דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי (כ,ו)

ופי’ הרמב”ן: לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו וכו’ כמש”א ‘ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך’ שתמסור נפשך וחייך באהבתו וכו’. וכן במכילתא כאן לאוהבי ולשומרי מצוותי, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות וכו’.

בגמ’ (סנהדרין עד.): בפרהסיא אפי’ מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה, אמר רבא ב”ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (פרש”י: שרוך הנעל, עי”ש). והיינו דיש חיוב יהרג ואל יעבור אפי’ במנהג בעלמא.

אך ברמב”ם (יסה”ת ה,ב) פסק: אם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, יהרג ואל יעבור, ואפי’ לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד. והקשה הכס”מ: דמשמע במצוה אך לא במנהג ודלא כגמ’.

מבאר מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל: יש לחקור בגדר מצוות קידוש ה’, אם הוי מצוה בפני עצמה להראות שנהרג על קידוש ה’, שייך הדבר אפי’ בערקתא דמסאנא, משום שכשנהרג על המנהג מקדש את ה’. אך אם קידוש ה’ היא מידה ושיעור בחיוב המצוות, שיש מצוות מסויימות שהחיוב לקיימן הוא אפי’ אם צריך ליהרג עליהן, ודאי שלא חייב בקידוש ה’ במנהג שאין בו חיוב ומצווה.

והרמב”ם מפרש את הגמ’ דהוי מצוה בפ”ע, וכאביי (שם עד:). אך להלכה פוסק כרבא שם דהוי רק מדה ושיעור בחיוב מצוות מסויימות, ולפיכך פוסק קידוש ה’ רק במצוות ולא במנהג.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל
י”ח בשבט תש”נ
במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו
מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל נודע בענוותנותו המופלגת והסתרת הנהגותיו הנעלות. חתנו, מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה סיפר על כך באחת מהוועדים שמסר:

פעם אמר עליו אדם חשוב שבגדלותו הרבה הוא הצליח לכסות את הגדלות שלו. זו הגדרה שאינה פשוטה אך היא מאוד אמיתית!

הוא היה ידוע כצדיק גדול, ענק שבענקים – עד כמה שיכולתי להבין, הנהגותיו היו מופלאות, היה לו מזג מאוד נוח. הוא קירב כל אחד ואחד בסבר פנים יפות, תוך שהוא משתמש בחכמת חיים ופיקחות נפלאה שניחן בה.

הוא שקד על תלמודו בהסתר לילות שלמים, אך בבית לא היו רואים אותו לומד. אם מישהו היה נכנס לחדר שלמד בו, היה סוגר את הגמרא במהירות כביכול אינו לומד, ומחמת זריזותו לא היה אפשר להבחין בכך. בקיאותו בש”ס, פוסקים ותנ”ך היתה לשם דבר, כל כולו היה תורה! מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה היה אומר עליו: “אין דבר בכל חלקי התורה שרבי בייניש אינו יודע”.

היה יהודי אחד שהכיר אותו היטב – אביו, מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה זצללה”ה. עוד לפני שהגיע לגיל בר מצוה הוא היה לומד איתו כל בוקר לאחר התפילה כעשרים דקות שבהם היו מספיקים שלושה דפי גמרא, ולאחר מכן היה עליו לומר לאביו דבר חידוש על דפים אלו.

כל ספר שהיו מביאים לו היה לומד אותו מתחילתו ועד סופו. פעם הבאתי לו את הספר ‘דברות משה’ של הגאון רבי משה פיינשטין זצוק”ל והוא ישב ולמד בו מתחילתו ועד סופו, רק מי שיודע את כל הש”ס יכול ללמוד את כל ספר זה ולהבינו כדבעי.

הוא תבע מאברכים שילמדו את כל המסכת ולא להסתפק בחלקה בלבד, בכל ‘זמן’ הוא מסר שיעורים לכל חבורת ‘לומדי הדף’, אך דרש מהם שילמדו זאת בעיון.

הוא סיפר שבישיבת מיר כולם ידעו את מסכת ברכות ואת הלכות ברכות על בוריים, למרות שלא למדו עניינים אלו בישיבה עצמה, משום שלמדו זאת ‘בין הסדרים’. ואילו כיום, אם מבקשים מבני הישיבה ללמוד בזמן אחד שלושים דפים בעיון פורצת מהומה גדולה…

כמה ימים לפני פטירתו נכנסתי לשאול אותו על נושא כלשהו השייך להנהגת הישיבה, והוא השיב לי: “ממני לא תשמע כלום”. תחת הנהגה מרוממת זו, בני הישיבה גדלו ונתעלו מעלה מעלה.

