דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

ושמחתם לפני ה’ אלקיכם (יב,יב)
בדרשה לחודש אלול פי’ מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה את דברי המשנה “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע”מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע”מ לקבל פרס” באופן זה: לא שייך לעבוד את ה’ ע”מ לקבל פרס, היות ועצם העבודה היא עונג גדול. ואין צריך לזה מחשבת חסידות, אלא רק להיות בעל נפש. ואסור אפילו לחשוב שעבודתו את הקב”ה היא לטובתו להתעלותו ושלימותו, אלא עליו לחשוב שעבודתו היא עונג ושמחה בזה שזוכה לקיים רצונו של מקום.

וביאר דבריו יותר: נדמה לעצמינו, אילו יבא הגר”ע איגר זצ”ל ויבקש מאחד מאתנו שישמש אותו, ודאי כל אחד ישמח וישתוקק לשמש אדם גדול זה, ויהיה קל בעיניו לרוץ ולטרוח לשמשו. וק”ו אם יבואו הדורות הראשונים, הרמב”ם  או אחד התנאים שתגבר השמחה מאוד על שזוכים אנו לשמשם ולהתקרב אליהם. וק”ו אם אדם גדול זה הוא אביו, ודאי שישתוקק הבן לשמש את אביו הגדול בשמחה. ובוודאי כאשר יודע הבן שכל בקשות אביו לשמשו הן רק לטובתו של הבן, ודאי וודאי שישמח בכל טרחה שעושה לאביו ולא יעלה בדעתו לבקש מאביו שכר על כך.

כך היא הבנת האדם השלם לגבי עבודת הי”ת, אין הוא מבקש שכר ע”כ, אלא הוא משתוקק ושמח בכל עבודה לאביו הגדול והאמיתי, ואין לו תענוג גדול יותר מקרבתו וקיום רצונו ית’.

דברי הימים

Hagaon Harav Moshe Finkel zt''l

הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל
כ”ח באב תשס”ד
בהזדמנות נדירה סיפר מורנו הגאון רבי משה בן מרן רה”י הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה מורנו הגאון רא”ב זצ”ל כי בימים שלמד אצל מרן הגרי”ז אמר לפני הגרי”ז מערכה ארוכה בענין אויר שסופו לנוח, ומרן שיבחו מאוד על דבריו ואף הזכיר את חידושיו הנפלאים בשיעור שאמר באותו היום, וכבר נדפסו הדברים בחי’ הגרי”ז על הש”ס.

על מידת צניעותו המופלגת בעסק התורה העידו בני ביתו של מורנו הגר”מ זצ”ל שהיו רואים אותו לומד בשעות המאוחרות של הלילה. הנהגה זו למד הוא מסבו הגדול מרן הסבא מסלבודקא זצוק”ל שאף הוא היה עוסק בתורה בשעות הלילה בצינעה ובהסתר. כיוון שבשעות אלו בני הישיבה נמו את שנתם ולא נזדקקו לעזרתו, הקדיש הגר”מ זצ”ל שעות אלו להתפנות מהתעסקות בצרכי הישיבה ולעסוק בתורה שעות רבות.

ידוע כי מרן הגרי”ז זצוק”ל העריכו וחיבבו מאוד. יעיד על כך סיפור שסיפר בנו הגרא”ב זצ”ל: נזדמן לי פעם לכתוב מאמר תורני לקובץ שיצא לאור בישיבה באותם ימים, כשראה אותי אבא כותב העיר לי על פרט מסויים בצורת הכתיבה שאיננו כראוי.

