דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו. (לב,כג)
רש”י: ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב. (רש”י)
אמר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
עלינו להתבונן, הרי באותה תקופה עשיו היה כבר בן מאה שנה ויותר, וכבר היה שקוע ומורגל ברשעתו, אך אף על פי כן נענש יעקב על שמנע את דינה ממנו, משום שאולי היתה יכולה דינה להחזירו למוטב.
מכאן אנו למדים עד כמה יש תקוה לכל אדם לחזור בתשובה עד יומו האחרון, אף אם הוא שקוע בתאוותיו ונמצא במצב ירוד ומלא עוונות, עדיין דרך התשובה פתוחה בפניו, כפי שאומרים בתפילת הימים הנוראים “ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”.
דברי הימים
ירחי כלה מחזור י”א
בראש חודש כסלו עלו ובאו בשערי הישיבה הקד’ בארץ הקודש מאתיים ושמונים מבוגרי וידידי הישיבה הקד’ הגרים בארה”ב. 280 איש שעזבו את עבודתם ואת משפחותיהם וקיימו בעצמם “הוי גולה למקום תורה”.
רעיון ה”ירחי כלה” לבוגרי וידידי הישיבה החל בשנת תשס”ז, כאשר קבוצה מבוגרי הישיבה פנו למרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל וביקשו לחזור לישיבה לשבוע אחד בשנה. בתחילה סירב מרן רה”י ואמר ש”לחזור” לישיבה זה לפחות לחודש. אך לאחר מחשבה, נענה מרן ואמר שאפשר לחזור לישיבה לשבוע אחד אך בתנאי אחד, שבשוע זה נמצאים בישיבה בלבד, “כמו ישיבע בחור”, רק כך אפשר לטעום את טעם לימוד התורה בישיבה בשבוע אחד.
בשנת תשס”ז באו כעשרים וחמשה אנשים בלבד. אמנם היה זה מספר קטן של אנשים, אך החוויה הרוחנית שהם חוו בישיבה הייתה גדולה ועצומה. החיבור לעולם התורה בישיבה החזיר להם את המתיקות של הלימוד בישיבה והביא אותם להחלטה שהם לא יוותרו על ההזדמנות הזו בשנים הבאות. כאשר אנשים אלו חזרו לבתיהם בארה”ב הם סיפרו לחבריהם על החוויה המרוממת שהייתה להם בישיבה ועוררו גם בהם את הרצון “לבקר בבית ה'” לפחות שבוע אחד בשנה.
כך משנה לשנה בס”ד נוספים עוד ועוד משתתפים ב”ירחי כלה” ובשנה זו עלו ובאו 280 אנשים מכל רחבי ארה”ב.
מיד כשהגיעו לישיבה נערכה לכבודם “קבלת פנים” בבית מדרש המיוחד שהכינה עבורם הנהלת הישיבה, בראשות מורנו ראש הישיבה שליט”א ובהשתתפות שאר רבני הישיבה.
במשך כל השבוע למדו בסדר א’ את סוגיית “פטור צרה ונאסרה” שבמסכת יבמות הנלמדת בישיבה, ובסדר ב’ למדו סוגיות בהלכות כיבוד אב ואם. מידי יום נמסרו שיעורים ושיחות מרבני הישיבה שליט”א. הישיבה אף אירגנה נסיעות משותפות לתפילות מיוחדות בכותל המערבי ובקבר רחל.
בנוסף לדאגה של רבני הישיבה לחברותות, לספרים ולמקום בבית המדרש, דאגה הנהלת הישיבה לארוחות מכובדות כיד המלך עבור המשתתפים.
ביום חמישי, לפני שיצאו חזרה לארה”ב, נערכה מסיבת פרידה בהשתתפות מורנו המשגיח הגה”צ רבי אהרן חדש שליט”א והגאון רבי יצחק אזרחי שליט”א. לפני צאתם לשדה התעופה קיבל כל אחד מתנה עבור “אשת החייל” שלו ששלחה אותו ללמוד בישיבה שבוע שלם, סידור עם הקדשה מיוחדת מהרבנית לאה פינקל תליט”א.
כל המשתתפים נהנו מאוד ובטוחים שבע”ה בשנים הבאות ימשיכו להגיע ל”ירחי כלה” ויספרו גם לחבריהם שכדאי להם ג”כ להשתתף.
“אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
וישלח
דיני טל ומטר
בשבוע הבא מתחילים בחו”ל לבקש ותן טל ומטר
השו”ע פסק בסי’ קי”ד סעיף ו’ אם לא אמר משיב הרוח במקומו יכול לומר עד סוף הברכה אבל אם התחיל כבר ברכה שלאחריו לא יוכל להשלים אלא חוזר לתחילה. והביא השו”ע בשם ראבי”ה אם נזכר בין הברכות, שגמר זה ולא התחיל זה, עדיין יוכל להזכיר משיב הרוח שם.
ובמשנה ברורה כתב דכן הדין גם לגבי טל ומטר אם נזכר בין ברכת השנים וברכת תקע בשופר, אומרו שם. והעירו האחרונים כי בשו”ע הביא דברי ראבי”ה רק לענין משיב הרוח ולא לענין טל ומטר, ומשמע דלענין טל ומטר א”א לומר שם, אך יש להבין אמאי מחלק השו”ע.
והנה בשו”ע סי’ ק”ח סעיף י”א כתב אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ר”ח מתפלל במוצאי ר”ח במעריב שתים, לתפלת תשלומין, אבל התפלה השניה יתפלל בתנאי של תורת נדבה. ומקורו עפ”י הרא”ש ברכות פרק ד’ סי’ ב’ שהביא מח’ בזה, במי שלא אמר יעלה ויבא, האם חסר לו רק הזכרה ואין ענין להתפלל שנית או כדעת חכמי פרובנציא שלא יצא התפלה כלל וחוזר ומתפלל, ופסק השו”ע שיתפלל שנית אבל יתפלל אותה בתנאי בתורת נדבה. ונמצא שלא יחזור להתפלל אלא בצירוף שמתפלל בתורת נדבה, לצאת דעת האומרים שאין ענין של תשלומין.
וכתב המ”ב סקל”ו שאם חל ר”ח בע”ש ושכח יעלה ויבא במנחה לא יחזור ויתפלל תשלומין בליל שבת כיון שלא יועיל כלום שהרי לא יזכיר יעלה ויבא בתפלתו ותפלת שבת אינה באה בנדבה כמבואר בריש סי’ ק”ז.
ומשמע במ”ב, וכ”כ בישועות יעקב סי’ קי”ז סק”ג שה”ה אם שכח טל ומטר במנחה של ערב שבת שלא ישלים בליל שבת שהרי טעמם שוה. וכ”כ קצוה”ש.
אבל בהר צבי סי’ נ”ד הביא בשם ר’ חיים דטל ומטר שאני כי הוא ממטבע הברכה וגם לפי הרא”ש הרי הוא כחיסר בתפלתו).
ומה דנחלקו הישועו”י והגר”ח, כתבו האחרונים דלכא’ הוא מח’ ראשונים.
והנה בגמ’ מבואר אם שכח טל ומטר במקומו, אומר בשומע בתפלה, ואם שכח גם שם ונזכר בהמשך השמו”ע, נחלקו הראשונים מה יעשה, דדעת התוס’ והר”ן שיכול לחזור עד שומע תפלה אבל דעת הרמב”ם בהל’ תפלה פ”י ה”ט ושו”ע סי’ קי”ז סעיף ה’ דלא יחזור לברכת שומע תפלה אלא חוזר לברכת השנים. וכתבו האחרונים דנחלקו בזה, דלפי תוס’ והר”ן אין זה אלא אזכרה וכל מקום שיכול להוסיף מוסיפו, אבל דעת הרמב”ם ושו”ע שחסר עיקר הברכה, אלא שתיקנו לו מטבע ברכה בשומע תפלה, ואם עבר משומע תפלה יחזור לומר מטבע ברכה שתיקנו לו בברכת השנים.
ולפי”ז דדעת השו”ע, לולי דעת המ”ב, דטל ומטר הוא מעיקר נוסח הברכה ולא אזכרה כמו משיב הרוח, הרי כתבו העמק ברכה ור’ ראובן דקולא דראבי”ה להזכיר בין הברכות הוא רק באזכרה. ולכן להשו”ע והגר”ח באמת טל ומטר שאני, ולכן השו”ע לא הביא קולא דראבי”ה אלא לענין משיב הרוח ולא לענין טל ומטר.
גדול שימושה יותר מלימודה
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה (בראשית לב, ט).
איתא בגמרא בסנהדרין (לט, ב): “אמר רבי יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה שנאמר (מ”א יח, ג) ‘ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה’ ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה’, מאי שנא חמשים איש, אמר רבי אלעזר מיעקב למד שנאמר ‘והיה המחנה הנשאר לפליטה'”.
