דברי רבותינו
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל (כה,יא)
“מעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס” (סוטה כב:)
ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: הרשעים אינם שוגגים, הם יודעים היטב את הצפוי להם לאחר מותם, אלא שאינם שמים על לבם לייחס את מחשבת סופם אל עצמם. כמש”נ בזוה”ק שהאדם סבור שהעולם שלו הוא וישאר בו לנצח, והרי רואה שאין אדם בעולם שחי יותר ממאה שנה, אלא סבור שכל זה אינו שייך לו.
ולא זו בלבד שאינם מייחסים את העונש לעצמם, אלא שהם סבורים כי שכר הצדיקים שייך להם, הם מרמים את עצמם ולא רק את זולתם. כמו שמצינו בבלעם שביקש ‘תמות נפשי מות ישרים’, הוא רימה את עצמו שמגיע לו שכר כמו לצדיקים.
ואין להתפלא איך יתכן לרמות את עצמו, שהרי כבר נאמר “גם בכנפיך נמצא דם נפשות אביונים נקיים וגו’, ותאמרי כי ניקיתי וגו’, הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי” (ירמי’ ב,לח). ועי’ רש”י שהוסיף תיבה אחת: “ותאמרי – בלבך”, כלומר, שעיקר המשפט הוא לא על החטא אלא על הסרת האחריות ואמרית ‘לא חטאתי’. ומבהיל הדבר עד כמה מסיר האדם אחריות מעצמו, עד שמרמה את עצמו בלבו כי נקי הוא. וכן קין אמר לה’ “לא ידעתי”, וכי אפשר לשקר לפני ה’, אלא ע”כ שרימה את עצמו, ואמרו חז”ל: “השומר אחי אנכי – אתה הוא האשם”, כביכול הסיר את האחריות מעצמו והטילה על ה’.
זה מה שאמרו חז”ל “אין אדם חוטא אא”כ נכנסה בו רוח שטות”, ה’רוח שטות’ היא שאינו מרגיש שע”י החטא הוא יורד ממדרגתו פלאים, כי אילו היה יודע לא היה חוטא. וידיעה זו, שע״י העבירה ע״כ ירד ממדרגתו, כי דרך החטא מובילה לשאול תחתית, והדבר נוגע לו עצמו ממש, עבודה זו להשריש את הידיעה הזו בלבו וכליותיו היא היא השורש הגדול בלימוד המוסר.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
ושעיר עזים אחד לחטאת לה’ (כח,טו)
אמר הקב”ה, שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (חולין ס:).
סיפר הגה”צ רבי מתתיהו סלומון שליט”א מעשה נורא שזכה לשמוע מפיו של מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, אשר סיפר את המעשה לאחר קידוש לבנה, והיה בוכה בכי תמרורים בשעה שסיפרו:
פגשתי אחד ממכרי, אוד מוצל מאש הנאצים הארורים ימ”ש, שנשתעבד תחת עול הברזל שלהם במחנות ההשמדה במשך כל שנות המלחמה.
שאלתי אותו, אחי איך החייתם את נפשכם ונשארתם בחיים באותו מצב מר ממוות בכל אותן השנים? מה היה הדבר שהחזיק אתכם שלא תפלו לידי יאוש?
והשיב לי: דע לך, שאמנם הצוררים הנאצים לקחו מאתנו את הכל, לא רק דברים גשמיים בלבד, אלא אף את האפשרות לקיים מצוות, ללמוד תורה ולהתפלל לה’ לקחו הרשעים הללו מאתנו. אך דבר אחד לא היה ביכולתם לקחת מאתנו, מצוה אחת היה בידינו לקיים – קידוש לבנה! פעם בחודש היינו יוצאים החוצה, תוך כדי סכנת חיים, ומקדשים את הלבנה. וכאשר אמרתי “שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם וכו'”, התבוננתי, שהרי הקב”ה עתיד לחדש כנשר נעורינו כמו הלבנה, ודבר זה החיה את נפשי שלא ליפול למצולות היאוש!
(ע”פ ‘מתנת חיים’, ימים נוראים)
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
פינחס
בעניני ירושה
כתיב בפרשה ונתתם את נחלתו. והנה בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל, לרבות כל המינוים בישראל וכמ”ש רמב”ם פ”א ממלכים דבכל מנוי בנו יורשו.
והנה מצינו בש”ס יומא ע”ב ע”ב מצריך קרא לכה”ג שבנו קם תחתיו וע”ש רש”י וק’ הא למה לי קרא הא בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל לרבות כל המינוים בישראל. וכתב בשו”ת ח”ס או”ח סי’ י”ב דע”כ לא נאמר דין ירושה אלא במלך וכדומה לו אבל כל מינויי קדושה אינן בכלל זה ומשו”ה בעי כ”ג קרא יתירה לרבות.
והנה עיקר קושיית הח”ס אמאי איצטריך בתו”כ לדרוש מדכתיב בפ’ אחרי מות לכהן תחת אביו ואמאי לא די בהא דדרשו במלך דכתיב הוא ובניו בקרב ישראל. והנה כתב שם בפנים יפות פ’ אחרי מות וז”ל במכילתא (תו”כ פ’ צו) יליף מקרא תחתיו מבניו יעשה מלמד שהבן קודם לכל אדם. ונראה הא דכתיב הכא עוד הפעם (וגם כאן בפ’ אחרי מות דרש בתו”כ מכאן דבנו קודם לכל אדם וכמו שהביא רש”י במס’ יומא) היינו לפי מ”ש הרמב”ן דהאי דכתיב אשר ימלא את ידו דהיינו מרובה בגדים אף בזמן שהיה שמן המשחה כשנמצא פסול בכ”ג כמ”ש מתקנין לו כ”ג אחר תחתיו לא מושחין אותו והטעם לפי שלא היה אלא לפי שעה, קמ”ל קרא דאף בזה בנו קודם דלא נימא דוקא כשמת הכהן בנו קודם מטעם ירושה אבל בחיים הוי אמינא דאין בנו קודם להכי איצטריך לכהן תחת אביו וכו’ וקמ”ל דאפ”ה בנו קודם עכ”ל. ומיושב מה שהקשה אמאי איצטריך הכא בפ’ אחרי מות דרשה בכה”ג דבנו יורש כיון דכתיב כבר במלך.
וע’ קובץ הערות מ’ ו’ ראיה לדעת האומרים דבמנוי של קדושה אין בו דין ירושה וז”ל מה שחקרו האחרונים אי איכא דין ירושה במינוין של תורה כגון ריש מתיבתא עיין פ”ק דב”ב (י”ב) כשנפטר רב אשי אימנו רבנן לאתובי לרב אחא מדיפתי ברישא ולא למר בר רב אשי עיי”ש. ואפילו נימא דבשעת מיתת רב אשי היה מר בר רב אשי קטן מ”מ הרי כתב הרמב”ם ריש הל’ מלכים דאם היה בן המלך קטן ממתינין לו עד שיגדל וכו’ עכ”ל.
ובסוף התשובה כתב שם הח”ס וז”ל וכעת רואה אני ראיה אחרונה גדולה מכולן והוא דאיתא במדרש פ’ פנחס ע”פ יפקוד אלקי הרוחות וכו’ שהיה משה סבור שבניו יורשים מקומו ונוטלים שררתו וכו’ אמר לו הקב”ה לא כמו שאתה סבור וכו’ הרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא פורס את מחצלאות וכו’ נוצר תאנה יאכל פריה וכו’ עכ”ל מדרש יע”ש. והנה מרע”ה בעצמו אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יכול ללמוד נגד רוח כל אחד וא’ כמבואר במדרש ואלו לא היה יודע בבניו כל אלו המדות לא היה מבקש להם גדולה שהיה סותר את עצמו בתפלתו וע”כ היה הבנים ראוים לכך והקב”ה לא אמר שיהושע יותר הגון לכך אלא שסידר הספסלים ואת המחצלאות וקשה הא כתיב תחתיו מבניו אע”כ בכתר תורה לא נאמר זה אבל אלעזר יורש גדולתו של אהרן דבכה”ג המצוה תחתיו מבניו ולא ברבנות וזה ראיה ברורה לפע”ד וכו’ עכ”ל.
ציפית לישועה?
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita
בגמ’ (שבת לא.) אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרין לו וכו’ ציפית לישועה. היינו שחובת האדם לצפות תמיד לישועת ישראל. ודאי בזמן כזה שיש כ”כ הרבה קשיים מבית ומחוץ, שונאי ישראל רוצים להשמיד להרוג ולאבד רח”ל, וריבוי הצרות והמחלות ה”י, כ”ש שצריך להתחזק בזה.
עוד איתא בסנהדרין [צז:] שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, ת”ל “לכך יחכה ה’ לחוננכם והוא ירום ירחמכם”, ופירש”י שהוא עצמו מחכה ומתאווה שיבוא משיח. ובהמשך שם: וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב, מידת הדין מעכבת. וכי מאחר שמידת הדין מעכבת אנו למה מחכין, לקבל שכר שנאמר “אשרי כל חוכי לך”.
ובמהרש”א פי’: הקב”ה יודע זמן הגאולה ומחכה לו, אבל אנו שאין יודעין זמנו למה אנו מחכין, הרי “תוחלת ממושכה מחלת לב”, ואמר “כדי לקבל שכר על צער ומחלת לב בתוחלת ותקווה”. ועוד פי’: אנו למה מחכים, והלא משיח בא בהיסח הדעת, ויותר היסח הדעת כשאינו מחכה, וע”ז אמרי’ בגמ’ דאנו מחכים לקבל שכר.
הפחד לצפות לגאולה
נתבונן, ודאי חייבים לצפות לישועה, אך מאידך יש פחד מביאת המשיח. שתי סיבות לדבר: א. האם נהיה ראויים לכך, דאיתא בריטב”א שמיד תהיה תחיית המתים ויקומו כל האבות, וכן כתב באוה”ח (תצוה) שמשיח יבוא עם משה רבינו ומשה רבינו אינו רוצה לגאול עם בטלנים מן התורה והמצוות, וא”כ הפחד גדול האם באמת ראויים אנו לגאולה. פחד זה יכול ח”ו להיות מפריע בציפייה לגאולה. ב. הפחד שמה שיכול לתקן עתה ולא תיקן, יחסר לו לאחמ”כ, שאז כבר א”א לתקן.
צריכים אנו ליישב לעצמנו שלא יהא ח”ו כ”ז סתירה ל”ציפית לישועה”.
ידוע מהח”ח שהביא דברי הפסיקתא “עסקתם בתורתי, למה לא ציפיתם למלכות”. אנו מחוייבים לצפות ולהמתין, ועלינו ליזהר שלא יהא זה מן השפה ולחוץ. מאידך הפחד גדול.
עוד אמרי’ בסנהדרין [צז:] “ג’ באים בהיסח הדעת. משיח, מציאה ועקרב.” ובמהרש”א ביאר שכולם בענין משיח. והיינו, אם זכה יבוא לו משיח בהיסח הדעת כמציאה שטובה היא לו. ואם לא זכה יהי’ לו ביאת המשיח בהיסח הדעת כעקרב שרעה לו, ואין זו ח”ו סיבה שלא ימתין, כי אז יהא לו לרעה יותר. עלינו מוטלת העבודה שנזכה להיסח הדעת כמציאה ולא כעקרב.
הדבר תלוי בהכנה של כאו”א לביאת המשיח.
[שמעתי מהגה”צ ר’ נחמן הלוי שליט”א בשם זקנו מרן ר’ ירוחם זיע”א שציפית לישועה זה רק עם הכנה. וחלק מההכנה שלא יבוש ויכלם. ובעצם הציפיה יש תועלת שהיא מקרבת את הגאולה.]
הדרך להתכונן לגאולה
בגמ’ [שבת קנג.] אר”א “שוב יום אחד לפני מיתתך”, וכי אדם יודע באיזה יום ימות, אלא כל יום יעשה תשובה ונמצא כל ימיו בתשובה [והוא זכות לאריכות ימים ג”כ.]. וכך לגבי הגאולה, יכין עצמו כל יום לגאולה וכך יהי’ מוכן וראוי לגאולה השלמה.
ומי לא יזדרז להכין עצמו, דהא כתיב במלאכי שבעתיד לבא “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו” [וידועים דברי הגמ’ (חגיגה ט:) א”ל בר הי הי להלל מדכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכו’, צדיק היינו עובד אלוקים] ורשע היינו אשר לא עבדו, א”ל עובד אלוקים ואשר לא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד. מאה הרי זה צדיק אבל מאה ואחד נקרא עובד, וכל הוספה שאדם מוסיף מקרב אותו לדרגה של “עובד”.] א”כ לעתיד לבא החילוק מי עובד אלוקים ומי לא עבדו יהי’ ברור, וודאי שבר-דעת לא ידחה אלא יתכונן מיד להיות ראוי לקבל משיח.
שאלו למרן הח”ח זיע”א איך נצפה בלב שלם לביאת משיח, הלא בגלות אפשר יותר להכין עצמנו בתורה ובעבודת ה’? השיב הח”ח: נכון שיש הזדמנות בגלות להתכונן כראוי, אבל מה יהא על כבוד שמים, כאשר יבוא משיח מיד יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, ויגדל שמו ית’ בעולם.
אך תשובת הח”ח זי”ע ראוי’ לבעלי דרגא גבוהה שיכולין לבטל עצמם בשביל כבוד שמים, ואילו אנשים קטנים כמונו, שאין לנו ההכרה המספקת ועדיין פחד גדול בליבנו שעדיין אין אנו ראויין, איך נתגבר כדי שלא ניתבע ח”ו למה לא ציפינו בלב שלם?
כתב רבינו יונה בשערי תשובה, וכן בפרקי אבות (ג,ט), עה”פ [בפרשת בא] “ויקרא משה לכל זקני ישראל משכו וקחו לכם צאן למשפחתכם ושחטו הפסח” וגו’, ולאחמ”כ כתיב “וילכו ויעשו בנ”י כאשר ציווה ה’ את משה ואהרון כן עשו”. הק’ רש”י וכי כבר עשו, הלא מר”ח נאמר להם? ותי’ ע”פ המכילתא “אלא מכיוון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו”. על החלטה בקבלה אמתית נכתב בתורה “וילכו ויעשו”.
וכ’ רבינו יונה [ב,י] “כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה ויקבל בליבו כל דברי התוכחת ושלא יגרע דבר מדבריהם, והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול כי עת אשר יאזין ויסכית, ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח יקיים עליו להיות עושה ככל אשר יורוהו תופסי התורה מן היום הזה ומעלה להזהר באשר יזהירוהו יודעי בינה לעתים. עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר. ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו קנה לנפשו זכות ושכר כל המצוות והמוסרים. ואשריהו כי צדק נפשו בשעה קלה. וכן אומרים חז”ל “וילכו ויעשו וכו'”.
[והוא ע”ד שמצינו בע”ז (יז.) דאליעזר בן דורדיא עשה כל עבירות שבעולם ונתעורר לתשובה והלך וישב בין שני הרים וכו’ עד שהגיע להכרה ואמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עוה”ב, בכה רבי ואמר “יש קונה עולמו בשעה אחת”. ואמר רבי “לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי”. וקשה מדוע נקרא רבי, היש רבי בלא תלמידים, מתאים יותר לכנותו צדיק? ונראה שנקרא רבי- שהוא הרבי שלנו להבין ערכה של שעה, שבה ניתן להגיע משפל המדרגה למזומן לחיי העוה”ב. והוא חיזוק גדול לנו, כמה שעות יש לנו להתחזק ולהתעורר.]
בהחלטה אחת אפשר לצאת מאפילה לאור גדול, ואם ח”ו יאבד רגע זה קודם הגאולה לעולם ישאר באפילה. העבודה המוטלת עלינו גדולה היא מאוד, בתורה, בידיעת התורה בהבנה וכן בקיום המצוות. מי יאמר איני צריך תיקון בזה ובזה וכו’ [ועי’ במהרש”א בשבת קי”ט וכן ביערות דבש, שמי שאינו לומד הלכות שבת לא ימלט שלא יעבור על איזה מלאכה בשבת, ומי יאמר זיכיתי ליבי]. צריך לשאוף לשלימות, ע”ז אמר רבינו יונה שבהחלטה לעשות כבר יוצא מאפילה לאור גדול, שהוא כבר בדרך הראויה לעליה ולקרבת אלוקים.
וזה שנא’ באבות דר”נ “כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת שנא’ ‘נעשה ונשמע'”, וביאר רבינו יונה עפמש”נ שכיוון שקיבל עליו לשמור ולעשות ע”פ התורה, מיום זה יש בידו שכר על כל המצוות.
זו העצה להינצל מן הבושה הנוראה, שיקבל כ”א לשמור ולעשות ולעמוד ע”כ תמיד, ואפי’ אם נפל, בל ישבר ברוחו, ומיד יתרומם. כי העיקר היא העבודה ולא ההצלחה. וודאי שהמקבל על עצמו יזכה לסיעתא דשמיא בעבודתו, כי הי”ת רוצה בהצלחת בריותיו. ואפי’ מי שלא יזכה להשלים העבודה, כבר נמצא באור גדול כדברי רבינו יונה “ואשריהו כי צדק נפשו בשעה קלה”.
ועל חשש האדם מכך שאחר הגאולה לא יוכל עוד לתקן, ויכול ח”ו לחשוב היאך אמתין לזמן שלא אוכל לתקן מעשי.
כתב הרמב”ם (סוף מלכים) “לא נתאוו הנביאים החכמים לימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שיירדו בגויים ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהא להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העוה”ב”.
וצ”ב, הלא רק קודם ימות המשיח אפשר לתקן ולזכות לעוה”ב ולמה כתב שלאחר ימות המשיח יהיו פנויים וכו’ כדי שיזכו לחיי עוה”ב?
המשיך הרמב”ם: “ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד, ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנא’ ‘כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים'”, גם כאן מבואר שיוכלו לעלות בידיעת ה’.
[ודאי שזה לפי העבודה כאן, כמש”כ בח”ח “כמים לים מכסים” – ים- קרקעית הים, שבתחילה עמוק קצת ובהמשך עמוק יותר ואח”כ עמוק מאוד. כך מלאה הארץ דעה– כפי עבודתו כאן תהיה הבנתו לעתיד לבא.
עוד כ’ המהרש”א (סוכה נב) כשישחוט הקב”ה את היצה”ר צדיקים ורשעים בוכים. צדיקים בוכים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ופירש”י שיזכרו בצער שהיה להם במלחמת היצר. ובמהרש”א פי’ בוכים על שחסרה להם העבודה, שכבר לא צריכים להתאמץ לעבודת השי”ת.]
ביאר המהר”ל, הלא הקב”ה ברא את העולם לו’ אלפים שנה, אח”כ יהיה יום שכולו טוב, ששת אלפים הם כנגד ו’ ימי המעשה. כיום אנו נמצאים כבר ב-5776 שנים מבריאת העולם, נותרו 224 שנים, הרי אנו בכנגד חציו השני של יום השישי, ערב שבת, שתהיה יום שכולו טוב יום שכולו שבת.
ימות המשיח עדיין חול הם ולא שבת, כתב המהר”ל שהם בחינת יו”ט. וכתב שביו”ט אסור להכין ולבשל לשבת, אא”כ עשה עירוב תבשילין, שהתחיל לבשל מערב יו”ט, אז יכול לבשל גם בשבת.
כתב המהר”ל שמי שהכין עצמו בערב יו”ט, קודם ימות המשיח, יוכל להמשיך ולתקן גם בימות המשיח. בזה יובנו דברי הרמב”ם “לא נתאוו החכמים…”, מי שהכין עצמו בגלות יוכל להמשיך להתעלות בימות המשיח, שאז יהיו גילויים נוראים.
נכין עצמינו עתה בגלות, כך נוכל להמשיך לתקן גם בימות המשיח. אשרי מי שמתחזק בכל חיזוק, בתורה ותפילה, אין לשער גודל אושרו.
“וטהר ליבנו לעבדך באמת”, שנזכה להיות ממקרבי הגאולה, ונהיה מאושרים לנצח נצחים.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita
Parashas Pinchas
Harav Hagaon Yehuda Wagshal shlita
Dovid Hamelech declares, in Tehillim, that he had one request of Hakadosh Baruch Hu: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. This request begins with Dovid asking that he dwell in the beis Hashem his entire life, and concludes with him asking: וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.
What does the word וּלְבַקֵּר mean? It is commonly translated as “to visit,” which would mean that Dovid was asking to dwell in the beis Hashem his entire life and visit His heichal. But this is an inherent contradiction: Is he a permanent resident in Hashem’s house or is he a visitor?
It is very possible that “visit” is not actually the correct translation of וּלְבַקֵּר. Some meforshim say that this word is related to boker (morning), meaning that Dovid Hamelech not only wants to dwell in the beis Hashem, but he wants to arrive there early in the morning — in other words, he also wants to be on time.
Others explain that וּלְבַקֵּר connotes inspection, as in bikur mumin. The halachah is that before you bring a korban, you examine it for a few days to make sure there’s no disqualifying blemish; this is known as bikur mumin. Dovid Hamelech was saying, “I want, first of all, to dwell in Hashem’s house, and I also want וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ — to be there in the heichal, examining what needs to be fixed and checking what is missing. And I want to be the one to fix it.”
This is the true meaning of the term bikur cholim as well. People typically think of bikur cholim as a mitzvah to visit the sick, but in truth the mitzvah is fulfilled when a person goes to the patient and checks what he needs: Does he need the visitor to clean something? Does he need medication? Does he need a doctor?
