דברי רבותינו
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אלקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (יח,א)
רש”י: מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
בתנחומא (ב): וישמע יתרו – יש שמע והפסיד ויש שמע ונשכר. יואש שמע והפסיד וכו’, אבל יתרו שמע ונשכר, שהיה כומר לעבודה זרה ובא ונדבק למשה ונכנס תחת כנפי השכינה וכו’.
מוסר צריכים ללמוד אף עם הפחותים ביותר, אף עם החשודים על שפיכ”ד או העוברים על ג״ע. גם אותם יש לעורר אודות חשיבותו של האדם וגדלותו, שכל אחד הוא כ״עולם מלא״. ההוכחות לזה מן התורה ומן הבריאה עצמה, ממעשה בראשית, עד ש״כל אחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״.
כי אף לפחות ביותר יש כוחות נפש כה גדולים להשיג את גדלותו המציאותית, שע״י כך יבין ויהי׳ כאילו מוכרח להמנע מאיזו עבירה, מפני שיש בעבירות משום חורבן עולמות מלאים, ובהמנעות מעבירה קיומם של עולמות מלאכים, ומדה טובה מרובה ת״ק פעמים, מי בעל ההשגה שיעריך את חשיבות העולמות שהוא מקיים בזה.
ואם השגה של התבוננות קלה במעשה בראשית יכולה להשפיע ולרומם אף את הנבל שבבריות, כמה יכולה להשפיע ההתבוננות לאחר הנסים הגלויים, שביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי״, השגה בגילוי נפלאות בהשגחה פרטית לכל יחיד מישראל, יותר ממה שנתגלה לנביא במעשה מרכבה.
ק”ו כמה היתה ההשפעה גדולה לבני הדור ההוא, שהיו ועברו באותו מחזה נפלא. כמה חשיבות הרגיש כל יחיד בעצמו, כמה חשיבות ראו בכל הדור בכללו. כמה זה השפיע על כל אחד בהמנעות מעבירה הנוגעת לקיומו או לחורבנו של ״עולמו המלא״, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לעבירה הגורמת חורבן כל ״העולמות המלאים״ של הדור ההוא, וממילא בהמנעות ממנה, שיש בה בניינם וקיומם של כל אותם ״העולמות״ העליונים.
וראינו כמה ההשפעה אפי׳ על הרחוקים מאוה״ע, שלא היו שם ולא הי׳ ביכלתם להשיג משהו מהגדלות המופלאה שבנסי מצרים והמראות הנוראות בקריעת ים סוף, אלא רק ע”י שמיעתם הדלה. כעדות התורה ״שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן״. ואחז״ל (מכילתא) ״אימתה על רחוקים, ופחד על קרובים, כענין שנא׳ ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו׳, וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ד׳ את מי ים סוף, ואומר ונשמע וימס לבבנו״.
ואף שלא ראינו את התועלת המעשית אצל הרשעים האלה, הלא נתבעו ונענשו ע”כ באופן איום, כמש”א חז״ל ״יואש שמע והפסיד”.
מרן המשגיח הגה”צ רבי חיים זאב פינקל זצוק”ל
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l
“נושא בעול עם חברו”
מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה היה מרבה לצום על צרותיהם של אחרים.
היו אנשים שביקשו ממרן זצ”ל להתפלל לישועתם, אך משנושעו לא באו להודיע על כך לרה”י. מרן רה”י היה מעיר על כך: “למה לא סיפרתם לי, אני עדיין צם על הצרה הזו”.
הרה”ג רבי יואל שוורץ שליט”א מביא בספרו “מרביץ תורה הגדול” דברים שכתבו בני המשפחה על מרן רה”י זצ”ל:
״בנקל היה אפשר לספק את כל צרכיו של ר׳ לייזר יודל, כי מעולם לא הצטרך לשום כלום, וזה בדיוק היה הקושי שבדבר. בימים בהם בא אוכל לפיו, סעד רק פעמיים ביום, אלא שפעמים רבות לא סעד כלל.
תלמיד כי יכנס אליו וסיפר לו על צר ומצוק שמצאוהו, מיד קיבל עליו תענית למחר לזכותו…
והרבנית, בתו אשת מרן הגר״ח שמואלביץ, שהכינה והגישה לו את ארוחותיו, היתה נכנסת בלב כבד: אכל היום?! לא יאכל?!
ובאותן עיתים תכופות, בהן היה עליה להחזיר את המגש כלעומת שבא, היתה אומרת ודמעות בעיניה: היינט עסט ער שוין נישט (תרגום: היום הוא כבר לא אוכל).
