – מתנת חינם

וכבר ידוע מה שחידש בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שם) את אחד מיסודותיו הידועים ביותר, שחיים בעולם הזה הם מתנת חינם! כל רגע בחיים הוא יקר עד מאוד, ואילו אדם היה יודע להרגיש את אושר החיים, ולהעריך את גודל אוצר זה הנמצא תחת ידיו כל חייו היו נראים אחרת לגמרי, ואפילו אם החיים עצמם מלווים בייסורין ומכאובים, מכל מקום כבר אמר הכתוב (איכה ג, לט) “מה יתאונן האדם חי”, ופירש רש”י (קידושין פ, ב ד”ה מה) “למה יתאונן אדם חי, למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה” והיינו שכיון שאדם קיבל את מתנת החיים אין מאושר גדול ממנו ואינו מרגיש בייסורין. ומשל למה הדבר דומה, לאדם שנפל בגורלו לזכות זכיה גדולה מאוד, ובאותה שעה איתרע מזלו ונקע את אצבעו, וכי ירגיש בייסורין אלו בשעה זו, הלא פשוט שלא ירגיש מאומה מחמת אושרו הגדול, כך צריך האדם להתייחס לייסורין התוקפים אותו לנוכח אושר החיים שקיבל מאת הקב”ה. ואף שייתכן שהאדם עצמו יקשה עליו עונש הייסורין יותר מעונש המיתה, וכפי שמצינו בחנניא מישאל ועזריה שלו היו נענשים בייסורין היו משתחוין לצלם, מכל מקום עונש המיתה והניתוק מן החיים גדול במהותו מן הייסורין. ומעתה מבואר היטב מדוע נענש בלעם על חטאו בעונש מיתה, ואילו איוב ששתק נענש על חטאו בעונש ייסורין, שכן חטאו של בלעם היה חמור יותר ולכך הוא נענש בעונש החמור של מיתה, אולם חטאו של איוב היה קל יותר ולכך נענש בעונש ייסורין הקל יותר[1]. יסוד זה הוא נורא ביותר, ומי לנו כמרן הגר”ח זצ”ל אשר רק הוא בהכירו היטב את מעלת חיי העולם הזה יכול היה לחדש את חידוש זה, וחובה על כל אחד ואחד לחזור עליו לכל הפחות מאה ואחד פעמים!

בא וראה עד היכן חשיבות מעלת החיים, הנה כידוע כל תכלית חיי האדם בעולם הזה הם לימוד התורה ושמירת המצוות, ומאידך מבואר בגמרא (יומא פה, ב) שאילו יש לאדם ספק פיקוח נפש כל איסורי התורה נדחים מפניו, ואפילו אותם האיסורים שיש בהם עונש סקילה ועונש כרת החמורים, ולומדים זאת מהכתוב (ויקרא יח, ה) “ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה”, הרי שמעלת החיים גדולה יותר מכל.

מי שאינו מעריך את חיי עולם הזה יכול לאבדם

אמנם לא כל אדם זוכה להבחין במעלת ערך החיים, ישנם אנשים, ואף מאלו הנמנים על יושבי בית המדרש, שמתייחסים אל החיים בפשטות, ולא כאל דבר שכל רגע ורגע ממנו יקר עד מאוד, ורק כשהם מגיעים למצב סכנה של פיקוח נפש הם מתחילים להעריך את החיים ועושים את מירב ההשתדלות על מנת להשאר בחיים. אולם עלינו לדעת היטב שאדם שאינו מעריך את חיי עולם הזה כדבעי יכול להפסידם, וכן מצינו בדברי חז”ל שהובאו בדעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית מז, ח) “בשעה שאמר יעקב (שם, ט) ‘מעט ורעים היו שני חיי’ אמר לו הקב”ה אני מלטתיך מעשו ומלבן, והחזרתי לך דינה גם יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שמנין התיבות שיש מן ‘ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך’ עד ‘בימי מגורי’, כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל”ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו, שהרי יצחק חי ק”פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ”ז”, אמנם איננו מבינים את התביעה שנתבע יעקב אבינו, אולם מכל מקום לומדים מדברי המדרש שלמרות שיעקב אבינו סבל כל ימי חייו יסורים נוראים שהם למעלה מהשגת אנוש לא היה לו להתלונן על כך, וכיון שהתלונן נענש שהופחתו לו ל”ג שנות חיים כנגד מנין התיבות של תלונתו. ומלבד שהדברים אינם מובנים, יש כאן תוספת תמיהה רבתי, הלא תיבות אלו אינן כוללות רק את תלונת יעקב עצמה, אלא גם את ח’ התיבות של “ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך”, ומדוע נתבע יעקב על שאלת פרעה. אמנם כבר הדעת זקנים (שם) בתחילת דבריו כתב, שכל שאלת פרעה ליעקב הייתה מכיון שראהו זקן מאוד ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב זקנה, וממילא יש לומר שלכך נכללה שאלת פרעה בתוך התיבות שיעקב נתבע על אמירתן, שכן רק מחמת שיעקב הרגיש בצרותיו והם ניכרו על פניו, שאלו פרעה, ולכך נתבע עליהן. ומכל מקום לומדים מכאן מי שאינו מרגיש במעלת חיי העולם הזה יכול לאבד את חייו בעולם הזה.

