דברי רבותינו

ויקרא אל משה (א, א)

עשר שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח וכו’, ירד – שהוריד את השכינה מלמעלה למטה, אביגדור – הרבה גודרין עמדו לישראל וזה היה אביהן של כולן, חבר – שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים, אבי סוכו – אביהן של נביאים שסוכים ברוח הקודש וכו’. אמר לו הקב”ה למשה חייך מכל שמות שנקרא לך, איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה “ותקרא שמו משה” (שמות ב, י), ויקרא אל משה”. (ויקרא רבה א, ג)

הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל, איזו מעלה יש בשם “משה” יותר משאר שמותיו המבטאים לכאורה ביתר שאת את גדלותו של משה, וכגון “חבר – שחיבר את הבנים לאביהם שבשמים”, או “אבי סוכו – אביהם של נביאים”. וביותר תמוה הדבר, שהרי בעוד השמות האחרים מתייחסים אל משה ומעידים על גדלותו, הרי השם משה איננו מתייחס למשה כלל אלא למעשה ההצלה של בתיה בת פרעה, וכנאמר “ותקרא את שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו”.

וביאר, כי אכן נקרא משה בשמו, על שם משייתו מן המים ע”י בתיה בת פרעה, ואולם מעשה זה של בתיה בת פרעה לא היה מעשה של מה בכך, אלא היה כרוך במסירות נפש והקרבה, שהרי עברה על מצות אביה המלך והפרה את גזירתו כדי להציל את משה.

כח זה של מסירות נפש שהיה כרוך בהצלתו של משה, נבלע בדמו, ברמ”ח איבריו ובשס”ה גידיו של משה רבינו, כי כל מה שהנותן מעניק למקבל הריהו חדור בו מכוחותיו ללא שיור, נמצא איפוא, שכח מסירות נפש שהיתה בו במשה, מקורו ויסודו במסירות נפשה של בתיה בת פרעה.

ולפיכך, מכל השמות שהיו לו למשה לא קראו הקב”ה אלא בשם “משה” שקראתו בתיה בת פרעה, כי שם זה מבטא ומסמל את עצם תכונתו של משה רבינו, ועל ידי כח ותכונה זו של מסירות נפש זכה והשיג את כל שאר הדרגות והמעלות.

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

עמל התורה בביה”ז
כל חייו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל היו מקשה אחת של תורה, ללא הבדל בין תקופת “הזמן” לימי “בין הזמנים”, שבת, חג וחוה”מ.

בכל סוף “זמן” בישיבה, מיד לאחר השיעור האחרון על המסכת החל בלימוד המסכת של “זמן” הבא והיה ממשיך בכך ברציפות בכל ימי “בין הזמנים”.

שנה אחת, בתחילת חודש ניסן, הגיע אחד החברותות ורבינו למד איתו את הדף הראשון במסכת גיטין. בתוך דבריו הוא עורר קושיה ולא מצא לה מזור. כדי לתרץ את הסוגיא החליט לעמול ולהבין היטב את הסוגיא. הוא נטל את עטו והחל לסכם את מחלוקות רש”י ותוס’ בעמוד הראשון של המסכת, אולי מתוכן ימצא מזור לקושייתו, אך לא הצליח.

במשך כל ימי ״בין הזמנים״ כולל ימי חול המועד, יום יום הקדיש פרק זמן לעסוק בקושיה זו ולא הצליח. שוב ושוב היה מסדר בכתב את שיטות הראשונים ומנסה מתוכם לעמוד על ביאור הענין, אך ללא הצלחה. אפילו יום לפני תחילת הזמן אמר לחברותא שהדברים עדיין לא מסודרים אצלו כדבעי. למחרת אמר שיעור נפלא ובו מהלך בנוי לתלפיות בביאור הענין. כששאלו החברותא לאחר מכן מתי התבהרה אצלו הסוגיה עליה עמל חודש שלם, השיב מרן זצ”ל שרק ביום האחרון הצליח להבין היטב וזה היה השיעור.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

ויקרא

מנוי הרב לשליח למכירת חמץ

נהוג לחתום אצל הרב למנותו שליח על מכירת חמץ, והעירו האחרונים כי לפעמים קונים חמץ אחר מנוי זה, ורוצים שהרב ימכור גם חמץ הנקנה אחר המנוי, ובנזיר י”ב ע”א אמרו דאין אדם ממנה שליח על דבר שלא בא לעולם.

וע’ עונג יו”ט ל”ח שמתיר משום דתפיסה מהני בדשלב”ל, משום דניחא ליה דליקו בהימנותא, וכיון שמוכר מקום החמץ לגוי הוי כתפיסה. וע’ ערוה”ש תמ”ח כ”ח משום דגלוי דעת מהני בחמץ דבלאו הכי אינו ברשותו כמ”ש הר”ן וב”י. (ולכא’ צ”ב דזהו ביטול אבל מ”מ החמץ הוא ברשותו וחייב מדרבנן בביעור או מכירה, אמנם נמצא מקור לזה במג”א תמ”ח ה’ בשם משאת בנימין דמה”ט מהני קנין כסף לכו”ע, וכבר תמה המקו”ח שם סק”ה על המשאת בנימין כנ”ל דהר”ן וב”י הנ”ל איירי בביטול ולא במכירה. ועמש”כ במק”א).

וע’ צמח צדק או”ח סי’ מ”ו דמהני כי בשעה שהרב מוכר הרי זכין לאדם שלא בפניו. אכן ידוע בשם הקצות כי זכין לאדם ואין זכין מאדם. (וע”ש בצמח צדק ושד”ח דאף למ”ד דאין זכין מאדם מ”מ כאן ע”י גלוי דעתו עדיף, ויש לעיין בזה אמאי, ועוד דהרי ממקור הדברים מחלה חזינן נגד זה).

וגם אם מהני זכין מאדם, יש מח’ אבני נזר שמ”ז ובאר יצחק א’ ג’ באמר שליחות ולא חל, אי מהני מדין זכין, דאולי גילה דעתו וכעין תוס’ קדושין כ”ג ע”ב.

ויש שכתבו משום שמשלם להרב והוי פועל ומשעבד עצמו בדשלב”ל. (וע”ע בזה עונג יו”ט סוס”י ק”ט לענין הפרשת תרו”מ). וצ”ב דאע”ג דיכול הרב לשעבד עצמו שימכור, מ”מ איך מהני המכירה. וע”ע דברי מלכיאל ח”ד כ”ב י”ז.

וע”ע מרכבת המשנה פ”ו מגרושין ה”ג (במהדורא קמא בריש הספר) שהביא מח’ בגט בחכמי קונשטנטינא ע”ש. ועיקר היסוד במה שאמרו בנזיר י”ב ע”א אי הכוונה דאין דעתו על מה שא”א לו לעשות עכשיו או שא”א לו לעשות שליח ע”ז כמ”ש תוס’ שם. וע”ע הגהת מל”מ פ”ט מאישות ה”ו.

ועוד חידש מרכה”מ דאם חתם על שליחות בדשלב”ל הרי חתימתו בעולם גם לאחר זמן, ומהני מנוי זה אף שבשעת חתימה היה דבר שלא בא לעולם. (וע”ע דרך אמונה פ”ט ממעשר בציון ההלכה ס”ק ק”כ לענין הפרשת תרומות ומעשרות, ובשעת מנוי עדיין לא קנה הפירות, וכתב בשם הגרי”ש זצ”ל שהממונה יעשה אותו שליח ולא הוי דשלב”ל כיון דזכות הוא להם ועוד דפועל שאני, ועוד דלפי מרכה”מ הנ”ל אם ממנה אותו בשטר מהני גם בדשלב”ל). (מיהו בעונג יו”ט ל”ח בהג”ה ב’ פשיטא ליה דלא מהני אפילו בכתב, ודלא כמרכה”מ).

השראת השכינה בישראל

Chodosh, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron zt”l

בילקוט בפרשת השבוע (תכח): רבי תנחומא פתח ‘יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת’ (משלי כא), בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות וכל חמדה שבעולם ודעת אין לו, מה הנאה יש לו. מתלא אמר דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית.

ועוד שם (תכט): זש”ה ‘הביאני המלך חדריו’ זה משה, שנאמר ‘ויקרא אל משה’, מכאן אמרו כל ת”ח שאין בו דעה נבלה טובה ממנו. תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד התורה, ונתעסק במלאכת המשכן, אעפ”כ לא נכנס לפנים עד שקרא לו שנאמר ‘ויקרא אל משה’, עכ”ל. משמע שאילו היה משה רבינו נכנס ללא שקראו לו, היה נקרא ‘חסר דעה. והדברים צ”ב.

‘אלה פקודי המשכן משכן העדות’, פי’ רש”י: משכן העדות – עדות לישראל שויתר הקב”ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם (שמו”ר נא, ה), עדות לכל באי עולם שיש סליחה לישראל, וכל כך הקב”ה חיבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקראם ממלכת כהנים, אחר ארבעים יום חטאו. אותה שעה אמרו עכו”מ אינו מתרצה להם, כיון שהלך לבקש רחמים עליהם מיד סלח להם הקב”ה. אמר משה ריבון העולם הריני מפויס שמחלת לישראל, אלא הודע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם, א”ל הקב”ה חייך, הריני משרה שכינתי בתוכם.

ובתנחומא ז: אלה פקודי – בא וראה כמה חיבב הקב”ה את המשכן, שהניח את העליונים ושכן בתוך המשכן. אר”ש עיקר שכינה בתחתונים היתה, שנאמר ‘וישמע את קול ד’ אלקים בתוך הגן’, בא אדם וחטא נסתלקה מן הארץ לשמים, עמד קין והרג את הבל נסתלקה מן הרקיע הראשון לשני, עמד דור אנוש והכעיסו לפניו וכו’, עמדו אמרפל וחבריו נסתלקה מן השישי לשביעי, עמד אברהם וסיגל מעשים טובים נמשכה השכינה מן השביעי לשישי, יצחק משכה מן השישי לחמישי וכו’ עמרם משכה מן השני לראשון, משה ביום שהוקם המשכן הורידה.

למדנו מהמדרשים שהשראת השכינה בישראל היא בזכותו של משה רבינו ע”ה.

ועוד איתא בתנחומא (פקודי יא) עהפ”ס ‘ויביאו את המשכן אל משה’: כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין אימתי תבוא שכינה ותשרה בו, והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו, הלכו להם אצל חכמי לב. אמרו להן ומה אתם יושבין, העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בינותינו. היו מבקשין להעמידו, ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו. וכשהן חושבין להעמידו, הוא נופל. מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב, אמרו להם בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו, שמא על ידכם ראוי לעמוד. מיד התחילו להעמידו ולא יכלו, וכו’. נכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו משה רבנו, כל מה שאמרת לנו עשינו, וכל מה שציוויתנו ליתן ולהוציא נתננו הכל, והרי כל המלאכה לפניך, שמא חסרנו שום דבר או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו, ראה הכל לפניך, וכו’. אמרו לו: ואם כן למה אינו עומד, שהרי כבר נצטערו בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב להעמידו ולא היו יכולין. והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל, שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה, אלא על ידך שנאמר ‘ויקם משה את המשכן’.

למדנו שכל הקמת המשכן נקראת ע”ש משה רבינו ע”ה.

אמרו חז”ל שכשנברא האדם לא הייתה מיתה בעולם, וכשחטא אדם הראשון גרם מיתה לעולם, ובקבלת התורה נתבטלה. וכך איתא במדרש (שמו”ר נא, ח): בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל לא היו ראוים שישלוט מלאך המות בהם שנאמר (שמות לב, טז): “חרות על הלוחות”, מהו “חרות”, וכו’ חירות ממלאך המות. א”ר פנחס בן חמא בשם ר”י בשם ר”א בנו של רבי יוסי הגלילי, אמר הקב”ה אם יבא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי, אני אומר לו סטטיונר בראתיך על העובדי כוכבים ולא על בני, שכיון שקבלו התורה הלבישם הקב”ה מזיו הדרו, וכו’. וכל ימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם וכו’, וכשחטאו העביר הקב”ה מהם כל אותו הטוב שנאמר (שם, ו) “ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב”.