האב הגדול, שידע עד כמה כואבת בתו את תעניותיו, ניסה לפעמים להצניע את המגש שיד לא נגעה בו בכל מיני מקומות מסתור. אולם היא ידעה לחפש …
בימים בהם לא התענה, לרווחתה של הרבנית, היה עליה להשגיח השגח היטב, שלא יכנסו לדבר עם אביה בלימוד במהלך הארוחה שכן ר׳ לייזר יודל לא היה אוכל בפני אדם״
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
יתרו
עדי חתימה בגט
יתרו הביא את צפורה אחר שלוחיה. ויש שפירשו שגירשה עם גט. ולפי”ז צ”ל שהיה לו עדים במדין. והנה ע’ גיטין פ”ו לר”א ע”מ כרתי ואין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם, והוא תקנת ר”ג. וקיי”ל הלכה כר”א כמפורש בגמרא.
והנה התרוה”ד סי’ רל”ב כתב דבזה”ז קורעין את הגט מיד, ולכא’ זה נגד התקנה שאמרו בגמ’. והתרוה”ד לא כתב הטעם אלא כתב דזה מנהג כל המנהיגים ומעולם לא באתה אשה לגבות כתובתה עם גט ולא שייך תקנת ר”ג, והטעם שקורעין בזה”ז ואין חוששין לתקנת ר”ג ע’ תרוה”ד בפסקים וכתבים סי’ מ’ בשם מהרי”ל כדי שלא תגבה עם הגט ועוד כתב בשם מורו משום דאמרו בגמ’ ס”ד ע”א דבשעת השמד הוצרכו לקרוע הגט ולכן נהגו לקרעו כמו בתחילה. וברדב”ז ח”ג תתפ”א (ת”מ) הביא שני טעמים אלו והוסיף עוד טעם כדי שלא יבא הבעל ויקלקל את הגט בשנוי האותיות ולכן קורעין הגט ויודע הבעל שאחר הנתינה לא יבא הגט לידו ולא יוכל לפסלו הלכך גמר ומגרש לגמרי. (ויש לדון אי כוונתו דגט קרוע לא יגיע לידו או אפילו יגיע לידו אינו נאמן עוד). וע”ע ב”ש קל”ה סק”ב בשם הפרישה כדי שלא תנשא ואח”כ תעשה קנוניא ותמסור הגט ליד בעלה הראשון ואז אולי הוא נאמן לומר שהחליף הגט עם שטר אחר ולא נתן לה גט כמבואר שם בשו”ע קל”ה. (וע”ע תשב”ץ ח”א סי’ א’, דף ד’ עמוד ג’ שכתב לשרוף הגט).
וע”ע סדר הגט בשו”ע סעיף פ”ו שכתב שקורעין הגט, ובגר”א שם כתב כטעם מהרי”ל, ובפ”ת שם סקל”ח ציין לרדב”ז הנ”ל. וע”ע קב נקי רמ”ד. (וע”ע בית מאיר אהע”ז ק’ סעיף י”א שכתב דמה שאנו עושים למנהגינו לקרוע הגט תמיד הוא כמו לרשב”ג בשעת הסכנה אם הוא באופן דליכא למיקם עליה דמלתא גבי המסדר. ולכא’ כוונתו דזהו טעם מנהגינו.
ובזה”ז דקורעין הגט לכא’ אין מקיימים הא דתיקן ר”ג שתוכל להנשא, אך לזה נהגו בזה”ז ליתן לה כתב ב”ד שנתגרשה וכמבואר ברדב”ז ח”ב תשצ”ה, וכן בט”ז קמ”ב ד’ וב”ש שם סק”ז, וע”ע פ”ת על סדר הגט בשו”ע סק”ח בסופו בשם ח”ס או”ח נ”א, וע”ע ח”ס אהע”ז ח”ב סי’ ס”ה וס”ו ובערוה”ש בסדר הגט סק”ד.
ובב”ש ק”ל א’ הביא מהתרומת הדשן רל”ב הנ”ל דאע”ג דלדידן דקורעין הגט לכא’ אין טעם לעדי חתימה מ”מ לכתחלה צריכין לכתוב הגט שיהיה כשר אף לר”מ. (וכ”כ ברדב”ז ח”ב תשצ”ה, וע”ש בסוף התשובה דלא בכל דבר אנו מחמירים לשיטה דחויה. וע”ש עוד כמה טעמים לעדי חתימה בזה”ז). ובאמת צ”ל כן בדעת השו”ע דהלא השו”ע פסק דקורעין הגט כמו שהביא שם בב”ש, וע”כ טעם השו”ע דבעי ע”ח כמ”ש התרומת הדשן.