והקשה המהרש”א (שם), משום מה הוכרחה הגמרא לבאר שעובדיהו למד זאת מיעקב, ולא ביארה שעשה זאת מסברת עצמו כדי שיהיו הנשארים לפליטה, וכפי שמצינו ביעקב עצמו שעשה זאת מסברת עצמו וללא שלמד זאת מאחר שהיה לפניו.
והנה איתא בגמרא בסנהדרין (יא, א), מעשה ברבן גמליאל הזקן שאמר: “השכימו לי למחר שבעה דיינים למקום מושב הבית דין”. למחרת השכים רבן גמליאל, ומצא שמונה דיינים שיושבים במקום מושב הבית דין. אמר: “מי שהגיע שלא ברשות שירד”. עמד שמואל הקטן ואמר: “אני הוא שעליתי שלא ברשות, אולם לא בשביל לעבר את השנה עליתי אלא על מנת ללמוד הלכה למעשה איך לעבר את השנה”. אמר לו רבן גמליאל: “שב בני שב, אכן ראויות כל השנים המעוברות להתעבר על ידך, אלא שאמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא על ידי דיינים שהוזמנו לשם כך, ומאחר שלא הוזמנת למושב בית דין זה, אינך יכול ליטול בו חלק”. ומבארת הגמרא, ששמואל הקטן עצמו הגיע ברשות, אלא שאמר כך בכדי שלא לבייש את הדיין שהגיע שלא ברשות.
וכן מצינו ברבי שהיה יושב ודורש לתלמידיו והריח ריח שום. אמר, “מי שאכל שום יצא”, עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו אחריו. למחרת, פגש רבי שמעון ברבי את רבי חייא, שאלו: “וכי אתה הוא שציערת לאבא”? השיבו רבי חייא: “חס ושלום, לעולם לא הייתי אוכל שום לפני בואי לבית המדרש, אלא יצאתי מבית המדרש בכדי לא לבייש את זה שאכל, שכיון שיראו כולם שיצאתי יצאו אף הם ולא יהיה ניכר מי הוא אוכל השום”. ומבארת הגמרא, שרבי חייא למד הנהגה זו ממעשה שהיה ברבי מאיר, שבאה אשה לבית מדרשו ואמרה לו: “רבי, אחד מכם קדשני בביאה ועליו לישאני או לגרשני”. ובכדי שלא לבייש את המקדש בביאה עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן, כיון שראו זאת כולם עמדו וכתבו לה גט, נמצא שגם זה שקידשה גרשה ולא התבייש.
וביארה הגמרא, שרבי מאיר למד זאת משמואל הקטן שעזב את מושב הבית דין, כפי המובא לעיל. ושמואל הקטן למד זאת, משכניה בן יחיאל (עזרא י, ב), שרצה שהעם יתוודו על שלקחו נשים נכריות וישובו בתשובה, עמד וכלל את עצמו בכלל כל אלו שלקחו נשים נוכריות ואף שלא לקח אשה נכרית, בכדי שלא לבייש את האחרים. ושכניה בן יחיאל למד זאת ממה שמצינו ביהושע (יהושע ז, י-יא), שכיון שהקב”ה לא רצה להודיע מיהו החוטא הורה ליהושע להטיל גורלות בין כל ישראל על מנת שיוודע מיהו החוטא, ובכך יכללו כל ישראל בין כל החוטאים ולא יתבייש החוטא. ואפשרות שניה מעלה הגמרא, ששכניה בן יחיאל למד הנהגה זו ממה שמצינו (שמות טז, כח) במשה רבינו, שכשהוכיח הקב”ה את משה על שהעם עמדו ללקוט את המן בשבת, כלל את כולם אף שחטאו רק חלק מהעם.
והנה לכאורה הנהגה זו פשוטה היא מאד מסברא, וכל אחד מאותם אמוראים קדושים ודאי יכול היה להעלותה על דעתו במידותיו הטובות. א”כ מדוע האריכה הגמרא לבאר שלכל אחד מהם היה ממי ללמוד דרך הנהגה זו, ומשמע שאם לא היה מי שנהג כך לפניו לא היה יודע איך לנהוג.
עוד צריך להבין, הנה מצינו שכל אחד מהם למד זאת מרבו שהיה בן דורו, שהרי רבי חייא למד זאת מרבי מאיר, רבי מאיר למד זאת משמואל הקטן, שמואל הקטן משכניא בן יחיאל ושכניא בן יחיאל מיהושע או ממשה, ולכאורה מדוע לא למד זאת רבי חייא משמואל הקטן ורבי מאיר משכניא בן יחיאל. ולא זו בלבד, הלא שכניא בן יחיאל למד זאת מיהושע או ממשה רבינו היינו מהמקראות המפורשים בתורה, ומדוע כל האמוראים לא למדו זאת מהני מקראי.
