דברי רבותינו
Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel ,zt”l
ויאמר שמואל, כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך, וישסף שמואל את אגג (הפטרת זכור)
איתא בילקוט: א”ר לוי בשם ר’ יוחנן מה היו עושים בי”ד של עמלק לישראל, היו מחתכין מילותיהן וכו’, בא שמואל ופרע להם שנא’ וישסף שמואל את אגג וכו’. ר’ אבא בר כהנא אמר היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות, הה”ד יאכל בדי עורו ברור לו מיתה רעה, ע”כ. מבואר שהרג שמואל את אגג מדין עמלק.
אך צ”ב: דבפס’ מזכיר “כאשר שכלה מנשים חרבך” וכו’, משמע שהרגו מדין רוצח?
ברמב”ם (מלכים ה,ה): מ”ע לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומ”ע לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנא’ זכור את אשר עשה לך עמלק וכו’. עכ”ל. מבואר דעיקר מצוות זכירת מעשה עמלק היא כדי לעורר איבתו ושנאתו.
וכן ברמב”ם (סה”מ ע’ קפט): שציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק וכו’ ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו וכו’. “הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחילת מעשהו הרע ואח”כ ציוה להורגו וכו’. עכ”ל.
וצ”ב: דהרמב”ם עוסק במצוות זכירת מעשה עמלק והביא ראיה משמואל שעסק במצות מחיית עמלק?
מבואר דעת הרמב”ם דזכירה ומחיה אינן מצוות נפרדות, אלא הזכירה עניינה להגביר את השנאה לעמלק ולהביא לקיום המחייה. וכן מבואר שבמלחמה עצמה מקיים מצוות זכירה.
מבואר שכשבא שמואל להרוג את אגג, עסק במצוות זכירה ולפיכך הזכיר מעשיו הרעים, ועי”ז הזכירה מעורר איבתו ועי”ז יגיע למחייתו.
והתחדש בפס’ שגם בזכירת רציחותיו של עמלק בזה”ז, כמו שהזכיר שמואל, מקיים מצוות זכירה ע”י שמגביר שנאתו. וכן נראה מהרמב”ן (סוף כי-תצא) שאומר דבקריאת המגילה וזכירת מעשי המן הוא עניין של שכירת מעשה עמלק. (ובתרגום שני איתא שקראה אסתר פ’ זכור בבואה לפני המלך, והיינו לקיים זכירה לםני מחיה.)
מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
לפני פורים היה מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה מעורר בשיחתו כי בפורים לא משתנה התורה אפילו כחוט השערה… גם על פורים נאמר ‘כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא’.
פעם באמצע שמחת פורים בבית המשגיח זצ״ל, כאשר המשגיח דיבר על הלימוד שלנו מניסי הפורים, אחד מן הבחורים שהיה בעל כשרון גדול, אמר משפט קצר שהיה בו פגיעה בכבוד המשגיח.
הבחורים שהיו במקום השתתקו במבוכה, אך המשגיח לא הגיב כלל. לאחר שיצאו הבחורים אמר המשגיח לאחד ממקורביו “לא איכפת לי כלל מאמירתו של הבחור”.
לא עברו ימים רבים, והבחור הנ״ל נהיה חולה ל״ע וסבל הרבה יסורים עד שהלך לעולמו. בישיבה דברו שזה מחמת קפידת המשגיח, אך כשהמשגיח שמע על כך אמר שזה לא נכון, אלא כשהצדיק אינו תובע את עלבונו, ולא אכפת לו כלל מפגיעת האדם הזה, הקב״ה הוא זה שתובע את עלבונו, ויתכן שלכן הבחור נפטר…
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
ויקרא פ’ זכור
קריאה בס”ת ודין זכור ולא תשכח
מגילה י”ח ע”א על קריאת המגילה קראה על פה לא יצא וכו’ מנלן אמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר, “מה להלן בספר אף כאן בספר”, וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, לא סלקא דעתך דתניא, זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור, בפה.
ופשטא דגמ’ כתב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר, דזכירת עמלק בעי ספר.
והנה בראש יוסף מגילה י”ח הקשה “לא הבינותי זה דמשמע לכא’ דמ”ע על כל איש ישראל לזכור מעשה עמלק בכל יום ושיהא מתוך הספר, ואנן לא נוהגין כן, ע’ מג”א אור”ח סי’ ס’ אות ב’ דכשיאמר לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק, ולא מתוך הכתב בספר, גם מחשבה ועיון בעלמא, וכאן מבואר דוקא שיאמר בפירוש בפה”.
ולכא’ י”ל בקו’ הראש יוסף כמ”ש בבני יששכר חודש אדר ג’ ח’ (אחר דרוש ו’) דבמגילה שם מבואר שיש עשה ול”ת, וכתב דלא תשכח שהוא בלב הוא חיוב בכל יום, וע”ז נתכוין המג”א הנ”ל, אבל העשה דזכור הוא בפה והוא רק פעם בשנה. (וכ”כ בספהמ”צ שיש מ”ע ומל”ת, ע”ש מ”ע קפ”ט ול”ת נ”ט, אך לשיטתו לא משמע כבני יששכר). וע’ חיד”א בעבודת הקדש בכף אחת סי’ כ”ה שכתב באמת דכוונת המג”א בשם האריז”ל דמקיים בזה זכירה בלב, והיינו הלא תעשה.
מיהו לפי חילוק הבני יששכר קשה מה שכתב הח”ס אהע”ז קי”ט ותורת חסד ועוד דשיעור שכחה הוא שנה ולכן המצוה הוא בכל שנה, (כדמשמע ברא”ש ותוס’), ולפי הבני יששכר הרי דין שנה אינו בשכחה אלא במצות זכירה.
והנה לדעת ראש יוסף ועוד דבעי ספר, נחלקו אי דין ספר הוא ספר בעלמא או דבעי ס”ת. והנה דעת הלקט יושר ופמ”ג במ”ז ריש סי’ קמ”ג ושם סוס”י קמ”ג ומהר”ם שיק של”ו דבעי ס”ת, אבל לפי בנין שלמה ז’ ומו”ז א”צ ס”ת אלא ספר. (ולדבריהם אין לחוש כלל אם הוא ס”ת שאינו מהודר, וכן העיר במו”ז). וע’ ס’ האשכול דיני פורים סי’ י’ דבעי ספר, וכתב בנחל אשכול דא”כ צריך ס”ת, וכ”כ לבושי מרדכי או”ח כ’ ד”ה ומה, ומשיב דבר ח”א מ”ז ד”ה סי’ קכ”ח, ושערי אפרים ח’ פ”ה. וכן משמע ברע”א סי’ ס”ט ד”ה עוד יש. אכן ע’ בסוף מהר”ם שיק יו”ד אחר המפתחות ד”ה ואפילו שכתב דא”צ ס”ת כשר, וע’ שאילת יעקב מחתנו ח”ב ל”ד ה’ שהעיר על הסתירה במהר”ם שיק.
ועוד יש לפרש דעת המג”א דלא בעי ספר כלל, ומפרש בגמ’ כפי’ פנ”י דכתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר אף כאן בספר, ופי’ מה שאמרו “מה להלן בספר” קאי על עצם כתיבת המעשה בתורה בפ’ בשלח.
והנה ברמב”ן פ’ כי תצא כתב דאם פ’ זכור מה”ת א”כ הוא סמך למקרא מגילה מה”ת (אף דבגמ’ לא הביאו מקור מכאן). וע”ע מרחשת כ”ב בדעת הבה”ג לענין נשים חייבות בשמיעה ופי’ דהיינו משום זכירת עמלק. והנה לפי הבה”ג דיוצא זכירת עמלק בקריאת המגילה, לכא’ מוכח מזה דס”ל דדין ספר א”צ דוקא ס”ת כשרה. וע’ בספהמ”צ שורש א’ שהק’ הרמב”ם על בה”ג שמנה מצוה של קריאת המגילה בתוך תרי”ג מצוות. וכתבו האחרונים דכוונת הבה”ג דבמגילה מקיים בזה קיום מצות זכירת עמלק, ומיושב בזה גם מה שהקשו על הבה”ג שהשמיט מצות זכירת עמלק. ולכא’ א”ש הבה”ג לשיטתו.
אין התורה נקנית אלא בחבורה – משלוח מנות
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l
א. ומשלוח מנות איש לרעהו, והוא כדי להרבות רעות, וכמש”כ הב”ח סי’ תרצ”ו לבאר מש”כ רש”י דמחלפי סעודתייהו היינו שבשנה אכל זה עם זה, ולשנה הבאה סועד עם חבירו, והק’ עליו דאיך יצא האורח ידי משלוח מנות, ותי’ הב”ח דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו ורעיו, ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה ורעות, וא”כ אם יסעד עם חבירו ורעו, הרי הם בשמחה וטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות, ואפילו בעשירים הדין כן.
וצ”ב דאף דזה טעם תקנת משלוח מנות, ותכלית המצוה, אבל הרי תיקנו חכמים מעשה מצוה של משלוח מנות, ומהי”ת אפשר לקיים המצוה שלא באופן שתיקנו חז”ל, והרי בנר חנוכה דעניינה פרסומא ניסא,[1] ודאי לא יועיל כלום אם יפרסם הנס באופן אחר, ומ”ש משלוח מנות. ונראה מבואר מדברי הב”ח דענין השכנת אחוה ורעות אינו רק טעם לתקנת מצות משלוח מנות, אלא זה גופו גדר המצוה, וע”כ גם כשעוסקים בהשכנת אחוה ורעות באופן אחר ג”כ קיימו המצוה.
ולכאורה ענין ריבוי ריעות זה הוא הכשר לשמחת פורים, כי כידוע קשה לאדם לשמוח לבדו, וע”י ריבוי הריעות תגדל השמחה. אכן ביו”ט אשר יש בה מצוה שמחה מה”ת, לא תיקנו משלוח מנות, ורק בפורים תיקנו, ע”כ נראה בזאת ענין נוסף.
ב. בגודל ענין אחוה ורעות מצינו מה שנאמר כשהגיעו בנ”י להר סיני, ויחן ישראל נגד ההר, ופירש”י שם כאיש אחד בלב אחד, ואיתא בד”א זוטא פרק השלום, “גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו, נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת, בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, ויחן שם ישראל, אמר הקב”ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת הרי השעה שאתן להם את תורתי”. ועי’ אוה”ח (שמות י”ט ג’) וענין ג’ [של ההכנה לקבלת התורה] הוא בחינת יעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו “בד בבד”, שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים,[2] אלא יתועדו יחד ויחדדו זל”ז ויסבירו פנים זל”ז, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל, לשון יחיד, שנעשו כולן כאיש אחד, והם עתה ראויים לקבלת התורה עכ”ד, ומבואר מדבריו שענין “בד בבד” אינו מצד צורת הלימוד, אלא הוא ענין בפנ”ע, שאין התורה נקנית אלא בחבורה. [3]
ואאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר י”ט ל”ג) ביאר דברי האוה”ח ע”פ מש”א חז”ל (ויק”ר ריש ויקרא) א”ר תנחומא ב”ר חנילאי, בנוהג שבעולם, משא שקשה לאחד נוח לנים, קשה לשנים נוח לארבעה, [ואילו קבלת התורה] משא שקשה לס’ רבוא, נוח לאחד (והוא משה רבנו), ולכאורה יפלא שמשא נוח יותר לשנים משום שהכובד מתחלק בין שניהם, וכ”א אינו נושא אלא חציו, אבל קבלת התורה מה הבדל יש כמה הם המקבלים, והרי כ”א צריך לקבל את התורה בעצמו.
והביאור בזה עפמש”כ בדרשות הר”ן (דרוש א’) שעונש של משה רבינו באמרו שמעו נא המורים, אע”פ שכ”א ואחד מצד עצמו היה ראוי לזה, אך נענש משום שכינה כך את כל הציבור, וע”ש שכ’ שהכלל יקנה שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו יעו”ש, וכיון שכן הרי באמת ס’ רבוא אינם ס’ רבוא יחידים, אלא הם ציבור אחד גדול, שכחו גדול יותר מצירוף של ס’ רבוא פרטים, ולכן נוח לו יותר לקבל את התורה.
אך כדי שיהיו ציבור אחד, ולא קיבוץ של יחידים, יש ע”ז תנאי, והוא שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שעי”כ נעשים כולם ציבור אחד, וכ”ה בתנחומא (נצבים סוף אות א’) והיה לך ה’ לאור עולם, אימתי בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר חיים כולכם היום, בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים וכו’ וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת שנאמר וכו’, כשהן אגודין מקבלים פני שכינה עכ”ל. הרי מפורש שההכנה לקבלת פני שכינה הוא שע”י שכולם אגודה אחת, וזהו מש”א בדא”ז כיון שאהבו השלום וכו’ ונעשו חנייה אחת אמר הקב”ה הגיעה השעה שאתן להם תורתי, עכ”ד אאמו”ר זצ”ל.
