דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויקרא אל משה (ויקרא א, א)
עשר שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח וכו’, ירד – שהוריד את השכינה מלמעלה למטה, אביגדור – הרבה גודרין עמדו לישראל וזה היה אביהן של כולן, חבר – שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים, אבי סוכו – אביהן של נביאים שסוכים ברוח הקודש וכו’. אמר לו הקב”ה למשה חייך מכל שמות שנקרא לך, איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה “ותקרא שמו משה” (שמות ב, י), ויקרא אל משה”. (ויקרא רבה א,ג)

הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: איזו מעלה יש בשם “משה” יותר משאר שמותיו המבטאים לכאורה ביתר שאת את גדלותו של משה, וכגון “חבר – שחיבר את הבנים לאביהם שבשמים”, או “אבי סוכו – אביהם של נביאים”. וביותר תמוה הדבר, שהרי בעוד השמות האחרים מתייחסים אל משה ומעידים על גדלותו, הרי השם משה איננו מתייחס למשה כלל אלא למעשה ההצלה של בתיה בת פרעה, וכנאמר “ותקרא את שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו”.

וביאר, כי אכן נקרא משה בשמו, על שם משייתו מן המים ע”י בתיה בת פרעה, ואולם מעשה זה של בתיה בת פרעה לא היה מעשה של מה בכך, אלא היה כרוך במסירות נפש והקרבה, שהרי עברה על מצות אביה המלך והפרה את גזירתו כדי להציל את משה.

כח זה של מסירות נפש שהיה כרוך בהצלתו של משה, נבלע בדמו, ברמ”ח איבריו ובשס”ה גידיו של משה רבינו, כי כל מה שהנותן מעניק למקבל הריהו חדור בו מכוחותיו ללא שיור, נמצא איפוא, שכח מסירות נפש שהיתה בו במשה, מקורו ויסודו במסירות נפשה של בתיה בת פרעה.

ולפיכך, מכל השמות שהיו לו למשה לא קראו הקב”ה אלא בשם “משה” שקראתו בתיה בת פרעה, כי שם זה מבטא ומסמל את עצם תכונתו של משה רבינו, ועל ידי כח ותכונה זו של מסירות נפש זכה והשיג את כל שאר הדרגות והמעלות.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

עמל התורה בביה”ז
כל חייו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה היו מקשה אחת של תורה, ללא הבדל בין תקופת “הזמן” לימי “בין הזמנים”, שבת, חג וחוה”מ.

בכל סוף “זמן” בישיבה, מיד לאחר השיעור האחרון על המסכת החל בלימוד המסכת של “זמן” הבא והיה ממשיך בכך ברציפות בכל ימי “בין הזמנים”.

שנה אחת, בתחילת חודש ניסן, הגיע אחד החברותות ורבינו למד איתו את הדף הראשון במסכת גיטין. בתוך דבריו הוא עורר קושיה ולא מצא לה מזור. כדי לתרץ את הסוגיא החליט לעמול ולהבין היטב את הסוגיא. הוא נטל את עטו והחל לסכם את מחלוקות רש”י ותוס’ בעמוד הראשון של המסכת, אולי מתוכן ימצא מזור לקושייתו, אך לא הצליח.

במשך כל ימי ״בין הזמנים״ כולל ימי חול המועד, יום יום הקדיש פרק זמן לעסוק בקושיה זו ולא הצליח. שוב ושוב היה מסדר בכתב את שיטות הראשונים ומנסה מתוכם לעמוד על ביאור הענין, אך ללא הצלחה. אפילו יום לפני תחילת הזמן אמר לחברותא שהדברים עדיין לא מסודרים אצלו כדבעי. למחרת אמר שיעור נפלא ובו מהלך בנוי לתלפיות בביאור הענין. כששאלו החברותא לאחר מכן מתי התבהרה אצלו הסוגיה עליה עמל חודש שלם, השיב מרן זצ”ל שרק ביום האחרון הצליח להבין היטב וזה היה השיעור.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויקרא

מליחה והבערה בשבת

כתיב על כל קרבנך תקריב מלח, ודרשו מנחות כ”א תקריב ואפילו בשבת, והקשה המל”מ פי”א משבת ה”ה אמאי בעי קרא לרבות מליחה גם בשבת והלא אין עיבוד באוכלין, ותי’ השפ”א דאין נ”מ למליחה אלא להקטרה כיון שמקטיר המלח. (וכ”כ רע”א על המל”מ בשם שו”ת מהר”ם רוטנבורג, וכ”כ שו”ת בית מאיר סי’ כ’ ובגרי”ז). אך כתב השפ”א דלמ”ד מרבה בשיעורים מותר מה”ת א”כ אין לתרץ כן.

וי”ל לפי הרשב”א דהוא משום הי מינייהו מפקת ולא משום כיון דאישתרי, א”כ לא שייך מרבה בשיעורים בבשר ומלח.

אכן יש להעיר לפי אמרי משה ל’ י”ג דרבוי בשיעורים אסור רק במקום שיש שיעור משא”כ במבעיר אין יותר איסור במבעיר גדול מקטן ולכן אין נ”מ בין נר גדול לקטן, וע’ שש”כ ל”ב צ’, וא”כ לכו”ע מותר להקטיר עם מלח.

(אכן י”ל כמ”ש מנחת אברהם ח”ב עמ’ קכ”ח דבמקטיר המלח הרי אמרו בזבחים ק”ח ע”א אם פירש המלח מצוה לחזור ולמולחו ואפילו ע”ג המערכה, וא”כ הוי מלאכה לעצמו).

ובעיקר התי’ משום הקטרת המלח העיר בח”ס ח”ז ל’ דמלח הניתן באש אינו דולק אלא ניתך ולא הוי מבעיר, וע’ גר”ז תצ”ה בקו”א ב’ דכלוי הדבר לא הוי מבעיר אלא עשיית האש. אכן באבני נזר רל”ח חולק וס”ל דכלוי העצים הוא מגוף המלאכה, והביא ראיה משריפת חמץ, ולדבריו א”ש מה שכתבו מהר”ם ואחרונים הנ”ל.

וכמו”כ יש לדון אי עובר על בישול המלח, וע’ ח”ס יו”ד צ”ב לענין שריפה אי הוי בכלל בישול בב”ח ובכלל בישול בשבת.

מהות השם 'משה' - מסירות נפש

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“עשרה שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אבי – גדור, אבי – סוכו, אבי – זנוח”, “אמר לו הקב”ה למשה, חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה ‘ותקרא שמו משה’ (שמות ב, י), ‘ויקרא אל משה’ (ויקרא א, א)” (ויק”ר א, ג).

מבואר בדברי המדרש, שאף שנקרא משה רבינו בעשר שמות, מכל מקום לא קרא לו הקב”ה אלא בשם משה. והנה, נתינת ‘שם’ אינה ענין של מה בכך, אלא חכמה נפלאה יש בה. וכן מצינו באדם הראשון שנתן שמות לכל הברואים, וכפי שאיתא במדרש (בר”ר יז, ד): “בשעה שבא הקב”ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להן: ‘נעשה אדם’ (בראשית א, כו): אמרו לו ‘אדם זה מה טיבו’, אמר להן ‘חכמתו מרובה משלכם’, הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם ‘זה מה שמו’ ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם אמר לו ‘זה מה שמו’, אמר, ‘זה שור’, ‘זה חמור’, ‘זה סוס’ וזה גמל’. ‘ואתה מה שמך’, אמר לו ‘אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה’. ‘ואני מה שמי’, אמר לו ‘לך נאה להקראות א-ד-נ-י שאתה אדון לכל בריותיך’. אמר רב אחא, ‘אני ה’ הוא שמי’ (ישעיה מב, ח), הוא שמי שקרא לי אדם הראשון”.

קריאת שם – ביטוי למהות הדבר

ומבואר שמתוך כך שידע אדם הראשון לתת שמות לכל הברואים, נאמר עליו “חכמתו מרובה משלכם”. והיינו משום שבמלאכה זו טמונה חכמה מרובה – להגדיר את מהות הדבר. השם ‘שור’ מבטא את מהות השור, השם ‘חמור’ מבטא את מהות החמור וכיוצא בזה בשמות כל הברואים בעולם. כפי שמצינו בגמרא (חולין סג, א) לעניין שמות העופות: “אמר רב יהודה, ‘שלך’, זה השולה דגים מן הים, ‘דוכיפת’, שהודו כפות וכו’, אמר רבי יוחנן, למה נקרא שמו ‘רחם’, כיון שבא רחם באו רחמים לעולם וכו’, אמר רב יהודה, החסידה זו דיה לבנה, למה נקרא שמה ‘חסידה’, שעושה חסידות עם חברותיה, האנפה זו דיה רגזנית, למה נקרא שמה ‘אנפה’, שמנאפת עם חברותיה”.

בדרך זו מבארים חז”ל (מגילה יג, א) את מהותו של כל אחד משמותיו של משה רבינו: “למה נקרא שמו ‘ירד’ שירד להם לישראל מן בימיו, ‘גדור’ שגדר פרצותיהן של ישראל, ‘חבר’ שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים, ‘סוכו’ שנעשה להם לישראל כסוכה, ‘יקותיאל’ שקוו ישראל לאל בימיו, ‘זנוח’ שהזניח עוונותיהן של ישראל, ‘אבי’ ‘אבי’ ‘אבי’ אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות”.

‘משה’ – שם של מסירות נפש

והנה, למרות שכל אחד משמות אלו מבטא עניין מיוחד בגדלותו של משה רבינו ומעשיו, אמר לו הקב”ה למשה: “חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה”. ויש להבין, הלא לכאורה שמותיו האחרים של משה רבינו מבטאים את גדלותו ביתר שאת. השם ‘משה’ אינו נובע מתכונותיו ומעשיו של משה רבינו, שהרי בתיה בת פרעה נתנה לו שם זה על שם שהצילתו מן המים, ככתוב (שמות ב, י): “ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו”. נמצא ששם זה מבטא את מעשיה של בתיה – שמשתהו אותו מן המים, ומדוע בחר הקב”ה דווקא בשם זה בקריאתו למשה רבינו.

ביאר בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘ויקרא אל משה’), שבתיה במעשיה מסרה את נפשה בתכלית על הצלת משה רבינו. בתיה ידעה שאביה ציווה להשליך ליאור את כל ילדי ישראל, והבחינה שהתינוק הנמצא בתוך התיבה הוא יהודי, ואם תציל אותו מן היאור תפר את ציווי אביה. בזה שעברה על ציווי מלך מצרים, שלחה את ידה לתוך היאור והצילה את משה במסירות נפש, נכנס כח זה של מסירות נפש בגופו ובנפשו של משה רבינו. השם ‘משה’ אינו מבטא את מעשה בתיה בלבד, אלא את מקור מידת ה’מסירות נפש’ שהייתה למשה רבינו, ואת מהותו של משה רבינו כרועה ישראל [כפי שיתבאר להלן]!

מעשה גדול משריש כוחות בנפש האדם לדורות

יסוד לדברים אלו, מצינו בדברי הירושלמי (קידושין פ”ד, ה”א): “שלוש מתנות נתן הקב”ה לישראל, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים”, וביארה הגמרא: “גומלי חסדים מנין, ‘ושמר ה’ אלוהיך לך את הברית ואת החסד’ (דברים יז, יב)”. ויש להבין, הלא בפשטות כוונת הכתוב לומר שהקב”ה יתנהג עם ישראל במידת החסד, והיכן מרומז בפסוק זה שמידת החסד נטועה בנפשם של בני ישראל.

מוכח, שעל ידי שהקב”ה נהג עם כלל ישראל במידת החסד, הושרשה מידה זו בעומק נפשם, עד שמידת ‘גמילות חסד’ נעשתה למידה יסודית ושורשית שהיא סימן היכר למהותו של יהודי. לפי זה מתבארת היטב לשון חז”ל, שמידה זו היא מתנה אשר “נתן הקב”ה לישראל”. כל יהודי קיבל מהקב”ה את כח עשיית החסד, ובזכות זה נעשינו גומלי חסדים בטבענו.

גם מידת ‘מסירות נפש’ מושרשת בנו מכוח מעשי אבותינו, כמובא ברוח חיים (אבות פ”ה מ”ג): “שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ היהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם, שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו”. כל כוחו של יצחק בעקידה, למסור את נפשו לשם קיום המצוה שציוה הקב”ה להעלותו לעולה, נבע מאותו מעשה של אברהם, שמסר את עצמו על קידוש ה’ באור כשדים והנחיל לו מידה זו של ‘מסירות ‘נפש’. מידה זו, שעברה מאברהם אבינו ליצחק אבינו, הוסיפה לעבור ליעקב אבינו ולצאצאיו לדורי דורות, עד שהושרשה כ’טבע’ בנפשותיהם של כל בני אברהם יצחק ויעקב.

כוח מסירות נפש היסוד להנהגת ישראל

על פי זה נבין את טעם הדבר שהקב”ה קרא למשה רבינו בשם ‘משה’, אף ששמותיו הנוספים מבטאים יותר את גדלותו. מפני שהמידה העיקרית הנדרשת ממנהיגם של ישראל היא מסירות נפש! אף ששאר שמותיו של משה מבטאים גדלות שלא הייתה כמותה ולא תהיה, כגון “אבי, אבי, אבי” – “אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות”, שזו מהותו של משה רבינו – מקבל ומוסר התורה מסיני לכלל ישראל, אב לכל החכמים ואב לכל הנביאים, מכל מקום תכונתו היסודית כמנהיג כלל ישראל הייתה מידת מסירות נפש לסייע ולעזור לכל יחיד ויחיד, גדול כקטן. השם ‘משה’ מעיד על נכונות למסור נפש אפילו עבור תינוק קטן, כפי שבתיה מסרה את נפשה להצלת תינוק יהודי הנחשב כמת לאחר שנזרק ליאור, ובפקודת אביה נגזר דינו למיתה.

מידה זו בוערת בליבו של משה רבינו כבר בהיותו צעיר לימים, שנים רבות לפני שנבחר להיות מנהיגם של ישראל, כמו שנאמר (שמות ב, יא): “ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם”, וביארו חז”ל (שמו”ר א, כז): “מהו ‘וירא’ שהיה רואה ‘בסבלותם’ ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן”.

המידה הנדרשת ממנהיג בישראל – מסירות נפש לכל יחיד

בכל הדורות נבחנו מנהיגי ישראל במידת מסירות נפשם להגיש סיוע וליתן כתף לכל אחד ואחד, ובאופן התייחסותם ליחידים נזקקים. ולא רק לבני אדם, אלא אפילו לבעלי חיים, וכפי שמצינו בדברי המדרש (שם ב, ב): “‘ה’ צדיק יבחן’ (תהלים יא, ה), בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר (תהלים עח, ע): ‘ויקחהו ממכלאות צאן’, וכו’, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב”ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, היינו הא דכתיב (שם, עא): ‘מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו’. ואף משה לא בחנו הקב”ה אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו ע”ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב”ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל”.

משה רבינו ודוד המלך נבחרו להיות רועים לכלל ישראל משום שהייתה בהם מידה זו להרגיש את צרכיו של כל יחיד ויחיד, ולהקדיש את כוחם עבור משא העם בכללותו וגם למשא הפרטי של כל אחד באשר הוא. בכדי להיבחר כמנהיג לכלל ישראל, אין די באיש שיש לו השפעה כללית על הדור, הראוי להנהגה הוא היודע להתאים את דרך ההנהגה עבור כל אחד ואחד כפי כוחו ועל פי רוחו.

מטעם זה נבחר יהושע בן נון כמנהיגם של כלל ישראל לאחר פטירת משה רבינו, ככתוב (במדבר כז, יח): “ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו”, ופירש רש”י: ‘אשר רוח בו’ – שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד”. כיון שידע יהושע בן נון את צורכי כל אחד מישראל, והשכיל ברוחו הכבירה לדעת כיצד לפנות אל כל אחד, נמצא ראוי להנהיג את כלל ישראל.

על פי זה מבואר היטב, מדוע נקרא משה רבינו בשם ‘משה’ ולא בשאר שמותיו, מפני שמהותו של משה רבינו הייתה נתינת עזרה והגשת הצלה לכל בריה ואף זו הקטנה הבודדה, ומאחר שמידה זו לא תיתכן אלא באדם שיש לו ‘מסירות נפש’ נקרא הוא בשם ‘משה’, מפני שהוא לבדו מבטא את מידה זו שעל ידה זכה להיות רועם של ישראל.

יעזור הקב”ה ויתן, שנזכה להשריש בקרבנו את אותם המידות שזכינו שהוטבעו בנו, כמידת החסד שנהג בנו הקב”ה, וכמידת מסירות הנפש שנהג אברהם אבינו באור כשדים, ונזכה למסור את נפשנו על כל אחד ואחד מישראל ואף אם הוא מהפחותים שבבריות.

[1] א.ה. עיין עוד בתולדות יצחק (בראשית ב, יט) שהוסיף וביאר בזה, וזה לשונו: “אמרו במדרש, העביר הקב”ה לפניו כל הבהמות והחיות, ואמר לזה נאה לקרות וכו’. פירוש, שהכיר בחכמתו שהחמור חומרי מאד ולזה קראו ‘חמור’, והסוס ששמח לקראת המלחמה וקראו כן מלשון ‘שוש תשיש’, והנשר, שכנפיו נושרים”. וכן מצינו את מהות השם ‘כלב’ בדברי המהרש”א (סנהדרין צז, א, ח”א): “נראה לפרש כי נקרא ‘כלב’ כי כולו לב ונאמן לאדוניו”.