דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו (מז, כא)
להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותן גולים (רש”י).

הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, הרי כל המצרים ידעו כי יוסף הוא המשביר לכל ארץ מצרים ואלו הם אחיו, יתר על כן, הלא בביאת יעקב למצרים הפסיק שם הרעב, והרי המצרים חייבים את נפשם למשפחתו של יוסף, ומי יוכל לבוא עכשיו ולומר על אחיו ‘גרים אתם’, הלא רק חסר דעה יגיד כדבר הזה?

אלא, זהו שבחו של יוסף, רואים אנו כאן את מידת רחמנותו הגדולה, בהרגשת לבו יוסף יורד לעומק תחושתם של אחיו אשר נמצאים בארץ לא להם, הוא נושא עמהם יחד את עול סבלם ומשנה בטובו עבורם את כל סדרי הארץ על כל יושביה, הכל רק כדי שלא יחושו אחיו את עצמם כגרים וזרים בארץ חדשה.

מופלא הדבר ביותר, כי בשביל חסר דעה אחד או שנים שאולי יבואו שלא בצדק ויטיחו בפניהם ‘גולים אתם’, העביר יוסף את העם מקצה גבול מצרים ועד קצהו, והכל בכדי שאחיו לא יסבלו סבל כל דהו! רואים אנו עד היכן הגיעה מידת נשיאה בעול עם אחיו אצל יוסף הצדיק.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

המוסר מרסן את ה”סוס”
כאשר שהה פעם מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואויץ זצוק”ל באחת העיירות, הפצירו בו בני הקהילה לדרוש בפניהם אך הוא סירב. אך לאחר שפנה אליו שוב אחד מנכבדי הקהילה והפציר בו, ניאות לדבר בבית הכנסת.

בבוא היום, התאספו כל בני הקהילה בהתרגשות לשמוע את דרשתו של המשגיח הצדיק המפורסם. בית הכנסת התמלא מפה אל פה וכך גם החצר, ההתרגשות הורגשה באוויר.

בשעה היעודה עלה המשגיח לשאת את דבריו והחל לעורר את הציבור בדברים חוצבי להבות אודות הנהגות שראה שיש לשפר בקהילתם. אט אט הלכו האנשים עד שנשאר המקום ריק מאדם. האכזבה ניכרה על פניהם וטענתם בפיהם “דברים קשים אלה על המשגיח לומר לתלמידיו בישיבה, אין הדברים מתאימים לנו”.

כאשר סיפר זאת המשגיח, שאל: מפני מה בני הישיבה מטים אזנם בקשב לדברי, ואילו אותם אנשים, שלמענם אף מיתנתי את דברי, לא היו מסוגלים לשמוע?

משל למה”ד דומה, כשהגיעו המתיישבים הראשונים לאמריקה, הילידים המקומיים נדהמו לראות שהביאו איתם חיה משונה, הולכת על ארבע רגליים אך לחציה העליון צורת אדם. אך לפתע זינק הפרש מעל סוסו והילידים הנדהמים גילו שהחיה המוזרה מורכבת מסוס ורוכבו (עד אז לא היו מצויים שם הסוסים).

כך בישיבה הקד’ משרישים בתלמידים כי הגוף אינו האדם. הגוף הוא סוס שעליו רוכב האדם – רוח ממללא. אך אנשי העיירה הכשרים טעו וחשבו שאדם וסוסו אחד הם. לכן כשהוכחתי בלשון בוטה את סוסם כדי לסייע להם לשלוט בו, חשבו הם כי מבקש אני לביישם ולהרע להם. על “רוכבי” הישיבה לשמוח כשאני מסייע בידם לרסן את סוסם המשתולל ולהנחותו בדרך הישר.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויגש

חומר צום עשרה בטבת

כתב ב”י בשם אבודרהם אילו היה בשבת היו מתענים בשבת כי ה’ אמר ליחזקאל כתוב לך את עצם היום הזה. וע’ תורת משה דרוש לז’ אדר (אחר פ’ ויקרא עמ’ י’) אמאי דוחה שבת, ומ”ש עשרה בטבת מט’ באב. ואף שהאבודרהם דרש גזה”כ מ”מ צריך לפרש טעם הגזה”כ. ותי’ כי הצרה של עשרה בטבת היא שבאותו שנה ישבו ב”ד של מעלה וגברו המשמאילים להחריב הבית וכן יושבים וקובעים בכל שנה, ולכן התענית הוא לזכות שבשנה זו לא יפסקו כן. ותענית חלום מותר להתענות דבשביל עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבא לא מעונה הוא, ולכן ט’ באב הוא על העבר לא דחו שבת אבל עשרה בטבת הוא על העתיד ודוחה שבת.

ונמצא כל שנה קובע ה’ בעשרה בטבת אם יתקיים או ייבנה המקדש בשנה הבא.

ויש להוסיף ע’ איכ”ר פתיחתא כ”ג שיצא בת קול בארמונו של נבוכדנצר י”ח שנים עבדא בישא סוק להחריב בהמ”ק, וע”ש שסירב. ונמצא שחשב בזה כבר י”ח שנה, וכי במקרה החליט בעשרה בטבת לעשות מצור על ירושלים. אלא כדברי הח”ס דאז הוחלט בשמים ולכן כבר היה בידו ואז סמך מלך בבל.

(ויש להוסיף על ח”ס לכן לעתיד יהיה לששון ושמחה, כי יפסוק אז כל שנה שיתקיים לנצח)

והנה כתיב ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש וכו בחודש העשירי הוא חודש טבת. וע’ מגילה י”ג אמאי דוקא בטבת. וע מדרש לקח טוב כי סמך מלך בבל בעשרה בטבת, ואמרו עוד, וביום וכו’ גלות יהויכין, בו ביום עמד להם גואל מזרע אשר הגלה עם יהויכין. ומבואר דלא רק ותלקח בחודש העשירי אלא ביום עשרה בטבת כמו יום שסמך מלך בבל. ונראה הטעם כדברי הח”ס ולכן בעשרה בטבת החליט ה’ לבנות בית שני ולכן ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש בעשרה בטבת.

וע’ דרשות ח”ס לח’ טבת תקפ”ז דף פ”ה ע”ב ד”ה והנה שהעלו את יעקב בכ”ה כסלו, (וס”ל כי ע’ ימים אבילות כולל מ’ יום שבפסוק. וע”ש בשם סדר הדורות שנפטר ביום א’ דסוכות), ונמצא העלוהו בכ”ה כסלו. וכתב כי עשה אבל בא”י ז’ ימים כמפורש בקרא. וע’ תוס’ מו”ק כ’ ע”א שלא ללמוד מכאן אבילות כי היה קודם קבורה, והביא ח”ס בשם רמב”ן שהמרחק מצרים לחברון ו’ ימים. וכתב דא”כ ז’ ועוד ו’ יוצא שקברוהו בעשרה בטבת.

ונמצא קבורת יעקב והתחלת גלות בעשרה בטבת, ומצד שני הריגת עשו ותחילת גאולה בעשרה בטבת. וא”ש ח”ס הנ”ל לשיטתו. וכל שנה יש שני אפשרויות אלו מחדש.

והנה ע’ שו”ע תק”פ שיש עוד ימים של תעניתים, ובכללם ח’ וט’ טבת, כי ח’ טבת נכתבה התורה יונית וט’ טבת לא נודע איזו צרה אירע בו. (ובמ”ב הביא מסליחות שמת עזרא הסופר. וכבר הביאו בשם ר’ אברהם בר חייא בס’ העיבור שהאמת הוא כי יום שנולד ישו היה בט’ טבת, ולכן לא כתבוהו מפורש).

וע’ דרשות ח”ס ח”א דרוש לז’ טבת (דף ע”ח ע”א ד”ה כתיב) הקשה מ”ש ט”ב וי”ז בתמוז שכל הצרות אירעו ביום אחד וכאן אירעו בח’ ט’ וי’ בטבת. ותי’ כי אין הזמן בחודש גורם כלל בזה רק מספר הימים מר”ה עד י’ טבת בשנת חסירה הוא צ”ח יום כמספר קללות במשנה תורה אז החל הצער הזה. ולכן בשנה כסדרן הוא בט’ טבת ובשנה מלאה הוא ח’ טבת.

ונמצא דהצרה של ט’ טבת שייך באמת לענין י’ בטבת. ולפי ס’ העיבור קאי על לידת ישו, וגם זה שייך לעשרה בטבת. ונראה כי נצרות שייך להמשך חורבן בהמ”ק, ולפי דרשות ח”ס ה’ מחליט בעשרה בטבת, ולכן לידתו שייך לענין עשרה בטבת.

וע’ סידור יעב”ץ בשם ילקוט ראובני פ’ לך לך כי אברהם נפטר בטבת, ר”ת תקבר בשיבה טובה. והעיר יעב”ץ מר”ה י’ שנולד בניסן ומסתבר כי ה’ ממלא שנותיהן. וע’ בן יהוידע בר”ה שם. ועכ”פ לשיטה זו יוצא דכמו”כ עשו יצא לתרבות רעה בטבת. ומסתבר שהיה בעשרה בטבת שהוא היום שבו מחליט על עתיד בהמ”ק.

אוי לנו מיום התוכחה המעשים והתכלית

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

״ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו” (בראשית מה ג). ופירש״י מפני הבושה. ואמרו חז״ל (ילקוט ויגש רמז קנב): “אמר ר׳ שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו’, יוסף קטנם של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקב״ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה״.

ויש להתבונן היכן היתה תוכחה בדבריו של יוסף לאחיו, והרי לא אמר להם אלא דברים אלו (בראשית שם): ״אני יוסף, העוד אבי חי״, ומיד אח”כ כתוב: ״ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״, והיינו שנתביישו מפני תוכחתו, וממה נתביישו והרי לא הוכיחם כלל.

ומכאן נלמד מהי מהותה של תוכחה, כי אין התוכחה דברי כיבושין ומוסר, כפי שאנו רגילים לחשוב, אלא התוכחה היא העמדת האדם על טעותו, ומיד כשמכיר ומודה שטעות היתה בידו, הרי זה קיבל תוכחה.

וכשאמר להם יוסף ״אני יוסף״, כלומר, אני אחיכם הקטן שמכרתם אותי לעבד, והרי אני לפניכם מלך ומושל בכל ארץ מצרים וככל דברי החלומות אשר חלם, והראה להם שאף שהם במכירתו לעבד נתכוונו לבטל       את חלומותיו, דוקא מכירה זו היא שקירבה את קיום החלום ועל ידה עלה על כסא מלכותו, מזה נוכחו האחים לדעת כי טעות גדולה היתה בידם בהעריכם את יוסף שלא כראוי, ובחושבם כי מעשיהם ירחיקו ויבטלו את דבריו, בעוד שבמעשה ידיהם הם קירבו וקיימו את דבריו. וזו היא התוכחה הגדולה ביותר לראות כי נהפכו פני הדברים מן הקצה אל הקצה, ואין יוסף ״בעל החלומות״ בעלמא, אלא נבואת אמת היתה בפיו, והיא הבושה הגדולה שתקפה אותם, ועל כן נבהלו מפניו.

ומכאן אמר ר״ש בן אלעזר ״אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה״, שאם כאשר הקטן שבאחים העמיד את אחיו על האמת נגרמה בושה ובהלה כזאת לאחיו הגדולים שבטי י־ה, על אחת כמה וכמה לכשיבא הקב״ה ויעמיד את כל אחד ואחד על טעותו, מי יכילנו.