וע’ עין יצחק ח”ב י”ט כ”ב דבזה”ז לא שייך טעמא דלעז ולכן יש להקל היכא דליכא בגט שנוי הפוסל מה”ת אלא מדרבנן כיון דבטל הטעם דלעז. ובב”ש ק”ל ד’ כתב “נשמע מזה גט שלא היה ע”ח כלל וניתן בע”מ אפילו לא נשאת כשר”. וכ”כ שם סקל”א.
ובאמת מקור התרומת הדשן הוא מרש”י פ”ה ע”ב בהא דאמרו בגמרא שכותב בגט מיומא דנן לאפוקי מדר’ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ופירש”י דר’ יוסי אמר א”צ לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי כגט לאחר מיתה, לכך תיקן רבא בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו, ואע”ג דקיי”ל כר’ יוסי בעינן לאפוקי נפשיין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות ישראל עכ”ל. ויש לדון מה הדין שם אם לא כתב מיומא דנן אם מכשירים הגט בדיעבד. ובפ”ת על סדר הגט סי’ קמ”ו כתב דפסול ונראה דזהו חידוש הב”ש דאע”ג דיליף התרומת הדשן דבעי ע”ח מהא דתיקנו לכתוב מיומא דנן מ”מ לא פסל בדיעבד.
רוח סערה עושה דברו
נאמר בתהלים (מזמור קמח) שכל הבריאה מהללת את הקב”ה “אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו”.
וצריך להבין, למה רק על רוח נאמר ‘עושה דברו’, הרי כל הבריאה כולה, האש והברד וכו’ השמש והירח וכו’ הם עושי דברו של הקב”ה ואם כן היה צריך להיות כתוב ‘עושים דברו’?
אלא שרוח זה משהו רוחני שאין בו ממשות, לא רואים כלל את הרוח ואין לה מנוע שמפעיל אותה. הרוח הזו אין בה מטרה רגילה ובכל זאת הרוח עושה דברו של הקב”ה כי כך הקב”ה ציוה.
ועל הפסוק בתהלים “מוציא רוח מאוצרותיו”, כתב רש”י: ואמרו רבותינו שהדברים הללו היו תחילתם גנוזים בשמים ובא דוד והורידן לארץ, לפי שהם מיני פורעניות ואין נאה להם להיות גנוזים במגוריו של הקב”ה, ועושה דברו ושליחותו של הקב”ה וזה לא במקרה.
כאשר ההשפעה היא בבחינת רוח, הרי תכלית הדברים לעורר את בני האדם, אבל פשוט וברור הדבר, שדברים שהם בבחינת רוח אין להם קיום עצמי.
כתב רש”י בפרשת בא על הפסוק: “ואני אקשה את ליבו” – מאחר שפרעה הרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים, לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו, למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורותי, וכן מדתו של הקדוש ב”ה, מביא פורענות על האומות עובדי אלילים, כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר “הכרתי גוים נשמו פנותם וגו’ אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר”.
כל האסונות וההוריקנים והווירוסים והרוחות העזות שה’ מביא על הגויים זה בשביל עם ישראל שיבחרו בחיים, אך תיראי אותי ותקחי מוסר, כמו שנאמר בפרשת נצבים “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה’ ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחוקותיו ומשפטיו, וחיית ורבית וברכך ה’ בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה: ואם יפנה לבבך ולא תשמע, הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון לא תאריכן ימים על האדמה אשר אתה עבר את הירדן לבוא שמה לרשתה: החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך”. וכתב רש”י שזה תלוי אחד בשני, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות, והכתוב מפרש והולך היאך.
“ובחרת בחיים” – כתב רש”י: אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך.
על כן אנחנו צריכים להיות מעושי דברו של הקב”ה, לבחור בחיים בלי שאלות ולעשות את מה שהקב”ה מצוה, וזה רק ע”י עמל התורה ולימוד המוסר.
ועי”ז נהיה “ובחרת בחיים”, ונזכה ל”כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”, למה? כמו שכתוב בתחילת הפסוק “אם שמוע תשמע בקול ה’ אלוקיך וכו”, וכתב רש”י: ולפי פשוטו כי אני ה’ רופאך, ומלמדך תורה ומצוות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, ואם אשים עליך ח”ו אזי “אני ה’ רופאיך”.
ועד שמסר מורנו המשגיח שליט”א בביתו
נכתב ע”י אחד השומעים ללא הגהה
Parsha Preview
Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita
Shabbos Transforms the Week
Parashas Yisro
Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita
When the Torah discusses the mitzvah of Shabbos in the Aseres Hadibros, it doesn’t just mention the day of Shabbos itself; it also references the six days prior to Shabbos: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹקֶיךָ
Why, the meforshim wonder, does the Torah have to tell us שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד? From the simple reading of the passuk, it seems that there is some level of mitzvah in the שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. But the work that we do during the six days of the week would seem to be optional, not a mitzvah. So what’s the mitzvah of שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד?
Perhaps we could understand this according to the Chofetz Chaim’s explanation of the Mishnah in Avos that says:ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך. This Mishnah seems to imply that someone who wastes time from Torah study not only incurs the aveirah of bittul Torah, but is also guilty of many other types of bittul. Conversely, someone who is involved in Torah study earns sachar harbeh, vast reward that apparently encompasses more than the remuneration for his actual ameilus baTorah. What is the additional bittul and schar that the Mishnah is referring to?
The Chofetz Chaim answers with the following mashal. A person had some extra money to invest, so he decided to build a building with a few apartments and rent them out. The house itself, he figured, would cost, let’s say, a hundred thousand dollars to build, and the apartments would bring in, say, twenty thousand dollars a year in rent. In five years, then, he would start to profit from his investment. Everything went as planned: he got his money together, he hired a builder, and the house went up. But right before it was time to start renting out the apartments, he did something crazy – he locked up the house, put boards on the windows, and left the property uninhabited.
What did this person lose? He definitely lost the twenty thousand dollars a year in rent he could have earned. But he lost much more than that, the Chofetz Chaim points out. He really lost the hundred thousand he invested as well. The purpose of the building was only to profit from the rent, and if there are not going to be any profits, then the principal itself was one big waste.
Similarly, says the Chofetz Chaim, a person is commanded to learn Torah and serve Hashem as much as he can. On the other hand, a person also has responsibilities – he has a family, and he needs to earn a living. During the time that he’s working for parnassah and not learning, is he guilty of bittul Torah? It depends on where his life, his work, and his parnassah are heading. If everything he does revolves around Torah – meaning that although he doesn’t always have time to learn, his main objective is to devote himself to Torah and avodas Hashem, as evidenced by the way he spends his vacations and extra time – then it’s obvious that his main occupation is Torah and all of his other pursuits lead toward that and contribute to it. His parnassah is actually a form of hechsher mitzvah, enabling him to be able to serve Hakadosh Baruch Hu at the times when it’s possible.
On the other hand, let’s say a person is earning a living for the sake of earning a living, so that he can climb the corporate ladder and advance in gashmiyus. If that’s his whole goal, then all of his work becomes bittul Torah, because it’s not leading him toward ruchniyus. This, says the Chofetz Chaim, is the meaning of the wordsואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך .
The Day of Proof
A person may not be able to learn all the time, but he has Shabbos, he has Sunday, he has days off. If he uses that time wisely, for Torah and avodah, then he proves that all of his work leads up to that, and his work therefore is not bittul Torah. That is the meaning of:ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך – besides the schar of the actual Torah learning, he gets schar for the work itself, and that adds up to שכר הרבה. His work is the investment that enables him to reap the profits of his ameilus baTorah, and in that sense is deserving of reward as well.
If, however, a person doesn’t learn when has the opportunities, he demonstrates that all of his efforts to earn parnassah and fulfill his other responsibilities are headed in the direction of bittul. Not only is he guilty of bittul Torah when he fails to learn at times when he has no reason not to, he is also guilty of bittul Torah when he is busy with his other responsibilities. His work is not a hechsher for ameilus, it’s a hechsher for bittul.
Perhaps this is what the Torah means when it says: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹקֶיךָ. During the week, we’re busy with a lot of things, and it can be hard to connect with Hakadosh Baruch Hu through tefillah and ameilus baTorah. If the seventh day is שַׁבָּת לַה’ אֱלֹקֶיךָ – a time when we close down everything else in our lives so that we can uplift ourselves and achieve closeness to Hakadosh Baruch Hu, then we also fulfill the mitzvah of שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, and earn שכר הרבה for that as well. But if a person doesn’t use Shabbos and other times of break and vacation wisely, then he has בטלים הרבה כנגדך.
The Torah is teaching us that שַׁבָּת לַה’ אֱלֹקֶיךָ is not just Shabbos itself – what we do on Shabbos transforms the nature of the entire week. Just as it would be unfortunate for a person to invest a large sum of money into a building and then lock it up rather than rent it out, thereby losing his profit as well as his principal, it would be similarly unfortunate for us to lose our investment of everything we do during the six days by failing to utilize Shabbos properly. We invest so much into earning a living and caring for our families, so let’s make sure that all of it leads in the right direction, that of ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך.