דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

ואת אחד עשר ילדיו וגו’ (לב,כג)
ודינה היכן הייתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (רש”י).

צריך ביאור, מה היה חטאו של יעקב בכך שלא רצה למסור את דינה בתו בידי עשו הרשע, הלא הוא עשה זאת כדין וכמצווה, שהרי כבר אמרו חז”ל (פסחים דף מט ע״ב) ‘כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה לפני ארי’, ואם כן למה נתבע יעקב ונענש על כך בצרת דינה בתו שנפלה בידי שכם?

ביאר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה בשם רבו הסבא מקלם זצוק״ל: ודאי יעקב נהג כדין וכשורה כשהסתיר את דינה מעשו הרשע, והוא אף היה מחוייב על פי דין לסגור את דינה בתיבה. אולם יעקב אבינו, לרום מדרגתו ומעלתו, נתבע תביעה דקה כחוט השערה ממש על כך שבפנימיות לבו לא היה לו מעט יותר צער על כך שהוא נאלץ למנוע את דינה בתו מאחיו. סגירת דלת התיבה הייתה בחוזק מעט יותר מדאי. על כך הייתה עליו טענה דקה מן הדקה שרק הבורא ית’ יכול להרגיש בדקות זו. משום כך נענש יעקב ונגרם לו הצער הנורא בנפילתה של דינה בידי שכם.

כל כך מדקדק הקב”ה עם הצדיקים “כחוט השערה”.

דעת חכמה ומוסר

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב אהרן חדש זצללה”ה
י”ז בכסלו תשפ”א
ליקוט מתוך דברי ההספד שנשא מרן המשגיח הגאון הרב בנימין פינקל שליט”א בהלוויית מרן המשגיח הגאון הרב אהרן חדש זצללה”ה:

האהבה שהייתה לו לתלמידים הביאה לכך שכל התוכחה שהוכיח נכנסה לליבו של אדם. הוא רצה לרומם את כולם. הוא לא ויתר על כל העניינים.

ה’נושא בעול עם חברו’ שלו היה כבר מקדמת דנא. הסבא הראש הישיבה מרן רבי אליעזר יהודה, רבן של כל בני הגולה, היה מתייעץ עמו, וכן מרן שר התורה רבי חיים שמואלביץ ומרן רבי נחום ומרן ראש הישיבה רבי ביינוש ומרן ראש הישיבה רבי נתן צבי זכר צדיקים לברכה, כולם היו יושבים עמו שעות ומתייעצים על כל יחיד ויחיד. כולם היו מתייעצים עמו וקבלו את החכמה שלו והנושא בעול שלו עם כל אחד ואחד.

מכל רבבות הסיפורים אני אספר לכם סיפור אחד. לפני יותר מארבעים שנה היה פה בישיבה בחור אמריקאי שסבל מאיזה מחלה ומחמת כך הוא היה צריך להתקלח הרבה פעמים, והוא לא יכל להתקלח בפנימיה של הישיבה כי היה צריך מקום יותר נקי. המשגיח והרבנית ע”ה הזמינו אותו להתקלח כל יום בביתם. כל יום הייתה מחכה לו על השולחן צלחת עם עוגיות. זה סיפור אחד מיני רבות.

אני זוכר מילדותי שאמא שלי ע”ה אמרה לי שידוע שרבי אהרן הוא הראשון שבא לבקר את מי שמאושפז בבית חולים. היה לו מה לעשות עם הזמן שלו, אבל הוא בא ראשון לבדוק מה קורה ומה שלום החולה. כך בכל צער וצער ובכל שמחה ושמחה. אם היו מקרים שלא היה מי שיגיע הוא היה מגיע לעשות לשני טוב בלב.

ימליץ טוב בעדנו ובעד כל הישיבה הקד’.

ת.נ.צ.ב.ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וישלח

עירוב תחומין

ויחן את פני העיר ודרשו בב”ר ע”ט ו’ נכנס בע”ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן.

(וע”ע שבת קי”ח ע”ב עה”פ אז תתענג על ה’ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וקאי על שמירת שבת, וזוכה לנחלת יעקב שירש את העולם שלא במדה. והוסיף ב”ר י”א ז’ אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ וכו’ אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר ויחן את פני העיר, נכנס בע”ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ).

וע”ש ביפה תואר שפי’ דיוק המדרש מדכתיב פני העיר משמע שלא נכנס לעיר ואמאי מגלה לן קרא וע”כ משום תחום, ועוד פי’ דיוק המדרש מדכתיב פני העיר ולא לפני העיר וע”כ לשון פני העיר הוא לשון תחום שנכנס לתוך תחום העיר.

וע”ע משך חכמה שפי’ דיעקב שלמה מדתו תוך העיר ולא חנה רק פני העיר ולא הלך חוץ לתחום אף תוך העיר משום דאע”ג דלן בה הואיל ולא שבת באויר מחיצות מבעו”י וזה שנכנס עם דמדומי חמה.

ויש לדון לפי יפה תואר דבאמת לא נכנס לעיר והיה מרוחק מהעיר יותר ממיל (ודלא כמשך חכמה) והרי היה יכול לקנות שביתה בינו ובין העיר אפילו בלי פת ויוכל ליכנס לעיר, וכמבואר בשו”ע ת”ט י”א. ואפילו נימא דכוונת המדרש כר”ע דתחום אלפים מה”ת הרי מ”מ הוכיח הרמב”ן בערובין י”ז דלר”ע ג”כ מהני עירוב.

מיהו ע”ש ברמב”ן שפי’ הטעם משום הלכה למשה מסיני או משום דחכמים סבורין כיון שדעתו בכאן ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו. אכן באו”ש פכ”ז משבת כתב דמהני עירוב גם לר”ע כי מאחר שאסור מדרבנן לילך לצד השני והרי רצון התורה שיהיה לו ד’ אלפים אמות לזוז בשבת א”כ מעכשיו הרי הוא מותר לילך לצד השני ד’ אלפים אמות. ואולי לפי דבריו י”ל דכ”ז אחר שאסור באמת מדרבנן אבל בימי יעקב אבינו אין עליו באמת איסור מדרבנן וא”כ עדיין שייך אצלו איסור מה”ת של תחומין לר”ע, ולכן לא עשה יעקב עירוב.

דאגה לזולת ברוחניות ובגשמיות

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

ועד שמסר מרן המשגיח הגאון הרב אהרן חדש זצללה”ה

בשבוע פרשת וישלח תשע”ט

בשערי תשובה שער ג’ וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו. וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים. שנאמר “שמן קטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש”.

וכתב הגר”א במשלי “עצת נפש” פי’ במה שחבירו מיעצו עצה טובה לנפשו.

במדרש רבה ויקרא ל”ד, א’. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר כ”ב פְּעָמִים כְּתִיב: אַשְׁרֵי, וּמִכֻּלָּם לָא נָטוּל אַפּוֹכֵי אֶלָּא זֶה, וּמַאי אַפּוֹכֵי נָטוּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְטֵהוּ ה’, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.

ועוד שם ד’: דָּבָר אַחֵר, רָשׁ, זֶה שֶׁהוּא רָשׁ בִּנְכָסִים. וְאִישׁ תְּכָכִים, זֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּפְעֻלָּה, עָמַד רָשׁ עִם אִישׁ תְּכָכִים, אָמַר לוֹ תֵּן לִי מִצְוָה, וְנָתַן לוֹ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה’, זֶה קָנָה חַיֵּי שָׁעָה וְזֶה קָנָה חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. עָשִׁיר וָרָשׁ, עָשִׁיר זֶה שֶׁעָשִׁיר בִּנְכָסִים, וָרָשׁ זֶה שֶׁרָשׁ בִּנְכָסִים. עָמַד רָשׁ עִם הֶעָשִׁיר אָמַר לוֹ תֵּן לִי מִצְוָה, וְלֹא נָתַן לוֹ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה’, מִי שֶׁעָשָׂה זֶה עָנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ עָשִׁיר וּמִי שֶׁעָשָׂה לָזֶה עָשִׁיר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ עָנִי, אָמַר הֶעָשִׁיר לְאוֹתוֹ הֶעָנִי יש לך ידיים בריאות וכו’ לך לעבוד ולהרויח כסף, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַּיָּךְ שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ מִשֶּׁלָּךְ מְאוּמָה, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁנָּתַתִּי לוֹ אַתָּה מַכְנִיס לוֹ עַיִן רָעָה, לְפִיכָךְ “וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה”…., לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ”.

כאן לומדים שאדם צריך לדאוג לצרכיו הגשמיים של אחיו ויש גם במדרש שצריך לדאוג גם לעניינים הרוחניים של אחיו.

דכתיב “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ”, הֲדָא הוּא דִכְתִיב “רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה”. רָשׁ זֶהוּ רָשׁ בַּתּוֹרָה, וְאִישׁ תְּכָכִים, זֶה שֶׁשּׁוֹנֶה סֵדֶר אוֹ שְׁנֵי סְדָרִים. עָמַד רָשׁ עִם אִישׁ תְּכָכִים וְאָמַר לוֹ הַשְּׁנֵנִי פֶּרֶק אֶחָד וְהִשְׁנָהוּ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה’, קָנוּ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. עָשִׁיר וְרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עָשִׁיר בַּתּוֹרָה רָשׁ בַּתּוֹרָה, אָמַר אוֹתוֹ רָשׁ לְאוֹתוֹ עָשִׁיר, הַשְּׁנֵנִי פֶּרֶק אֶחָד, וְלֹא הִשְׁנָהוּ, אָמַר לוֹ מָה אֲנָא בָּעֵי מֵיתַב וּמַתְנֵי יָתָךְ בְּמַשְׁקִין אוֹ בְּמֵאֵימָתַי קְרֵי וּתְנֵי עִם דִּכְוָתָךְ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה’, מִי שֶׁעָשָׂה לָזֶה חָכָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ טִפֵּשׁ וּמִי שֶׁעָשָׂה לָזֶה טִפֵּשׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ חָכָם.

ובבראשית ל”ב כ”ג כתיב “ויקח את שתי נשיו וגו’ ואת אחד עשר ילדיו וגו”. וברש”י: ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם.

ובמדרש בראשית ע”ו אות ט’: רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בַּרְדְּלָא אָמַר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד”, מָנַעְתָּ מֵרֵעֲךָ חָסֶד, מָנַעְתָּ חַסְדְּךָ מִן אֲחוּךְ, דְּאִלּוּ אִתְנְסֵיבַת לְגַבְרָא לָא זִנְּתָה, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִֹּׂיאָהּ לְמָהוּל הֲרֵי הִיא נִשֵֹּׂאת לְעָרֵל, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִֹּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר הֲרֵי נִשֵֹּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לד, א) “וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה”.

יעקב היה צריך לברוח ללבן מפני אחיו עשיו משום שאחיו מתנחם עליו להורגו, וכשהוא חוזר הוא שולח מנחה גדולה ע”י מלאכים, והמלאכים חוזרים ואומרים לו שעשיו וארבע מאות איש באים לקראתו, והוא הוצרך להיערך למלחמה, כמו שכתוב:

” ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות, ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה “, ועומד ומתפלל “הצילני נא מיד אחי מיד עשיו”, ועם כל זאת הוא נתבע על שהיה צריך לחשוב איך אפשר להציל את אחיו? שמא דינה הייתה יכולה להינשא לו ולהשפיע עליו.

איתא בגמ’ בסנהדרין צט: ת”ר “והנפש אשר תעשה ביד רמה” זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא “ואחות לוטן תמנע ותמנע הייתה פלגש לאליפז”, והגמ’ בהמשך אומרת עליו למ”ד מבזה תלמיד חכם עצמו אפיקורוס הוי, מגלה פנים בתורה כגון מאי? כגון מנשה בן חזקיה, וממשיכה הגמ’  דאתן עלה מיהת אחות לוטן תמנע מאי היא? תמנע בת מלכים הואי דכתיב “אלוף לוטן אלוף תמנע” וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא, בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו. וכתב רש”י: לבני אברהם יצחק ויעקב שהם יראי שמים… ולכן נעשית פילגש לאליפז שהיה מזרע יצחק, ולא תהא גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה, וכתב רש”י שהיה להם לגיירה.

ובבראשית רבה פ”ד אות י”ד “וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע, וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ וגו”, אָמְרָה הוֹאִיל וְאֵינִי כְּדַאי לְהִנָּשֵׂא לוֹ לְאִשָּׁה, אֱהֵא לוֹ לְשִׁפְחָה. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁלֹא הָיָה בְּיָדוֹ אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מְכַבֵּד אֶת אָבִיו הָיוּ מַלְכֻיּוֹת וְשִׁלְטוֹנִיוֹת רוֹצוֹת לְהִדָּבֵק לוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּהְיוּ רוֹצִין לְהִדָּבֵק בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ הַצַּדִּיק שֶׁקִּיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה.

רַבִּי עֲזַרְיָה מִשֵּׁם רַבִּי אַחָא פָּתַח “אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע וגו… מֵחֲבֵרֶךָ”, רַבִּי עֲזַרְיָה פָּתַר קְרָיָה בְּאַבְרָהָם, בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַסְּדוֹמִים, מַה כְּתִיב תַּמָּן “חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה וגו”, אָמַר רַבִּי אַחָא נִשְׁבַּעְתָּ וְאָמַרְתָּ שֶׁאֵין אַתָּה מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וּמָה אַתָּה מַעֲרִים עַל הַשְּׁבוּעָה, אֶתְמְהָא, מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵין אַתָּה מֵבִיא, מַבּוּל אֵשׁ אַתָּה מֵבִיא, אִם כֵּן לֹא יָצָאתָ יְדֵי הַשְּׁבוּעָה.

אָמַר רַבִּי לֵוי “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”, אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֵין דִּין, וְאִם דִּין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֵין עוֹלָם, וּמָה אַתָּה תּוֹפֵשׂ חֶבֶל בִּתְרֵין רֵאשִׁין, …. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לאַבְרָהָם, “אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע וגו’ מֵחֲבֵרֶךָ”,

ובילקוט אות נ”ג כתיב: אהבת צדק – לצדק בריותך, ותשנא רשע – שנאת מלחייבן. מַהוּ מֵחֲבֵרֶךָ, מִנֹּחַ וְעַד אֶצְלְךָ עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, וּמִכֻּלָּם לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא עִמָּךְ.

על נח נאמר בישעיה שהמבול נקרא על שמו “כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ” בגלל שנח לא התפלל עליהם.

למדנו מכאן שכל אחד צריך לדאוג לנפש שלו ושל חבירו ולהתפלל על עצמו ועל חבירו כאברהם אבינו.