דברי רבותינו

ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי (כ,ו)

פי’ הרמב”ן: לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו וכו’, כמש”א ‘ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך’ שתמסור נפשך וחייך באהבתו וכו’. וכן במכילתא כאן, לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות וכו’.

בגמ’ (סנהדרין עד.): בפרהסיא אפי’ מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה, אמר רבא ב”ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (פרש”י: שרוך הנעל, עי”ש). והיינו דיש חיוב יהרג ואל יעבור אפי’ במנהג בעלמא.

אך ברמב”ם (יסה”ת ה,ב) פסק: אם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, יהרג ואל יעבור, ואפי’ לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד. והקשה הכס”מ: דמשמע דווקא במצוה אך לא במנהג ודלא כגמ’ שאפילו אערקתא דמסאנא.

מבאר מרן רה”י הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל: יש לחקור בגדר מצוות קידוש ה’, אם הוי מצוה בפני עצמה, להראות שנהרג על קידוש שמו ית’, הרי שייך הדבר אפי’ בערקתא דמסאנא, משום שכשנהרג על המנהג הרי הוא מקדש את ה’. אך אם קידוש ה’ היא מידה ושיעור בחיוב המצוות, שיש מצוות מסויימות שהחיוב לקיימן הוא אפי’ אם צריך ליהרג עליהן, ודאי שלא חייב בקידוש ה’ במנהג שאין בו חיוב ומצווה.

והרמב”ם מפרש את הגמ’ שם דהוי מצוה בפני עצמה, וכאביי (שם עד:). אך להלכה פוסק הרמב”ם כרבא שם, דהוי רק מדה ושיעור בחיוב מצוות מסויימות, ולפיכך פוסק קידוש ה’ רק במצוות ולא במנהג.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

“נושא בעול עם חברו”
מרן ראש הישיבה הגה”ח הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה היה מרבה לצום על צרותיהם של אחרים.

היו אנשים שביקשו ממרן זצ”ל להתפלל לישועתם, אך משנושעו לא באו להודיע על כך לרה”י. מרן רה”י היה מעיר על כך: “למה לא סיפרתם לי, אני עדיין צם על הצרה הזו”.

הרה”ג רבי יואל שוורץ זצ”ל מביא בספרו “מרביץ תורה הגדול” דברים שכתבו בני המשפחה על מרן רה”י זצ”ל:

״בנקל היה אפשר לספק את כל צרכיו של ר׳ לייזר יודל, כי מעולם לא הצטרך לשום כלום, וזה בדיוק היה הקושי שבדבר. בימים בהם בא אוכל לפיו, סעד רק פעמיים ביום, אלא שפעמים רבות לא סעד כלל.

תלמיד כי יכנס אליו וסיפר לו על צר ומצוק שמצאוהו, מיד קיבל עליו תענית למחר לזכותו…

והרבנית, בתו אשת מרן הגר״ח שמואלביץ, שהכינה והגישה לו את ארוחותיו, היתה נכנסת בלב כבד: אכל היום?! לא יאכל?!

ובאותן עיתים תכופות, בהן היה עליה להחזיר את המגש כלעומת שבא, היתה אומרת ודמעות בעיניה: היינט עסט ער שוין נישט (תרגום: היום הוא כבר לא אוכל).

האב הגדול, שידע עד כמה כואבת בתו את תעניותיו, ניסה לפעמים להצניע את המגש שיד לא נגעה בו בכל מיני מקומות מסתור. אולם היא ידעה לחפש …

בימים בהם לא התענה, לרווחתה של הרבנית, היה עליה להשגיח השגח היטב, שלא יכנסו לדבר עם אביה בלימוד במהלך הארוחה שכן ר׳ לייזר יודל לא היה אוכל בפני אדם״

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

יתרו

גירות במדבר

ביבמות מבואר דבנ”י נעשו גרים ע”י מילה וטבילה וקרבן. וע’ כריתות ט’ דלא בעי קרבן בזה”ז משום דכתיב לדורותיכם.

ויש לדון לענין גירות בלי מילה למי שמתו אחיו מחמת מילה, ועי’ בשו”ת אמרי דוד (הורוויץ) חיו”ד סי’ צג שכתב דשפיר הוי ישראל בטבילה לחוד, ועיי”ש טעמו ונימוקו. אבל ע’ אחיעזר ח”ד מ”ה ומ”ו, וע”ש דדן בזה ר’ איצל פונביז’, וע”ש שסיפר שיש מקום שיש פאבריק שעושים גירות כזה, ועוד שביקשו ממנו לחתונה בוויען עם מי שהיה לו גירות כזה.