והנה ודאי שאין די בשמיעת סיפורים אלו, אלא חובה עלינו ללמוד מהם שאפשר להוסיף ולהגיע עד מעלות גבוהות אלו. מי שאוהב תורה יוסיף להתעלות על ידי לימוד התורה, היא חביבה עליו, והדרך להגיע לכך היא רק על ידי ביקוש מבלי להסתפק במועט. זו הדרך היחידה לצמוח תלמידי חכמים מובהקים! הקב”ה יעזור שנקבל עלינו את עול התורה בכל יום ויום, מתוך שלמות. ונזכה ללומדה מתוך הרגשת התחדשות וחביבות יתירה, בדיבוק חברים ובריתחא דאורייתא.

שיחות רבי נתן צבי

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

יתרו

זכור את יום השבת לקדשו.

מכאן דרשו חיוב קידוש בשבת מה”ת. וע’ בשו”ת הרשב”א ח”ד רצ”ה ושאלתות נ”ד דיוצא בתפלה, וכ”כ מג”א, וכ”כ הצל”ח דמה”ט אנו מקדימים יין לקידוש, כי קידוש מה”ת כבר יצא בתפלה.  וראיה לדבריהם מברכות ל”ג ע”ב דכבר יצא בתפלה.

וע’ בפסחים קי”ז ע”ב דרשו היקש דכתיב זכור את יום השבת וכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, דצריך להזכיר יצי”מ בקידוש.

וע”ש תוס’ פסחים קי”ז ע”ב כתבו, ושמעתי ממהר”ם שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בפרך וכו’ שהם ל”ט מלאכות וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותם ל”ט מלאכות.

והק’ הב”ה א”כ איך יוצא בתפלה ואין בו זכר ליצי”מ. והביא כן בשם המנ”ח. וע’ העמק”ש נ”ד א’ בסופו בשם כל בו ורשב”ם דמשמע באמת דגורסים בתפלה זכר ליצי”מ. (וע’ ב”ה שכבר הביא הרשב”ם). אכן לנוסח דידן קשה.

וע’ מהר”ם שיק מצוה ל”א כי ברי”ף ורא”ש השמיטו הא דראב”ע מזכירין בלילות, וא”כ להלכה אין מצוה בלילה, ולכן א”צ בקידוש.

ועוד כתבו לתרץ דלפי רשב”א ומג”א מה שאמרו דצריך להזכיר יצי”מ בקידוש אינו תנאי ופרט במצות קידוש אלא אדרבה תנאי ופרט במצות יצי”מ שבשבת יעשה מצוה זו בקידוש.

והק’ תהל”ד לפי הגמ’ דלא יצא קידוש אא”כ הזכיר יצי”מ והרי מצות זכור כולל גם הבדלה, ויהא דין דבעי הבדלה זכר ליצי”מ. ואולי י”ל כי לפי הנ”ל אין גזה”כ שיאמרו עם מצות קידוש אלא שיאמר זכירת יצי”מ עם זכירת שבת, וא”כ י”ל דדי בשעה שזוכר שבת פעם א’ בקידוש וא”צ בהבדלה. ולהוסיף כי מצות זכור הוא ב’ פעמים בקידוש והבדלה אבל מצות למען תזכור הוא פעם א’ בשבת, וא”כ אם הוא מצוה בדין יצי”מ לאמרו בתוך קדושת שבת, פשוט דדי בפעם א’. (ואין ללמוד מכאן גם על יצי”מ של מו”ש שיזכור בהבדלה כי היקש של זכור הוא פעם א’).

מיהו להנ”ל תיקשי טפי קו’ שש”כ פנ”א סקכ”ג דע”כ נשים חייבות בזכירת יצי”מ בקידוש דאל”כ איך מוציאות אנשים. וע’ מהר”ם שיק הנ”ל. ולכא’  אם הוא מדיני קידוש א”ש, אבל אם הוא מדיני יצי”מ קשה למ”ד אין נשים חייבות בזכירת יצי”מ, איך נחייב נשים ועדיין צ”ב. מיהו י”ל איפכא כיון דהוא דין ביצי”מ ולא בקידוש א”כ אין מעכב בקידוש כלל ושפיר אמרו נשים מוציאות אנשים ויוצא בזה חובת קידוש, אלא שלא קיים מצות זכירת יצי”מ דבעי בשבת לאמרו עם קידוש. וזה יכול האיש לעשות בעצמו.

מה שמועה שמע

Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita

“וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק” (שמות י”ח א’ וברש”י), השאלה הנשאלת מה שמע יתרו במלחמת עמלק יותר ממה שהוא שמע בקריעת ים סוף, אם קריעת ים סוף לא הספיקה להזיז אותו ממקומו, מה הוסיפה מלחמת עמלק, ואם מלחמת עמלק היא הייתה השמועה ששמע ובא, אז מה זה קשור לקריעת ים סוף?

בגמ’ (זבחים קט”ז.) נחלקו בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי, חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה וחד אמר אחר מתן תורה היה” ובהמשך הגמרא “כתנאי וישמע יתרו כהן מדין, מה שמועה שמע ובא ונתגייר, רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע… רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא…. רבי אלעזר (בן יעקב) אומר קריעת ים סוף שמע ובא…”

רש”י בפרשה מפרש לפי הסוברים שיתרו בא קודם מתן תורה, אבל מחבר את שתי הסיבות יחד “מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק” והיא השאלה שהבאנו אם מלחמת עמלק היא הייתה השמועה ששמע ובא, אז מה זה קשור לקריעת ים סוף?  בפשטות ניתן לומר שיתרו שמע את קריעת ים סוף את ה”שמעו עמים ירגזון” (שמות ט”ו י”ד) “ואף רחב אמרה לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ה’ מי סוף מפניכם בצאתכם ממצרים” (יהושע ב’ י’) (זבחים שם) מקריעת ים סוף לבדה יכל יתרו לומר “עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלהים” יתרו הרי היה לו מושגים “מלמד שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה” (רש”י כאן פסוק י”א מהמכילתא) יתרו שומע ויודע וחושב שאין יותר מה להוסיף, והנה הוא שומע עוד שמועות, “ויבא עמלק” גם עמלק שומע על קריעת ים סוף, ושעמלק שומע מה יוצא מאותה שמועה “וילחם עם ישראל” (שמות י”ז ח) יתרו מגלה שיש עוד כאלה ששמעו, ואצלם המסקנות היו אחרות, ממלחמת עמלק הבין יתרו לא מספיק “וידעת היום” צריכים גם “והשבת אל לבבך (דברים ד’ ל”ט) לא די לשמוע, צריך גם ללמוד את מה ששומעים, “מלחמת עמלק” הביאה אותו למסקנה אין ברירה, צריכים לעשות את הדרך ממדין “אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם”

“ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים.. ואת כל התלאה …ויצילם ה’, ויאמר יתרו.. עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם” (שמות י”ח ט’-י”א), “שלשה היו באותה עצה” (סוטה י”א.) באותה פגישה גורלית, פגישה שכונסה לדון בפתרון הבעיה היהודית, “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו”, שלשה משתתפים בהתייעצות, בלעם איוב ויתרו, פתרונות עולים ויורדים, החשש מובן, יש לבני ישראל מי שדואג להם, “נדונם באש” זה מסוכן “כי באש ה’ נשפט” (ישעי’ ס”ו ט”ז) יש מי שמציע הדרך היעילה היא להרוג את כולם בחרב, הרעיון נדחה על הסף. נחטוף על זה בחזרה, “ובחרבו את כל בשר” (שם) וכאן ל”בלעם שיעץ” יש הצעה חדשה “הבה נתחכמה לו, להם מיבעי ליה, אמר רבי חמא ברבי חנינא… נחכם למושיען של ישראל… בואו ונדונם במים” אם נפעל בצורה זו לא ניתן יהיה לנקום בנו מידה כנגד מידה “שכבר נשבע הקב”ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח (ישעי’ נ”ד ט’) והן אינן יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא, אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו” יתרו שמע על קריעת ים סוף, את העוצמה של קריעת ים סוף הוא הבין רק אחרי שמשה סיפר לו את “ויצילם ה” אצל יתרו זה היה סגירת מעגל, הוא ראה את התוכניות, הוא לא יכל אז לומר כלום, “איוב ששתק נידון ביסורין” יתרו מאחר ולדבר לא הייתה לו אפשרות, ולשתוק הוא לא יכל, כעת “יתרו שברח” זוכה לראות ממש את הכנגד מידה “כי בדבר אשר זדו עליהם, מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר” (מכילתא יתרו) “בקדירה שבישלו בה נתבשלו”, “וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו” (שמות י”ד כ”ז) זהו העניין של “נסים לקראתו” חשבתם שאתם חכמים, “בקדירה שבישלו בה נתבשלו” המים לא יבואו עליכם, אתם תרוצו לקראתם.

“לץ תכה ופתי יערים (משלי י”ט כ”ה) לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו” (פסיקתא דר”כ) עמלק נקרא לץ, למה מכל כינויי הגנאי שאפשר לגנות את הרשעים מצאו חז”ל את הכינוי לץ, “ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד” (במדבר כ”ד כ”א) “הוא קדם להלחם בישראל” (רש”י שם) “נשבע הקב”ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו (רש”י שמות י”ז ט”ז עפ”י תנחומא סוף כי תצא), תשובה לזה שמעתי (מבית מדרשו של רבי אביגדור מילר) לאדם יש בית יפה ומרווח עם חצר גדולה עם גינה, בא בן בליעל וחומד את הבית, הוא מנסה לפתות אותו למכור, שולח לו אנשים שיסבירו שכדאי לו למכור, הוא גם מפיץ שמועות על תוכניות בניה שישנו את אופי השכונה (פינוי בינוי וכדו’) הוא גם יכול לנסות לארגן גורמים עבריינים שיסתובבו באיזור, כדי שהוא יבין שצריכים להזדרז למכור, כל זה מתכנס תחת השם רמאי ונוכל, אבל אם יבואו לאותו בעל דירה ויציעו לו, תשמע תקבל מזומן במקום, תקבל מחיר טוב על הבית, אנחנו מוכנים לשלם אפילו חצי מליון שקל, העיקר שתמכור, זה לא נקרא רשע, זה נקרא לץ, “ויבא עמלק להלחם בישראל” הוא בא להלחם כביכול בהקב”ה, זה לא נקרא רשע, זה נקרא לץ, העונש של עמלק זה לא על שהוא בא להלחם בישראל, העונש הגיע משום שהליצנות  שלו קררה את האמבטיה.

כאן אנחנו חוזרים לשאלה אם קריעת ים סוף לא הביאה את יתרו, למה מלחמת עמלק גרמה לו לבא? הוא הרי לא לץ, הוא נכלל הרי ב”ופתי יערים” עליו אפשר לומר חכם לומד מהניסיון, נבון לומד מניסיונם של אחרים.

חשבנו לומר, יתרו שומע על קריעת ים סוף, גם הוא נכלל “בחיל אחז” הוא יודע שיש בורא עולם “מכירו הייתי לשעבר” הוא גם מבין שיש “ישראל עם קרובו” שלא כדאי להתחיל איתם, שאסור לפגוע בהם, אבל מה לעשות, זה רצונו של בורא עולם, בהם הוא בחר, להם הוא מעניק חסות (אולי הם זכו בזה במחיר למשתכן) אני ועמי לא נבחרנו, והנה הוא שומע על מלחמת עמלק, מלחמה לא פשוטה, “כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל” וחלילה, אם לא זה המצב “וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” זה לא סתם שהוא נבחרו, הם עובדים על זה קשה, זה לא סתם “ירים משה את ידו” יש מה שעומד מאחרי הרמת הידים “ויהי ידיו אמונה” הידים מורמות בשעה ש”ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים” (ראש השנה כ”ט.) עם השמועה הזאת ועם ההבנה הזאת יוצא יתרו לדרך “אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה” (רש”י כאן מהמכילתא) “לץ תכה” עמלק שומע, והתוצאה “ויבא עמלק וילחם עם ישראל” “ופתי יערים” יתרו שומע, והמסקנה “ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל המדבר אל משה”.

“ויהי ממחרת, מוצאי יום הכיפורים היה כך שנינו בספרי” (שמות י”ח י”ג וברש”י) לכאורה צריך לומר שמוצאי יום הכפורים זה יכול להיות רק לפי הדעה שיתרו בא קודם מתן תורה כי לפי המ”ד שיתרו בא אחרי מתן תורה זה לא מסתדר עם התאריכים “שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי וגו’ (להלן פס’ ט”ז) ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי”ז בתמוז ירד ושיבר את הלוחות למחרת עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים” ויתרו שלח אל משה “אני חתנך יתרו בא אליך” לכאורה גם אם יתרו הגיע מיד שמשה ירד מן ההר, עוד יום אחד היה שיתרו הקריב עולה וזבחים ושעשו בו את הסעודה, אז איך יכול להיות שממחרת כשישב משה, זה היה למחרת יום הכיפורים? ורק לפי אותם אלה שסברו שיתרו בא לפני מתן תורה צריך היה רש”י להסביר למה חייב להיות ממחרת יום הכיפורים “שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי” אומנם יש כאלו שרצו לומר “ויהי ממחרת” יכל להיות גם לפני מתן תורה שה”וישב משה לשפט” היה אחרי שניתנו להם דינים במרה, אבל רש”י עפ”י הספרי סבר שאומנם במרה ניתנו להם דינים אבל הציווי של “והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו” הייתה רק אחרי מתן תורה, אפשר גם לומר עוד, בין יציאת מצרים למתן תורה בכל יום בני ישראל הוסיפו עוד אהבה ואחווה, עד לשיא, עד שהגיעו להר סיני במצב של “ויחן שם ישראל נגד ההר” (שמות י”ט ב’) “כאיש אחד בלב אחד” (שם ברש”י) קצת קשה לחשוב שבאותו זמן הם עמדו על משה מבוקר עד ערב רק כדי לנסות לזכות בדין.

“ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל” (תהלים ק”ה ל”ז) מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? אפשר לומר, בני ישראל יצאו ממצרים עם רכוש גדול, קודם ביזת מצרים, אחרי זה “גדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים” כל אחד מחזיק אוצרות “שאין לך כל ואחד מישראל, שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים” (בכורות ה:) עם כל הרכוש, עם כל האוצרות, עם כל אלה, אין קנאה, אין שנאה, אין תחרות, עד השיא של “כאיש אחד בלב אחד” מה מתאים לכזה מצב יותר מהפסוק “ויוציאם בכסף וזהב” ועם כל זאת “ואין בשבטיו כושל”

“ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמד העם על משה… וירא חתן משה … ויאמר מה הדבר הזה… מדוע אתה יושב לבדך…ויאמר משה … כי יבא אלי העם לדרוש אלקים כי יהיה דבר בא אלי… והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו ויאמר … לא טוב בדבר אשר אתה עושה נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר… שמע בקלי איעצך…” יתרו מציע חלוקה, משה יעסוק בללמד, “היה אתה לעם מול האלקים” אתה תעסוק ב”את החקים ואת התורות.. את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון”, בדיני התורה, במשא ומתן בין איש ובין רעהו, יטפלו הממונים החדשים, שרי האלפים, שרי המאות, שרי החמישים ושרי העשרות, יש פה ויכוח בין יתרו למשה, בין החותן לחתן, יתרו גם מציע לו “צא המלך בגבורה” (רש”י עפ”י המכילתא) “הוא גם מזהיר אותו “אם את הדבר תעשה וצוך אלקים ויכלת עמוד” הסדר קצת לא ברור, לכאורה צריך להיות אם צוך אז אפשר להמשיך בתעשה, מה זה קודם תעשה אחרי זה תשמע, בתחילה “תעשה” ואחרי זה “צא המלך בגבורה”, כך אמר לו יתרו למשה, אל תעשה בגלל שאתה מבין, כי קבלת עצה טובה, בסוף זה גם יראה לך רעיון מוצלח, לא ולא, “אם הדבר הזה תעשה” רק בגלל שיש בידך את “וצוך” אז גם אתה תגיע ל”ויכלת עמד” ולא רק אתה, אלא “גם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום”.

הדיון בין יתרו למשה מסתיים לכאורה כשמשה מקבל את דעתו של יתרו “וישמע משה לכל חותנו ויעש כל אשר אמר” וכל אשר אמר ללא ספק כולל את ה”צא המלך בגבורה”, אבל הסיפור לא נגמר כאן, בעוד ארבעים שנה יעמוד משה ויתחיל ב”אלה הדברים, וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד? והרי כתב כל התורה כולה… מה תלמוד לומר אלה הדברים? מלמד שהיו דברי תוכחות” (ספרי דברים) “ואמר אליכם בעת ההיא, באי זה עת? רבי יוחנן אמר בעת יתרו” (דברים רבה א’ י’) “בעת ההיא לאמר אמר להם משה לישראל לא מעצמי אני אומר אלא מפי הקודש” (ספרי דברים ט’) לא מובן, יתרו הסביר בצורה ברורה, כך היא אי אפשר להמשיך, הקב”ה הסכים על ידו משה בעצמו אומר להם “לא מעצמי.. אלא מפי הקודש” הוא מודה “לא אוכל לבדי” ובסוף הוא בא בטענות עליהם, הדברים חריפים, “איכה אשא לבדי” איכה זה לשון קינה, אצלנו קוראים את ה”איכה” בניגון של קינות, שקוראים בתורה, יש טעמים בהם קוראים את קריאת התורה. כשקוראים את פרשיות התוכחה, קוראים אמנם בקול שקט אבל באותם טעמים, אבל בתוכחה הזאת זה שונה, קוראים אותה לא בקול שקט אלא כקינה, את הטענות של משה על כלל ישראל קוראים באותו לשון “איכה” ובאותה צורה שקוראים את הקינות של ירמי’ על חורבן בית המקדש, והטענות חריפות, “טרחכם שהיו טרחנין, היה אחד רואה את שכנגדו זוכה בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, למחר אני דן, מוספני עליכם דיינים… משאכם, מלמד שהיו אפיקורסין, הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו? אחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת?… יושב ויועץ עליכם ומחשב עליכם מחשבות,,, וריבכם, מלמד שהיו רוננין (אוהבי ריב), היה מוציא סלע בשביל לטול שנים, שנים בשביל לטול שלשה, (נשמע קצת מוכר, מה גם במדבר היו קוי הנייעס???).

וזאת השאלה הנשאלת, יש לך ויכוח עם חותנך, הוא אומר לך “כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך” ובסוף התלונות הם על הציבור, מאשימים אותם כבעלי ריב ואפיקורסים, הרי שאלת, הרי נמלכת בגבורה, הקב”ה הרי הסכים עם הטענה של יתרו? מזקני מו”ר שמענו את ההבנה, הויכוח בין משה רבינו ליתרו לא היה אם למשה יש כח או שאין לו, אם הוא מסוגל או שהוא לא מסוגל, משה רבינו יושב עם כלל ישראל “מן הבוקר עד הערב” מתוך הבנה “כי יבוא העם לדרוש אלקים” שבאים ללמוד תורה, אפשר ומסוגלים ויש לזה כח, גם אם זה מצב ש”כל העם נצב עליך” וגם אם זה “מבוקר עד ערב”, וגם אם אתה “לבדך”, יתרו לעומתו טוען, המטרה שלהם היא אחרת לגמרי, הם לא רוצים ללמוד תורה, הם רוצים לזכות בדין, בשביל “ושפטו את העם בכל עת” כדי לפתור את המריבות “בין איש ובין רעהו”, צריכים כוחות שאפילו למשה רבינו אין, משה רבינו היה בטוח שהוא צודק, הם באים להבין ולדעת תורה, אחרי קבלת התורה, אחרי “נעשה ונשמע” ברגע שבני ישראל ישמעו את הרעיון למנות אנשים, גם אם הם חכמים ונבונים, תהיה צעקה גדולה, לא מסכימים, “ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה”, ומתברר למרבה הבושה, יתרו הוא הצודק, הם לא רוצים ללמוד, לא ממך ולא מתלמידך, הם רוצים דרך התורה לזכות בדין, “ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר” (דברים א’ י”ד) “חלטתם את הדבר להנאתכם… שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון” (רש”י שם) “לעשות, אם הייתי מתעצל אתם אומרים עשה מהרה” (שם), זוהי התוכחה, זאת הקינה, “איכה” ההבדל בין לרצות לדעת, לעמול ולהבין את עומקה של תורה לבין לנסות לזכות בדין תוך שימוש בתורה, זהו ההבדל בין בנין לחורבן, “איכה אשא לבדי”

עומד לו משה רבינו אחרי ארבעים שנה, מוכיח את בני ישראל, תובע מהם, איך הסכמתם? איך ותרתם על הרבי? הוא לא טוען להם מה עם כבוד התורה, איך בלי להתבייש, בלי לחשוש, הסכמתם ככה לוותר, ככה להפסיד לשמוע תורה מהמקור, גם הטענה ממי נאה לשמוע ממך או מתלמידך, העדיפות של הרב על התלמיד, הייתה צריכה להיות לכאורה לא ממך שקבלת את התורה ישירות מפי הגבורה, התוכחה שונה היאחריפה ביותר, אבל ממקום אחר, “לא ממך שנצטערת עליה”, התורה שלי היא לא סתם תורה, היא תורה שבאה מתוך צער.

“טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך” (תהלים קי”ט ע”א) את הפסוק הזה סמכו חז”ל על משה רבינו, “לטובתו של משה נתענה ק”כ יום שקיבל את התורה” (שמות רבה מ”ז), ארבעים יום לא לאכול, לא לשתות ולא לישון, לא פעם ולא פעמיים, שלש פעמים עלה משה למרום כל פעם ארבעים יום, יחד מאה ועשרים יום, ימים של “טוב לי כי עניתי” הכל “למען אלמד חקיך”, ומה עם כלל ישראל הם לא הצטערו על התורה, הם קבלו את התורה בקלות, “נפשי יצאה בדברו” (שיר השירים ה’ ו’) אמר רבי יהושע בן לוי על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה יצאה נשמתן של ישראל” (שבת פ”ח:) רק לחשוב על הטראומה, בן אדם עובר החיאה “ומאחר שבדיבור ראשון יצאה נשמתן דיבור שני היאך קבלו? הוריד טל שעתיד להחיות מתים והחיה אותם שנאמר גשם נדבות תניף” (תהלים ס”ח י’) זה לא סתם “יצאה נשמתן” הגמרא ממשיכה הלאה “ואמר רבי יהושע בן לוי על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה חזרו ישראל לאחוריהן י”ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנא’ מלאכי צבאות ידודון ידודון אל תקרי ידודון אלא ידדון” רק לחשוב על זה בן אדם יוצאת נשמתו ומבצעים בו החייאה, בן אדם עומד מוכן כל כולו, רק מצפה “נעשה ונשמע” והוא מוצא את עצמו אחרי טראומה, במרחק י”ב מיל (קרוב ל-7 ק”מ) מהמקום שהוא עמד בו קודם, רק לדמיין עומד לו אדם באמצע בני ברק ופתאום הוא מוצא את עצמו בתל אביב או בפתח תקוה, ובאיזה מצב הוא נמצא, באפיסת כוחות, ובאותה אפיסת כוחות הוא חוזר לשמוע שוב, “מדדין אותן, מסייעין אותם להתקרב שהיו חלשים כאשה המדדה את בנה בתחילת הילוכו” (רש”י שם), את שתי הדיברות הראשונות שמעו כלל ישראל מהקב”ה “וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק” (שמות כ’ ט”ו) אחרי זה הם הרגישו, הגיענו לקצה גבול היכולת, “דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר אלינו אלקים פן נמות” (שם), שעומד משה רבינו ומשמיע את הטענה “שנצטערת עליה” יכולים לענות לו בני ישראל, פעמיים כבר היינו עם רגל אחת בעולם האמת, זה לא נקרא שהצטערנו עליה.

“ויתן אל משה ככלתו” (שמות ל”א י”ח) “אמר רבי יוחנן בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה” (נדרים ל”ח.) רק לדמיין את זה, יושב אדם ועמל בסוגיה מבין אותה לפרטיה, הכל בהיר, הכל מסודר, למחרת בבוקר, הוא לא זוכר כלום, הוא לא מתייאש, הוא יושב שוב, מתעמק, מבין, יש לו את הסוגיה שוב ביד, למחרת בבוקר, שוב הכל פרח מהזכרון, ושוב הוא חוזר, שוב הוא מבין, שוב הוא יודע, ועוד פעם בבוקר למחרת אין לו מזה כלום, איזה תסכול הוא עובר, כמה שעות עבודה, כמה עמל, כמה יגיעה, “ד”א מלחמתה של תורה, כדכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט’ ה’) מנין שלא ישן ולא נתנמנם, משל למלך שהיה אוהב לתיסומן (פקיד האוצרות, רד”ל) אמר לו מדוד לך דינרי זהב, משמחתו, לא בקש לא לאכול ולא לשתות, ביקש לישן, אמר אם אישן אני מפסיד אלו, כך משה מודד התורה, שכח ולא אכל ולא שתה, ביקש לישן, אמר אם אישן אני מפסיד, שלא אמר לי אלא מ’ יום בלבד (רבה שמות מ”ז) יכול להיות, שזה ההבדל בין צערו של משה לצערן של ישראל, בני ישראל “יצאה נשמתן” אבל כשחזרה נשמתם היה להם ביד את הדיברה הראשונה, בפעם השניה, שוב “יצאה נשמתן”  עוד הפעם החייאה, קבלנו את הדיברה השניה, משה לא אוכל, לא שותה, ואפילו לא ישן, הוא מרגיש שהוא אוסף אוצרות, הוא מרגיש שהזמן קצר, יש לי רק ארבעים יום, עובר יום אחד, אחרי שהוא לא אכל ולא שתה ולא ישן, הוא מרגיש שהוא הצליח לאסוף אוצרות, הוא בא למחרת להתחיל לאסוף עוד, הוא מגלה שמכל מה שאסף אתמול לא נשאר כלום, את הכל הוא שכח, הוא מתחיל מחדש ושוב לא אוכל, אבל מה זה משנה, העיקר שאוספים אוצרות, ושוב פעם הוא נשאר בלי כלום, צריך להבין לא כתוב שבכל יום הוא הבין עוד קצת, זה לא שבכל יום נשאר לו משהו שהוא כן זכר, “היה משה למד תורה ומשכחה” כל פעם הוא התחיל מחדש, אחרי ארבעים יום, רגע לפני שהוא חושב שהוא חוזר בלי שום דבר ביד, יש לו סייעתא דשמיא, בבת אחת הוא מגיע למצב של “עד שנתנה לו במתנה”.