לשאלתי מנין לו כי הדבר צריך להיכתב כדבריו ולא אחרת, ענה לי ‘כך אמר לי מרן הגרי”ז זצוק”ל’. תמהתי בפניו מה השייכות בין מרן הגרי”ז לפרט שולי כל כך בצורת הכתיבה. ענה לי אבא: ‘כשלמדתי אצל מרן הגרי”ז הוא הפקיד בידי לערוך את חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב”ם, בצוותא חדא עם בנו הגרי”ד זצ”ל ולהביאם לדפוס על הצד הטוב ביותר. בהזדמנות זו לימדני מרן הגרי”ז כמה עניינים הנוגעים לכתיבת ספרים, והוא זה אשר אמר לי כי צורת כתיבה זו שלך אינה ראויה.

סיים מורנו הגרא”ב זצ”ל: זו הפעם הראשונה שנודע לנו, בני המשפחה, שאבינו ערך את ספרו של רבינו מרן הגר”ח זצוקלל”ה, ואילולי מעשה זה יתכן ולא היינו יודעים על כך עד היום הזה.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ראה

פרוזבול

שמוט כל בעל משה ידו, לא יגוש את רעהו, כי קרא שמיטה לה’. ומרבה הגמרא בקדושין ל”ח ע”ב דשמיטה נוהג גם בחו”ל אפילו לרבי דכתיב כי קרא שמיטה לה’.

וכתב ס’ העיטור בשם המחבר וכן בתוס’ רי”ד דתיקנו זכר לשמיטת כספים בזה”ז רק בא”י ולא בחו”ל, והק’ העיטור כיון דמרבה הגמרא בקדושין ל”ח ע”ב דשמיטה נוהג גם בחו”ל אפילו לרבי דכתיב כי קרא שמיטה לה’.

והנה ס’ התרומות מדייק ממעשה בגמ’ כדעת היראים דלא פקע החוב עד שיאמר משמט אני, ומדייק מלשון המחזיר חוב בשביעית דפקע החוב כדעת המרדכי, ומיישב לחלק בין חו”ל וא”י. וביאורו עפ”י הרמב”ם בספהמ”צ דבמ”ע קמ”א כתב המצוה להשמיט כספים וכתב שהוא בכל מקום, ובמל”ת ר”ל כתב הלאו דוקא בא”י אלא דמדרבנן חייב גם בחו”ל.

ועפי”ז כתבו ליישב גם דעת העיטור הנ”ל.

(ובאמת שיטה זו של התוס’ רי”ד הוא קצת מקור למה שנהגו להקל בפרוזבול בחו”ל. וע’ רמ”א סעיף א’ בשם תרוה”ד סי’ ד”ש, והתרוה”ד כתב משום דלא תיקנו אלא במקומות סמוכים לא”י. וע”ש בתרוה”ד דלא תיקנו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לא”י וכו’ ואע”ג שתיקנו זכר לחלה גם בחו”ל מ”מ שאני שמיטת כספים דאתקש לשמיטת קרקעות ולא נתקן אלא זכר לשביעית דמיא טפי לחובת קרקע מחלה, וכן משמע התם פ”ק דקדושין דהא אי לא הוה קרא הוי דרשינן דאפילו בזמן השמטת קרקע לא תנהוג שמיטה בחו”ל אלא בא”י “והשתא נמי דרביה קרא מ”מ דמיא נמי לחובת קרקע משום דשם שמיטה חדא היא”. והגר”א כתב עליו שנדחק מאד. אבל לפי התוס’ רי”ד לא תיקנו כלל בחו”ל בזה”ז.

עורו ישנים משנתכם

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

כתב הטור (ריש סי’ תקפ״א): תניא בפרקי רבי אליעזר, בר״ח אלול אמר הקב״ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה וכו’, לכן התקינו חכמינו ז״ל שיהיו תוקעין בר״ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו״.

בפשטות, הכונה היא לעורר את העם מפני חרדת הדין. אמנם בנוסף לחרדת הדין, יש כאן גילוי נפלא בגודל אהבת ד’ לעם ישראל.

ידועים דברי הרמב״ם בענין תקיעת שופר בר״ה, וז״ל (הל’ תשובה פ״ג ה״ד): ״ואע״פ שתקיעת שופר בר״ה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו’״ עכ״ל. כי טבע האדם הוא שדואג רק לעניני העוה״ז ושוכח את עיקר תפקידו, והוא בגדר ישן, ומטרת השופר להתעורר מתרדמה זו ולהתבונן ולחשוב, ולחפש במעשיו.

לפני האסון הגדול של השואה האחרונה, היו ת״ח ובעלי מוסר מופלגים, יראים צדיקים וקדושים, וביניהם הי’ השרשובר הי״ד, נכד הסבא מנובהרדוק. הוא הביא מדברי רש״י עה״פ בהאזינו (לב, ח-יא) כי חלק ד’ עמו וכו’ ימצאהו בארץ מדבר וכו’ יסבבנהו יבוננהו יצרנו וכו’ כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וכו’. מה פירוש המלים כנשר יעיר קנו וכו’, מבאר רש״י (לב, יא) נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום [הנשר עוף טורף אבל רחמני על בניו, ואם יכנס לפתע לקן, הגוזלים הקטנים לא יוכלו לשאת את בואו של העוף הענק, לכן אינו נכנס פתאום] עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו וכו’. [וכך נהג הקב״ה עם ישראל בקבלת התורה] כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות וכו’. הקב״ה לא התגלה לעם ישראל בפתאומיות מרוח אחת, אלא מכל ד’ רוחות, מתוך חמלתו עליהם, וכך קבלו את התורה.

וזה ענין השופר שהנהיגו החכמים לתקוע בו במשך כל חודש אלול. עורו ישינים, התעוררו כבר ל’

יום קודם יום הדין הנורא, כדי שע״י עבודת כל החודש תוכלו להיות מוכנים ליום הגדול, כדי שלא נגיע אליו בפתאומיות.

וההכנה היא, להתירא ולפחד מפני הימים הנוראים, כמו שאמר דוד המלך (תהלים קיט, קכ) סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי. וכל זה מחמלתו הגדולה של הקב״ה עלינו שנבוא מוכנים, כנשר המעורר את בניו כדי שיוכלו לעכל את בואו.

אך אימת הדין היא רק השלב הראשון. וההמשך הוא התשובה השלימה שהיא התשובה מאהבה, שעל ידה הזדונות נעשות לו כזכיות, בעוד שבתשובה מיראה הזדונות נעשות רק כשגגות (יומא פו, ב).

נמצא שהמעלה האמיתית של התשובה היא מתוך אהבה, ועל ידה מגיעים לדבקות הגבוהה ביותר בד’ יתברך, והדרך להגיע לאהבה היא מה שאמר הכתוב (דברים ו, ה) ״ואהבת את ד’ אלוקיך וכו’ והיו הדברים האלה וכו’, ופרש״י ומהו האהבה, והיו הדברים האלה וכו’, שמתוך כך אתה מכיר בהקב״ה ומדבק בדרכיו, והכונה היא כי איך יתכן לאהוב את הקב״ה אם אין מכירים אותו, אלא שע״י עמל התורה וקיום המצות, מכירים בו יתברך ורוצים להדבק בדרכיו, וזוהי הסגולה המיוחדת של התורה ועיקר תכליתה, להגיע למדרגה הגבוהה של ואהבת את ד’ אלקיך בכל לבבך.

ואמנם יסוד הכל הוא היראה, ואם אין יראה אין תורה, ותכלית היראה היא להגיע לאהבת ד’, וכמש״כ הרמב״ן (שמות כ, ח) כי האהבה מעלתה גבוהה מהיראה.

והנה מצינו כי עסק התורה גדול אף מהקרבת קרבנות, כמו שאמר רבא (סוף מנחות קי, א): ״כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם״, ובדומה אמר גם רבא (ר״ה יח, א) עה״פ (שמו״א ג, יד) ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם – בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה.

והביאור בזה הוא, כי ענין הקרבנות, מבאר נפש החיים (סוף שער ד), שהקרבנות תלויים בתשובה, ובשעת ההקרבה יחשוב המקריב כאילו כל הפעולות נעשו בו, כדברי הרמב״ן (ויקרא א, ט): כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש וכו’. ומתוך מחשבות אלו חוזר בתשובה ומתכפר. אך תשובה זו עדיין אינה תשובה במדרגה העליונה כמו תשובה שמגיעה ע״י התורה, כי כשעוסק בתורה כראוי הרי הוא זוכה להגיע לאהבת ד’, כמו שאמר התנא באבות (פ״ו מ״א): כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו’ נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום וכו’. אהבה זו מביאתו לידי הדבקות בקב״ה, וזוהי התשובה המעולה שהיא תשובה מאהבה שמכפרת אף על עברות שכל ד’ חלקי הכפרה לא מכפרים.

והביאור בענין עפמש״כ הגר״א על הפס’ (משלי י, יב) ״שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה״ – שנאה תעורר מדנים, כי אין דרך האדם להתקוטט מחמת דבר קל ומועט, אך נוטר הוא בלבבו וכאשר יזדמן עוד דבר, אז תתעורר השנאה הישנה ומתחיל להתקוטט עמו ומזכיר לו הדבר הקל וכו’, ומחמת אותה שנאה הישנה מעורר מדנים גם על אותו דיבור אף שאין ראוי להתקוטט בשביל זה. ועל כל פשעים תכסה אהבה, אבל האוהב באמת את חבירו אז על כל פשעים תכסה האהבה, [שהאוהב מבליג אף על פשעים יותר חמורים].

וממשיך הגר״א: והענין וכו’ דלא מענשינן אעשה, אבל בעידן ריתחא מענשינן, והיינו כאשר עובר על לא תעשה, ובעת הכעס, כשמענישין על לא תעשה, אז מענישין גם אעשה, וזהו שנאה, בזה שעובר על לא תעשה, מחמת זה הקב״ה שונאו, כביכול, על העבירות שעשה ומעורר מדנים על העשה ודנים אותו גם אעשה, ״ועל כל פשעים תכסה אהבה״ כאשר אוהב את הקב״ה באמת ועושה תשובה מאהבה, הקב״ה מכסה על כל פשעיו וכו’, היינו כשעושה תשובה מאהבה אז הזדונות נעשות כזכויות.

זהו כוחה של תורה המביאה לידי תשובה מאהבה, שהיא מועילה אף במקום שאין ד’ חלקי כפרה מועילים, שכן על כל פשעים תכסה אהבה, והוא נהפך לרע, אהוב, אוהב את המקום.

הקב״ה רוצה מאיתנו שנפחד, יראת ד’ טהורה עומדת לעד, ויראה זו תכליתה אהבה. התבוננות בחסדי הבורא, בהשגחתו הגלוי’ והנסתרת, בחכמת הבריאה המופלאה, כל זה נמצא בתורה, והיו הדברים האלה וכו’ על לבבך, כל הטוב והחסד שבבריאה נמצא בתורה, ואף למעלה מכך. כשהקב״ה פונה לעם ישראל ואומר לו (דברים יד, א) ״בנים אתם לד’ אלקיכם״, כמה אהבה יש בפסוק זה, המלך הגדול והנורא פונה אלינו ״בנים״, הוא אבינו ואנו בניו. אין לשכוח את אימת הדין, אך יחד עם זה לעבדו מתוך אהבה, היראה היא קיום התורה כולה, אך בלי אהבה חסר עיקר גדול.

ויתרה מזו מחדש ר’ חיים מוולאזין (נפש החיים שער ד פל״א), שבלי תורה א״א כלל להגיע לתשובה הגמורה: כי עיקר תשובה שלמה האמיתית שהיא מאהבה, הוא רק ע״י עסק התורה כראוי וכו’ וכמ״ש השיבנו אבינו לתורתך וכו’ והחזירנו בתשובה שלמה לפניך.

בלא תורה א״א להגיע בשום אופן להכרה בבורא, ורק ע״י עמל התורה, והיו הדברים האלה וכו’ על לבבך, אפשר להגיע לואהבת את ד’ אלקיך בכל לבבך.

ואף שוודאי במשך כל השנה חייבים לעמול בתורה, אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, כי הם חיינו. אך באלול העמל צריך להביא לתשובה מאהבה, ועל כל פשעים תכסה אהבה, שהתשובה מאהבה מכפרת על כל הפשעים, יותר מקרבנות, וכמש״כ רבנו יונה (שע״ת שער ראשון סי’ מז) שע״י חסד מתכפר אף עוון חלול ד’ שאין לו כפרה רק במיתה, וזה שנאמר (משלי טז, ו) ״בחסד ואמת יכפר עוון. והתורה עצמה היא תורת חסד, גמילות חסדים בתחילתה וגמילות חסדים בסופה (סוטה יד, א).

וכשם שעצם התורה ניתנה באהבה וברחמים, אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת, כן האפשרות לשוב לקב״ה ניתנה לנו באהבה גמורה וברחמים מרובים ״כנשר יעיר קנו״. כל ימי אלול, ימי רצון, שכולם אהבת ד’, אני לדודי ודודי לי, ואין לשער את עוצמת ההתקרבות הגדולה שכל אחד יכול להשיג בימים קדושים אלו, וכן יוכל להכין עצמו כראוי לקראת הימים הנוראים, ויחד עם הפחד הגדול יוכל גם לשמוח, ולזכות ל״כי חדות ד’ היא מעזכם״ (נחמיה ח, י).

כל יהודי ויהודי יוכל להיות שייך לעבודה זו, אך דרוש לו התבוננות ורצון טוב. התבוננות באהבה היתירה שהקב״ה אוהב אותנו, בנים אתם לד’ אלקיכם, וע״י עמל התורה יוכל גם הוא לזכות להרגשה המופלאה של האהבה לקב״ה.

ואותו עסק תורה, כפי שכותב נפש החיים, הוא ״ע״י עסק התורה כראוי״, וזוהי נקודת ה״לשמה״, שבהכרח היא באה אף מתוך לימוד ש״לא לשמה״ והיא מכשירה את כל לימודו, וכפי שמבאר נפש החיים (פ״ג): שבכל פעם שהוא לומד בקביעות זמן כמה שעות רצופים, אף שבדרך כלל הייתה כונתו שלא לשמה, עם כל זה בלתי אפשר כלל שלא יכנס בלבו באמצע הלמוד עכ״פ זמן מועט כונה רצויה לשמה, ומעתה כל מה שלמד הנה שלא לשמה, נתקדש ונטהר ע״י אותו העת קטן שכיון בו לשמה.

ובדומה כתב גם הגר״א בביאורו למשלי (טו, טז) טוב מעט ביראת ד’ מאוצר רב ומהומה בו – להורות בדרכי לימוד תורת ד’ תמימה, כי לפעמים ילמד אדם תורה הרבה מאוד, אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטור ודומיהן, ובתוך רוב הלימוד יקרה שלמד ״מעט ביראת ד’״, אותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ״ומהומה בו״.

“עורו ישנים משנתכם״, זוהי הכרזת השופר לקראת יום הדין שבו אף מלאכים רועדים מפחד מי יזכה בדין, אבל פחד זה נובע מאהבה גדולה, ואם נזכה להרגשה זו נדע להכין עצמנו בעוד מועד, הן ע״י עמל התורה והן ע״י תפילות ותחנונים, ונזכה כולנו בתוך כל עם ישראל להכתב ולהחתם בספרם של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום ויהיה חדות ד’ מעוזכם אמן.