וע”ע שרידי אש ח”ב ק”ג וק”ג, וע”ש שכתב לו רח”ע תשובה הנ”ל.

וע”ש דלא דמי לנכרת הגיד דכתב בה”ג דא”צ מילה כי שם א”א במילה והוי כאשה. וע”ש אות ד’ שהביא מרמב”ן דלעולם בעי מילה. וע”ש עוד שהביא ראיה מכריתות ט’ דלא בעי קרבן בזה”ז משום דכתיב לדורותיכם, ולא משום דא”א.

וע”ע אזנים לתורה פ’ יתרו עה”פ עולה וזבחים, שהיה אצל רח”ע בשעה שהתיר רב א’ גירות בלי מילה משום אונס רחמנא פטריה, ורח”ע חולק, ואזנים לתורה הביא ראיה מיתרו שסיכן עצמו במדבר למול. וע”ש עוד בראיה זו. (וע’ מהרש”א שם הרי יתרו מבני מדין וחייב במילה ותי’ חרב חדה לפריעה, וע’ תוס’ יבמות ע”א אי יש סכנה בפריעה בלי רוח צפונית, וא”כ אולי אין ראיה לאחיעזר).  וע”ע זכר יצחק ג’ וד’.

וע’ רש”י פ’ חקת וישב ממנו שבי, אינו אלא שפחה אחת (ולא ידעתי מנליה שהיה גיורת ולא מבנ”י) וע’ פני”פ מנלן גיורת ולא גר אלא כי א”א גר במדבר כי א”א מילה, והוא כאחיעזר.

לימוד תורה – חיים לאדם

“תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל, וכו’. עשיר, אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר, וכו’. רשע, אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף, וכו’. נמצא- הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים” (יומא לה, ב).

אם נתבונן, ניווכח שאנשים אלו באים בטענות הגיוניות ביותר. הרי אי אפשר לתבוע אדם הטרוד בעמל יומו להביא טרף לבני ביתו, על שלא עסק בתורה. קשה מאוד לטעון כנגד אדם שירש מאבותיו כמות עצומה של נכסים, והוא טרוד לטפל בהם כדי שלא יופסדו, מדוע לא עסק בתורה, והוא הדין אדם שיצר הרע רובץ על פתחו תדיר, מתגרה בו ומפתהו לחטוא. ומכל מקום מבואר בדברי חז”ל שטענות אלו אינן מתקבלות ביום הדין. כל יהודי שלא עסק בתורה במלא כוחותיו, ייתבע על כך בבי”ד של מעלה למרות קשייו הגדולים.

לא זו בלבד, מדוייק בדברי הגמרא, שלא שואלים את האדם מפני מה לא ‘למדת’ תורה, אלא מפני מה לא ‘עסקת’ בתורה. כלומר, התביעה על האדם איננה רק על ביטול תורה בכמות, אלא גם על ביטול תורה באיכות. גם אם התגבר על טרדותיו וישב ולמד תורה, מכל מקום יתבעוהו מדוע לא ‘עסק’ בתורה – בעמל, ביגיעה, ובפלפול חברים. וכפי שמצינו בדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (שמות יט, ב), שחז”ל השתמשו תדיר בלשון ‘עסק’ על לימוד תורה, להורות שעיקר לימוד התורה צריך להיות על ידי עמל ויגיעה. ומשמע מדברי הגמרא שתביעה זו על עסק התורה אינה רק על תקופה כלשהיא בחיי האדם כגון בשנות בחרותו, אלא על כל יום מחייו שלא עסק בו בתורה כראוי, וכן על כל רגע ורגע. וכפי שמצינו בכל גדולי האומה כיוסף הצדיק, הלל הזקן, ורבי אליעזר בן חרסום, שעסקו בתורה יומם ולילה בכל כוחם למרות ניסיונותיהם העצומים.

הנהגתם של גדולי עולם מחייבת גם אדם פשוט

והדברים תמוהים ביותר. הלא ידוע שהקב”ה דן כל אדם ואדם לפי כוחותיו ולפי יכולותיו, ואף אדם לא ייתבע על דברים שהם מעבר לכוחותיו כפי שמבואר בגמרא (ע”ז ג, א) ש”אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו”. אם כן יש להבין, איך אפשר לתבוע מכל אחד – גם מאנשים פשוטים, לעסוק בתורה ולעמוד בניסיונות כה קשים, כמו גדולי עולם אלו שניחנו בכוחות עצומים ונפלאים.