לימוד התורה והנהגותיה הוא דוקא בדרך המסורה
וביאר בזה ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל, שלומדים מכאן יסוד נפלא. אדם אינו יכול ללמוד כל הנהגה ומעשה על פי סברת עצמו. אפילו הנהגה טובה או מעשה של דרך ארץ, כמו הנהגה זו שתולה את סירחון חבירו בעצמו, אינו יכול לחדשה מעצמו. ולא זו בלבד, אלא שאינו יכול אפילו לעמוד ולדרוש מהתורה עצמה היאך להתנהג, אלא מרב בלבד. וכן אינו יכול ללמוד מכל רב, אלא דווקא מרבו שהוא בן דורו וקרוב אליו. כך שנינו באבות (פ”א, מ”א): “משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”. הרי מבואר, שצורת העברת התורה מדור לדור נעשית רק על ידי מסירה מרב לתלמיד, וממילא זה אינו ייתכן אלא כשתלמיד מקבלה מרבו והוא מרבו על פי הסדר עד יהושע ומשה רבינו.
נצייר זאת לעצמנו הלכה ולמעשה. אם רואה אדם שהגרע”א פסק להלכה כצד אחד, ומאידך גדולי הדור כמרן הרב אלישיב שליט”א [זצוק”ל] ומרן הרב שטיינמן שליט”א הורו לנהוג אחרת, פשוט שחייב לשמוע להם ולא למה שפסק הגרע”א. שהרי מחוייב אדם לנהוג על פי הוראת גדולי הדור שבו הוא חי.
גדול שימושה יותר מלימודה
ונראה, שהעצה המועילה ביד התלמיד לדעת לכוין לדעת רבו, היא על ידי שימושו. כפי שמצינו בגמרא (ברכות ז, ב): “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה שנאמר (מ”ב ג, יא): “אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו’, ‘למד’ לא נאמר אלא ‘יצק’, מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה”. לא זו בלבד, אלא מבואר בגמרא (שם מז, ב) שאפילו אם קרא ושנה את התורה כולה ומכל מקום לא שמש תלמידי חכמים, הרי הוא בכלל עם הארץ ואינו מצטרף לזימון.
והביאור בזה, ששימוש רבו גדול יותר מלימוד התורה מפיו, כי בעוד שב’לימודה’ הוא לומד את תורתו של רבו בלבד, ב’שימושה’ לומד הוא לא רק ‘מה’ רבו אמר, אלא אף ‘למה’ הוא אמר. מדוע במקום זה פסק כך ובמקום אחר פסק כך, ונמצא יורד לדעתו להבין דבר מתוך דבר, ולדעת להורות במקום אחר כפי שהיה מורה. מי שיודע לומר את דברי רבו בלבד עדיין לא הגיע למדרגת תלמיד, רק לאחר ששימש את רבו ועמד על דעתו, קנה לעצמו את הקניינים הפנימיים של רבו עד כדי שיודע להורות כפי דרכו, ואז הגיע למדרגת תלמיד.
לפעמים אפשר לראות שני בחורים שעסקו בתורה בישיבה באופן שוה ושניהם בעלי כשרון דומה, ומכל מקום אחד מהם זכה להעמיד תלמידים ולהרביץ תורה ברבים ואילו השני לא זכה לזה. כפי שמצינו במדרש רבה (קה”ר א, כח) שאלף בני אדם נכנסים למקרא ורק אחד מהם יוצא להוראה. וההבדל ביניהם, שהראשון שימש את רבו והשריש בקרבו את מהותו של רבו, ולכך זכה להיות תלמיד דולה ומשקה, אולם השני שלא שימש את רבו אלא רק למד את תורתו של רבו, לא זכה להיות תלמיד, ולא זכה להעמיד תלמידים.
מי לנו גדול ממרן בעל הברכת שמואל זצוק”ל, אשר מפליג לתאר בספרו פעם אחר פעם את רוב ההערצתו למורו ורבו מרן הגר”ח סולובייצ’יק זצוק”ל, וגודל התבטלותו כלפיו, ופשוט שלכך זכה לעמקות בתורה באופן נפלא ביותר. ולא זו בלבד, אלא כיון שמשמש את רבו ומתבטל כלפיו, רבו זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת על מנת שיוכל להורות לו את דרכו ולהחכימו. וכפי שהראש ישיבה רבי חיים זצוק”ל תמיד היה אומר, שכל מה שהאדמורי”ם זוכים לרוח הקודש הוא מכיון שהחסידים מתבטלים בפניהם התבטלות מוחלטת.
מעתה מבואר היטב מדוע הוכרחה הגמרא לבאר שעובדיהו למד זאת מיעקב, שכן סברה הגמרא שעובדיהו שהגיע למדרגת נביא בודאי לא עשה זאת על דעת עצמו אלא על פי ‘שימושה של תורה’, ולזה ביארה שלמד זאת מיעקב אבינו.
הוסיף בזה רבי חיים זצוק”ל ואמר, בזמנינו מעלת ‘רבו’ ניתנה לישיבה הקדושה. שימוש הישיבה פירושו של דבר להיות חלק מהישיבה, להתפלל תפילת שחרית בישיבה ולשמור על כל סדרי הישיבה, גם על סדרי הלימוד וגם על סדר מוסר. זהו שימוש הישיבה שיש בו מעלה גדולה יותר מלימודה, ורק מי שמדבק את עצמו להיות חלק מהישיבה יזכה לכתרה של תורה.
וכבר היה מי ששאל את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א על דרך הלימוד, האם יכול ללמוד לעצמו, או שיכול ללמוד רק עם חברותא וכפי שרגילים ללמוד בכל הישיבות. והשיב לו, שיכול ללמוד בעצמו אם רוצה בכך, אולם מכל מקום חייב לדבר בלימוד עם אחרים וכפי שרגילים ללמוד בישיבות הקדושות. שרק על ידי כך קונה את מעלת הלימוד בישיבה, וזוכה בקנין הגדול של ‘שימושה’.
על ידי ניצול הזמן אפשר להספיק יותר
וראוי עוד להוסיף בזה, הנה בדורינו חסר כבוד תלמידי חכמים, אנחנו לוקים בחסרון באמונת חכמים ומעטים בלבד הגיעו למדרגת ‘שימושה יותר מלימודה’. אמנם ב”ה לומדים טוב, ואף מחדשים חידושי תורה ונבחנים ב”ה, אולם מזלזלים בהספק. כשהיינו בחורים ושמענו שיעור מהגאון ר’ נחום פרצוביץ זצ”ל, הספקנו בזמן חורף אחד שישים דף במסכת יבמות, ואילו בדורינו כל גדולי ישראל צועקים על כך חמס ואין עונה. מדוע כשיש לאדם בעיה ל”ע הוא רץ לגדולי ישראל לשאול מה לעשות, ואילו כאשר גדולי ישראל תובעים מהלומדים להספיק יותר אינו נותן את ליבו לדבריהם. אם עובדיהו למד מיעקב אבינו את אופן הנהגתו אנו צריכים ללמוד מאבותינו את דרכי הנהגותינו, והפתרון לכך הוא על ידי ניצול הזמן. רבותינו לא היו מפסידים רגע אחד מזמנם והיו חסים על כל שניה ושניה כמו על זהב, באם אדם ינצל את זמנו הוא יראה שאפשר להספיק הרבה יותר, והתיקון צריך לבוא מהבחורים עצמם שיבקשו שילמדו יותר מהר, ואולי זה ישפיע, אם קבוצה קטנה תקבל על עצמה להספיק יותר פשוט שזה ישפיע על כולם, אם יש יותר רצון וביקוש אין דבר שיוכל לעכב את ההצלחה בלימוד, והקב”ה יעזור שבזכות קבלת עול תורה נזכה לגאולה השלימה בקרוב.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita
The Middah of Eisanus
Parashas Vayishlach
Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita
Chazal tell us that we are obligated to learn from the actions of the Avos:כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי .
I would like to focus on one small point about that Avos that is relevant for every single person in his avodas Hashem. The Gemara (Rosh Hashanah) says that the month of Tishrei is called Yerach Ha’eisanim because that’s the month that the eisanei ha’olam, the Avos Hakedoshim, were born. The Gemara explains that eisanim means “strong ones,” but it doesn’t explain how the strength of the Avos expressed itself.
The Rambam gives a hint as to the nature of this strength in Hilchos Avodah Zarah, where he traces how avodah zarah became prevalent. Adam Harishon, he says, had emunah in Hakadosh Baruch Hu, who spoke to him directly, and he passed that emunah on to his children. In the generation of his grandson Enosh, however, people began to reason that although Hakadosh Baruch Hu created the world, He handed control over it to the stars and constellations. Therefore, they preached, if a person needs something, he should turn to those stars and constellations, as “agents” of Hashem.