 

ע״פ הדברים האלו נבין את מאמרם ז״ל על הכתוב: ״ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד״ (בראשית כז לג), וברש״י (שם): “ראה גיהנם פתוחה מתחתיו״, ואמרו חז״ל (בראשית רבה פס״ז ב ועיין ביפ״ת שם): ״אמר רבי חמא בר חנינא, מאד – מחרדה שחרד על גבי המזבח״, פירוש שהיתה חרדה זו של יצחק גדולה יותר מן החרדה שהיתה לו בשעה שנעקד על גבי המזבח. ולכאורה מה גרם לו לחרדה גדולה זו, וצ״ל שנזדעזע ברגע שנתברר לו כי טעות היתה בידו כל ימיו בהערכתו את עשיו, כי עד עתה היה סבור כי לעשיו מגיעות הברכות, והנה, לפתע נתגלתה לו דמותו האמיתית של עשיו, שגיהנם פתוחה לו מתחתיו, ויעקב הוא הראוי לברכה, רגע זה של עמידה על הטעות המושרשת אצלו זמן רב – הוא רגע של חרדה גדולה עד מאד.

ועומק טעמו של דבר הוא, כי הטעות אינה בדעתו ובסברתו של האדם גרידא, אלא שאדם שחי בטעות הרי עפ״י טעות זו מכלכל הוא את כל מעשיו ימים רבים, ובהתגלות הטעות עומדים לנגד עיני האדם כל מעשיו וכל פעולותיו ונוכח הוא לדעת שאינם כשורה, ואין לך בושה וחרדה גדולות מאלו. והוא מה שאמרו חז״ל: ״לכשיבא הקב״ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה״, ״לפי מעשיו״ היינו שהתוכחה היא במה שיראה האדם את מעשיו, והנה אין בהם ממש, וכל מה שנתכוין לעשות במעשיו וכל תכלית פעולותיו הבל וריק, אוי לאותה בושה, ולכן יותר ממה ש״אוי לנו מיום הדין״ הוא ״אוי לנו מיום התוכחה”.

 

ובאמת יודע האדם כי הרבה מן המעשים שעושה וחלק גדול מפעולותיו אינם כשורה, אלא שסבור הוא לעשותם לתכלית זו או אחרת, ולדעתו התכלית מתירה פעולות אלו. אך אוי לו בראותו כי מעשיו לא הביאו את התוחלת שקיווה לה, ומה שנשאר לו הוא המעשה בלבד, המעשה אשר אף לדעתו אינו הגון ואינו ראוי הוא. ולא עשה אותו אלא בגלל התכלית הנרצית, ובאין תכלית הרי הוא עומד ככלי מלא בושה וכלימה.

והרי כל תכליתה של מכירת יוסף היתה לבטל את חלומותיו, וכמו שאמרו האחים (בראשית לז כ): ״ונראה מה יהיו חלומותיו״, עיי״ש ברמב״ן וספורנו, ומכיון שלא הועילה המכירה לבטל את חלומותיו של יוסף, נשאר המעשה בלא התכלית, והמעשה מצד עצמו אף לפי דעתם לא היה כדין. וזו היתה התוכחה הגדולה שהוכיחם יוסף, באמרו שתי תיבות אלו בלבד – ״אני יוסף״, ועל כך “לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״, וכפירש״י – מפני הבושה.

 

***

אכן, לאמיתו של דבר אין על האדם לחשב חשבונות של תכלית המעשים, אלא צריך הוא לעשות את המוטל עליו, ואילו התכלית היא ביד הקב״ה לבדו. כי מי שסבור שהוא בעצמו פועל ומגיע אל התכלית על ידי מעשיו, הרי הוא כאומר ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח יז), ואסור לומר כן לא רק בעסקי חומר וגשם, אלא אף בעניינים של רוחניות.

