דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה (יד,לד)
נאמר בפסוק שעונשם של בני ישראל על חטא המרגלים היה כנגד מספר הימים שתרו המרגלים את הארץ. כלומר, כנגד כל יום שתרו את הארץ ישאו את עוונם שנה במדבר.

מקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: וכי הליכתם בארץ היה העוון אשר נענשו עליו, הרי העוון היה שהוציאו דיבת הארץ רעה וזה היה כשחזרו ודיברו לפני בני ישראל, אם כן מה ענין משך הזמן ששהו בארץ ישראל למשך הזמן שנענשו להיות במדבר?

ותירץ: למדים אנו מכאן שחטא לשון הרע שחטאו בו המרגלים לא היה רק בדיבור שהוציאו דיבת הארץ רעה, אלא עיקרו נעוץ במחשבה הרעה שהביאה אותם לידי הדיבור האסור.

כך הוא בכל לשון הרע שאדם נכשל בו, עיקר החטא נמשך מהראיה הרעה או השמיעה אשר גרמה לו שידבר אחר כך רע על חבירו בעקבות מה שראה עליו או שמע עליו.

אצל המרגלים, זמן ההליכה בארץ ישראל הוא הזמן בו ראו את הארץ בעין לא טובה, זה היה הגורם לחטא. לכן כל יום נוסף שתרו בו את הארץ וראו אותה בראיה שלילית גרם וסיבב את דיבורם הרע. ועל כן נענשו כנגד כל הימים אשר גרמו לחטא לשון הרע, כי ריבוי הזמן שתרו את הארץ באופן שלילי גרם גם לריבוי החטא.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

יש חשש שנפסיד אותו לגמרי
סיפר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: היה פעם בחור בישיבה שנתפס בקלקלתו. שלושה בחורים ממצטייני הישיבה ניגשו למרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה ואמרו שבחור זה אינו לתפארת הישיבה, בלשון המעטה. הם אף הודיעו לרה”י שאם לא יוציאו את אותו בחור מהישיבה, הם אינם מוכנים להמשיך ללמוד בישיבה. שנב

מרן ראש הישיבה חשב מעט ואמר: ״יהיה לי חבל מאוד שתעזבו, אבל אומר לכם את האמת, אתם אינכם צריכים דווקא אותי, הלא בכל מקום שתלכו ללמוד בו תצמחו לתלמידי חכמים ויראי אלקים. לעומת זאת, בחור זה אותו אתם מבקשים להרחיק, זקוק לי ולישיבה, שכן יתכן ונצליח במשך הזמן להדליק בו את המאור שבתורה, אך אם אוציא אותו מהישיבה יש חשש שנפסיד אותו לגמרי״. שנב

הוסיף הגאון רבי אריה זצ”ל: ״לימים, עשרות שנים לאחר מכן, פגשתי בבני ברק את אותו יהודי. הוא סיפר לי שזכה למשפחה מפוארת. הוא הוסיף ואמר: ״אתה הרי יודע שראש הישיבה הציל אותי, ובזכותו זכיתי למשפחה מפוארת״. שנב

מדהים להתבונן, הרי רה”י רבי אליעזר יהודה זצוק”ל שאף לגדל בחורים מצויינים לתלמידי חכמים וגדולי תורה. זו שאיפתו של כל מרביץ תורה, אולם הכרתו הבהירה היתה שונה. תפקידו בעולם הוא להרבות כבוד שמים ולעשות את רצון קונו, הדבר הביאו להחלטה להעדיף להפסיד בחורים מצטיינים בישיבתו, כדי לנסות להציל בחור חלש שיתכן וניתן להדליק בו את מאור התורה. שנב

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שלח לך

לא תחיה כל נשמה

בהפטרה התחייבו שלא להרוג את רחב אף שיש איסור לא תחיה כל נשמה. וע סוטה ל”ה ע”ב ר’ שמעון אומר על גבי סיד כתבוה וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וכו’ הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן וכו’ כמאן אזלא הא דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבחו”ל שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן כמאן כר’ שמעון.

ופירש”י וכתבו מלמטה, בסוף הדף למען אשר לא ילמדו עוד וכו’ לעיל מיניה כתיב כי החרם תחרימם, ודבר זה כתבו למטה להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלים שמחמת יראה עושין. ועוד שם ברש”י כמאן כר’ שמעון, דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום אלמא לא היו העומדין חוץ לגבולין בכלל לא תחיה כל נשמה אבל לר’ יהודה כולן בכלל לא תחיה.

והנה מבואר ברש”י דגם לר’ שמעון כנענים יושבי א”י אסורים אף אם עושים תשובה. ודייק כן רש”י דהרי ר’ שמעון אומר שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן וע”ז אמרו בגמ’ דהיינו דוקא כנענים שבחו”ל שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן. והטעם בזה משמע ברש”י דבאמת אילו שייך גירות גם ביושבים בא”י לא היו בכלל לא תחיה כל נשמה אלא דא”א להם להתגייר משא”כ כנעני בחו”ל.

וברמב”ן עה”ת (כ’ י’) הביא הגמ’ וגם פירש”י וכתב ע”ז “ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה’ אלקיך נותן לך נחלה, בהם אמר למען אשר לא ילמדו אתכם, שאם עשו תשובה אין נהרגין”.

וברמב”ם פ”ו ה”ד כתב “ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בנ”י בלתי החוי וכו’ מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. ויש לעיין בזה אמאי הביא הרמב”ם מפסוק זה ולא ממה שדרשו בגמ’ דכתיב למען אשר לא ילמדו אתכם או מה שדרשו ושבית שביו לרבות כנענים שבחו”ל.

ובתוס’ הביאו מירושלמי שביעית, ומובא גם ברמב”ם, ששלח להם יהושע הרוצה שיברח יברח. ולכא’ לרש”י א”ש כי בחו”ל מקבלים מהם גרים, אבל להרמב”ם צ”ב מה הרויח אם רוצה לברוח. ולכא’ צ”ל לדבריו דכל חיוב לא תחיה כל נשמה הוא בשעת מלחמה, כדמשמע בקרא דאיירי שם בשעת מלחמה,  ולכן אם ברח ואין מלחמה אין חיוב להרגם.

ובתוס’ הקשו איך קבלוה לרחב. ותירצו “ומיהו מצינו למימר דאם היו חוזרין אז בתשובה בשעה שכתבו את התורה אפילו כנענים שבתוכה היו מקבלין ואפילו לר’ יהודה, ולמען אשר לא ילמדו אתכם לעשות קאי נמי אשבעה אומות, והכי משמע נמי לשון הספרי וכו’ מלמד שאם עושין תשובה אין נהרגין, מקבלין אותן לא קתני, אלא אין נהרגין, משמע אותם שצוה הקב”ה לא תחיה כל נשמה אלא לאחר שהתחיל יהושע במלחמה שהרי יהושע שלח ג’ פרוזטגמאות וכו'”.

וע’ שופטים א’ וירא השופטים וכו’ כל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו. וע’ סוטה מ”ו ע”ב שקראו לאיש זה כנעני. (וע”ש בענין מצות לויית אורחים כיון שהראה להם הדרך). וגם כאן צ”ב מדין לא תחיה כל נשמה, וגם דלא מצינו שקיבל עליו אפילו להיות גר תושב, וגם שהיה אחר שעת המלחמה ולא שייך תי’ התוס’ שכתבו לענין רחב. וצ”ב. וביותר קשה על תוס’ שכתבו באריכות לענין רחב ולא דנו כלל על המעשה כאן בשופטים. ושו”מ קושיא זו ברינת יצחק על ס’ שופטים א’ אות כ”ה.

שו”ר הערות הגרי”ש כאן בסוטה, וע”ש להתיר משום חילול ה’ כיון שנשבעו.

האמונה בהבטחת הבורא

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

השמחה המיוחדת בקבלת השבת – על יום שכולו שבת

בקבלת השבת אומרים אנו, ״בואי בשלום עטרת בעלה גם בשמחה ובצהלה – קבלת השבת היא ״בשמחה ובצהלה״. שנב

ויש להתבונן, שהרי בכל המצוות נאמר ״עבדו את ה׳ בשמחה״, וביותר יש שמחה בלימוד התורה “פיקודי ה׳ ישרים משמחי לב”, והיא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה. ומאחר שבכל המצוות יש שמחה, והשמחה היא עיקר גדול בקיומם, שהרי אם ח״ו יש חסרון בשמחת המצוות, באה על זה התוכחה (דברים כח,מז) ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה״. א”כ צ”ב מהי השמחה המיוחדת ״בשמחה ובצהלה״ לקראת השבת. שנב

הנה שנינו (סוף מסכת תמיד): בשבת היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. שנב

הרי למדנו שמהות שמחתה המיוחדת של השבת היא בכך שמביאה אותנו לאותם חיי העולמים חיי הנצח שהם רק אושר ושמחה, והשבת עצמה היא ״מעין עולם הבא״ ובה אפשר לחוש מעין אותה שמחה של חיי העולם הבא. לכן זהו המזמור של יום השבת – מזמור שיר לעתיד לבא. שנב

אמנם שמחה זו על שאנו זוכים ליום שכולו שבת, אינה שמחה על עצם קבלת השכר, שהרי שנינו באבות (א,ג), ״אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס״, אלא שמחתנו היא על אהבת ה’, שמאהבתו אותנו הבטיחנו שכר טוב על מצוותיו להביאנו אל האושר הנצחי. שנב

דבר זה הוא מיסודי האמונה, להאמין שהקב״ה אלקים אמת ומקיים כל הבטחותיו, והשבת היא חיזוק ליסודי האמונה ועל ידה אנו שמחים באהבתו שהבטיחנו ליתן לנו שכר לעתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. שנב

חטא המרגלים

והנה פרשתנו, פרשת שלח, פרשה קשה ביותר. כל ענין ׳חטא המרגלים׳ הוא חטא איום כל כך, שמחמתו נגזרה עלינו בכייה לדורות, הבכייה של כל הגלות הארוכה והנוראה, כמו שכתוב (תהלים קו,כו-כז) ״וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות״… שנב

ונראה לבאר חומר החטא, שאינו רק ענין של ׳הוצאת דיבה׳ בעלמא על ארץ ישראל, אלא הוא חטא אשר עיקרו בשרשי האמונה ממש. שנב

כיון שעיקר האמונה אינו רק להאמין במציאות הא־ל יתברך שהוא בורא ומנהיג לכל העולם, אלא מיסודי האמונה גם להאמין שהבורא יתברך מבטיח ומקיים הבטחתו, ואם חלילה מסופק בזה הרי הוא חוטא בדבר שהוא מיסודי האמונה ממש. שנב

ומאחר שהקב״ה הבטיחם על ארץ ישראל שהיא ארץ טובה משאר הארצות, ארץ זבת חלב ודבש, ואין טובה הימנה, והובטחו על כיבוש הארץ שיוכלו להתגבר על כל האומות אשר בה, והיה עליהם לבטוח בקב״ה שיביאם אל הארץ הטובה ויעזרם לכובשה. אולם המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ וגם אמרו כי לא יוכלו לכובשה מפני הענקים אשר בה, חטא זה הוא חטא בעיקר האמונה. שנב

וזהו שנאמר בתורה (במדבר יד,יא) ״עד אנה ינאצני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו״, ופירש רש״י: בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקיים הבטחתי. שנב

והנה העונש של ארבעים שנה במדבר לא היה משום חטא המרגלים לבד, אלא גם על חטא העגל. וכמו שפירש רש״י (במדבר יד,לג): שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב,לד) ‘וביום פקדי’ במרגלים, ‘ופקדתי עליהם חטאתם’, ואף כאן נאמר ‘תשאו את עוונותיכם ולא נאמר עוונכם, שני עוונות – של עגל ושל תלונה. שנב

ולכאורה למה נענשו על שניהם בעונש אחד, הרי חטא העגל הוא חטא של עבודה זרה ואילו חטא המרגלים הוא חטא של לשון הרע? אולם לפי מה שנתבאר מובן היטב, שחטא המרגלים אף הוא חטא בעיקר האמונה ודומה לחטא בע”ז. שנב

למה נסמכה ציצית לע״ז ומקושש

והנה להלן בפרשה נאמר (טו,כב) ‘וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה’, ופירש רש״י: בעבודת אלילים הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצוות, תלמוד לומר ‘את כל המצות האלה’, מצוה אחת שהיא ככל המצוות, מה העובר על כל המצוות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים ואיזו זו עבודת אלילים. שנב

עוד כתב רש״י (שם כג) ׳את כל אשר צוה׳ – מגיד שכל המודה בע״א ככופר בכל התורה כולה ובכל מה שהתנבאו הנביאים. הרי מבואר חומר עוון עבודה זרה שהוא שקול ככל המצוות וככופר בכל התורה. שנב

והנה בסוף הפרשה (טו,מא) מביא רש״י מיסודו של רבי משה הדרשן: למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע״א, לומר שהמחלל את השבת כעובד ע״א שאף היא שקולה ככל המצוות וכן הוא אומר בעזרא (נחמי’ ט,יג) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם – ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות שנאמר ועשיתם את כל מצותי. שנב

ויש להתבונן, שאמנם חטא עבודת אלילים וחטאו של המגדף שניהם שקולים ככל התורה כיון שהם חטא ביסוד האמונה, אבל מצות ציצית מדוע חמורה היא כל כך לסומכה אצל עבודה זרה ומגדף? שנב

והנה בסוף פרשת ציצית (טו,מא) נאמר ״אני ה׳ אלקיכם״, ופירש רש״י: אני ה׳ – נאמן לשלם שכר. אלקיכם – נאמן להיפרע. וצריך ביאור למה בסוף הפסוק נאמר שוב ״אני ה׳ אלקיכם״? שנב

אלא מפרש רש״י: עוד למה נאמר, כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר. על כורחכם אני מלככם, וכן הוא אומר (יחזקאל כ,לג) אם לא ביד חזקה וגו’ אמלוך עליכם. שנב

אמירה זו ׳אנו לא עושים ולא נוטלים שכר׳ היא בגידה בהבטחתו של הקב״ה, שהרי הבטיחנו על הגמול, ליתן שכר לעושי מצוותיו ולענוש לעוברי מצוותיו, וזהו יסוד האמונה. שנב

ואכן אלפיים שנות הגלות הם עדות נאמנה וברורה לאמונה זו שהקב״ה נאמן לקיים הבטחתו, וכל הסבל הרב של שנות הגלות, הוא מה שנאמר בספר יחזקאל ״חי אני נאם ה׳ אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם״.שנב

אמונת הגאולה

ומכלל אמונה זו היא האמונה בגאולה העתידה שהבטיחנו עליה הקב”ה, ואומרים אנו בתפילה – ״ונאמן אתה להחיות מתים״, ובזמן הגאולה תהיה שמחה גדולה ומיוחדת, וכמו שביציאת מצרים אמרו ישראל שירה לקב״ה בשמחה רבה, כך הגאולה העתידה תהיה בשמחה רבה. שנב

וזוהי השמחה שאומרים אנו בקבלת שבת – ״בואי בשלום עטרת בעלה גם בשמחה ובצהלה״, ושמחתנו היא על החביבות המיוחדת והאהבה הגדולה של הקב״ה לישראל שתתגלה בגאולה העתידה – כמו שנאמר בהושע (ב,ט) ‘ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה’, ומבאר הגר״א, שהקשר בין כלל ישראל להקב״ה יהיה קשר של אהבה, ולכן לא נאמר ‘בעלי’ שמשמעותו אדון ומושל, אלא ׳אישי׳ שמשמעותו – אוהבי. שנב

וזהו שאומרים אנו ב’לכה דודי’, ״ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה״, שזו תהיה החביבות המיוחדת של ישראל אצל הקב״ה שתתגלה בגאולה. וזוהי השמחה שביום השבת – ״מזמור שיר לעתיד לבא״, שיר של זמן הגאולה. ולכן בקבלת שבת אומרים אנו ״בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ובצהלה״. שנב

והנה אמנם יש רק קומץ קטן בכלל ישראל, אלו הבני תורה, שהם שומרים את התורה והמצוות כראוי, והם המתפללים בכל יום שלוש פעמים ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״, ורק על ידם אפשר לקרב את הגאולה. שנב

אך עלינו לדעת שהבני תורה צריכים לדאוג לכל עם ישראל, ולהתפלל בעדם שיזכו אף הם לקיים את המצוות כראוי ולהגיע לגאולה. וכך תיקנו לנו בתפילה להתפלל על כל ישראל “שים שלום וכו׳ עלינו ועל כל ישראל”. ועל ידי האמונה בהבטחת הגאולה וחיזוק התורה והתפילה גם על שאר ישראל, נזכה לגאולה הקרובה ולשמוח בשמחתה במהרה בימינו אכי״ר. שנב