דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה וגו’ (מה,ח)
כתב הרא”ש (אורחות חיים ק”י): “אל תחשוב עוון למי שבא להתנצל לפניך אם אמת ואם שקר”. וביאר הגאון רבי יצל’ה בלאזר זצ”ל: טבע האדם הוא שכשנעשה לו עוול ובא המציק להתנצל בפניו, עוצר הנפגע את דבריו באומרו ‘מה כל העסק שאתה עושה מהעניין?! אין כאן ולא כלום!’ אולם כוונתו האמיתית היא שאין הוא רוצה לשמוע את התנצלות המציק, אלא רוצה הוא שישאר עם רגשות האשמה והעוול. ואומר הרא”ש שחיוב הוא להקשיב לדברי המתנצל, ואם אמת דבריו ודאי צריך לקבל שלא עשה כל עוול.

ויתרה מזאת, אפי’ אם שקר דבריו וכוונתו הייתה לעוול, אלא שכעת רוצה הוא שיחשוב הנפגע שאדם כשר הוא, מצוה לשמוע את דבריו ולתת לו את ההרגשה שהצליח לעשות את הרושם שאדם כשר הוא. אך אם כשיבוא להתנצל ישפוך עליו הנפגע עביט של אשמה ככל שידו משגת, יתכן שהעוול שעושה לו כעת כשמצערו גדול יותר מהמגיע לו באמת.

הוסיף ע”כ מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: הכל יודעים שיש ‘שולחן ערוך’ שעל פיו צריך להתנהג עושה העוול, אך צריך לדעת שיש גם ‘שולחן ערוך’ לנפגע. כך רואים אנו אצל יוסף, כשמתגלה הוא לאחיו, ונוכחים הם לדעת את כל העוולות שעשו לו, משנה יוסף את כל המעשה באמרו “אל תעצבו וגו’ כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וגו’ לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים”. הרי שמדבריו כמעט ונשמע שיוסף חייב להכיר טובה לאחיו על מעשיהם. וכל זאת מפני שידע יוסף את ה’שולחן ערוך’ של הנפגע, ונמנע הוא מלצערם שמא יגדל העוול שיעשה להם מהעוול שעשו לו.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

באחת ממסיבות סיום מסכת שערך בחור בישיבה בביתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל, אמר מרן רה”י שהתמונה היפה ביותר שהוא יכול לצייר לעצמו היא, של בן תורה שיושב ולומד, והמילים האהובות ביותר עליו הם: ”הדרן עלך תלמוד בבלי”.

דברים אלו אמר מרן רה”י גם כאשר נתבקש לשאת דברים במעמד סיום הש”ס הגדול שנערך בירושלים, מרן היה בחולשה גדולה ולא יכול היה לשאת דרשה לכבודה של תורה, אולם נעתר לומר מילים בודדות: ”מה הן המילים הכי יפות שיש בעולם? הדרן עלך ש”ס בבלי”.

מילים אלו שיצאו מפיו של מרן רה”י והיו סמל לאהבת התורה, הביאו להתרגשות רבה בקרב הנוכחים, עד שעל מילים אלו הולחן אח”כ שיר מיוחד.

כשהיה מגיע נער בר מצוה בא להתברך מפי מרן זצ”ל, היה רבינו שואל אותו: ” יודע אתה שהתורה מתוקה?”, הוא לא המתין לתשובה וענה בעצמו: ”סי איז דאך זיס!” (-זה הלא מתוק!).

כשביקשו ממנו ברכה, היה רגיל לברך: ”שתהיה לך מתיקות בלימוד התורה”. אחד מגדולי המשגיחים נפגש איתו וביקש ברכה לבנו, מרן רה”י בירכו בנוסח זה שהיה רגיל על לשונו. שאל הבן את אביו, מהי כוונת רבינו בברכתו? אנה לו האב בשאלה: ”שוקולד אתה אוהב? ראש הישיבה בירך אותך שללימודך יהיה טעם כמו דבר טעים”, ומיד ביקש גם הוא ברכה כזו מרבינו.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

 

ויגש

מה שקנה עבד קנה רבו

כתיב קנה אותנו. ומבואר שיוסף קנה כל המצרים עבדים לפרעה. והטעם ע’ משך חכמה כי בסוף נטלו בנ”י כל הביזה כי פרעה חייב להם עבור העבדות כמבואר בגמ’ סנה’, ואיך נטלו מכל המצריים משום חוב זה, ולכן קנה את המצריים לפרעה כדי שיוכלו ליקח הביזה משום מה שקנה עבד קנה רבו.