ולכן אמרו חז״ל (מגילה ו ב) ״יגעתי ומצאתי״, דהיינו שלאחר כל היגיעה אין ההשגה אלא בבחינת מציאה שבאה בהיסח הדעת, ושכר הוא שזיכו לאדם מן השמים כגמול על יגיעתו. וזהו שאמר ר׳ נחוניא בן הקנה (ברכות כח ב): ״אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר״, השכר עבור תורה ומעשים טובים אינו על החכמה שהשיג וקנה לעצמו, אלא על העמל והיגיעה, כי החכמה שקנה מתנת שמים היא, וכמו שנתבאר. [ואילו עבור עמל העולם הזה אין מקבלין שכר, והשכר הוא רק על מה שפעל והועיל ע״י עמלו].

 

ובגמ׳ נדרים (לח א) איתא: ״אמר ר׳ יוחנן אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה, גבור דכתיב   (שמות מ יט): ״ויפרוש את האהל וכו׳״ עי״ש, ובפירוש הרא״ש שם הקשה: “תימה, אמאי לא יליף מקרשים דכתיב (שם יח): ויקם משה את המשכן וגו׳ וישם את קרשיו״, יעו״ש. וכתב ע״ז המהרש״א דלא קשיא, דהא במשכן כתיב (שם יז): הוקם המשכן – שקם מאליו, כמ״ש בתנחומא (פקודי אות יא): ״אמר משה, רבש״ע איני יודע להעמידו, א״ל עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקמותו״, וא״כ ליכא ראיה מכאן שהיה גבור, שהרי לא עשה מאומה, יעו״ש.

ונראה לומר שהרא״ש שפיר הקשה, שהנה אמרו עוד בתנחומא (שם): ״אמר לו הקב״ה למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר ויקם משה את המשכן״. ויש להבין, אלו תנחומין היו למשה בכך שנכתב ״ויקם משה את המשכן”, והרי באמת לא היה יכול להקימו אלא מאליו הוקם, כמ״ש בתנחומא הנ״ל, ומשה רק עסק בו כאילו הוא מקימו, וא״כ סוף סוף אין לו חלק במלאכת המשכן.

ועל כרחך צריך לומר כדרך שביארנו למעלה, שלעולם אין מעשי האדם פועלים את התכלית, אלא שהאדם עוסק בידיו והתכלית מן השמים היא באה. וגם אצל משה כך היה, משה עסק בידיו ועשה את פעולת הקמת המשכן, והמשכן הוקם מאליו, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקים את המשכן – “ויקם משה״, כי לעולם כן הוא, שכל מעשי אדם ופעולותיו אין בהם אלא את עצם העשיה, והגמר והתכלית מן השמים הם.

והנה במה שאמרו: ״אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור וכו”, נראה שאין הכוונה לבעל כח גדול, אלא ״גבור״ הכוונה היא למי שעובד בכל כוחותיו ומנצלם לגמרי, וזוהי המעלה הנצרכת לנבואה. ולפ״ז שפיר הקשה הרא״ש שיש להביא ראיה שהיה משה גבור ממה שהקים את המשכן, כי בוודאי מה שזכה לכך שעל ידו הוקם המשכן ״מן השמים”, הוא רק משום שהשקיע בהקמתו את כל הכוחות האצורים בקרבו, וכמו שאמר לו הקב״ה “עסוק בידיך”, והיינו בכל כוחו, ורק כאשר האדם עושה השתדלות עד קצה גבול היכולת הוא זוכה על ידי כך להביא את התכלית מן השמים, וזהו הגבור האמיתי, ועל כן נאמר בתורה “ויקם משה את המשכן”, אעפ״י שקם מאליו עפ״י נס.

ואף בזו ששנינו (אבות פ״ד מ״א): “איזהו גבור הכובש את יצרו” כן הוא, אין כבישת היצר מעשי ידיו של האדם, אלא העמל והיגיעה היא משל האדם, והכיבוש הוא מאת הקב״ה, כמו שאמרו ז״ל (סוכה נב ב): ״אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו״, אלא שאין הקב״ה עוזר רק למי שמשתדל בכל כוחו להכניע את יצרו, וכיון שמנצל את כל כוחותיו לכך, הרי הוא נקרא גבור.

