דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויירא יעקב מאד ויצר לו (לב, ח)
רב הונא פתח “מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לֹא לו” (משלי כו,יז), שמואל בר נחמן אמר משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה, א”ל קום לך דבישא שכיח הכא (החל לעוררו משנתו ואמר לו קום לך שהרעה מצויה כאן), קם ושרי מקפח ביה (קם הלסטים והחל להכותו), א”ל ניער בישא (קם הרע?), א”ל דמיך הוה ועוררתניה (ענה לו: הוא ישן ואתה עוררת אותו). כך אמר לו הקב”ה (ליעקב) לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו “כה אמר עבדך יעקב” (בר”ר עה, ג).

הדברים צ”ב: מדוע נקרא יעקב “מתעבר על ריב לא לו”, הרי עשיו רב אתו קודם שברח לחרן? ויותר: הרי כעת הולך עשיו לקראתו עם ארבע מאות איש עמו, ואומר המדרש שכל אחד מהם היו תחתיו ארבע מאות חיילים, א”כ מה התביעה על יעקב שפחד ממנו ושלח מלאכים?

מסביר מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: מכאן למדים אנו עד כמה גדולה צריכה להיות מידת הבטחון. אפילו כשנראה שעתידה לבוא צרה על האדם, ואפילו שרואים שהיא מתקרבת, אך כל עוד שהיא לא הגיעה בפועל צריך האדם לבטוח בקב”ה, ונחשב הדבר כארכי לסטים ישן.

והאדם שאינו בוטח בקב”ה וחושב שימנע בעצמו את הצרה מלבוא, הרי הוא “מתעבר על ריב לא לו”, ולפעמים הוא מעורר עליו את הצרה ח”ו.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ללמוד מהגדולים את המעשים הקטנים
ידוע ומפורסם הסיפור המרטיט אודות מרן ראש הישיבה שה׳׳ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה בביקורו בקבר רחל, כיצד דיבר עם רחל אמנו וביקש ממנה: ׳׳הקב׳׳ה מבקש ממך מנעי קולך מבכי, אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך אל תפסיקי לבכות”.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה היה מרבה בשיחותיו להביא סיפור זה, אולם תמיד היה מוסיף ואומר שצריך להתחיל את הסיפור מתחילתו:

רה”י רבי חיים שהה באירוע מסויים, אחד הנוכחים ניגש אליו והציע לקחת אותו

ברכבו לקבר רחל. רה”י רצה מאוד ליסוע עם אותו יהודי, אולם תגובתו הראשונה הייתה שהוא צריך קודם כל לשאול את הרבנית. צריך היה לחפש טלפון ציבורי וכן אסימון (מטבע מיוחד שאיתו השתמשו כדי להתקשר בטלפון ציבורי), כדי להתקשר לרבנית, לבקש את רשותה לנסיעה ולוודא שהיא לא תדאג מכך שרה”י מאחר לשוב.

מרן רה”י הגרנ”צ היה מסיים ואומר: “כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך ביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק הלב כבן לפני אמו, אך אני מתפעל יותר מכך שהגר”ח לא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך, להתקשר לרבנית ולוודא שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו…

למה זה יותר גדול בעיני, כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וישלח

עירוב תחומין

ויחן את פני העיר ודרשו בב”ר ע”ט ו’ נכנס בע”ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן.

(וע”ע שבת קי”ח ע”ב עה”פ אז תתענג על ה’ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וקאי על שמירת שבת, וזוכה לנחלת יעקב שירש את העולם שלא במדה. והוסיף ב”ר י”א ז’ אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ וכו’ אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר ויחן את פני העיר, נכנס בע”ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ).

וע”ש ביפה תואר שפי’ דיוק המדרש מדכתיב פני העיר משמע שלא נכנס לעיר ואמאי מגלה לן קרא וע”כ משום תחום, ועוד פי’ דיוק המדרש מדכתיב פני העיר ולא לפני העיר וע”כ לשון פני העיר הוא לשון תחום שנכנס לתוך תחום העיר.

וע”ע משך חכמה שפי’ דיעקב שלמה מדתו תוך העיר ולא חנה רק פני העיר ולא הלך חוץ לתחום אף תוך העיר משום דאע”ג דלן בה הואיל ולא שבת באויר מחיצות מבעו”י וזה שנכנס עם דמדומי חמה.

ויש לדון לפי יפה תואר דבאמת לא נכנס לעיר והיה מרוחק מהעיר יותר ממיל (ודלא כמשך חכמה) והרי היה יכול לקנות שביתה בינו ובין העיר אפילו בלי פת ויוכל ליכנס לעיר, וכמבואר בשו”ע ת”ט י”א. ואפילו נימא דכוונת המדרש כר”ע דתחום אלפים מה”ת הרי מ”מ הוכיח הרמב”ן בערובין י”ז דלר”ע ג”כ מהני עירוב.

מיהו ע”ש ברמב”ן שפי’ הטעם משום הלכה למשה מסיני או משום דחכמים סבורין כיון שדעתו בכאן ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו. אכן באו”ש פכ”ז משבת כתב דמהני עירוב גם לר”ע כי מאחר שאסור מדרבנן לילך לצד השני והרי רצון התורה שיהיה לו ד’ אלפים אמות לזוז בשבת א”כ מעכשיו הרי הוא מותר לילך לצד השני ד’ אלפים אמות. ואולי לפי דבריו י”ל דכ”ז אחר שאסור באמת מדרבנן אבל בימי יעקב אבינו אין עליו באמת איסור מדרבנן וא”כ עדיין שייך אצלו איסור מה”ת של תחומין לר”ע, ולכן לא עשה יעקב עירוב.

הנצחון במלחמת יעקב ועשיו - לברוח ולהנצל

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

“וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו” וגו’ (בראשית ל”ב ד’). וברמב”ן פירש פרשת מלחמת יעקב ועשיו, שנכתבה פרשה הזאת להודיע כי הציל הקב”ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שלא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו.

והוסיף עוד בדבריו, ויש בה רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשיו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו לתפילה לדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל. וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה כאשר אזכיר להלן [ושם ביאר שזהו הנהגה לדורות בכל ענין המלחמה, וכמו שפירש עה”פ והיה המחנה הנשאר לפליטה (ל”ב, ט’) וז”ל וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשיו למחות את שמנו, אבל יעשו הרעות עם קצתנו בקצת ארצות שלהם, מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופינו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים. וכך אמרו בב”ר (ע”ו, ג’) אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו אל אחינו שבדרום, והיה המחנה אשר נשאר לפליטה אל אחינו שבגולה, ראו כי גם לדורות תרמוז פרשה זו].

הרי לן שהדרך של יעקב אבינו ע”ה שהתנהג עם עשיו, זהו הנהגה המחייבת לנהוג עם עשיו בכל זמן הגלות עד ביאת גואל צדק, בתפילה בדורון ובמלחמה. אכן העמיד לנו הרמב”ן, מהו המלחמה, מהו הנצחון על עשיו – “לברוח ולהנצל”. ובאמת צריך להבין מהותה של מלחמה זו, שאם בורח במה נוצח במלחמה, במה נתייחד נצחונו של יעקב אם רק ברח מעשיו.

אכן מבואר בזה, שלעולם הנצחון האמיתי הוא לברוח, כלומר להתנתק ממנו ניתוק גמור, ללא שום קשר ושייכות כל דהו, ובזה לבד מונח הנצחון של יעקב, שמעמיד את מציאותו בלא שום שייכות לעשיו.

וזאת מפני שהרי הלכה עשיו שונא ליעקב, גם כאשר יעקב מנצח את עשיו, שוב חוזרת שנאתו של עשיו ליעקב ומביאו שוב למלחמה, ולכן האפשרות היחידה היא להרחיק את עצמו מעשיו שלא יהיה שום קשר וחיבור כלל, ובזה לבד יוכל יעקב וכל זרעו אחריו לחיות ללא מלחמה עם עשיו, עד שנזכה שיבוא גואל צדק, ועלו מושיעים בהר ציון, שאז נזכה לנצחון גמור, שיעבוד מוחלט של עשיו לבניו של יעקב.

ומצינו בחז”ל (ע”ז ח:) שנלחמו רומי עם יוון שלושים ושתים שנה ולא ניצחום, עד שעשו שותפות עם ישראל, ואז שלחו רומי ליוון, עד עכשיו עשינו עמכם מריבה במלחמה, אבל עשיו נלחם עמכן בדין, והסכימו היוונים לדון עמם, ומי שינצח ימלוך על העולם. ואז שאלו רומי את יוון מי שיש לו מרגלית ואבן טובה יקרה ממנה איזה מהן יעשה בסיס לחבירו שישב עליו, וענו להם היוונים המרגלית ראויה להיות בסיס לאבן טובה. ואז שאלו עוד, אבן טובה ואבן נופך שהיא יקרה הימנה, וענו להם אבן טובה היא בסיס לאבן נופך. שוב שאלו, אבן נופך וספר תורה, השיבו להם היוונים שהאבן נופך ראויה להיות בסיס לספר תורה שחשוב ממנה. ואז שלחו להם הרומאים א”כ מודים אתם שהינכם ראויים להיות תחתינו, שהרי אנו שותפים במלכותנו עם ישראל, ולפיכך הספר תורה נמצא אצלנו, וכפו את היוונים להיות משועבדים להם. ואחר שהרומאים נעשו שליטי העולם החזיקו בשותפות עם ישראל עשרים ושש שנים בהנהגת המלכות, אבל אח”כ התחילו להיות משתעבדים בהם בישראל. וכך לבסוף נחרב בית שני. וזהו שכתב הרמב”ן “ועל דעתו גם זה ירמוז כי התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומאים והיא סיבת נפילתם בידם”. והיינו שהקירבה והשייכות עם עכשיו זה מביא את כוחו של עשיו לנצח במלחמה, רק כאשר יעקב מעמיד את מציאותו בלא שייכות עם עשיו אזי נוצח במלחמה.

עד כמה חובת ההתרחקות מעשיו, מצינו ברמב”ן בהמשך הפרשה, עה”פ ויאמר עשיו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי, ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני (ל”ג, ט”ו). ופירש הרמב”ן והכוונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל וכ”ש שהיה בדעתו ללכת בדרך אחרת. והוסיף בדבריו, ורבותינו (ב”ר ע”ח, ט”ו) ראו בזה עוד עצה, שרבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בחדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רמאין, חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאים, ולא הגיעו לעכו עד שמכרו פינס שלו, מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. וכשהיה בא ברומא בחצר מלכי אדום על עסקי הציבור, היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללוותו, שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם.

וביותר מצינו שבשעה שיעקב אבינו חזר על הפכים הקטנים כתי’ “ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר” (בראשית ל”ב, כ”ה) וברש”י הביא מחז”ל שהוא שרו של עשיו, ובא עמו במלחמה על הברכות. ולכאורה תמוה הלא כבר קיבל יעקב את הברכות וזכה בהן, ומה שייך בהם דין ודברים ומלחמה. אכן מוכרח בזה שאין הברכות קנינו המוחלט של יעקב, אלא תלויים ועומדים, שרק כאשר יעקב נמצא במעלתו של יעקב, רק אז זוכה בברכות, רק כאשר הקול קול יעקב אזי אין הידים ידי עשיו. וא”כ לדידן מובן שכאשר יעקב מתקרב לעשיו כבר נפגם במעלתו, ושוב יש כח בעשיו לשעבד את ישראל.

ומעתה יש לומר שבזאת עיקר המלחמה של עשיו, להתחבר עם יעקב, לבטל את המיוחדות של יעקב, ובזה יגבר כוחו ח”ו לנצח את כלל ישראל. וכבר ביאר אדזמו”ר זצ”ל עה”פ ויוותר יעקב “לבדו” ויאבק איש עמו, שלבדו אין המכוון שנשאר לבדו בלא עזר וסיוע, אלא היה בו מידה של לבדו שאינו מחובר לדבר אחר, כל מציאותו שיש בו הוא אצלו ומחמתו, בכל מעשה וענין יש בו את היחודיות של יעקב. ובזה רצה לנצח את עשיו, להשאר ולעמוד במידה של לבדו, שהרי בכך נלחם עשיו עם יעקב לבטל את היחודיות של יעקב, שבזה טמון מלחמת יעקב ועשיו, ונצחונו של יעקב.

והיינו דכתי’ “וירא כי לא יוכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו” (שם, כ”ו) והביאו מהזוה”ק שפגע בתמכין דאורייתא. ולדברינו עומק הפגיעה בזה, בכך שיעקב אבינו נצרך לאיזה סעד ותמך להעמיד את תורתו, וא”כ קיים איזה חיבור עם עשיו, אינו מושלם במידת לבדו, שכל מציאותו וקיומו ורוממותו בלי שום חיבור ושייכות כל דהו לעשיו.