This belief spread far and wide, until eventually, almost everyone in the world began to worship the stars and constellations. Only a few individuals – Noach, Shem, Eiver – kept the original mesorah and continued believing in Hashem. Emunah was practically extinct, until Avraham Avinu discovered Hakadosh Baruch Hu in Creation and reasoned that since there is a Creator who supervises and controls everything, that obligates him to change his life – and the lives of others as well. Avraham Avinu then went and spread emunah to his family, and to the world.
In describing Avraham Avinu’s achievements, the Rambam refers to him as eisan zeh, the strong one (כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו…). What strength did Avraham display? Why not refer to him as the “wise one”?
Avraham Stood Alone
Avraham was called “Avraham Ha’Ivri” because he was on one side and the rest of the world was on the other side. His family was against him, his community was against him, the whole world was against him, yet he stood up for what he knew was right.
That’s where the middah of eisanus comes in. To discern Hakadosh Baruch Hu and adopt the correct outlook was one thing, but to implement that outlook and take a stance that was at odds with the rest of the world was another.
Tzaddikim throughout the generations have possessed this middah as well. Besides their achievements in Torah and their perception of Hakadosh Baruch Hu, they utilized the middah of eisanus to act on what they knew was right.
For instance, Moshe Rabbeinu wanted to go into Eretz Yisrael even though Hakadosh Baruch Hu told him he can’t go in, and because he felt it was the right thing for him to enter Eretz Yisrael, he davened to Hakadosh Baruch Hu 515 times, the gematria of ואתחנן. Were it not for Hakadosh Baruch Hu stopping him, he would never have stopped davening!
Why is that? Doesn’t a person give up eventually? No, not an eisan. When an eisan believes that something is right, he’ll never stop – he’ll keep doing the same thing over and over again whether or not he’s successful.
The Avos, and all the tzaddikim throughout history, displayed this middah of eisanus.
In this week’s parashah, we see eisanus demonstrated by Yaakov Avinu, when he reached his ultimate madreigah while fighting with the sar of Eisav, and turned into Yisrael. At that point, the passuk tells us: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – Yaakov was left all alone. What does that mean?
Usually, when a person struggles with a nisayon, he is helped and propelled forward by his environment. He has obligations to his family and community, he belongs to a society and a framework, and that helps him to withstand the nisayon. When Yaakov Avinu faced the sar of Eisav, however, he was alone; he had no help from anyone else. All that could help him succeed in this nisayon was his inner strength, his eisanus. That middah of eisanus enabled him to triumph, and only with that middah can a person succeed.
When There’s Nothing to Rely On
We are living in the era of ikvesa d’Meshicha, and Chazal (at the end of Sotah and also in Sanhedrin 97a) say that in this era, many things will deteriorate. To name a few: וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת. In short, all of the foundations that a Yid relied on in his Yiddishkeit are falling apart. The Mishnah there ends with the words: ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים, What do we have to rely on? Only on our Father in Heaven.
On the surface, these last words sound like a consolation: everything will fall apart, except our faith in Hashem. Rav Chaim Volozhiner says, however, that this, too, is a curse of ikvesa d’Meshicha. Before Moshiach comes, things will be so confusing that there will be zero to rely on: not societal norms, not our chinuch… We will only be able rely on Hakadosh Baruch Hu, and that’s part of the darkness of ikvesa d’Meshicha.
How are we supposed to manage in such a situation, where all the things that we used to be able to rely on for chizuk are not there? How are we supposed to cope with our nisyonos?
The answer is that we have to look at the Avos:מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי . We have to be eisanim; we have to muster the inner strength. That’s the מעשה אבות סימן לבנים. Yaakov Avinu had to reach inside of himself for this middah of eisanus when he was left by himself, and that’s how he triumphed over the sar of Eisav and achieved his sheleimus, becoming Yisrael. Similarly, in this dark time of ikvesa d’Meshicha, when there is no one and nothing to support us in our battle, the only way we can get through it is by following the example of the Avos and displaying the middah of eisanus.
We need to have our hashkafos straight, but when we find ourselves in a place without support, where we’re all alone, hashkafah is not enough. We need to have the middah of eisanus, too, and follow in the path of the eisanei ha’olam. Then, with Hashem’s help, we can triumph in the nisyonos of: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ .