דברי רבותינו

יפקוד ד׳ אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם, ואשר יבא לפניהם וגו’ ולא תהיה עדת ד׳ כצאן אשר אין להם רועה״, (כז,טז)
רש״י: ״להודיע שבחן של צדיקים, שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי ציבור.

אפילו בשעת פטירתו מן העולם לא דאג משה רבינו לצרכיו כלל, אלא אך ורק דאגת ישראל היתה נתונה על לבו. ולמדו חז״ל ממשה, שאם משה נהג כן הרי כך צריך להיות מנהגן של צדיקים. כדכתיב ״ויאמר ד׳ אל משה עלה אל הר העברים הזה וגו’ ונאספת על עמיך וגו’, וידבר משה אל ד׳ לאמור, יפקוד ד׳ אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם, ואשר יבא לפניהם וגו’ ולא תהיה עדת ד׳ כצאן אשר אין להם רועה״.

כל ימיו של משה רבינו היה נושא סבלותם של ישראל, ואפילו ברגע פטירתו אין לו דאגה אחרת אלא זו, דאגת ישראל שלא יהיו כצאן אשר אין להם רועה. וכשביקש מהקב״ה ״יפקוד ד׳ איש על העדה״, היתה בקשתו שיהיה מנהיגם כמותו, שיהיה נושא בסבלותם ומרגיש בצערם, וכמו שפירש״י ״אלקי הרוחות וכו’ – מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו״.

וזהו מתנאי מנהיגות העם, שירגיש אליהם כאב על בניו, וכדכתיב “ויאמר משה אל ה׳ וגו’ האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק וגו’ (במדבר י״א י״ב). ופירש״י: והיכן אמר לו כן (שאהו בחיקך), ״לך נחה את העם הזה״, ואומר ״ויצום אל בנ״י״, ע״מ שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם.

ונראה שר״ל שאם ההרגשה של מנהיג לבנ”י היא כשל אדם זר, הרי שאם הם ״סוקלים אתכם ומחרפים אתכם״ יש לו לומר מה לי ולצרה הזאת, ובזה מוכח הציווי ‘שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק’, כי כשהוא בבחינת אב, הוא אינו מתפטר מתפקידו נם כשבנו מתמרד בו.

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

התקבל לישיבה בזכות המעיל
מעשה בתלמיד צעיר מאוד מישיבת קלצק שהגיע למיר כשהוא לבוש במעיל דהוי ומרפט והתדפק על דלתו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה. כשנכנס לחדרו, הביע את רצונו להתקבל לישיבה, אך מרן רה”י לא נענה לבקשתו ואמר: “הישיבה היא לבחורים ולא לנערים, ואתה עודך נער!”.

התלמיד לא הרפה והמשיך להתחנן, כשהוא מתאר כמה שבחו באזניו את הישיבה וכמה עז רצונו להתקבל אליה, אך מרן עמד בסירובו.

תוך כדי שיחה הבחין רה”י במעילו הבלוי של הנער, ושאלו אם אין ביכלתו לקנות לעצמו בגד טוב יותר. ענה הנער: “היה לי מעיל חדש ומשובח שתפרה לי אמי, אולם כיוון שהשתוקקתי מאוד לנסוע למיר ולא היה בידי כסף לדמי הנסיעה, מכרתי את המעיל לאחד הבחורים בקלצק, ובכסף שקבלתי עבורו השתמשתי לקנית כרטיס נסיעה. לכן נאלצתי לשוב וללבוש את מעילי הישן”.

דברי הנער חדרו ללבו של רה”י. תלמיד שאהבת התורה כה יוקדת בלבו, והוא מוכן למכר את מעילו כדי לגלות למקום תורה הוא תלמיד כלבבו ומיד הודיע לנער כי התקבל לישיבה… אך לפני שעזב הנער את ביתו, נתן לו שתי פתקאות — אחת לבחור הממנה על האכסניות לתלמידים חדשים, שימצא חדר עבורו, והשניה לחייט שיתפור לו חליפה על חשבון ראש הישיבה…

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

פינחס

כתיבת צוואה

משה אמר לה’ יפקוד ה’ איש על העדה. ורואים שאם יסדר ענינים על הזמן שימות אין לחשוש משום אל תפתח פה לשטן. וכ”כ עלי תמר על ירושלמי כלאים פ”ט ה”י בדברי רמ”א שס”ג לקבור עם עפר מארץ ישראל, וכתב שיסדר כן מחיים, ואין בזה משום אל תפתח פה, וראיה משבועת יוסף ליעקב.

וכן מצינו בכתיבת צוואה אין לחוש.