וע’ שירת דוד שהעיר מרמב”ן מ”ז י”ט דבאמת לא קנה המצריים אלא אדמתם, וכתב דהרמב”ן יתרץ הערת המשך חכמה איך נטלו ביזה מכל מצרים לשיטתו שכתב בשמות א’ י”א שפרעה נתן רשות לכל מצרי ליקח ישראל לעבד, ונמצא דכל מצרי היה חייב שכירות לישראל.

ובעיקר דברי משך חכמה הקשו עליו דהרי בגיטין ל”ח אמרו דגוי אין קונה גוי אלא למעש”י. ויש שתירצו עפ”י הרשב”א יבמות מ”ו דקונה בכיבוש מלחמה, וכאן במעשה דיוסף כיון שלא היה להם לאכול היה כמו כיבוש מלחמה.

מיהו יש להעיר דע’ דבר אברהם י”א ח’ דבזמן שפקע הכיבוש פקע הקנין ממילא, (והק’ בעצמו מעיקר דברי הרשב”א שכתב דמה”ט צריך שטר שחרור ותי’ דשאני התם דעדיין כבוש הוא בידי המלך). ולפי הדבר אברהם דבזמן שפקע הכיבוש פקע הקנין ממילא, לכא’ לא שייך לפרש כן במשך חכמה כי בזמן יציאת מצרים כבר לא היה כיבוש מלחמה לפרעה על מצרים.

וע’ מזרחי פ’ בראשית שהק’ על רש”י אמאי יקראו להם לסטים והלא מה שקנה עבד קנה רבו וכתיב ויהי כנען עבד למו, ותי’ דא”כ הוי עבד לשני אחים,  ואין לנו לכבוש מהם אלא חציו שהחצי האחר הוא של יפת. ובהגהות הרמ”א על המזרחי (נדפסו בסוף העמק”ד בראשית) העיר עליו דגוים אין קונים זה מזה קנין הגוף כמבואר בגיטין ל”ח הנ”ל ולא שייך מה שקנה עבד קנה רבו. ותי’ ביד לחכמה עפ”י הרשב”א הנ”ל דקונה בכיבוש מלחמה.

אוי לנו מיום התוכחה המעשים והתכלית

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

״ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו” (בראשית מה ג). ופירש״י מפני הבושה. ואמרו חז״ל (ילקוט ויגש רמז קנב): “אמר ר׳ שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו’, יוסף קטנם של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקב״ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה״.

ויש להתבונן היכן היתה תוכחה בדבריו של יוסף לאחיו, והרי לא אמר להם אלא דברים אלו (בראשית שם): ״אני יוסף, העוד אבי חי״, ומיד אח”כ כתוב: ״ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״, והיינו שנתביישו מפני תוכחתו, וממה נתביישו והרי לא הוכיחם כלל.

ומכאן נלמד מהי מהותה של תוכחה, כי אין התוכחה דברי כיבושין ומוסר, כפי שאנו רגילים לחשוב, אלא התוכחה היא העמדת האדם על טעותו, ומיד כשמכיר ומודה שטעות היתה בידו, הרי זה קיבל תוכחה.

וכשאמר להם יוסף ״אני יוסף״, כלומר, אני אחיכם הקטן שמכרתם אותי לעבד, והרי אני לפניכם מלך ומושל בכל ארץ מצרים וככל דברי החלומות אשר חלם, והראה להם שאף שהם במכירתו לעבד נתכוונו לבטל       את חלומותיו, דוקא מכירה זו היא שקירבה את קיום החלום ועל ידה עלה על כסא מלכותו, מזה נוכחו האחים לדעת כי טעות גדולה היתה בידם בהעריכם את יוסף שלא כראוי, ובחושבם כי מעשיהם ירחיקו ויבטלו את דבריו, בעוד שבמעשה ידיהם הם קירבו וקיימו את דבריו. וזו היא התוכחה הגדולה ביותר לראות כי נהפכו פני הדברים מן הקצה אל הקצה, ואין יוסף ״בעל החלומות״ בעלמא, אלא נבואת אמת היתה בפיו, והיא הבושה הגדולה שתקפה אותם, ועל כן נבהלו מפניו.

ומכאן אמר ר״ש בן אלעזר ״אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה״, שאם כאשר הקטן שבאחים העמיד את אחיו על האמת נגרמה בושה ובהלה כזאת לאחיו הגדולים שבטי י־ה, על אחת כמה וכמה לכשיבא הקב״ה ויעמיד את כל אחד ואחד על טעותו, מי יכילנו.