ג. והנה בדרך ה’ ח”ד פ”ז אות ו’ ביאר ענין העבודה שנתחייבנו בהם בזמנים ידועים, והם שבת ומועדים, הוא “שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו מעין האור הראשון, ותחודש תועלת התיקון ההוא במי שקיבלו וכו, וע”כ נתחייבנו באותם העניינים כולם”. ושם פ”ח אות ג’ כתב “ענין חנוכה ופורים הוא להאיר את האור המאיר במימים ההם, כפי התיקונים שנתקנו בהם, חנוכה בהתגברות בכהנים על הרשעים בני יון, שהיו מתכונים להסיר ישראל מעובדת ה’, ונתחזקו הכהנים ועל ידם שבו לתורה ועבודה וכו’, ופורים לענין הצלתם של ישראל בגלות בבל וחזרת קבלת התורה שחזרו וקיבלו עליהם לעולם, כמו שאמור חז”ל הדר קיבלוה בימי אחשורוש”.
והנה בפורים היתה היתה קבלת התורה בדרגה גבוהה יותר מבזמן מ”ת, וכמש”א בשבת (פ”ח א’) מלמד שכפה עליהם הר כגגית וכו’, אמר ראב”י מכאן מודעה רבה לאורייתא, אמר רבא אעפ”כ הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו’, וביאר אאמו”ר (שיחות מוסר כ”ה ל”א) שבימי אחשורוש הגיעה לדרגה גדולה יותר של אחדות מהאחדות שבשעת מתן תורה, שע”י הסכנה הגדולה שאיימה עליהם, נשכחו כל ההקפדות והתערומות שיש לאדם על חבירו, והיתה שעת אחדות גמורה וע”כ זכו לקבלת התורה בשלימות, עכ”ד אאמו”ר זצ”ל.
ועי’ הגר”א אסתר ט’ ט”ז שפי’ ועמוד על נפשם, פי’ באחדות גמורה, ושם כ”ג פי’ וקבל היהודים וגו’ שכולם קיבלו כאחד. והן הדברים, שע”י ועמוד על נפשם כולם כאחד, קיבלו כולם כאחד, והיינו כאיש אחד ובלב אחד.
ד. ויוצא מדברי דרך ה’ שעיקר גדול בעבודת הפורים הוא המשכת אור קבלת התורה. וזהו טעם מצות משלוח מנות, שהוא להרבות ריעות בין בני ישראל, וע”ז נזכה להמשכת אור קבלת התורה.
[1] וכמש”כ הרמב”ם פ”ג חנוכה ה”ג “ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס”, ובפ”ד הי”ב “מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק”.
[2] בברכות (ס”ג ע”ב) הסכת ושמע ישראל, הסכת, עשו כתות כתות ועיסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדר”י בר”ח דאמר ר”י בר”ח חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של ת”ח שיושבים בד בבד (היינו לבדם) ועוסקים בתורה.
ובמאירי שם וז”ל לעולם יעשה אדם לעצמו חבר ללמוד תורה עמו, שאין הפלפול מצוי ליחידי אלא כשחבירו מעוררו, והוא שאמרו אין התורה מתוקנת [נקנית?] אלא בחבורה.
[3] והנה במאמר הנ”ל ביאר אאמו”ר דהדברים אמורים לא רק לענין כלל ישראל, אלא לגבי יחידים כל שמתאגדים יחד מתגדל כחם, וכמש”א הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו (ויקרא כ”ו ח), ובתו”כ שם וכי כך הוא החשבון ולא היה לו לומר אלא מאה מכאן שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובין העושים את התורה הרי שכל שמספרה של האגודה גדול יותר מתגדל כחה פי כמה וכמה. ולפ”ז מש”א שאין התורה נקנית אלא בחבורה ה”ז מענין זה, וכמש”א חז”ל אינו דומה מרובים העושים את התורה וכו’.
Parsha Preview
Mechiyas Amalek Today
Parashas Vayikra / Zachor
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
Parashas Zachor is a hakdamah to Purim, as the Gemara says that we read it right before Purim because on Purim we fulfill the mitzvah of mechiyas Amalek. I would like to discuss an insight into mechiyas Amalek that yields an important lesson regarding Purim, with a connection to Parashas Vayikra.
The Gemara (Megillah 10b) says that when the Tannaim started to expound the Megillah, they gave introductions that help us understand the concepts of the Megillah. One of these pesichos is from R’ Shmuel bar Nachmani, who notes that the passuk (Yeshayah 55:13): תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ תחת וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה’ לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת contains several allusions to Purim.
The words תַּחַת הַנַּעֲצוּץ, he says, refer to Haman, who turned himself into an avodah zarah. A naatzutz is a thorny tree, representing the rasha, who “pricks” those around him. In his place, יַעֲלֶה בְרוֹשׁ — Mordechai arose, who is called “rosh habesamim.” Tzaddikim are like besamim, as it is pleasant to be around them. In place of the thorny sirpad, the passuk continues, comes the sweet-smelling hadas. This refers to Esther’s taking the place of Queen Vashti.
What was unique about the nes of Purim was that Haman Harasha, who was a powerful, influential person, was displaced by the tzaddik Mordechai, and the wicked Vashi was replaced by the tzaddekes Esther.
The words וְהָיָה לַה’ לְשֵׁם refers to the reading of the Megillah. When we see the tzaddikim taking over the places of the superpower resha’im, that reveals the Name of Hashem. Indeed, the Midrash in Parashas Shemos says that the Name of Hashem means the revelation of His hanhagah of the world. The events of Purim involved a powerful revelation of hanhagas Hashem in the world.
How so?
Who’s In Charge?
The Yaaros Devash and the Sfas Emes offer a beautiful explanation, based on the passuk at the end of Parashas Beshalach that says: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס קָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
Rashi, citing Chazal, explains that the abbreviated forms of kisei (כֵּס) and of Hashem’s Name (קָהּ) indicate that: אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו.
The Netziv explains that although today there is no nation called Amalek, there still are people who represent Amalek, as they ascribe to its ideology. These people are spread throughout the world, and are often in control of nations. Today, therefore, the perpetual war against Amalek focuses on those who oppose the revelation of Hashem’s Throne — His malchus — and His Name.
When Mordechai took the place of Haman, that was a fulfillment of mechiyas Amalek and therefore a revelation of Hashem: וְהָיָה לַה’ לְשֵׁם, because His Name is not complete when Amalek exists.
Haman is described as a naatzutz because he made himself into an avodah zarah. What does that mean?
The gematria of “Amalek” is 240, which is also the gematria of רם, which means “high.” Amalek ascribes to the belief that כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה — he feels he’s in control, and he’s running the show. To this very day, there are Amalekim who are willing to kill thousands of people for their own kavod, to show they’re in charge. That is a rejection of Hashem’s Name and His malchus. As long as there are superpowers running the world, the revelation of Hashem’s Name is blocked, as people do not recognize that Hashem is running the world and that everything comes from Him. In this sense, Haman made himself into an avodah zarah, and this is also the avodah zarah of our time: kochi v’otzem yadi.
The Vilna Gaon notes that the concept of Amalek relates not only to the non-Jews, but even to the Yidden, as we, too, have an erev rav that are classified as Amalek.These people also have the attitude of kochi v’otzem yadi, lo aleinu.
The Miracles Hidden in Nature
On Purim, we experienced a revelation of וְהָיָה לַה’ לְשֵׁם. Why is this connected specifically with the reading of the Megillah?
The Gaon explains that the difference between the nes of Purim and other nissim is that whereas those other nissim were open miracles that happened at particular occasions, they did not show that Hashem is in charge of every circumstance, all the time, as the nes of Purim did. Purim was a hidden nes, and one could have said that all the events in the Purim story were natural occurrences: Achashverosh made a party, got angry at his wife, killed her, made a beauty contest, chose and married Esther, got upset at Haman, and hanged him on the gallows he had prepared for Mordechai, who had just happened to be present when Bigsan and Seresh plotted to overthrow the king. All random events. But the reading of the Megillah conveys to us that this entire series of occurrences, strung together, had to have been Hashem’s doing.
This revealed that all of teva is really Hakadosh Baruch Hu, and that is the uniqueness of the nes of Purim.
Amalek are the ones who deny Hashem’s hashgachah — because if they acknowledge that Hashem runs the world, it means they’re not in charge. In their arrogance, therefore, they claim that everything happens randomly. This is alluded to in Mordechai’s use of the word karahu — וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ, which the Midrash links to the word korcha about Amalek, in the passuk: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ. A similar term is used regarding Eisav, as well. This is the essence of Amalek and Eisav: everything is random, by coincidence.
The place where we reveal that this is wrong is Megillas Esther. Their kefirah is denial that Hashem is running the world, and Megillas Esther disproves that. That is why it’s called Megillas Esther. According to one opinion, Esther’s name was really Hadassah, but R’ Tzadok explains that the name “Esther” indicates that even the hester is truly all hashgachas Hashem.
The way to obliterate Amalek is to believe in Hashem. We see this clearly in Parashas Beshalach, when the Yidden had no water and wondered, הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן — after which Amalek arrived. Rashi, citing Chazal, explains the juxtaposition: When the Yidden question whether Hashem is with them, then middah k’neged middah, they are attacked by Amalek, who deny Hashem’s hashgachah and claim that everything is mikreh.
During the ensuing war, Moshe Rabbeinu raised his hands in order to win the battle. Why didn’t he do this by during any other war? Because the way to overpower Amalek, specifically, is to lift our hands and daven to Hashem, recognizing that everything comes from Him. That was the teshuvah necessary to defeat Amalek.
Mordechai Hatzaddik followed in this path of Moshe Rabbeinu. When confronted by a tzarah, he led Klal Yisrael to daven and do teshuvah, and that accomplished mechiyas Amalek.
Destroying Kochi V’Otzem Yadi
Today, we are experiencing the galus of Rome, which is Eisav, whose primary representative is Amalek. What is the tikkun that will set us free, bringing geulah to Klal Yisrael on both the individual and collective levels? When we lift our hands, davening to Hashem with all our might, recognizing His hashgachah and thanking Him for all He does for us.
Rashi adds that when Klal Yisrael questioned הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, Hashem responded, “I gave you the ananei hakavod and the mann — how can you ask whether I’m in your midst?”
We, too, can ask ourselves, “Hashem gives us so much — why don’t we see Him? Why don’t we thank Him?”
That’s the avodah of mechiyas Amalek: to destroy the kochi v’otzem yadi and realize that everything comes from Hashem. We are then zocheh to be saved from Amalek.
After Haman was killed, the Megillah says: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר. Why? When Amalek is gone, we feel kirvas Hashem: Hashem is with us, Hashem helped us. Ah, simchah v’sasson v’yekar — that’s on a natural level. When I’m alone, I’m scared, I don’t know what’s going to be. But when I know Hashem is running the show, I’m at peace, I’m happy, and I’m optimistic.
On a deeper level, the presence of the Shechinah brings simchah: וִיהִי נֹעַם ה’ עָלֵינוּ. When people deny hashgachas hashem, they lose that connection to Hakadosh Baruch Hu, so they don’t feel that simchah, but as soon as there’s mechiyas Amalek we’re zocheh to simchah. That’s the simchah of Purim: משנכנס אדר מרבים בשמחה. The recognition of the nes of Purim, and what it means for us — that even within the galus Hashem is with us and He loves us — brings simchah.
We can’t go out and fight in order to fulfill the mitzvah of mechiyas Amalek, but we can do the one thing that strips Amalek of its power: daven to Hashem, lift our hands to Hashem, believe in Hashem. Then, we strengthen our emunah and bitachon, and we’re zocheh to geulos and yeshuos.
This is the lesson of Purim: וְהָיָה לַה’ לְשֵׁם.
The Hod Comes from Anavah
How is this connected to our parashah? Moshe Rabbeinu didn’t want to write the word vayikra with a big alef, which would have conveyed that Hashem spoke to him because he deserved it, as we know that Hashem uses the word vayikra, a term of endearment, when speaking to tzaddikim. He therefore wrote it with a small alef.
From the anavah of Moshe Rabbeinu, we learn that Hashem’s revelation to a person, and His hashraas haShechinah on a person, depend on his anavah. What is the source of anavah? When a person realizes that all of his achievements are due to Hashem’s help. Moshe Rabbeinu was a great person, who performed nissim. But he was an anav: He realized everything was from Hashem.
The more you realize that everything is from Hashem, the more you’re zocheh to revelations from Hashem. That’s the lesson of “vayikra.” How do you feel Hashem in your life? If you’re an anav and you believe in Hashem, you’ll see Him — He’ll talk to you all the time.
Moshe Rabbeinu had karnei hod, and one opinion in the Midrash is that these came from the little bit of ink that was left over from the Sefer Torah. Why was this bit of ink left? The Ohr Hachaim explains that Moshe was supposed to write vayikra with a big alef, and because he wrote it with a small alef, some ink remained. This teaches us that anavah is the beauty of a person. A true anav emanates hod — the Shechinah is with him, and everyone sees how special he is.
Hashem should help us to strengthen our anavah, which is the opposite of the gaavah of Amalek, and wipe out Amalek’s avodah zarah of kochi v’otzem yadi — and we should all be zocheh together to לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר — kein tiyheh lanu!