 

וכיוצא בזה אנו מוצאים באהרן הכהן, דכתיב (ויקרא כא י): “והכהן הגדול מאחיו״, ואחז״ל (ויקרא רבה פכ״ו ט): “למה נקרא שמו כהן גדול, שהוא גדול בחמשה דברים, בחכמה ובכח וכו’. בכח – שהוא גבור, בא וראה אהרן כשהניף את הלויים, כ״ב אלף הניף ביום אחד, כיצד היה מניפם, מוליך ומביא מעלה ומוריד, הרי שהיה גדול בכח”.

והנה אפילו אם נפרש ש״ביום אחד״ הכוונה היא למעת-לעת שלם, אכתי קשה טובא, שהרי במעת-לעת יש כאלף וארבע מאות רגעים, ואפילו אם הניפם אהרן בלי הפסק כל שהוא במשך כל היממה, נמצא שהניף יותר מחמישה עשר לוים בכל רגע, פחות מארבע שניות לתנופה [מוליך ומביא מעלה ומוריד], ואם “ביום אחד” – היינו רק ביום ולא בלילה, היה צריך לעשות כן במחצית הזמן הנ״ל, וכל זה למעלה מדרך הטבע, ועי׳ רבינו בחיי (במדבר ח כ) שכתב שתנופת הלויים הייתה בדרך נס.

וכיון שכן קשה מנא לן שהיה אהרן גבור, והרי לא היה יכול להניפם בדרך הטבע ורק ע״י נס עשה כן. אלא הן הן הדברים שאמרנו, כי אף שהיה זה נס, מ”מ כל זה נעשה רק משום שאהרן השקיע את כל כוחותיו בכך, והתאמץ וניצל את כל יכולתו לעשות כאשר נצטוה, ולכן נקרא על שמו: “וינף אהרן אותם וגו'”, ולזה יקרא גבורה.

ועיין בפירוש יפה תאר שם, שכתב ד״בכח״ היינו שהכהן הגדול יכול לכבוש את יצרו. ולכאורה תמוה, שהרי מדברי חז״ל שהביאו מתנופת הלויים מוכח שהכוונה לגבורה ממש. אך לפי מה שביארנו יסוד אחד להם, דגם בתנופת הלויים לא נעשה המעשה ע״י גבורה גשמית, אלא ע״י ריכוז כל הכוחות וניצולם עד קצה הגבול האפשרי, וזהו ענין ״איזהו גבור הכובש את יצרו״, וכאמור.

ומכל הדברים הללו עלה בידינו, כי האדם אין לו אלא את המעשה, ואילו התכלית והתוצאה הם מאת השם ית’, ועל כן בוודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז תצא מהם התכלית הנרצית.

 

וכיון שאין האדם פועל את התכלית, ורק ע״י מעשיו עוזרים לו מן השמים, וככל שיתאמץ וינצל את כוחות נפשו יותר, יסייעוהו מן השמים יותר, א״כ אין גבול ליכולתו של האדם, שהרי בין כה וכה אין התכלית באה מכח האדם, ועל כן אין תימה אם ביכולתו של האדם לעשות דברים שהם למעלה מדרך הטבע. [ועל דרך זו יש לבאר ענין הנס של ״ותשלח את אמתה” (ועי׳ מש״נ במאמר לב)].

וכך אמרו חז״ל על הכתוב: “וידבר ד׳ אל משה בעצם היום הזה לאמר, עלה אל הר העברים הזה וגו׳״ (דברים לב מח-מט) – ״בג׳ מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח וכו׳ (בראשית ז יג), לפי שהיו בני דורו אומרים, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחין אותו להכנס לתיבה וכו׳, במצרים נאמר בעצם היום הזה (שמות יב מא), לפי שהיו מצרים אומרים אם אנו מרגישים בהם, אין אנו מניחים אותם לצאת וכו’, אף במיתתו של משה היו ישראל אומרים, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן וכו׳, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב״ה הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה” (רש״י שם).

ולכאורה תמוה, בשלמא בדור המבול וכן במצרים ניחא מה שאמרו אין אנו מניחין, כי בידם היה למנוע את הדבר, והקב״ה שינה את הטבע והכניס את נח לתיבה והוציא את ישראל ממצרים בכח גדול ובזרוע נטויה, אבל במיתת משה, מה סברו ישראל כשאמרו אין אנו מניחין, וכי בידם היה למנוע את הדבר, ומשמע באמת שבלי שינוי הטבע של ״בעצם היום הזה”, היו אכן מעכבין את מיתתו, הכיצד? וכי ניתן למנוע את מיתתו של אדם? [ודוחק לפרש שנתכוונו למנוע עלייתו להר העברים ובכך למנוע את מיתתו].

וצריך לפרש שבמידת הכרת הטוב שהיתה לישראל אל משה רבינו, ״שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן״, בכח מידה זו בידם היה למנוע ממנו את המות, והוא על פי מה שאמרו חז״ל (שמו״ר פ״ד ב): ״הפותח פתח לחברו נפשו הוא חייב לו”, וע״ש בחז״ל שבכח זה החיו אליהו ואלישע את המתים, ובמקום שלא הרגישו את החיוב של “נפשו הוא חייב לו״ – לא יכלו להחיות מתים על אף רצונם, (ונתבאר במאמר עג). וכן איתא בגמ׳ כתובות (קד א): ״עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי״, וע״ש שלא מת רבי עד שפסקו מלהתאמץ בתפילה.

ואף כאן, ע״י שהיו ישראל ״מבקשים את רבי״, ע״י ״נפשו חייב לו״ שהרגישו ישראל כלפי משה, במאמץ של כולם עם כל הכוחות הגלומים בהם – היה בידם למנוע ממשה רבינו למות, אלא ששינה הקב״ה את הטבע והכניסו בעצם היום הזה,

כמו בנח וביציאת מצרים.

 

והנה, אמרו חז״ל (במדב״ר פכ״ג ט) על הפסוק: ״ויקחו את הפר אשר נתן להם׳’ (מלכים־א יח כו) – ״נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ד׳ מאות וחמישים, ונביאי האשרה ד׳ מאות, וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ וכו’, השיב הפר ואמר לאליהו לעיני כל העם, אני וחבירי יצאנו מבטן אחד, והוא עולה לחלקו של הקב״ה ושמו של הקב״ה מתקדש עליו, ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי, א״ל אליהו לך עמהם, כשם ששמו של הקב״ה מתקדש ע״י זה שעמי, כך מתקדש על ידך [עיי״ש עוד שאעפ״י כן לא חפץ ללכת עמהם עד שמסרו אליהו לידם], והיינו דכתיב (איוב לה יא): ״מלפֵנו מבהמות ארץ״ וכו׳, אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו״.

וידוע בשם הגרי״ס ז״ל, שהלימוד הוא מכח הרצון של פר זה, שלא היו יכולים שמונה מאות וחמישים איש להזיזו ממקומו, כיון שלא רצה להשחט לע״ז, ומכאן שאף בכחו של אדם כן, שאם יבין את נחיצות הענין, הרי יש בידו כחות שהם למעלה מן הטבע.

ועוד אנו למדים מפר זה, שלעולם אל יתחשב אדם בתכלית היוצאת מן המעשים אלא במעשים עצמם, שהרי אף לאחר שאמר אליהו לפר שעל ידו יתקדש שם שמים, עדיין לא הסכים ללכת עמהם להשחט לע״ז, עד שמסרו אליהו לידם. והוא מה שאמרנו, שאין לחשב אלא את חשבון המעשים בלבד ולא את חשבון התכלית, כי התכלית לאלקים היא.

שיחות מוסר מאמר כד