דברי רבותינו

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev zt”l

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אלקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (יח,א)

רש”י: מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

בתנחומא (ב): וישמע יתרו – יש שמע והפסיד ויש שמע ונשכר. יואש שמע והפסיד וכו’, אבל יתרו שמע ונשכר, שהיה כומר לעבודה זרה ובא ונדבק למשה ונכנס תחת כנפי השכינה וכו’.

מוסר צריכים ללמוד אף עם הפחותים ביותר, אף עם החשודים על שפיכות דמים או העוברים על ג״ע. גם אותם יש לעורר אודות חשיבותו של האדם וגדלותו, שכל אחד הוא כ״עולם מלא״. ההוכחות לזה מן התורה ומן הבריאה עצמה, ממעשה בראשית, עד ש״כל אחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״.

כי אף לפחות ביותר יש כוחות נפש כה גדולים להשיג את גדלותו המציאותית, שע״י כך יבין ויהי׳ כאילו מוכרח להמנע מאיזו עבירה, מפני שיש בעבירות משום חורבן עולמות מלאים, ובהמנעות מעבירה קיומם של עולמות מלאכים, ומדה טובה מרובה ת״ק פעמים, מי בעל ההשגה שיעריך את חשיבות העולמות שהוא מקיים בזה.

ואם השגה של התבוננות קלה במעשה בראשית יכולה להשפיע ולרומם אף את הנבל שבבריות, כמה יכולה להשפיע ההתבוננות לאחר הנסים הגלויים, שביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי״, השגה בגילוי נפלאות בהשגחה פרטית לכל יחיד מישראל, יותר ממה שנתגלה לנביא במעשה מרכבה.

ק”ו כמה היתה ההשפעה גדולה לבני הדור ההוא, שהיו ועברו באותו מחזה נפלא. כמה חשיבות הרגיש כל יחיד בעצמו, כמה חשיבות ראו בכל הדור בכללו. כמה זה השפיע על כל אחד בהמנעות מעבירה הנוגעת לקיומו או לחורבנו של ״עולמו המלא״, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לעבירה הגורמת חורבן כל ״העולמות המלאים״ של הדור ההוא, וממילא בהמנעות ממנה, שיש בה בניינם וקיומם של כל אותם ״העולמות״ העליונים.

וראינו כמה ההשפעה אפי׳ על הרחוקים מאוה״ע, שלא היו שם ולא הי׳ ביכלתם להשיג משהו מהגדלות המופלאה שבנסי מצרים והמראות הנוראות בקריעת ים סוף, אלא רק ע”י שמיעתם הדלה. כעדות התורה ״שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן״. ואחז״ל (מכילתא) ״אימתה על רחוקים, ופחד על קרובים, כענין שנא׳ ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו׳, וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ד׳ את מי ים סוף, ואומר ונשמע וימס לבבנו״.

ואף שלא ראינו את התועלת המעשית אצל הרשעים האלה, הלא נתבעו ונענשו ע”כ באופן איום, כמש”א חז״ל ״יואש שמע והפסיד”.

מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

האמונה בכל תלמיד ותלמיד
למחרת הלוויתו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה, הגיע לנחם את בני המשפחה אברך תלמיד חכם.

סיפר האברך שכל הלילה הוא בכה. הוא נזכר ביום שהגיע להתקבל לישיבה. בכיסו הייתה המלצה מראש הישיבה שלו בחו”ל. בהמלצה נרמז בין השורות שהוא חלש בכשרונותיו והישגיו. כך הגיע למרן זצ”ל בחשש גדול שמא לא יתקבל לישיבה.

אולם, לא רק שרבינו זצ”ל קיבל אותו במאור פנים והכניס אותו לשורות הישיבה, יתירה מזאת, מרן רה”י התייחס אליו כתלמיד חשוב, קירב אותו מאוד, עודד אותו בלי הפסק, דאג לו לחברותות טובות שילמדו אתו, ואף למד אתו בעצמו בחברותא תוך שהוא מנצל זאת להחדיר בו כל הזמן את ההכרה שהוא יכול ומסוגל לצמוח לתלמיד חכם.