וראינו צוואה ראשונה מהגאון ר’ שלמה קלוגר משנת תקצ”ד היות שהוא בן חמישים ובשנת היובל הזאת תשובו, לכן הוא כותב. (ולמעשה נפטר תרכ”ט בן פ”ה).

והוסיף הגאון ר’ חיים פלאג’י מאיזמיר, נולד תקמ”ז, דאדרבה יש בזה סגולה לאריכות ימים. ופירש שם הא דכתיב בסו”פ האזינו וכו’ אשר תצוום את בניכם וכו’ ובדבר הזה תאריכו ימים וכו’, והיינו שאם מצוה לבניו ביר”ש בצוואה, לא יחוש, אלא אדרבה, הוא סגולה לאריכות ימים. וע”ש עוד במה שה’ חיבב את אברהם משום אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. (ולא איירי על צוואה על הרכוש, אבל הרבה כותבים קצת הדרכה ביראת שמים בהקדמת הצוואה שלהם).

וע’ עטרה למלך מהגאון ר’ אברהם פאם זצ”ל פ’ ויחי כמה נחוץ לכתוב צוואה להדריך את בניו.

ומאיזה גיל יכתוב, כבר ראינו אצל ר’ שלמה קלוגר כשהוא בן חמישים. ויש להוסיף שמצינו אבות ה’ כ”א בן חמשים לעצה, ופי’ רע”ב דכתיב בלוים וכו’ ושרת את אחיו, ומהו השירות, שיתן להם עצה.

וע’ ח”ח פ’ בהעלתך דאם אז ראוי שיתן לאחרים עצה כ”ש שראוי לייעץ לעצמו ולחשוב על יום פטירתו.

וע’ חגיגה י”ג ע”א תא אגמרך במעשה המרכבה, אמר לא קשאי וברש”י לא זקנתי וברבנו חננאל איני בן חמשים, וחזינן דנקרא כבר זקן.

בקנאו את קנאתי

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

בקנאו את קנאתי
״זאת קומתך דמתה לתמר״
מובא במדרש רבה על הפסוק בשיר השירים (ז, ח) ״זאת קומתך דמתה לתמר״, שנבוכדנצר העמיד צלם וגזר שמכל אומה ואומה יבואו שלשה וישתחוו לצלם. וגם מישראל שלח לקרוא לשלשה – חנניה מישאל ועזריה, וברור היה לכל, שמי שלא ישתחווה בזמן שינתן הסימן, יזרק לכבשן האש שהיה מוכן קודם לכן, וישרף מיד. והלכו לדניאל ושאלוהו אם להשתחוות לצלם. [ומבואר בתוס׳ (ע״ז ג.) שהצלם לא היה ע״ז גמורה, אלא רק אנדרטא שהיה נראה כאילו המשתחוה לה עובד ע״ז];

אמר להם דניאל, הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כו) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. אמרו לו אם כן יאמרו שכל האומות ובכללם ישראל השתחוו לצלם. רוצים אנו להיות שם ולא להשתחוות כדי שיאמרו שכל האומות השתחוו מלבד ישראל שלא השתחוו. אמר להם המתינו לי עד שאמלך בגבורה. אמר לפני הקב”ה רבש”ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים אתה עליהם או לא. אמר לו איני מתקיים עליהם. …באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר ווי לשונאי ישראל אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד, והיה בוכה והולך. כיון שהגיע אמרו לו מה אמר לך הקב”ה, אמר להם אינו מתקיים עליכם. אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו. ותיכף מיד כשיצאו מלפני יחזקאל, נגלה הקב״ה ואמר לו, יחזקאל מה אתה סבור שאיני מתקיים עליהם, מתקיים אני עליהם בודאי, אלא הנח להם ולא תאמר להם כלום, כדי שיהיו מהלכים בתומתם.

וביאור הענין, שאם הקב״ה היה עונה כבר בתחלה שהוא יצילם, היו הולכים על מנת שינצלו, ואז לא היו נצולים, כיון שהקב״ה אינו עושה נס לשנות הטבע, ואש זה אש, ורק לאחר שיחזקאל אמר להם שהקב״ה לא יצילם, והם הלכו בין יתקיים עליהם ובין לא יתקיים עליהם, אז התחדש שודאי יצילם, ולכן לא נתגלה להם, כדי שילכו במסירות נפש ובזכות זו ינצלו.

וזהו שנא׳ ״זאת קומתך דמתה לתמר״ – שכל אומות העולם באו שלשה שלשה להשתחוות על פניהם, והם עמדו כמו תמר, שהוא עץ גבוה – ״כתמר יפרח״, ולא נכנעו, כדי לקדש שמו יתברך ברבים.
המוסר עצמו לכבוד שמים זוכה להרבות כבוד שמים
והנה מובא בגמ׳ (פסחים קיח.) התפלה שבקשו קודם שירדו לכבשן האש, והם פסוקי הלל הגדול;

״לא לנו ד׳ לא לנו״ אמר חנניה, ״כי לשמך תן כבוד״ אמר מישאל, ״על חסדך ועל אמיתך״ אמר עזריה. וזהו שאמרו שלשתם – ״לא לנו ד׳ לא לנו״ – אין אנו מבקשים בזכותנו, ״כי לשמך תן כבוד״ – אנו מבקשים כבוד שמים, ואמנם אם נשרף יהיה קידוש ד׳, אבל בקשתינו היא כבוד שמים, שיראו את גדלך ואת כבודך, שאין טבע כלל לא אש ולא גבורים אלא הכל בדבר ד׳, וזו כל בקשתנו ״לשמך תן כבוד״, ועזריה המשיך ואמר ״על חסדך ועל אמיתך״, כי בחסד ד׳ שתעשה אתנו, תתגלה האמת שהקב״ה אין עוד מלבדו, וזה יהיה כבודך, ועל כך אנחנו מבקשים, כיון שזה למעלה למעלה מקידוש ד׳, וכל רצוננו כבוד שמים.

והוסיפו עוד ואמרו; ״למה יאמרו הגויים איה אלקיהם״ – כי אם הקב״ה שותק ואינו מציל את הצדיקים, חסר בכבוד שמים, ואף שיש בזה קידוש השם, כשיהודי מוסר נפשו בשביל הקב״ה, אבל חסר בכבוד שמים; ״למה יאמרו הגויים״, הרי בידו הכל, כל אשר חפץ עשה, ומדוע לא עמד לישראל בעת צרה, כל זה אמרו בירידתם לכבשן.

ומשעלו מכבשן האש, אמרו ביניהם את הפסוקים (תהילים קיז)  ״הללו את ד׳ כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו״, – כל הגויים ראו את כוחו של הקב״ה, את גבורתו ואת חסדו. וחתמו “ואמת ה’ לעולם”, וכבוד ד׳ שהיה אז בעולם, לא היה כמותו.

וזהו הטעם שהם זכו לזה, מפני שהלכו ליתן נפשם על קידוש השם.

וכן מצינו עוד שם שדרש ר׳ שמעון השלוני;

בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו שר הברד לפני הקב״ה, אמר לפניו רבונו של עולם ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו מכבשן האש. אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב״ה בכך, שאתה שר ברד והכל יודעים שהמים מכבים את האש, אלא שאני שר של אש ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, אמר לו הקב״ה רד. לך מגיע להציל אותם, שכך הקב״ה הבטיחו כשרצה להציל את אברהם מהכבשן. באותה שעה פתח גבריאל ואמר ״ואמת ד׳ לעולם״. הקב״ה אמת והבטחתו אמת.

וזו ההבטחה של הקב”ה לגבריאל שיזכה להביא כבוד שמים לעולם, שהכל יראו את גבורתו וכחו וממשלתו של הקב״ה, על האש ועל המים ועל כל הנבראים, כיון שהוא רצה להרבות כבוד שמים, ולכן הוא שזכה להביא כבוד שמים על ידי בני בניו של אברהם, חנניה מישאל ועזריה.
שכרו של המוסר עצמו לכבוד שמים
וכן מצינו בשכרו של פנחס “בקנאו את קנאתי״ (במדבר כה) – ״לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל״, ומבואר בתרגום יונתן, שזהו שכרו שיחיה לעולם, והוא יהיה מבשר הגאולה.

ומבאר הספורנו את הפסוק – ״השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם״ – שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם.

החטא של עם ישראל היה בכך שלא מיחו בחוטאים, ולכן נגזרה עליהם כליה. מפני שהחוטא מבזה כבוד ד׳, וכשרואים חילול כבוד שמים ולא מוחים, סימן הוא שלא איכפת, ולכן דינם חמור מאוד, בשווה לחוטאים עצמם. וכנגד זה כשראו את נקמת קנאת ד׳ ושותקים ומרוצים בכך שהמבזה כבוד שמים בחוצפה כזאת בא על עונשו, מראים הם שאיכפת להם כבוד שמים, ורוצים בנקמה, ובכך מתכפר להם.

ופנחס שמסר את נפשו, [ששבט שמעון רצה לפגוע בו, וירד מלאך המות ונגף בהם], ועל ידו נעשה כבוד שמים עצום בכל ישראל, זכה להיות מבשר הגאולה, להחזיר כבוד שמים לעולם כולו.
״שהכל ברא לכבודו״
כבוד שמים זהו למעלה מקידוש ד׳ – ״שהכל ברא לכבודו״, זהו התכלית של כל הבריאה כולה. ואמנם קידוש ד׳ הוא המצוה הגדולה ביותר, שאדם חייב למסור את נפשו במקום שיש בו דין זה של ״בכל נפשך״, על ג׳ עבירות ועל כל מצוה בפני עשרה מישראל, ואפי׳ על מנהג אערקתא דמסאנא בשעת השמד. אך כבוד שמים עולה על הכל, מי שקינא קנאת ד׳ והולך במסירות נפש, זוכה לכבד את ד׳ בחייו, כי הוא מגיע לתכלית הבריאה כבוד שמים.

כבוד שמים זהו כל תכלית הבריאה כולה, ופנחס בן אלעזר שהביא כבוד שמים בקנאו את קנאתי ״בתוכם״, שכל ישראל הסכימו עם המעשה שלו, ולפיכך זכה שיחיה לעולם, והוא שיבשר על הגאולה, את כבוד שמים הגדול והנורא, בניסי הגאולה העתידה שיהיו גדולים יותר מניסי מצרים.
“אין כבוד אלא תורה”
“אין כבוד אלא תורה” (אבות פ״ו מ״ג), מי שלומד תורה ונותן את השנים היפות שלו לתורה, ומקדיש את כל חייו לתורה, זה כבוד שמים הגדול, ולו מגיע הכבוד. העמל בתורה להבין ולהשכיל בדבריו, במצותיו, בחוקותיו, במשפטיו, במוסריו, ובדרכיו. זהו כבוד שמים.

ומי שחפץ באמת בכבוד שמים, רוצה שיתרבה כבוד שמים מכולם, וכשרואה אצל אחרים שכבוד שמים במקצת ירוד חס ושלום, על ידי מיעוט תורה ומיעוט תפילה, מיעוט זריזות לתורה ולתפילה, הנהגה שלא נאותה לבן תורה, שכל זה הרי אינו כבוד שמים, ומי שבכל לבו ונפשו רוצה כבוד שמים, משפיע ומעורר אחרים, להרים ולעודד את הירוד, ולחזק את החלש, – כמה כבוד שמים הוא מביא וגורם, איזה שכר מוכן לו, שהכל ברא לכבודו, והוא עוסק בכבוד ה’.

ולא רק שהקב״ה נותן לו את כל הכבוד, – “כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות” (אבות פ״ד מ״ו), כל העולם מכבד אותו, וזוכה שהכבוד שלו יהיה נצחי, העולם הבא כולו כבוד, לכל צדיק וצדיק יש חופה (ב״ב עה.), והחופה הוא כבוד גדול שעין לא ראתה אלוקים זולתיך, אי אפשר לתאר ואי אפשר לשער, למעלה למעלה מהשגתינו, כל הכבוד והיקר והעונג, שיש לצדיקים בעולם הבא.
העוסק בכבוד שמים יזכה לגאולה
היום שאנחנו בגלות, נתונים ללעג ולקלס למכה ולחרפה, והשכינה בגלות, וכבוד שמים מחולל בגויים, מה אנחנו מבקשים על הגאולה, בעיקר על כבוד שמים, על כבוד השכינה הקדושה, על כבוד עם ישראל. ומי שבאמת דואג לכבוד הקב״ה, לכבוד התורה, הרי הוא יזכה לראות את הגאולה, את פנחס זה אליהו, שיביא את כבוד ד׳ יתברך הגדול והנורא, לעיני כל ישראל, וודאי שמי שעוסק בכבוד שמים יזכה לראות בכל זה.

כולנו נתחזק ונחזק אחרים, נרים ונעודד אחרים לכבוד שמים, שאין כבוד אלא תורה, והתפילה והחסד כל העמודים האלה הם כבוד שמים. ונזכה כולנו לראות בגאולה השלימה, בשוב ד׳ ציון, ״ונגלה כבוד ד׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ד׳ דיבר״, ומבאר הנפש החיים, שיתגלה כי לא רק ״הוא צוה ונבראו״, אלא בדבריו הוא גם מקיים את כולם, ובדבורו שולט בכל הנבראים, כמו שראינו במצרים, ״כי אין כמוני בכל הארץ״, ״למען תדע״, ויראו כל זה בגאולה העתידה, יותר ממה שראינו במצרים, עד שכבר לא יספרו ניסי מצרים אלא מהניסים החדשים של הגאולה העתידה, ומי יבשר זאת – אליהו שהביא כבוד שמים, הוא זה שיבשר על כבוד ד׳, ונגלה כבוד ד׳, וראו כל בשר יחדיו כי פי ד׳ דיבר.

מתוך הספר “הר יראה” על ענייני גלות וגאולה