“ד”א הוי מתאבק בעפר רגליהם זה רבי אליעזר, ושותה בצמא את דבריהם זה רבי עקיבא, מה הייתה תחילתו של רבי עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה ולא שנה כלום, פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו לא המים שתדיר נופלים עליה בכל יום… אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י”ד י”ט) מיד חזר ללמוד תורה (אבות דר”נ ו’ ב’) הסיפור ידוע והשאלות ידועות “אבנים שחקו מים” מי שחק את מי? המים הרי הם אלו ששחקו את האבנים, וחוץ מזה מה רבי עקיבא חשב, ברגע אחד אפשר לדעת את הכל, כל תלמיד מתחיל שומע את הכלל “וקבץ על יד ירבה” (משלי י”ג י”א) לומדים עוד דף ועוד דף, לאט לאט יודעים, מבינים קצת ועוד קצת, צריך להבין את המשל, עומדים ליד אבן שיש בה חור, יש בה שקע כתוצאה ממים, חקק הזה נעשה מטיפות שנפלו עליה במשך תקופה ארוכה, הטיפה הראשונה שנפלה על האבן מה היא חשבה, לא עשיתי כלום באבן, כך הטיפה השניה וכן הלאה, גם אחרי מיליון טיפות ואפילו מליוני טיפות, אותה טיפה שנופלת לא רואה שהיא פועלת באבן במשהו, האבן אולי אפילו לועגת לה, טיפה יקרה את עובדת לחינם, לא תצליחי להזיז לי בכלום, הטיפות יכולות רק להתייאש, לא עשינו שום דבר, זהו “אבנים שחקו מים” רק שמי שראה את האבן בהתחלה, ורואה איך היא נראית היום, מבין מה עשו המים לאבן, כך שלומדים, לומדים עוד דף ועוד דף, עוד יום ועוד יום, לא מרגישים בכלל שמתקדמים, רק שמי שיכול להשוות איך היה נראה אותו לומד לפני שנה ולפני שנתיים, ואיך הוא היום, יכול לדעת את ההבדל, יושבים ולומדים ולומדים, ופתאום בלי ששמים לב, מגלים שכאן צומח תלמיד חכם משכמו ומעלה, ארבעים יום יושב משה לומד תורה ומשכחה, את הכלים שהוא מקבל באותם ימים כדי שבסוף הוא יקבל אותה במתנה, זה הוא לא רואה, ננסה ללמוד בלי אוכל בלי שתיה וללא שינה, זה כדאי, זה משתלם, אוספים פה זהב, אבל ההרגשה באותו זמן נשארתי בלי כלום, קצת קשה להמשיך, זהו המשל “אבנים שחקו מים” זהו “הנצטערת” של משה.

“ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב”ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב”ה משפילו, כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו” (עירובין י”ג:) “הדוחק את השעה מתיגע להעשיר ולהתגדל, ורואה שאינו מצליח, ואעפ”כ הולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות” (רש”י שם) וזאת השאלה, אתה רואה שהעסק לא מצליח, אתה לומד ושוכח, שוב לומד ושוב שוכח, איך ממשיכים הלאה, איך לא נשברים, הלא שנינו “מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה’ שנים, שוב אינו רואה” (חולין כ”ד.) ושם ברש”י “שלא ראה סימן יפה לומד ושוכחו” איך מגיעים לכוחות כאלה, השאלה היא לא על  משה רבינו, לא לחינם נבחר להיות אדון הנביאים, להיות מוסר התורה, השאלה היא אם התורה מספרת לנו, אם חז”ל דברו על זה, זאת אומרת שרוצים מאתנו שננסה לפחות לדעת שיש דברים כאלו, איך נוכל לחלום על קצת מהמושגים האלה, צריך לדעת “הדוחק את השעה” אומר רש”י “מתיגע להעשיר ולהתגדל” מי שאין לו מה לאכול לא מסוגל לשבת בבית ולא לעשות כלום רק בגלל שניסיתי ולא הצלחתי, מי שלומד כדי להעשיר, כדי להצליח, כדי לזכות לדרגות רוחניות, הוא עלול להיכנס ליאוש, אינני רואה סימן ברכה, רק מי שמרגיש בתורה “כי הם חיינו” התורה היא לא סם החיים, התורה היא החיים בעצמם, רק מי שמרגיש שבה ורק בה, תלויים ה”ואורך ימינו” הוא יוכל לקיים את “ובהם נהגה יומם ולילה”

בשבוע שעבר פרשת בשלח הייתה התעוררות גדולה, פרשת המן סגולה גדולה, הזמן גורם, הקריאה מעוררת לזכות לפרנסה, ה’ יעזור שיהיה לכלל ולפרט שפע של פרנסה, עברנו שבוע, הגענו לפרשת יתרו למתן תורה, הכרנו אנשים גדולים, ויותר משהכרנו הרבה יותר מזה שמענו, על כאלה שאצלם, השבוע והשבת של פרשת יתרו, היה הזמן לקבל שוב את התורה, אצלם הקריאה הייתה מעוררת לפעול להרגיש ולהשתדל “שיהיו בעיניך כחדשים”, להסתכל על החיים, לא ח”ו כ”לץ” אלא לשאוף עוד ועוד להיות בבחינת “ופתי יערים” לחפש ולחתור להגיע לאמיתה של תורה, ולהעמיד כנגד עינינו את ההבנה וההרגשה “כי הם חיינו” ואז נוכל לבקש ולהתחנן עלינו ועל כלל ישראל “ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים”.