וביתר ביאור, שהלא יש לתמוה איך אפשר שבא למלחמה עבור עשיו לפגוע ביעקב וגם לפגוע בתמכין דאורייתא, והרי אין מלאך אחד עושה ב’ שליחויות. [וכמו ששאלו יעקב מה שמך, וא”ל למה זה תשאל לשמי, ופירש”י אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו לפי מצות השליחות שאנו משתלחים] ועל כרחך שהכל שליחות אחת, וכמו שנתבאר שמלחמת עשיו ביעקב היא לעשות חיבור עם יעקב, שאינו מעמיד את עצמיותו לבדו, ובזה לבד נחלש כוחו של יעקב, שיש בכח עשיו להשתעבד בו. בזה שנצרך לתמכין דאורייתא אינו יכול להיות בנצחון של לברוח ולהנצל במידה מושלמת, אינו יכול להעמיד את עצמו בניתוק מוחלט מעשיו, שרק בכך יוכל לנצח במלחמה.

בזאת מורה לנו התורה הקדו’ את דרך המלחמה של יעקב בעשיו, שבתחילה  ודאי צריכים לעמוד במעלתו של יעקב איש תם יושב אהלים – עמל התורה בלי הפסק, שזהו מציאותו של יעקב. אבל מחוייבים אנו גם לעמוד במידת “לבדו” לא להתחבר בחיבור כל דהו עם עשיו.

ובגמ’ (תענית י.) גבי עצירת גשמים, אמרו, הגיע י”ז במר חשון ולא ירדו גשמים התחילו “יחידים” מתענים. ובגמ’ מאן יחידים, אמר רב הונא רבנן. הרי לנו שיסודו ומהותו של ת”ח שהוא יחיד, ובזה נתייחד מעלתו. ואין המכוון בלימוד לבד בלי חברותא, אלא שנמצא במעלתו בלי שום השפעה ממקום אחר, וזהו מענין הניתוק המוחלט מעשיו.

וזהו הביאור במלחמת יוון שגזרו ג’ גזירות מילה שבת וראש חודש, לא היתה גזירה על לימוד תורה, שזה נשמת אפם של ישראל. ויש להבין מדוע אכן גזרו דוקא אותם דברים, במה נתייחדו אותם דברים מילה שבת ור”ח שהבינו היוונים שאם יכניעום באותם דברים אזי ינצחום במלחמה. אכן לדברינו מובן שהמייחד באותם גזירות שהרי הם מורים על המיוחדות של ישראל, מילה ודאי זהו דבר שמייחד את עם ישראל, וצאצאיו חתם באות ברית קודש, ברית עם הקב”ה יש רק לעם ישראל, מובדלים ומרוממים עם מכל האומות בהיות להם ברית עם הקב”ה. שבת קודש יש בזה ג”כ מהמיוחדות של ישראל, בכל העולם יום המנוחה ביום ראשון, ואילו כלל ישראל שובת בשבת קודש. בראש חודש מוצאים אנו שחכמים קובעים לישראל את זמניהם, זמנם של ישראל אינם זמנם של אומות העולם, כל הטבע משועבד לזמנם של חכמים עד כדי שמצינו בירושלמי שאם עיברו את השנה אזי בת ג’ בתוליה חוזרים, וחוזרת להיות פחותה מבת ג’ שנים. [וכמו שהחת”ס הקפיד שלא לכתוב החודשים הלועזיים, מכיון שלכלל ישראל החודש הזה לכם ראש חודשים, חודש ניסן הוא החודש הראשון]. ולכך הבינו היוונים שאם יבטלו ח”ו את אותם מצוות, הרי הם מבטלים את המיוחדות של ישראל, ובזה יגדל כוחם לנצח את ישראל.

כלל ישראל הריהו בבחינת אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות, כלל ישראל הינו מציאות אחרת מכל אומות העולם, מובדל ומופרש לגמרי, בלי שום קשר ושייכות כל דהו, ובזה, ורק בזה, יוכל לנצח במלחמה עם עשיו, לברוח ולהינצל – זהו נצחונו בעשיו.

ולדידן, מחוייבים אנו לדעת שהמלחמה עם עשיו היתה מלחמה תמידית עד ביאת גואל צדק. ומלחמתו של עשיו היא להחליש אותנו במידה זו. שיהא איזה חיבור כל דהו עמהם, ובכך יוכל לנצח אותנו במלחמה. ולכן התביעה היא להזהר מאד להשאר במיוחדות של ישראל, ובכך ננצח במלחמה.