למדנו שכשחטאו בנ”י בחטא העגל סר עדיים מעליהם וחזרה להם המיתה, אך התורה שניתנה ע”י משה נשארה בידם.

במדרש (שמו”ר נא, א): כך פתח ר’ תנחומא ‘איש אמונות רב ברכות אתה מוצא’, כל מי שהוא נאמן הקב”ה מביא ברכות על ידו, מי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה. איש אמונות זה משה שהוא נאמנו של הקב”ה, בכל ביתי נאמן, הוי איש אמונות ‘רב ברכות’ – שכל הדברים שהי’ גוזר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן, ‘ואץ להעשיר’ – זה קרח שהיה לוי וביקש ליטול כהונה גדולה, ומה היה סופו, ותפתח הארץ את פיה.

במשנה (אבות א, ו): והוי דן את כל האדם לכף זכות. ובגמ’ (שבת קכז.) ת”ר הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות, ומעשה באחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה”ב אחד בדרום שלש שנים, ערב יוה”כ א”ל תן לי שכרי ואלך ואזין את אשתי ובני, א”ל אין לי מעות, א”ל תן לי פירות, א”ל אין לי וכו’, הפשיל כליו לאחוריו והלך בפחי נפש, לאחר הרגל נטל בעה”ב שכרו בידו ועמו משאוי ג’ חמורים אחד של מאכל ושל משתה ומגדים והלך לביתו, אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. א”ל בשעה שאמרתי לך אין לי מעות במה חשדתני, אמרתי שמא פרגמטריא בזול וכו’, ואתה כשם שדנתני לכף זכות כן המקום ידינך לכף זכות.

ובמשנה שקלים ג, ב: אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל וכו’, שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר ‘והייתם נקיים מד’ ומישראל’, ואומר ‘ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם’.

למדנו את הזהירות שבה צריך האדם לנהוג כלפי חברו, לדונו לכף זכות ולהיות נקי מבני אדם כשם שצריך להיות נקי מאלקים.

ובתנחומא ח. זש”ה ‘ותפלטיני מריבי עמי’ וכתוב אחד אומר ‘תפלטיני מריבי עם’, ‘מריבי עם’ אלו האומות, ‘מריבי עמי’ אלו ישראל. אמר דוד רבש”ע רוגנים הם אתה מבקש שישיחו אחרי, ‘תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי’ וכו’, וריב”ל אמר אמר דוד אם דברת בעשיו שהוא אחיך, סופך לדבר בבן אמך זה משה רבינו, וע”ז נאמר ‘תפלטני מריבי עמי’.

ועוד איתא שם על זהירותו של משה רבינו: אמר להם משה בואו ואני עושה לפניכם חשבון וכו’, עד שהוא יושב ומחשב שכם אלף וכו’, אמר עכשיו ישראל מוציאין לומר משה נטלן, עד שהקב”ה האיר עיניו מה עשה עמהן, ולמה עשה עמהם חשבון והקב”ה מאמינו, אלא ששמע ליצני הדור מדברים אחריו וכו’. לקיים מה שנאמר ‘והייתם נקיים מד’ וישראל.

יש לשאול על דברי חז”ל שדרשו על הפס’ ‘ויקרא אל משה’ – מכאן אמרו כל תלמיד שאין בו דעה נבלה טובה ממנו. איך אנו לומדים את זה מהפס’ הזה.

אולי אפשר לומר ע”פ מה שאמרו בעירובין נד. חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו וכו’, וברש”י: מסרחת- שמנבל עצמו על דברי תורה. וא”כ משה רבינו, שעל שמו נקראת הקמת המשכן, ובזכותו שורה השכינה בישראל, ועל ידו ניתנה התורה והוא העומד לפני הי”ת להביא את דבר ה’ לישראל, כשהי’ נכנס לאהל מועד הרי זה כדי ללמוד תורה וא”כ לכאורה הי’ צריך להיכנס אע”פ שלא נקרא. אלא שאם היה נכנס ללא שיקרא לו שהשי”ת יקרא לו זה היה יותר ממתנבל, משום שהיה בכך חוסר דרך ארץ וזה כבר גובל ב’חסר דעה’, ולפי שהיה משה רבינו נזהר ביותר בדרך ארץ, ע”כ לא נכנס.