דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ויקרא אל משה (א, א)
ויקרא אל משה וידבר ה’, מכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישׂראל ממצרים, ועל ידו נעשׂו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר ויקרא אל משה וידבר וגו’ (ויקר”ר א,טו).

פירש הרד”ל (שם): דעת היינו דרך ארץ ומידת הענוה. והנה חז”ל לא נקטו בלשונם, תלמיד חכם שאין בו “דרך ארץ” אלא שאין בו “דעת”, ומבואר ש’דעת’ ו’דרך ארץ’ דבר אחד הם. והיינו, שאם אינו מתנהג בדרך ארץ הרי זה חסרון בדעת, שכן אי אפשר שיהיה בו דעת ללא שיהיה בו דרך ארץ. הרי שמידת דרך ארץ היא אינה כאותן המידות שאדם הרוכש אותן לעצמו בר מעלה יתירה הוא, אלא היא מהמידות היסודיות השייכות לשורש עצמותו של האדם, שאם חסר אותה, בהכרח שאינו בר דעת.

מבואר בדברי המדרש שמידה זו כ”כ חמורה עד שאף משה רבינו, אבי החכמה ואבי הנביאים, לא נכנס לפני ולפנים ללא קבלת רשות, למרות שהוא בנה את המשכן. ואין זה אלא משום מידת דרך ארץ, כי לולי זה “נבלה טובה הימנו”.

ביאור הדבר, שנינו באבות (פ”ג, מי”ז) “אם אין דרך ארץ אין תורה”, וכן מצינו בתנא דבי אליהו (פ”א) שדרך ארץ קדמה לתורה. וביאר רבינו יונה (אבות), “שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות”.

והביאור הוא, המידות הטובות מהוות יסוד ובנין לכל דמות האדם, ולולי זה הוא פגום בדמות האדם שלו ואין ערך לכל לימודו.לכן התורה אינה יכולה לשכון באדם זה. והנה שורש מידת דרך ארץ היא בענוה של האדם והכנעתו כלפי הבריות, שהרי מי שאין לו דרך ארץ בהכרח שהוא בעל גאוה טיפש וחסר דעת, נמצא שמידה זו היא אחת מהמידות המהוות יסוד ובנין לכל דמות האדם ובלעדיה אין ערך למעשי האדם, ומטעם זה לא נכנס משה רבינו לפני ולפנים קודם שקרא לו הקב”ה.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

שתי ישיבות קבע הקב”ה לישראל שיהיו הוגים בתורה יומם ולילה, ואותם שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלט בהן לא יוון ולא אדום (תנחומא פרשת נח)

דברי המדרש שנאמרו בשעתם על ישיבות סורא ופומבדיתא, הינם בגדר “מעשי אבות סימן לבנים” ביחס להצלתה המופלאה של הישיבה בשלמותה בימי הזעם של מלחמת העולם הראשונה והשניה ורצף הלימוד שבה כבר למעלה ממאתיים שנה.

וכך כותב מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה בהקדמה לספרו ‘דברי אליעזר’ אודות ניסי הצלתה של הישיבה בשנות השואה הנוראה:

“…והודאה מיוחדת “ברוך הטוב והמטיב” על נסי השי”ת בזמן המלחמה האחרונה – שהצילנו יחד עם הישיבה הקדושה בשנת תש”א, ומגיא ההריגה בליטא – רוסיא נמלטנו למקומות מבטחים. הצלתנו זאת – היתה רצופה שלשלת של ניסים גלוים ונסתרים לאין חקר, ובחוש ראינו את השגחתו של נותן התורה שהבטיחנו – שלא תשכח מפי זרעו. וכמעט כל אשר לא עזב את הישיבה הקדושה בעתות נידודיה – ניצול עמה.

וגם בגלות הישיבה לארצות רחוקות ובמצבים הקשים ביותר – המשיכו והגבירו תלמוד תורתם ביתר שאת, וזכו שמשם יתד ופינה להרבצת תורה ולהרמת קרן התורה והיראה, בארץ ובחו”ל, ונתקיים בהם והיה המחנה הנשאר לפליטה”.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויקרא

מכירת חמץ

נהגו למנות הרב שליח למכירת חמץ. והרב גם שליח לזכות בכסף שהגוי משלם למוכר עבור החמץ.

וידוע מה שכתבו תוס’ ב”ק ע”א דא”א לשליח לקנות מהגוי כי שליח הבעלים צריך שיהא גם שלוחו של בעל הממון, והרי הגוי א”א למנות.

וע’ מחנ”א זכיה ל”ג שמה”ט קטן אינו יכול ליתן לראובן לקנות עבור שמעון. וע”ע נתיבות רמ”ג י’. ובמחנ”א הק’ איך מקנה פדה”ב לכהן ע”י אחר והרי הבעלים אין לו אלא טוה”נ ולא הוי שלוחו של בעל הממון ותי’ הנתיבות דבכה”ג שאין לו בעלים א”צ שלוחו של בעל הממון.

(ובעיקר הטעם דבעי שלוחו של בעל הממון, כפשוטו כי הקונה א”א לעשות שליח על חפץ שאינו שלו. מיהו לכא’ א”כ די בניחותא של בעל הממון.

ויש שפיטשו דזכייה לרש”י הוא שהמקנה עושה המזכה שליח של הזוכה, וע’ רש”י יבמות קי”ח ע”ב וקדושין כ”ג ע”ב ועוד. ופי’ דזכייה היינו שליח של המקנה.

וע’ תוס’ ב”ק ע”א הנ”ל בשלוחו של בעל הממון, דאין שליחות לעכו”ם, ובריטב”א חולק, ולא משום שחולק על ענין שלוחו של בעל הממון, אבל באמת כתב שם כי אין שליחות לעכו”ם היינו לענין שיהא מתייחס לו, אבל שייך לו מנוי שליח).

וע’ דברי מלכיאל אות ט”ו העצה לפי תוס’ שלא יהיה הרב שליח לזכות בכסף שהגוי משלם למוכר עבור החמץ, אלא יסכים עם הגוי בדרך תן מעות לפלוני (להרב) כדי להרויח שלוחו של בעל הממון.

לא למענכם

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

ועד שמסר מורנו המשגיח שליט”א בביתו ביום ה’ באדר תש”פ

מדרש רבה שמות י”ט ב’ “זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח” זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב “יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ” אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם כְּשֶׁאֲנִי עוֹסֵק בְּחֻקֶּיךָ לֹא יְהֵא רְשׁוּת לַיֵּצֶר הָרָע לְהָצִיץ בִּי, שֶׁנֶּאֱ’ “הוֹרֵנִי ה’ דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ” שֶׁמא יַטְעֶה אוֹתִי יֵצֶר הָרָע וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ מִן הַצַּדִּיקִים, וְעוֹד שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא מַטְעֶה אוֹתִי אֲנִי מוֹנֵעַ עַצְמִי מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וַאֲנִי בָּא לְהַשְׁמִיעַ תַּלְמוּדִי לְפָנֶיךָ וּקְטַנִּים מִמֶּנִּי, הֵם מְשִׁיבִין וְאוֹמְרִין אֵינוֹ כָךְ, וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ, אֶלָּא עֲשֵׂה לִבִּי אֶחָד כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּתַמּוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: “יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ”.

דָּבָר אַחֵר, “יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ” זֶה חֻקַּת הַפֶּסַח וְחֻקַּת פָּרָה אֲדֻמָּה, לָמָּה, שֶׁשְּׁנֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, בָּזֶה נֶאֱמַר: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח, וּבָזֶה נֶאֱמַר “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה” וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזוֹ חֻקָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. מָשָׁל לִשְׁתֵּי מַטְרוֹנוֹת דּוֹמוֹת שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת נִרְאוֹת שָׁווֹת, מִי גְדוֹלָה מִזּוֹ אוֹתָהּ שֶׁחֲבֶרְתָּהּ מְלַוָּה אוֹתָהּ עַד בֵּיתָהּ וְהוֹלֶכֶת אַחֲרֶיהָ. כָּךְ בַּפֶּסַח נֶאֱמַר בּוֹ: חֻקָּה, וּבְפָרָה נֶאֱמַר בָּהּ: חֻקָּה, וּמִי גְדוֹלָה, הַפָּרָה, שֶׁאוֹכְלֵי פֶּסַח צְרִיכִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱ “וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת” הֱוֵי: “כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ”.

מדרש רבה במדבר י”ט ח’ אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי אִי אַתָּה רַשַׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה” וּמִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וְזוֹ נְקֵבָה, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.

כשנגלה הקב”ה למשה מתוך הסנה ובישר את בשורת הגאולה “תעבדון את הא’ על ההר הזה” בקבלת התורה ובמשכן נשלמה הגאולה ותשוב העולם מתיקונה.

במדרש רבה נ”א ח’ בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ רְאוּיִם שֶׁיִּשְׁלֹט מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱ’ “חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֵרוּת מִן גָּלֻיּוֹת, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת.

הגמ’ בע”ז דף ה’ דתניא רבי יוסי אומר לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן שנא’ “אני אמרתי א’ אתם ובני עליון כלכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון”.

רש”י במדבר פרק י”ט “ויקחו אליך” משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם, “פרה אדומה” משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל:

מדרש רבה ויקרא כ”כ ב’ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן רַבִּי אֶלְעָזָר עֲתִידָה בַּת קוֹל לִהְיוֹת מְפוֹצֶצֶת בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְאוֹמֵר כָּל מִי שֶׁפָּעַל עִם אֵל יָבוֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב “כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל וגו”, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מִי קִלֵּס לְפָנַי עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ נְשָׁמָה, מִי מִלֵּל לִשְׁמִי עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בֵּן זָכָר, מִי עָשָׂה לִי מַעֲקֶה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ גַּג, מִי עָשָׂה לִי מְזוּזָה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בַּיִת, מִי עָשָׂה לִי סֻכָּה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ מָקוֹם, מִי עָשָׂה לִי לוּלָב עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ דָּמִים, מִי עָשָׂה לִי צִיצִית עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ טַלִּית, מִי הִפְרִישׁ לְפָנַי פֵּאָה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ שָׂדֶה, מִי הִפְרִישׁ לִי תְּרוּמָה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ גֹּרֶן, מִי הִפְרִישׁ לְפָנַי חַלָּה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ עִסָּה, מִי הִפְרִישׁ לְפָנַי קָרְבָּן עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בְּהֵמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: “שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז”.

שם ז “וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע”, אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל פְּעֻלּוֹת טוֹבוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֵינָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל פּוּעָה שֶׁפְּעִיתֶם לְפָנַי בְּסִינַי וַאֲמַרְתֶּם “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” “תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם”, אוֹתָהּ תּוֹעֵבָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ “עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה”, מֵאוֹתָהּ הַתּוֹעֵבָה הָבִיאוּ לְפָנַי קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱ’ “שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב”.

מובא בילקוט כתיב “שור או כבש כי יוולד” אמרו חז”ל, וכי שור נולד, עגל נולד, אלא שבקרבן לא רצה הכתוב להזכיר את חטא העגל.

שם ח’ “בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ” וְכִי מָה רָאָה לֵעָשׂוֹת שׁוֹר רֹאשׁ לְכָל הַקָּרְבָּנוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע עִם אֶחָד מִגְּדוֹלֵי מַלְכוּת, וּבָדַק הַמֶּלֶךְ בַּדְּבָרִים וְלֹא מָצָא בָהֶם מַמָּשׁ, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עָשָׂה סְעוּדָה וְהוֹשִׁיב אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּרֹאשׁ שֶׁל מְסֻבִּין, כָּל כָּךְ לָמָּה לְהוֹדִיעַ שֶׁבָּדַק הַמֶּלֶךְ בַּדְבָרִים וְלֹא מָצָא בָהֶם מַמָּשׁ. כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶם עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל, וּבָדַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּדְבָרִים וְלֹא מָצָא בָהֶם מַמָּשׁ, לְפִיכָךְ נַעֲשָׂה שׁוֹר רֹאשׁ לְכָל הַקָּרְבָּנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: “שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז” רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַיְבוּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מֻצָּלִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל מֵאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁאִלּוּ עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, הָיָה לָהֶם לוֹמַר אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ, אֶלָּא הַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם עֲשָׂאוּהוּ, וְהֵם מוֹנִים לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל”.

מדרש רבה פ”א ז’ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח “יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת” בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יֵשׁ לוֹ זָהָב וָכֶסֶף אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלֵי חֶמְדָה שֶׁבָּעוֹלָם, וְטוֹבָה וְדַעַת אֵין בּוֹ, מַה קְּנִיָּה יֵשׁ לוֹ, מַתְלָא אָמַר דֵּעָה קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ. יֵשׁ זָהָב, הַכֹּל הֵבִיאוּ נִדְבָתָן לַמִּשְׁכָּן זָהָב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב “וְזֹאת הַתְּרוּמָה וגו”. וְרָב פְּנִינִים, זוֹ נִדְבָתָן שֶׁל נְשִׂיאִים, דִּכְתִיב “וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ וגו”, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת, לְפִי שֶׁהָיְתָה נַפְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה עֲגוּמָה עָלָיו, וְאָמַר הַכֹּל הֵבִיאוּ נִדְבָתָן לַמִּשְׁכָּן וַאֲנִי לֹא הֵבֵאתִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁדִּבּוּרְךָ חָבִיב עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא קָרָא הַדִּבּוּר אֶלָּא לְמשֶׁה, “וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה”.

שם אות ח’ משה הָיָה מְקָרֶה בְּקוֹרוֹת וְהָיָה כוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. לְיָמִים נִכְנַס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ פָּלָטִין, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה מַבִּיט הָיָה מוֹצֵא שְׁמוֹ כָּתוּב עָלָיו, אָמַר כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה עָשָׂה לִי עַבְדִּי וַאֲנִי מִבִּפְנִים וְהוּא מִבַּחוּץ, קְרָאוֹ לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הָיָה כּוֹתֵב עָלָיו, “כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה”, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה עָשָׂה לִי משֶׁה וַאֲנִי מִבִּפְנִים וְהוּא מִבַּחוּץ, קְרָאוֹ לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה”.

ילקוט תכ”ט “וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר” הִקְדִּים קְרִיאָה לַדִּבּוּר, דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹא יְדַבֵּר אָדָם עִם חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרְאוֹ תְּחִלָּה, הֲלֹא דִּין הוּא, נֶאֱמַר בְּאֹהֶל מוֹעֵד דִּבּוּר, וְנֶאֱמַר בַּסְּנֶה דִּבּוּר, מַה דִּבּוּר הָאָמוּר בַּסְּנֶה הִקְדִּים בּוֹ קְרִיאָה לְדִבּוּר, דִּכְתִיב “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ’ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” אַף דִּבּוּר הָאָמוּר בְּאֹהֶל מוֹעֵד הִקְדִּים קְרִיאָה לְדִבּוּר.

מדרש רבה ט”ו א’ “וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה”, מִכָּן אָמְרוּ כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת, נְבֵלָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ, תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, צֵא וּלְמַד מִמּשֶׁה אֲבִי הַחָכְמָה, אֲבִי הַנְּבִיאִים, שֶׁהוֹצִיא יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַל יָדוֹ נַעֲשׂוּ כַּמָּה נִסִּים בְּמִצְרַיִם וְנוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף, וְעָלָה לִשְׁמֵי מָרוֹם וְהוֹרִיד תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְנִתְעַסֵּק בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים עַד שֶׁקָּרָא לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר” לְהַלָּן הוּא אוֹמֵר “וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת וגו”, בַּסְּנֶה הִפְסִיק אֵלָיו בֵּין קְרִיאָה לְדִבּוּר.

נשאלת השאלה מנין יודעים שנבלה טובה הימנו?

מדרש רבה בראשית פרשה פה “אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵֹּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה” בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי עֲקִיבָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר אִם נִבַלְתָּ עַצְמְךָ בְּדִבְרֵי תוֹרָה סוֹפְךָ לְהִתְנַשֵֹּׂא בָהֶם, וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה, אִם נִזְדַּמְּמוּ אַחֲרֶיךָ דְּבָרִים יָד לְפֶה, חַד יָדַע תְּרֵין לָא יָדְעִין. רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר מִי גָרַם לְךָ לְהִתְנַבֵּל בְּדִבְרֵי תוֹרָה עַל יְדֵי שֶׁנִּשֵֹּׂאתָ אֶת עַצְמְךָ בְּהוֹן. (ברכות ס”ג)

רואים מכאן שצריך להתנבל על תורה ומזה יודעים שא’ שאין בו דעת אז נבלה טובה ממנו.

ובמדרש שמו”ר נ”ב ב’ איתא ד”א “תאלמנה שפתי שקר” מדבר במשה, בשעה שאמר הקב”ה לעשות לו משכן מיד אמר משה לישראל ויקחו לי וגו’ והיו ליצני ישראל אומרים אפשר שהשכינה שורה ע”י בן עמרם וכו’ אעפ”כ היו מליצים אחריו ואומרים הרי נעשה, לא היה משה אומר שישרה שכינתו אצלנו, והקב”ה נתכוין להעמיד המשכן בחודש שנולד בו יצחק אבינו לא עשה, אלא כשהגיע אותו החודש אמר הקב”ה למשה ביום החודש הראשון תקים את המשכן וכו’.

ולכאורה קשה מה עניין חודש שנולד בו יצחק הרי זה חודש שבו נגאלו ממצרים?

ואולי אפשר לומר שיצחק הרי נקרא בן מביש למה? כי בייש את כל העולם שהקריב עצמו לעולה והמסירות נפש של יצחק והחודש שנולד בו יצחק היא זאת שגרמה לגאולת ישראל ממצרים בחודש הזה וזה הכוונה שהמשכן נבנה בחודש שנולד בו יצחק.

וכן נאמר “ויהי ביום השמיני וגו” ובפרש”י “שמיני למילואים הוא ר”ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל י’ עטרות השנויות בסדר עולם. ואע”פ שנדחתה הקמת המשכן לחודש ניסן בכל זאת לא שרתה שכינה בו אלא לאחר תפילתם של משה ואהרן, דאמר הכתוב “ויצאו ויברכו את העם וגו” ופירש רש”י לפי שכל ז’ ימי המילואים שהעמידו משה למשכן וכו’ לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם “זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליהם כבוד ה”, אהרון אחי כדאי וחשוב ממני שע”י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.

עוד מצינו שחודש זה הוא זמן המסוגל לברכה, שהרי כשיצחק אבינו רצה לברך את עשיו זה היה בליל הפסח, שהוא זמן המסוגל לברכה, כמו שאמרו חז”ל בילקוט איתא “ויקרא את עשיו בנו הגדול” הגיע ליל פסח קרא יצחק לעשיו בנו, א”ל בני הלילה הזה העליונים אומרים שירה, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחין וכו’ אמר יצחק לעשיו עשה לי מטעמים, וכשיצא יעקב לאחר שנתברך מיצחק בי’ ברכות כנגד י’ מאמרות שנברא בהן העולם יצא מעוטר כחתן וככלה בקישוריה וירד עליו תחיית טל מן השמים ונפדו עצמותיו ונעשה גיבור חיל וכו ולכך נאמר “מידי אביר יעקב”

וחודש זה במהותו הוא חודש שיש בו סגולות מיוחדות לקנות בו קנייני עבודת ה’ וקנייני אמונה ובטחון, כמו שמצינו בפי’ העמק דבר שכתב “לכם ראש חודשים” – ראש משמעו ……….. מובחר וכו’, והפירוש לכם דנקרא החודש הזה מובחר שבשנה, כמו שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם משום שבו נברא העולם וכלל גדול הוא, שבאותו יום שנברא אותו דבר, מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר וכו’, ומו”ה בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה משום שבו ביום נידון אדם הראשון וכו’ כ”ז בעניני הטבע, וכן בחודש ניסן נוצר בראשונה סגולת עם ה’ ביציאת מצרים ע”כ אותו החודש מסוגל להתחזק בעבודת ה’ ע”י סיפור יציאת מצרים שגורם אמונה ובטחון.

ומפני זה אומרים תפילת טל ביום ראשון של חג הפסח.

בהפטרה של פרה בס’ יחזקאל פ’ ל”ו “בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם… וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם…, וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת… וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד’ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ, וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה, לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ד’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם, וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ד’…. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים… וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם.., וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם… וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב, וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם, וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים.., לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ד’ יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ד’ בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת, וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר, וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ד’ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ד’ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי”, עכשיו אנחנו זוכים לראות איך הנבואה הזאת מתקיימת שהקב”ה מחזיר אותנו לארץ ישראל שהייתה שממה ורק ולאט לאט התחילו להגיע תלמידי הגר”א והבעש”ט ז”ל לארץ ישראל והיום ב”ה עם ישראל נמצא רובו בארץ ישראל והארץ נבנית מהשממה שהייתה בה ע”י ששבנו מהדרכים הרעים, ומוזכר פה פעמיים את המילים “לא למענכם” א’ שהקב”ה מביא אותנו לארץ, והב’ שהארץ נבנית, ועדיין לא מוזכר כאן על ביאת המשיח ובנין בית המקדש, ממילא עכשיו שאנחנו קוראים את ההפטרה הזאת זה התקופה להתכונן ל”בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל” רואים מכאן שחודש זה הוא גדול מאוד ויורדים בו הרבה ברכה לעם ישראל ולכן צריך לנצל את זה לחיזוק באמונה ולברכות ולהרבצת תורה ובפרט במקום התורה הגדול הזה ישיבת מיר שלא פסקה ישיבה מעולם ועי”ז נזכה לגאולה השלימה ולרפואה שלימה לכלל ולפרט במהרה בימינו אמן.

נכתב ע”י אחד השומעים – לא מוגה