דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ויקרא אל משה (א, א)
ויקרא אל משה וידבר ה’, מכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישׂראל ממצרים, ועל ידו נעשׂו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר ויקרא אל משה וידבר וגו’ (ויקר”ר א,טו).

פירש הרד”ל (שם): דעת היינו דרך ארץ ומידת הענוה. והנה חז”ל לא נקטו בלשונם, תלמיד חכם שאין בו “דרך ארץ” אלא שאין בו “דעת”, ומבואר ש’דעת’ ו’דרך ארץ’ דבר אחד הם. והיינו, שאם אינו מתנהג בדרך ארץ הרי זה חסרון בדעת, שכן אי אפשר שיהיה בו דעת ללא שיהיה בו דרך ארץ. הרי שמידת דרך ארץ היא אינה כאותן המידות שאדם הרוכש אותן לעצמו בר מעלה יתירה הוא, אלא היא מהמידות היסודיות השייכות לשורש עצמותו של האדם, שאם חסר אותה, בהכרח שאינו בר דעת.

מבואר בדברי המדרש שמידה זו כ”כ חמורה עד שאף משה רבינו, אבי החכמה ואבי הנביאים, לא נכנס לפני ולפנים ללא קבלת רשות, למרות שהוא בנה את המשכן. ואין זה אלא משום מידת דרך ארץ, כי לולי זה “נבלה טובה הימנו”.

ביאור הדבר, שנינו באבות (פ”ג, מי”ז) “אם אין דרך ארץ אין תורה”, וכן מצינו בתנא דבי אליהו (פ”א) שדרך ארץ קדמה לתורה. וביאר רבינו יונה (אבות), “שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות”.

והביאור הוא, המידות הטובות מהוות יסוד ובנין לכל דמות האדם, ולולי זה הוא פגום בדמות האדם שלו ואין ערך לכל לימודו.לכן התורה אינה יכולה לשכון באדם זה. והנה שורש מידת דרך ארץ היא בענוה של האדם והכנעתו כלפי הבריות, שהרי מי שאין לו דרך ארץ בהכרח שהוא בעל גאוה טיפש וחסר דעת, נמצא שמידה זו היא אחת מהמידות המהוות יסוד ובנין לכל דמות האדם ובלעדיה אין ערך למעשי האדם, ומטעם זה לא נכנס משה רבינו לפני ולפנים קודם שקרא לו הקב”ה.

מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

עזרה בבית והתחשבות באשה

 

סיפר אחד מתלמידיו של מרן הסבא מסלבודקה זצללה”ה, שזמן קצר לאחר חתונתו הפתיעו פעם מרן הסבא זצ”ל בשאלה, האם הוא עוזר לאשתו בבית בערבי שבתות?

התלמיד השיב מיד בחיוב, והוסיף לנמק שהרי חז״ל מזהירים לעשות לכבוד השבת ונהגו כך בעצמם, כפי שאומרת הגמ’ (שבת קיט,א) רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגי, רב פפא מדליק פתילתא, רב חסדא פריק סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי וכו’.

חייך הסבא ואמר: ״צדיק׳ל! וכי משום כבוד שבת לבד ורק מתוך דברי חז״ל, צריך אדם לעזור לאשתו?! והרי זו מצות עשה מפורשת מן התורה: ״עזוב תעזוב עמו״, ועל אחת כמה וכמה לאשתו שיש כלפיה חובות מיוחדים, וביחוד בערב שבת שהעבודה מרובה והאשה עייפה וממהרת להספיק עד הדלקת הנרות, האם יש לך מצוה שבין אדם לחבירו גדולה מזו?!

מרן הסבא מסלבודקה רצה להדגיש בהזדמנות זו גם את העובדה השיגרתית, ששמים לב בעיקר למצוות שבין אדם למקום, ומחמיצים את החובות שבין אדם לאדם.

מתוך ״תנועת המוסר”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויקרא

מקריבין אע”פ שאין בית

כתיב בקרא אדם כי יקריב מכם. ובגמ’ מקריבין אע”פ שאין בית. והנה הוכיחו בעבודה תמה ומהרש”א אלפנדרי ח”ב ל”א דגם מיד אחר זמן החורבן לא הקריבו, וראיה משבת י”ב ע”ב דאמר ר’ ישמעאל כשיבנה בהמ”ק אביא חטאת שמנה, ובפסחים ע”ב ע”ב וכי עבודה בזה”ז מנין. וכן בהגש”פ שהיו מסובין בב”ב ולא הקריבו ק”פ בירושלים.

והנה טעם האומרים דאין מקריבין בזה”ז כתבו משום שאין לנו חלזון או שאין יודעים מקום המזבח או שאין כהנים מיוחסים או שכולנו טמאים. (וטומאה הותרה בציבור רק בקרבן ציבור או קרבן פסח כמבואר בפסחים ע”ז ע”א). והנה כ”ז לא היה שייך אז בשעת החורבן (והיה להם אפר הפרה כמבואר במל”מ פ”ג מאבל). והא דלא הקריבו אחר החורבן ניחא לדעת הראב”ד משום דאין מקריבין בזה”ז דס”ל קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אבל לפי הרמב”ם קשה. ואין לומר משום שקלים דאכתי היו יכולים להקריב קרבן יחיד כיון דלא היו טמאים.

ולכא’ מה שלא הקריבו אחר החורבן עכצ”ל כמו שכתב בקה”י זבחים סי’ ל”א (ושבועות סי’ י’) בשם החינוך מצוה ת”מ דאפילו למ”ד מקריבין אע”פ שאין בית אינו אלא רשות ולא חיוב.

והטעם בזה לכא’ אפשר לומר דהנה ברמב”ם בספהמ”צ מ”ע כ’ כתב וז”ל היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל וכו’ עכ”ל, ומשמע דעיקר בית הבחירה הוא לעבודה, וכן משמע בספר המצות בשורש י”ב ובפ”א מבית הבחירה ה”א. ולכא’ תיקשי דהרי פסק הרמב”ם מקריבין אע”פ שאין בית וע”כ משמע מזה דעיקר ההקרבה עדיין אינו אלא בזמן שיש בית וכיון שחייבה תורה מצות עשיית בית הבחירה ע”כ אין חיוב בקרבנות אלא בבית.

מהות השם 'משה' - מסירות נפש

“עשרה שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אבי – גדור, אבי – סוכו, אבי – זנוח”, “אמר לו הקב”ה למשה, חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה ‘ותקרא שמו משה’ (שמות ב, י), ‘ויקרא אל משה’ (ויקרא א, א)” (ויק”ר א, ג).

מבואר בדברי המדרש, שאף שנקרא משה רבינו בעשר שמות, מכל מקום לא קרא לו הקב”ה אלא בשם משה. והנה, נתינת ‘שם’ אינה ענין של מה בכך, אלא חכמה נפלאה יש בה. וכן מצינו באדם הראשון שנתן שמות לכל הברואים, וכפי שאיתא במדרש (בר”ר יז, ד): “בשעה שבא הקב”ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להן: ‘נעשה אדם’ (בראשית א, כו): אמרו לו ‘אדם זה מה טיבו’, אמר להן ‘חכמתו מרובה משלכם’, הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם ‘זה מה שמו’ ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם אמר לו ‘זה מה שמו’, אמר, ‘זה שור’, ‘זה חמור’, ‘זה סוס’ וזה גמל’. ‘ואתה מה שמך’, אמר לו ‘אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה’. ‘ואני מה שמי’, אמר לו ‘לך נאה להקראות א-ד-נ-י שאתה אדון לכל בריותיך’. אמר רב אחא, ‘אני ה’ הוא שמי’ (ישעיה מב, ח), הוא שמי שקרא לי אדם הראשון”.

קריאת שם – ביטוי למהות הדבר

ומבואר שמתוך כך שידע אדם הראשון לתת שמות לכל הברואים, נאמר עליו “חכמתו מרובה משלכם”. והיינו משום שבמלאכה זו טמונה חכמה מרובה – להגדיר את מהות הדבר. השם ‘שור’ מבטא את מהות השור, השם ‘חמור’ מבטא את מהות החמור וכיוצא בזה בשמות כל הברואים בעולם. כפי שמצינו בגמרא (חולין סג, א) לעניין שמות העופות: “אמר רב יהודה, ‘שלך’, זה השולה דגים מן הים, ‘דוכיפת’, שהודו כפות וכו’, אמר רבי יוחנן, למה נקרא שמו ‘רחם’, כיון שבא רחם באו רחמים לעולם וכו’, אמר רב יהודה, החסידה זו דיה לבנה, למה נקרא שמה ‘חסידה’, שעושה חסידות עם חברותיה, האנפה זו דיה רגזנית, למה נקרא שמה ‘אנפה’, שמנאפת עם חברותיה”.

בדרך זו מבארים חז”ל (מגילה יג, א) את מהותו של כל אחד משמותיו של משה רבינו: “למה נקרא שמו ‘ירד’ שירד להם לישראל מן בימיו, ‘גדור’ שגדר פרצותיהן של ישראל, ‘חבר’ שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים, ‘סוכו’ שנעשה להם לישראל כסוכה, ‘יקותיאל’ שקוו ישראל לאל בימיו, ‘זנוח’ שהזניח עוונותיהן של ישראל, ‘אבי’ ‘אבי’ ‘אבי’ אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות”.

‘משה’ – שם של מסירות נפש

והנה, למרות שכל אחד משמות אלו מבטא עניין מיוחד בגדלותו של משה רבינו ומעשיו, אמר לו הקב”ה למשה: “חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה”. ויש להבין, הלא לכאורה שמותיו האחרים של משה רבינו מבטאים את גדלותו ביתר שאת. השם ‘משה’ אינו נובע מתכונותיו ומעשיו של משה רבינו, שהרי בתיה בת פרעה נתנה לו שם זה על שם שהצילתו מן המים, ככתוב (שמות ב, י): “ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו”. נמצא ששם זה מבטא את מעשיה של בתיה – שמשתהו אותו מן המים, ומדוע בחר הקב”ה דווקא בשם זה בקריאתו למשה רבינו.

ביאר בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘ויקרא אל משה’), שבתיה במעשיה מסרה את נפשה בתכלית על הצלת משה רבינו. בתיה ידעה שאביה ציווה להשליך ליאור את כל ילדי ישראל, והבחינה שהתינוק הנמצא בתוך התיבה הוא יהודי, ואם תציל אותו מן היאור תפר את ציווי אביה. בזה שעברה על ציווי מלך מצרים, שלחה את ידה לתוך היאור והצילה את משה במסירות נפש, נכנס כח זה של מסירות נפש בגופו ובנפשו של משה רבינו. השם ‘משה’ אינו מבטא את מעשה בתיה בלבד, אלא את מקור מידת ה’מסירות נפש’ שהייתה למשה רבינו, ואת מהותו של משה רבינו כרועה ישראל [כפי שיתבאר להלן]!

מעשה גדול משריש כוחות בנפש האדם לדורות

יסוד לדברים אלו, מצינו בדברי הירושלמי (קידושין פ”ד, ה”א): “שלוש מתנות נתן הקב”ה לישראל, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים”, וביארה הגמרא: “גומלי חסדים מנין, ‘ושמר ה’ אלוהיך לך את הברית ואת החסד’ (דברים יז, יב)”. ויש להבין, הלא בפשטות כוונת הכתוב לומר שהקב”ה יתנהג עם ישראל במידת החסד, והיכן מרומז בפסוק זה שמידת החסד נטועה בנפשם של בני ישראל.

מוכח, שעל ידי שהקב”ה נהג עם כלל ישראל במידת החסד, הושרשה מידה זו בעומק נפשם, עד שמידת ‘גמילות חסד’ נעשתה למידה יסודית ושורשית שהיא סימן היכר למהותו של יהודי. לפי זה מתבארת היטב לשון חז”ל, שמידה זו היא מתנה אשר “נתן הקב”ה לישראל”. כל יהודי קיבל מהקב”ה את כח עשיית החסד, ובזכות זה נעשינו גומלי חסדים בטבענו.

גם מידת ‘מסירות נפש’ מושרשת בנו מכוח מעשי אבותינו, כמובא ברוח חיים (אבות פ”ה מ”ג): “שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ היהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם, שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו”. כל כוחו של יצחק בעקידה, למסור את נפשו לשם קיום המצוה שציוה הקב”ה להעלותו לעולה, נבע מאותו מעשה של אברהם, שמסר את עצמו על קידוש ה’ באור כשדים והנחיל לו מידה זו של ‘מסירות ‘נפש’. מידה זו, שעברה מאברהם אבינו ליצחק אבינו, הוסיפה לעבור ליעקב אבינו ולצאצאיו לדורי דורות, עד שהושרשה כ’טבע’ בנפשותיהם של כל בני אברהם יצחק ויעקב.

כוח מסירות נפש היסוד להנהגת ישראל

על פי זה נבין את טעם הדבר שהקב”ה קרא למשה רבינו בשם ‘משה’, אף ששמותיו הנוספים מבטאים יותר את גדלותו. מפני שהמידה העיקרית הנדרשת ממנהיגם של ישראל היא מסירות נפש! אף ששאר שמותיו של משה מבטאים גדלות שלא הייתה כמותה ולא תהיה, כגון “אבי, אבי, אבי” – “אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות”, שזו מהותו של משה רבינו – מקבל ומוסר התורה מסיני לכלל ישראל, אב לכל החכמים ואב לכל הנביאים, מכל מקום תכונתו היסודית כמנהיג כלל ישראל הייתה מידת מסירות נפש לסייע ולעזור לכל יחיד ויחיד, גדול כקטן. השם ‘משה’ מעיד על נכונות למסור נפש אפילו עבור תינוק קטן, כפי שבתיה מסרה את נפשה להצלת תינוק יהודי הנחשב כמת לאחר שנזרק ליאור, ובפקודת אביה נגזר דינו למיתה.

מידה זו בוערת בליבו של משה רבינו כבר בהיותו צעיר לימים, שנים רבות לפני שנבחר להיות מנהיגם של ישראל, כמו שנאמר (שמות ב, יא): “ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם”, וביארו חז”ל (שמו”ר א, כז): “מהו ‘וירא’ שהיה רואה ‘בסבלותם’ ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן”.

המידה הנדרשת ממנהיג בישראל – מסירות נפש לכל יחיד

בכל הדורות נבחנו מנהיגי ישראל במידת מסירות נפשם להגיש סיוע וליתן כתף לכל אחד ואחד, ובאופן התייחסותם ליחידים נזקקים. ולא רק לבני אדם, אלא אפילו לבעלי חיים, וכפי שמצינו בדברי המדרש (שם ב, ב): “‘ה’ צדיק יבחן’ (תהלים יא, ה), בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר (תהלים עח, ע): ‘ויקחהו ממכלאות צאן’, וכו’, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב”ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, היינו הא דכתיב (שם, עא): ‘מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו’. ואף משה לא בחנו הקב”ה אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו ע”ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב”ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל”.

משה רבינו ודוד המלך נבחרו להיות רועים לכלל ישראל משום שהייתה בהם מידה זו להרגיש את צרכיו של כל יחיד ויחיד, ולהקדיש את כוחם עבור משא העם בכללותו וגם למשא הפרטי של כל אחד באשר הוא. בכדי להיבחר כמנהיג לכלל ישראל, אין די באיש שיש לו השפעה כללית על הדור, הראוי להנהגה הוא היודע להתאים את דרך ההנהגה עבור כל אחד ואחד כפי כוחו ועל פי רוחו.

מטעם זה נבחר יהושע בן נון כמנהיגם של כלל ישראל לאחר פטירת משה רבינו, ככתוב (במדבר כז, יח): “ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו”, ופירש רש”י: ‘אשר רוח בו’ – שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד”. כיון שידע יהושע בן נון את צורכי כל אחד מישראל, והשכיל ברוחו הכבירה לדעת כיצד לפנות אל כל אחד, נמצא ראוי להנהיג את כלל ישראל.

על פי זה מבואר היטב, מדוע נקרא משה רבינו בשם ‘משה’ ולא בשאר שמותיו, מפני שמהותו של משה רבינו הייתה נתינת עזרה והגשת הצלה לכל בריה ואף זו הקטנה הבודדה, ומאחר שמידה זו לא תיתכן אלא באדם שיש לו ‘מסירות נפש’ נקרא הוא בשם ‘משה’, מפני שהוא לבדו מבטא את מידה זו שעל ידה זכה להיות רועם של ישראל.

יעזור הקב”ה ויתן, שנזכה להשריש בקרבנו את אותם המידות שזכינו שהוטבעו בנו, כמידת החסד שנהג בנו הקב”ה, וכמידת מסירות הנפש שנהג אברהם אבינו באור כשדים, ונזכה למסור את נפשנו על כל אחד ואחד מישראל ואף אם הוא מהפחותים שבבריות.

[1] א.ה. עיין עוד בתולדות יצחק (בראשית ב, יט) שהוסיף וביאר בזה, וזה לשונו: “אמרו במדרש, העביר הקב”ה לפניו כל הבהמות והחיות, ואמר לזה נאה לקרות וכו’. פירוש, שהכיר בחכמתו שהחמור חומרי מאד ולזה קראו ‘חמור’, והסוס ששמח לקראת המלחמה וקראו כן מלשון ‘שוש תשיש’, והנשר, שכנפיו נושרים”. וכן מצינו את מהות השם ‘כלב’ בדברי המהרש”א (סנהדרין צז, א, ח”א): “נראה לפרש כי נקרא ‘כלב’ כי כולו לב ונאמן לאדוניו”.