עידוד זה גרם לו להחשיב את עצמו, הוא השקיע בעמל התורה ונעשה תלמיד חכם. ואמר שהוא מייחס את כל תורתו לזכותו של רבינו.

אמונה זו שכל אחד יכול לגדול תלמיד חכם הייתה נר לרגליו של מרן זצ”ל. בדרך זו נתן אמון ועודד רבות את תמידיו הרבים ונטע בהם את האמונה בעצמם כי הם מסוגלים לכך. רבים מבני הישיבה סיפרו שכל צמיחתם היתה כשראו כמה הוא מחשיב אותם, מאמין בכוחותיהם וביכולתם.

היטיב להגדיר זאת הגאון רבי צבי חשין שליט”א באומרו שאם כל אחד מבני הישיבה היה מחשיב את עצמו כפי שרבינו עצמו החשיבו, היו כולם יוצאים גדולי ישראל.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

יתרו

והודעת להם את הדרך ילכו בה, ודרשו על ניחום אבלים.

יש לעיין במצות ניחום אבלים אי שרי החתן לנחם אבל או להשתתף בלויה. וע’ בצל החכמה להתיר, והקשו עליו מדברי יש”ש כתובות פ”ב ד’ לאיסור. ונראה כי היש”ש איירי שהחתן וכל פמליא שלו יבואו לבית האבל בדרך לבית חתנים וסעודה, ובזה כתב דאין מערבין שמחה ואבילות, משא”כ בחתן שבא שלא בשעת סעודה לבית האבל. וע’ פ”ת שמ”ב בשם שבו”י דכלה לא תלך ללויה ואף שגם ברגל הולכים הקרובים מ”מ הכלה שהמנהג שלא תצא מביתה עד שבת לא תצא מביתה, ובערוה”ש שם סק”ח דבזה”ז ידוע שהכלה הולכת מיד לרחוב ותלך אחר המטה.

והנה אם אבי החתן אחר השבעה ותוך שלשים, כתב גליון מהרש”א דשרי להשתתף בחתונת בנו. אבל בתוך השבעה, ע’ תשובת ר’ יוסף בומגרטן מווינא בסו”ס פרדס יוסף לענין לצאת מביתו להכניסו לחופה, והתיר כי הוי מצוה שבגופו להשיא בנו, וממילא התיר גם בגדי שבת. אבל לא התיר לענין הסעודה. (ויש לעיין אמאי הוי מצוה שבגופו, ולכא’ המצוה לסדר שישא ולא להכניסו לחופה במציאות).

(וכמו דשרי לו בגדי שבת, כמו”כ לכא’ א”צ קריעה. ובאמת לענין קריעה אם אינו אביו ואמו פשוט טפי דהרי מדינא מחליף ואינו קורע כשו”ע ש”מ י”ד. וע’ מאירי די”א דוקא לצורך וי”א דאף לכתחלה).

אכן ע’ אג”מ יו”ד ח”ב קס”ט ואו”ח ח”ד מ’ ט”ז, להתיר אפילו בסעודה תוך שבעה, דהוי כמו הפסד מרובה דמותר במלאכה. וע”ש דהרי הרבה הוצאות מוציא להיות בחופתו. וע’ שבה”ל ח”ה קע”ה דפשיטא ליה לאיסור, ומקור גליון מהרש”א במבי”ט ואיירי שם אחר שבעה.

ובאג”מ מפורש דגם בסעודה מותר אלא שלא יאכל בשלחן ראשי דרך כבוד. ויש לעיין דלכא’ גם לכבוד זה לאכול בשלחן ראשי היה מוציא הוצאות, והוי הפסד מרובה.

הכרת הטוב

Ezrachi, Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Shlita

סייעתא דשמיא

כתיב (שמות י”ח י”ד) “וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב” וכו’ “ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלקים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו, ויאמר חתן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עשה” וכו’ “עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים” וכו’.

הנה משה רבנו עומד ושופט את העם, כולם רואים את רוב משא העבודה, רבה היא מאוד כל העם נצב עליו מבוקר עד ערב, ומשה לבדו יושב ונושא בנטל הדין. הרי היו שם שבעים זקני ישראל, רואים הם את המצוקה, ומדוע לא עלה בדעתם להציע איזה פתרון להקל על משה ועל העם, וביותר יק’ מה טעם לא ראה אהרן לנכון לחשוב ולטכס עצה היאך להקל על העם ועל משה, עד שדווקא יתרו הוא שזכה בזה שעל ידו תבוא הבשורה ובה הדאגה למשה ולעם המשחרים לפתחו.

בביאור הדבר יש להקדים תחילה מה דאחז”ל (שמו”ר ד’ ב’) “בשעה שאמר לו הקב”ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו רבון העולם איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו”.

משה רבינו מלמדנו כי חיוב הכרת הטוב הוא בשיעור של ‘נפשו חייב לו’, ומכיון שיתרו פתח לו את ביתו בשעה שברח מבית פרעה, הרי מחוייב הוא לו בהכרת הטוב, והכרת הטוב זה דבר עצום על כך בבחינת נפשו חייב לו. והרי אין יתכן ליתן הנפש כהכרת הטוב, א”כ כל מה שיהיה משיב הכרת הטוב עדיין לא יהיה יוצא ידי חובתו, שכן כל שיתן אין זה כ’נפשו’.

מבואר בזה יסוד העניין, כיון שאדם מחויב בהכרת הטוב, ושיעור החיוב הוא בבחינה של ‘נפשו חייב לו’ ולכאור’ זה דבר שאי אפשר לקיימו לצאת ידי ‘נפשו חייב לו’, אלא בע”כ דיש סייעתא דשמיא מיוחדת על עניין זה שמי שחפצו להכיר ולהוקיר טובת חברו יהיה מתקיים על ידו, ובלא זה אין שייך כלל להיות יוצא ידי החיוב של ‘נפשו חייב לו’. א”כ מי שחפץ באמת להכיר טובת חברו יהיו מסייעים אותו מן השמים שיהיה עומד בחיובו.

[זהו הביאור במה שנתקנה (ברכות מ”ו ע”א) ברכת האורח בברכת המזון, דאם היה העניין שיהיה האורח מודה ומשבח מילים טובות על טובה שעשו עמו, אולי טוב היה לו שיאמר זאת בשעת פרידתו מבעל הבית, (אכן מפורסם הקפדתו של מרן הגרי”ז זיע”א בזה, ולא היה עניינו כלל לשמוע מילים טובות) אלא ביאור העניין העניין שתפילה וברכה זו נתקנה בברכת המזון, הוא מחמת עוצם תוקף החיוב הכרת הטוב המוטל על האדם שהוא ‘נפשו חייב לו’, והרי אין יתכן שאדם יהיה מכיר טובה בשיעור כל כך, אלא דמחמת חפצו להכיר טובה באמת מן השמים יהיו מסייעין אותו, ומכלל סיועו זה שיהיה כח בברכתו ותפילתו על בעל הבית שתתקיים.]

עפ”ז נבין דהרי יתרו היה בעל הכרת הטוב למשה, כדלעי’ (ב’ י”ט) “ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן”. כאשר סיפרו בנות יתרו את אשר הצילן משה כשגירשום הרועים. מיד נתעורר אצל יתרו עניין הכרת הטוב, על כן “ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם”.

שכן יש להכיר ולגמול לו טובה על שהיטיב עימן, הרי שבמלת ‘ואיו’ רמזה התורה כי תכונת הכרת הטוב היא שוכנת ומושרשת היטב בליבו של יתרו, מיד כששומע סיפורן של בנותיו, אין עסוק הוא בהתפעלות המעשה, תחילה חפץ הוא להכיר בטובה, שואל הוא ‘ואיו’ כי זה הוא שמטריד אותו באותה העת, להכיר את הטובה.

אלא דכל טובה שיהיה מכיר אינה בכלל ‘נפשו חייב לו, כמשנ’ לעיל, דהקושי להכיר הטובה עצום הוא, שכן הפותח פתח לחבירו נפשו חייב לו, א”כ אף ליתרו למרות חפצו להכיר טובה למשה, הרי כל שיתן לו בטובתו לא יהיה זה בשיעור של ‘נפשו חייב לו’. ומטעם זה זיכו לו ליתרו מן השמים שיהיה בא העצה הזו על ידו, למען יהיה משיב ומכיר הטובה שנהג עמו משה בהצילו את בנותיו.

ראיה של מכיר טובה

אפשר לבאר זאת בדרך נוספת, מושתתת היא גם כן על כח מעלתה של מידת הכרת הטוב, דיתרו עם היותו בעל מידת הכרת הטוב, היה כל העת מחפש היאך להיטיב עם משה על טובה שעשה עמו בהצלת בנותיו, כנז’ שמיד שאל ‘ואיו’.

הרי שאדם שהוא עסוק בהכרת הטוב עיניו רואות בצורה מיוחדת, ניחן הוא בכח הבחנה לפרטי פרטים היאך יוכל להיטיב את השני, אדם המכיר טובה זוכה בתכונתו שיהיה מבחין בדבר היאך יכול הוא להיטיב, אף בדברים שגדולים ועצומים ממנו רואים כביכול כמותו בדיוק, מ”מ ניחן הוא בראיה שונה, הסתכלות של מכיר טובה.

מעתה לא ייפלא מדוע זכה הוא שיהיה קביעת הדיינים בעצתו, שכן אדם אשר בתכונתו ‘מכיר טובה’ הוא, אזי מורגל הוא כל העת בחשיבה על השני, דהרי אם היה יתרו חושב בענייניו שלו, היה מברר עם בנותיו תלאותיהן ומאריך בסיפור זה, אך יתרו הייתה בו מדה זו של הכרת הטוב, היא אשר תעיד כי מחשבתו על זולתו. וא”כ החושב ועסוק בטובת חבירו מבחין הוא כי ‘כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך’, שוקד הוא על טובתו ותקנתו היאך ‘והקל מעליך ונשאו אתך’.

כן הוא חלילה לאידך גיסא, מי שאינו יכול לסבול הרגשת היותו ‘חייב’ לחברו על טובתו, הרי כופר הוא בטובתו, כפירה זו אינה רק היעדר הבחנה והכרה בטובה, כי אם כח ראייתו של הכופר טובת חבירו נעשה ראיה של כופר טובה, מקלקל הוא את ראייתו, ומשחיתה, רח”ל. נקרא הוא כפוי טובה, (כמו שהמביא ביכורים צריך ‘להגיד שאינך כפוי טובה’) והל’ כפוי טובה הוא כמו ‘כופה עליו כלי’ היינו שמעלים את הטובה כדי לא להכיר במתחייב ממנה.

ובגמ’ (ברכות נ”ח ע”א) “הוא היה אומר אורח טוב מה הוא אומר כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מה הוא אומר מה טורח טרח בעל הבית, זה פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. על אורח טוב מה הוא אומר זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים, על אורח רע כתיב לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב”.

קראוהו חז”ל ‘אורח רע’, ולכאור’ יק’ הרי צודק הוא הלא אמת דיבר, שכן אכל חתיכה אחת ופת אחת, ושתה כוס אחד. אלא מבואר חסרונו ורעתו דמפני שגם אשתו ובניו של בעה”ב נהנו הרי לא נחשב אצלו כלל שטרח בעבורו, וזו צרות ורוע, דמה איכפ”ל שגם אשת בעה”ב ובניו נהנו, מדוע גורם לו זאת שלא יכיר טרחת בעה”ב עבורו, אי”ז אלא מחמת הרוע שבו דהוא מעוור את עינו שלא יראה טובה שטרח בעה”ב עבורו. וכופה הוא על הטובה, שלא יבחין בה, ולא יכיר במתחייב מן הטובה.

הכרת הטוב מרוממת את האדם

כח הבחנתו וחוש ראייתו של המכיר טובה שונה ומתעלה לא רק במה שנוגע להטבת חברו, אלא בכל פרט שמתבונן בו יהיה רואה ומבחין בצורה נפלאה.

דכך אנו רואים אצל יתרו (לעי’ י”ח א’) “וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה’ את ישראל ממצרים” ופרש”י “מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק”. ולכאו’ מה נצרכו כלל לדרוש זאת ‘מה שמועה שמע ובא’ הרי מקרא מפורש הוא ‘את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא את ישראל ממצרים’ ומה א”כ שאחז”ל ‘מה שמועה שמע ובא’.

אכן אפ”ל דאין השאלה מה שמועה שמע לברר איזה שמועה העירה והציתה בו את מהלך הדברים, אלא השאלה היא מה טעם לו ליתרו להיות ‘שמע ובא’, מדוע לא די לו שיהיה מתגייר במקומו, והתשו’ מחמת ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, היינו שלמד איזה הנהגה בזה כנגד הנהגתו של עמלק.

ביאור הדבר כי לא יתרו לבדו ששמע, כי אם כל העמים שמעו גם כן כאמור (לעי’ ט”ו י”ד) “שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען”, כל העמים שומעים הקול הפלאי של המופתים והנסים, אך אין זה מחולל בנפשם כל תזוזה, אין הם מושפעים כלל ממשיכים בדרכם ומעשיהם. לא כן יתרו, זה שדקדקו חז”ל מה שמועה שמע ובא, הלא כולם שמעו א”כ מה נשתנה הוא בזה, וביא’ קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

דעמלק הנהגתו הייתה שונה מכל העמים גם הוא, לא די לו שאינו אחוז פחד מן השמועה ששומע, מרהיב הוא עוז ובא מרחוק להילחם עם ישראל ברפידים, יתרו שמבחין בהנהגתו של עמלק כי יש דרך לא להיות ‘אדיש’ לשמועה ששומעים, אלא להיות מגיב לזה.

מתעורר הוא ע”י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שלא לנהוג באדישות למתחולל, וכמו עמלק שבא ממקומו מרחוק, בוחר יתרו להיות ‘בא מרחוק’ אין די לו להתגייר במקומו, בא הוא ואינו שוהה כלל, חפץ ומבקש הוא ללמוד ולהבין את המאורע לעומקו, ומפיק הוא ממנו את הלקח והתועלת להתקרב אל עם ישראל, הרי הוא ‘שומע ובא’ להסתפח לנחלת עם ה’.

דרגות שונות הם שיש בשמיעה, חלוקות הן מאד אחת מחברתה, יש שמיעה ‘ריקנית’, כדרך האומרים שומע באוזן אחת ומוציא תיכף מחברתה. אך כנגד זה יש שמיעה איכותית מאד, מעוררת היא הדים בלבו של אדם, וגורמת לו כי יוציא את כוחותיו לפועל, עד כדי שמייד עם שמיעתו כראוי מתחולל מהפך בדרכו מן הקצה האחד למשנהו.

האמור בזה כי יתרו זכה לשמיעה זו, שהיה ‘שומע’ מכח שהיה נובג הכרת הטוב, נעשו ראייתו ראייה אחרת שמיעתו מיוחדת, וכך בכל עניין חושיו מפותחים יותר, כי תכונה זו של הכרת הטוב אינה פועלת רק כלפי מי שמכירין לו הטובה, כי אם מרוממת הוא את הנוהג בה, ונעשה הוא אדם שומע ורואה, שאינו מחוסר הכרה.