מעלת חיי עולם הזה

הוסיף וביאר בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, הנה שנינו במשנה (אבות פ”ד, מי”ז) “יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה”, אין לנו הבנה מהי שעה אחת של “קורת רוח בעולם הבא” אולם רבותינו ביארו, שאין זו הנאה של ממש אלא רק הנאה כאדם החפץ להכנס לסעודה גדולה ומפוארת ולא נותנים לו להכנס פנימה, אלא הוא נותר לעמוד בחוץ להריח את ריחם הטוב של המטעמים. ומכל מקום כל חיי עולם הזה, וכל תענוגי העולם, מבריאת העולם ועד סוף כל הדורות של כל הבריות כולם, אינם יפים כשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא!. אמנם מאידך שנינו בתחילת המשנה (שם) “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”, והוא דבר מבהיל מאוד, שעה אחת בתשובה בעולם הזה יפה יותר לא רק משעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, אלא מכל חיי עולם הבא! בעוד שרק שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יפה יותר מכל חיי העולם הזה לעולמי עד, וכי יש לנו את היכולת לתאר ולשער את גודל מעלת חיי העולם הזה מתוך תשובה ומעשים טובים!, בהכרח שהביאור בזה, כי החיים בעולם הזה תוך קיום מצוות ומעשים טובים, הם האפשרות היחידה שיש לאדם להגיע לחיי עולם הבא, ואין לדבר סוף, בשעה אחת יכול לזכות ולקנות חיי נצח לעולמי עולמים, ומטעם זה שעה אחת בעולם הזה יפה יותר מכל חיי עולם הבא. וכבר ידוע המעשה עם הגר”א זצוק”ל, שבשעת פטירתו אחז בציציותיו ובכה על שרק בעולם הזה אפשר תמורת כמה פרוטות לזכות במצות ציצית ולקנות חיי נצח, אולם בעולם הבא אי אפשר להגיע לזה תמורת כל הון שבעולם. את יסודות אלו כבר אמרנו כמה וכמה פעמים, ואף על פי כן חובה לחזור ולשנן זאת שוב ושוב.

גדלות הנפש של רבי פרידא שוויתר על חיי עולם הזה

הגמרא בעירובין (נד, ב) הביאה את המעשה הידוע ברבי פרידא שחזר ושנה לתלמידו את תלמודו ארבע מאות פעמים על מנת שיבינו היטב, פעם אחת אירע שתלמיד זה לא הבין את הנלמד אף לאחר ארבע מאות פעמים, שאלו רבי פרידא מה יום מיומים. השיבו התלמיד, שכיון שקודם לכן הגיעו גבאי צדקה לרבי פרידא ובקשו אותו שיצטרף אליהם לדבר מצוה, חשש שמא יעזבהו רבי פרידא בכל רגע והסיח את דעתו מתלמודו ולא הבין, השיבו רבי פרידא שאין לו לחשוש מכך וישוב ללמוד עמו את תלמודו עד שיבין, ישב רבי פרידא ולמד עמו עוד ארבע מאות פעמים, וכיון שראה הקב”ה את רוב סבלנותו של רבי פרידא, יצתה בת קול משמים ושאלה אותו מה יעדיף לקבל בשכרו, האם שיוסיפו לו ארבע מאות שנה על שנותיו, או שיזכו הוא וכל בני דורו להיות בני עולם הבא. השיב רבי פרידא שמעדיף שהוא וכל בני דורו יהיו בני עולם הבא. ענתה בת הקול ואמרה, שיקבל גם את השכר הזה וגם יוסיפו לו ארבע מאות שנה שנותיו כיון שהעדיף את טובת בני דורו על טובת עצמו. ולכאורה הוא תמוה ביותר, מדוע מגיע לו שכר על שבחר את בחירה זו, הלא כל אחד שהיה מקבל הבטחה מהקב”ה שייכנס לחיי עולם הבא היה מעדיף לקבל את שכר זה. בהכרח שרבי זירא לכשעצמו מוטב היה לו שיוסיפו לו ארבע מאות שנה על חייו, מפני שהוא ידע והכיר בערך החיים, ושכל רגע ורגע שאדם נמצא בעולם הזה הוא יכול להוסיף ולקנות חיי נצח, וכפי ששנינו שיפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי עולם הבא, וכיון שביכר את טובת בני דורו על טובתו שלו, זכה וקיבל שיוסיפו לו גם ארבע מאות שנה על שנותיו.