Just as bikur cholim means checking what the patient’s needs are and trying to supply those needs, when Dovid Hamelech asked וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, he meant that he did not want to visit the heichal as a guest, but rather in order to examine what needs to be fixed there and to be the one who is zocheh to fix it.
Why did Dovid Hamelech daven that he be the one to fix what needs repair? If the need to fix something would present itself to him, then he would certainly do it, but why daven for that?
Furthermore, according to this understanding of וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, it sounds as though Dovid Hamelech actually made two requests of Hashem: to dwell in His house his whole life, and also to be the one who checks what needs fixing and repairs it. If so, that is not one request, but two — so how could he say אַחַת שָׁאַלְתִּי?
Perhaps we can explain that Dovid Hamelech’s one request was really שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי — to be a permanent member of Hashem’s house and reap the full benefits of being there. Dovid Hamelech understood that if he would just come to the beis Hashem and benefit from everything it had to offer, that would not suffice, because in order to properly connect to something, it’s not enough to be a receiver — you also have to be a giver, too, and contribute something.
Accordingly, when he said: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’, I have one request of Hashem, he was referring to the request of שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי. But how would he ensure that his connection was real? Only if he also had the opportunity to contribute, as he declared: וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.
We can suggest that this idea is reflected in this week’s parashah as well, in the Torah’s account of how the daughters of Tzelafchad endeavored to obtain a portion in Eretz Yisrael. When Hakadosh Baruch Hu said that every male in Klal Yisrael would be zocheh to a portion in Eretz Yisrael, which would then be passed down throughout the generations, the daughters of Tzelafchad realized that their father would be left out, as he was no longer alive and he had no sons to inherit his portion. It had not been said explicitly that daughters would get a portion in Eretz Yisrael in such a case, so daughters of Tzelafchad came to Moshe Rabbeinu and complained.
What was their objection? Simply understood, they were saying that it was not fair that everyone else would be receiving a share of Eretz Yisrael and they would not. But Rashi, citing Chazal, explains that they did not merely want real estate.
When the Torah describes how they presented their case to Moshe Rabbeinu, it delineates their entire lineage, tracing all the way back to Yosef: וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. Why, asks Rashi, does the Torah give their lineage all the way back to Yosef? To inform us that their desire for a portion in Eretz Yisrael traced back to Yosef; just as he cherished Eretz Yisrael, as he made the shevatim promise to take his bones from Mitzrayim and bury him there, his descendants, the daughters of Tzelafchad, cherished Eretz Yisrael as well, and that is why they approached Moshe Rabbeinu asking for a portion in Eretz Yisrael.
Rashi is conveying that the daughters of Tzelafchad were not interested merely in owning land in Eretz Yisrael as a financial asset; the reason they were asking for a portion of the land was that they cherished Eretz Yisrael.
We can ask, however, why it was so important to the daughters of Tzelafchad to receive a portion in Eretz Yisrael. Even had they not been granted a portion, they wouldn’t have been left behind in Mitzrayim, or in the desert — they would have entered Eretz Yisrael regardless! So if they really loved Eretz Yisrael and had no interest other than chibas haaretz, why did they care who owned the land? As long as they were in Eretz Yisrael, the kedushah of living in the land should have been enough for them!
We can explain this using the idea expressed by Dovid Hamelech. The daughters of Tzelafchad knew that if they would come to Eretz Yisrael without owning a part of it, then even if they would gain a great deal from Eretz Yisrael’s holy environment, they would be limited to the role of receivers. Since they would not own any part of the land, they would have nothing to contribute. Those who owned portions in Eretz Yisrael would have to be moser nefesh to settle the land and perform the mitzvos hateluyos baaretz, thereby contributing to Eretz Yisrael. But if they were to enter the land without having a yerushah in it, they would be coming as guests and outsiders, who could enjoy the benefits of the land, but could not give to it. Because they valued Eretz Yisrael, it was not enough for them just to take from it— they wanted to be able to contribute to the land, and thereby connect with it in a real way. To do that, they needed to have a portion in it.
We learn a very important lesson from the way the daughters of Tzelafchad related to Eretz Yisrael, and from the way Dovid Hamelech related to the beis Hashem: We can connect to spiritual matters by taking and benefiting from they have to offer, but if we really want to have a part in them, we also need to give and contribute to them in some way. Let’s not just look only for the שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ — let’s also constantly emphasize and look for the ways to accomplish וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.