וכגון באותו מעשה עם הלל הזקן שעליו נאמר ש”הלל מחייב את העניים”, וכפי שהביאה הגמרא (שם): “אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון, וכו’,”. וכבר ידוע את שהביא מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘ביטול תורה’) משמיה דרבי ישראל סלנטר זצ”ל לחשב את משכורתו הזעומה של הלל הזקן. שכיון שמבואר בגמרא ששומר בית המדרש היה מקבל חצי טרפעיק מכל אחד מבאי בית המדרש, ומסתבר שהשומר לא היה עשיר גדול גם לאחר שכל בני הישיבה שלמו לו כמה טרפעיקים בשכרו. נמצא שטרפעיק אחד, שתמורתו עמל הלל יום שלם, בודאי לא היה אלא סכום מועט ביותר. סכום זעום זה היה מחלק הלל הזקן לשנים, חציו נתן לשומר בית המדרש בכדי שיוכל להיכנס ולשמוע דברי תורה, וחציו הותיר לפרנסת בני ביתו. ויתור על חצי משכר כה זעום עבור כניסה לבית המדרש, הוא מסירות נפש עצומה ללימוד תורה, האם כל אדם פשוט יכול לעמוד בניסיון זה? ו איך ניתן לומר שהלל מחייב את העניים.

כיוצא בזה יש לתמוה גם על המימרא ש”רבי אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים” – “אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה”. וכי כל אדם פשוט היה יכול להתעלם מהעושר העצום שהניח לו אביו, ולכתת רגליו ללמוד תורה כפי שעשה רבי אלעזר בן חרסום. הלא כל בר דעת מבין שרבי אלעזר בן חרסום הפסיד ממון רב בכל יום כאשר עסק בתורה מבלי לטפל בנכסיו, ואיך אפשר לחייב את כל העשירים לנהוג כך. וביותר יש לתמוה על הקביעה ש”יוסף מחייב את הרשעים”, הלא בדברי הגמרא (שם) מבואר שאשת פוטיפר הייתה מרבה לפתותו בכל מיני פיתויים שונים, ובנוסף גם איימה עליו: “הריני חובשתך בבית האסורין וכו’ הריני כופפת קומתך וכו’ הריני מסמא את עיניך”. וכי אדם שאינו בן עליה גדול היה יכול לעמוד בפני קשיים עצומים אלו, ומדוע יוסף הצדיק מחייב את הרשעים.

חיי בעלי החכמה ללא לימוד התורה כמיתה חשובין

ביאר בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, שם), שאילו לימוד התורה היה לאדם בבחינת תוספת מעלה בלבד, הייתה כאן אכן תמיהה גדולה. אמנם מדברי חז”ל למדנו שלימוד התורה הוא הרבה יותר מכך, שהרי הגמרא (מכות י, א) הביאה את הפסוק שנאמר ברוצח בשוגג הגולה לעיר מקלט, (דברים ד, מב): “ונס אל אחת מן הערים האל וחי”. וביארה שמילת ‘וחי’ באה ללמדנו: “עביד ליה מידי דתהווי ליה חיותא” – עשה לו דברים שיהיה לו בהם חיים. ולמדו שם מדרשא זו, שתלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו. ביאר זאת הרמב”ם (רוצח פ”ז, ה”א): “עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין”.

בעלי החכמה ומבקשיה, חייהם אינם חיים מבלי האפשרות לשבת ולעסוק בתורה. כי התורה אינה רק תוספת מעלה לאדם בלבד, אלא בבחינת סם חיים!

כל אחד נתבע להרגיש שהתורה היא חייו

על פי זה יש לומר, שחז”ל לא למדו מיוסף הצדיק ושאר גדולי עולם, את כוחות הנפש העצומים הטמונים באדם בכדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה. כל אדם שירגיש שלימוד התורה הוא עצם חיותו, יגלה בעצמו כוחות עצומים ונפלאים לשבת ולעסוק בתורה. עיקר החידוש שנלמד מהנהגתם של הלל, רבי אלעזר בן חרסום ויוסף הצדיק, הוא צורת ההתייחסות לדברים – הידיעה שעסק לימוד התורה איננו מעלה בעלמא אלא הוא עצם החיים של כל יהודי ויהודי. אותם גדולי עולם, שהבינו שלימוד התורה הוא עצם חיותם, יכלו לעמוד בניסיונות קשים מאד, ולימדונו חז”ל שדבר זה אינו נחלת גדולי עולם בלבד.

כל יהודי שירגיש שהתורה היא עצם חיותו יגלה בעצמו כוחות נפש עצומים ונפלאים, שעל ידם יוכל לעמוד בניסיונות קשים ולעסוק בתורה, כאשר עוסקים בחיים ומוות אין כל הבדל בין אדם פשוט ובין אדם גדול, שהרי ידוע שאין בעולם רצון יותר חזק מהרצון לחיות, וכל אדם יתאמץ עבור זה הרבה מעבר לכוחותיו.

ומטעם זה מוטל על כל יהודי, לשאוף להיות בכלל ‘בעלי החכמה ומבקשיה’, ולהרגיש שללא לימוד תורה יומם ולילה חייו אינם חיים והוא חשוב כמת, וכפי שאנו מתפללים: “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה”. ולפיכך היה ראוי שהבריות ישתדלו לעסוק בתורה שהיא חיי נצח, מעבר להשתדלותם בפרנסתם שאינה אלא חיי שעה, אך מרבית הבריות עדיין לא השרישו בקרבם את דברים אלו זו, ולכך אינם טרודים בלימוד התורה כפי שהם טרודים בפרנסתם.

חביבות בלימוד התורה על ידי התחדשות מתמדת

מן הראוי להוסיף עוד במעלת ‘בעלי החכמה ומבקשיה’, אדם שמרגיש שכל חייו תלויים אך ורק בלימוד התורה, יחוש חביבות עצומה ואהבה גדולה ללימוד התורה, שהרי טבע האדם לאהוב ולחבב את הדברים שחייו תלויים בהם. נמצא שעל ידי ידיעה זו מתעלה כל לימודו, שאינו בכלל ‘מצות אנשים מלומדה’, אלא מתוך הרגשת התחדשות בכל יום ויום. וכמו שדרשו חז”ל בפרשתנו, על הפסוק (יט, א): “ביום הזה באו מדבר סיני”, וכתב רש”י: “לא היה צריך לכתוב אלא ‘ביום ההוא’, מהו ‘ביום הזה’ שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו”. הדרך להרגיש בכל יום ויום כאילו התורה ניתנה בו ביום, היא על ידי שהאדם יחדש חידושים בעת לימודו. והניסיון מוכיח, שדבר זה מביא לאדם שמחה עצומה וסיפוק גדול בלימודו. ומצינו בחז”ל שעל ידי חידושי תורה אדם יכול להעפיל לאותה שמחה עצומה שהיתה בשעת מתן תורה, כמו שאמרו (שהש”ר א, י): “והיו הדברים שמחים כנתינתם בסיני”.

*

הייתי לאחרונה באמריקה, ופגשתי שם הרבה אנשים נפלאים בעלי צדקה וחסד. אך כאב לי מאד לראות כמה הם לקויים בעניין זה של ביטול תורה. האחד אמר לי שהוא עסוק בביזנס שלו ‘בהתמדה עצומה’. עם השני שוחחתי על כמה נושאים, ובכל נושא שעלה בשיחה עלתה על ידו השאלה ‘איך אפשר להרוויח מזה עוד כסף’. הייתי צריך לשאול את אותם יהודים נפלאים ‘מפני מה לא עסקתם בתורה’. כשמדובר על ביזנס אתם מתאמצים מעל ומעבר לכוחותיכם כדי להרוויח עוד ועוד, ואילו כשמדובר על הדבר החשוב ביותר שיש בעולם – לימוד התורה, אינכם מתאמצים כפי שצריך.

אולם אנחנו בני הישיבה, זכינו ברוך ה’ לשבת בבית המדרש, ולעמול ולהתייגע בתורה. וצריך לדעת, שאושר החיים ושמחת החיים האמיתיים היא שלנו- יושבי בית המדרש. אין לדמות את שמחת החיים שיש למי שעוסק בתורה, לשמחת החיים של מי שראשו ורובו שקוע בביזנס ובענייני העולם הזה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו! צריכים אנו להכיר בזה שזכינו בדבר יקר ערך, לשבת ולעמול בתורה בשמחה ובחביבות יתירה. ה’ יעזור שנתחזק כולנו בלימוד התורה, בשקיעות ובהתמדה, בעמל וביגיעה, ונלמד את התורה הקדושה מתוך התחדשות ושמחה כיום שניתנה בו תורה.