הנאת חיי עולם הזה- דיבוק חברים

הוסיף מרן הגר”ח זצ”ל לבאר עוד במעלת חיי עולם הזה, הנה איתא במדרש רבה (שמו”ר נב, ג) מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מהיכן להתפרנס, יצא אל מחוץ לעיר והתפלל לפני הקב”ה שיסייע בידו, נעשה נס וירדה לו אבן טובה מן השמים, נתנה רבי שמעון לשולחני וקנה בה את כל צורכי השבת, כיון שראתה אשתו שקנה את כל צורכי השבת שאלתו, מהיכן אלו, אמר לה ממה שפרנס אותנו הקב”ה. אמרה לו, אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום, התחיל מספר לה שירדה לו אבן טובה מן השמים, אמרה לו איני טועמת כלום עד שיאמר לה שמחזיר את האבן במוצאי שבת שכן אינה רוצה ששולחנו יהא חסר ושולחן חבריו יהא מלא. כשסיפר רבי שמעון לרבי את מעשה זה אמר לו, לך אמור לה שאם שולחנך יהא חסר אני אמלאנו משלי, הלך ואמר לה, אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה, אמרה לו: “רבי וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא, לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר (קהלת יב, ה) ‘כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים’ עולמים אין כתיב אלא עולמו”, כיון ששמע רבי שמעון כן הלך ופשט את ידו להחזיר, וירד המלאך ונטלה הימנו. לא זכינו להבין במהות חיי עולם הבא אולם מכל מקום נראה מדברי המדרש שמסתמא כל אחד ואחד יושב בגן עדן כשהוא מתדבק בשכינה לבדו ויש לו עולם משלו, אולם בעולם הזה אדם אינו יכול לחיות לבדו ללא דיבוק חברים, וכפי שכתוב (בראשית ב, יח) “לא טוב היות האדם לבדו”.

וכן הביא בעל קונטרס הספיקות (בהקדמה לקצוה”ח ח”ב) מהמהר”י מוסקטו, שגם אם בן אדם היה מתעלה במעלות רוחניות נשגבות ביותר עד שהיה זוכה לעלות לרקיע ולראות מלאכי אלוהים עולים ויורדים נהנים מזיו השכינה, שאין לתאר ואין לשער את העונג הרוחני הצרוף שיש לו, מכל מקום אילו יימנע ממנו מלשתף את חבריו ולספר להם על ההנאה שנהנה, הנאתו לא תהיה מושלמת. נמצינו למדים את גודל ההנאה שיש לאדם בדיבוק חברים הן בשעת שמחה והן בשעת צרה, גם כשבחור מחדש סברא טובה או דבר חידוש, הנאתו לא תהיה מושלמת אם לא יאמרה לאחרים. אושר זה ישנו לאדם בעולם הזה בלבד ולא בעולם הבא. ובדידי הוה עובדא בנדיב שתרם לישיבה הון רב על מנת שלא יספרו זאת לאחרים, אולם היה מאוד קשה לא לספר זאת לאחרים ולא לשתף אותם בשמחה זו, מאחר שמפני כך השמחה אינה מושלמת.

ובפעם אחרת הוסיף מרן הגר”ח זצ”ל ותיאר את מעלת אושר החיים בעולם הזה מול חיי עולם הבא, כשהוא מדמה זאת מילתא למילתא, באותה תקופה היו בשכונת בית ישראל חנויות רבות, בשונה מהיום שלא עלינו הרבה מהן אינן לפי רוח הישיבה, ומהן הייתה חנות נעלים שהייתה מוכרת נעלים מסוגים וצבעים שונים, ובעל החנות היו פורס את הנעלים מעל גבי משטח גדול מחוץ לחנות על מנת שיתייבשו בשמש מהדבק, מידי פעם היה נעמד מרן הגר”ח זצ”ל ליד החנות והתבונן בנעלים קטנות שהיו מיועדות לתינוק המתחיל ללבוש את נעליו לראשונה בחייו, ואף אחד לא הבין את טעם הדבר, לימים אחד הבחורים שליוהו הרהיב עוז ותמה בפניו על פשר הדבר, השיבו מרן הגר”ח זצ”ל, שתוך כדי שהוא מסתכל על נעלים אלו הוא חושב על שמחת הלב הגואה באמא שקנתה לילדה הקטן את הנעלים הראשונות בחייו. את אותה האהבה והמסירות שיש באמא לילד מצינו רק בעולם הזה ולא בעולם הבא, שכן רק בעולם הזה אדם יכול להרגיש את שמחת השני ולשמוח בשמחתו, אולם בעולם הבא אדם אינו משתתף בשמחת השני, וזהו אושר החיים בעולם הזה.

אמנם לכאורה מעלה זו היא פשוטה מאוד, אולם עלינו לדעת שהיא מחייבת מאוד. כשאדם קם בבוקר ואומר מודה אני לפניך, הוא מודה לרבונו של עולם על שהחזיר לו את נשמתו והוא יכול להמשיך לעבוד אותו, לקיים תורה ומצוות ומעשים טובים, ועל כך שהוא לא בודד בעולמו אלא יכול להרגיש את השני בזמן שמחתו ולשאת עמו בעול בזמן צערו. אמנם אנו בני התורה יש לנו תוספת שמחה מיוחדת, אנחנו אומרים כל יום בתפילה “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה”, בן תורה העמל בתורה יומם ולילה הוא חי את החיים המאושרים ביותר בעולם! אין שום דבר בעולם שיכול להידמות לאושר שלו, אנחנו צריכים לדעת להעריך את גודל הזכות שנפלה בחלקנו, הדברים הללו הם פשוטים אבל מחייבים את כל אחד ואחד מאיתנו.

דברנו בתחילת הזמן שכל בחור יכתוב את הערותיו על מסכת יבמות, ובעז”ה נסדרם על מנת להוציאם בדפוס, וב”ה שזה גרם לחיזוק גדול בין לומדי בית המדרש, ונכתבו חידושי תורה טובים מאוד. רציתי להוסיף בזה עוד, בשבוע הקרוב יופיעו בכל יום על דלת ביהמ”ד חמישה שטיקלא’ך מחידושי התורה הכתובים של לומדי בית המדרש, ועליהם יוסיפו הבחורים את הערותיהם ובעז”ה ההוספות יהיו יותר טובות מהחידו”ת הכתובים. אולם הייתי רוצה ברשותכם להוסיף עוד הצעה על מנת שנוכל לקבל מושג על ייקור כל רגע מהחיים. במשך השבועיים הבאים, בכל יום, יגיעו לביהמ”ד מאה בחורים, לפי סדר א’ ב’, ללמוד שעה אחת לפני זמן תפילת שחרית. הדבר יחנך את כולנו לייקר את הזמן ובפרט את הזמנים שנחשבים ל”מת מצוה” וייגרם חיזוק גדול לכל יושבי בית המדרש. למדתי זאת מהרבי בחיידר של בני הבכור, שכשרצה לחנכו על חשיבות ייקור הזמן, ושאפשר לנצל כל רגע פנוי ביום ללימוד תורה, הוא קבע ללמוד עימו בחברותא ביום שישי אחר הצהרים, לאחר הדלקת הנרות, או בשעה שתיים בלילה, ועוד כהנה וכהנה, כדי לחנכו שבכל רגע פנוי אפשר ללמוד. רבותי! אספר לכם סוד, ואני מדבר לכל אחד ואחד בנפרד, האהבה שיש לי אליכם היא אהבה עצומה, הדבר האהוב לי ביותר הוא בן התורה, תתחזקו באהבה אחוה ורעות, ואבקש מחילה שאיני יכול להמשיך. ברכה והצלחה. אגוטען שבת.

[1] ועיין בזה עוד בארוכה בפרשת נח, מאמר “נושא בעול עם חבירו”.