 

ע״פ הדברים האלו נבין את מאמרם ז״ל על הכתוב: ״ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד״ (בראשית כז לג), וברש״י (שם): “ראה גיהנם פתוחה מתחתיו״, ואמרו חז״ל (בראשית רבה פס״ז ב ועיין ביפ״ת שם): ״אמר רבי חמא בר חנינא, מאד – מחרדה שחרד על גבי המזבח״, פירוש שהיתה חרדה זו של יצחק גדולה יותר מן החרדה שהיתה לו בשעה שנעקד על גבי המזבח. ולכאורה מה גרם לו לחרדה גדולה זו, וצ״ל שנזדעזע ברגע שנתברר לו כי טעות היתה בידו כל ימיו בהערכתו את עשיו, כי עד עתה היה סבור כי לעשיו מגיעות הברכות, והנה, לפתע נתגלתה לו דמותו האמיתית של עשיו, שגיהנם פתוחה לו מתחתיו, ויעקב הוא הראוי לברכה, רגע זה של עמידה על הטעות המושרשת אצלו זמן רב – הוא רגע של חרדה גדולה עד מאד.

ועומק טעמו של דבר הוא, כי הטעות אינה בדעתו ובסברתו של האדם גרידא, אלא שאדם שחי בטעות הרי עפ״י טעות זו מכלכל הוא את כל מעשיו ימים רבים, ובהתגלות הטעות עומדים לנגד עיני האדם כל מעשיו וכל פעולותיו ונוכח הוא לדעת שאינם כשורה, ואין לך בושה וחרדה גדולות מאלו. והוא מה שאמרו חז״ל: ״לכשיבא הקב״ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה״, ״לפי מעשיו״ היינו שהתוכחה היא במה שיראה האדם את מעשיו, והנה אין בהם ממש, וכל מה שנתכוין לעשות במעשיו וכל תכלית פעולותיו הבל וריק, אוי לאותה בושה, ולכן יותר ממה ש״אוי לנו מיום הדין״ הוא ״אוי לנו מיום התוכחה”.

ובאמת יודע האדם כי הרבה מן המעשים שעושה וחלק גדול מפעולותיו אינם כשורה, אלא שסבור הוא לעשותם לתכלית זו או אחרת, ולדעתו התכלית מתירה פעולות אלו. אך אוי לו בראותו כי מעשיו לא הביאו את התוחלת שקיווה לה, ומה שנשאר לו הוא המעשה בלבד, המעשה אשר אף לדעתו אינו הגון ואינו ראוי הוא. ולא עשה אותו אלא בגלל התכלית הנרצית, ובאין תכלית הרי הוא עומד ככלי מלא בושה וכלימה.

והרי כל תכליתה של מכירת יוסף היתה לבטל את חלומותיו, וכמו שאמרו האחים (בראשית לז כ): ״ונראה מה יהיו חלומותיו״, עיי״ש ברמב״ן וספורנו, ומכיון שלא הועילה המכירה לבטל את חלומותיו של יוסף, נשאר המעשה בלא התכלית, והמעשה מצד עצמו אף לפי דעתם לא היה כדין. וזו היתה התוכחה הגדולה שהוכיחם יוסף, באמרו שתי תיבות אלו בלבד – ״אני יוסף״, ועל כך “לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״, וכפירש״י – מפני הבושה.

***

אכן, לאמיתו של דבר אין על האדם לחשב חשבונות של תכלית המעשים, אלא צריך הוא לעשות את המוטל עליו, ואילו התכלית היא ביד הקב״ה לבדו. כי מי שסבור שהוא בעצמו פועל ומגיע אל התכלית על ידי מעשיו, הרי הוא כאומר ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח יז), ואסור לומר כן לא רק בעסקי חומר וגשם, אלא אף בעניינים של רוחניות.

ולכן אמרו חז״ל (מגילה ו ב) ״יגעתי ומצאתי״, דהיינו שלאחר כל היגיעה אין ההשגה אלא בבחינת מציאה שבאה בהיסח הדעת, ושכר הוא שזיכו לאדם מן השמים כגמול על יגיעתו. וזהו שאמר ר׳ נחוניא בן הקנה (ברכות כח ב): ״אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר״, השכר עבור תורה ומעשים טובים אינו על החכמה שהשיג וקנה לעצמו, אלא על העמל והיגיעה, כי החכמה שקנה מתנת שמים היא, וכמו שנתבאר. [ואילו עבור עמל העולם הזה אין מקבלין שכר, והשכר הוא רק על מה שפעל והועיל ע״י עמלו].

ובגמ׳ נדרים (לח א) איתא: ״אמר ר׳ יוחנן אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה, גבור דכתיב   (שמות מ יט): ״ויפרוש את האהל וכו׳״ עי״ש, ובפירוש הרא״ש שם הקשה: “תימה, אמאי לא יליף מקרשים דכתיב (שם יח): ויקם משה את המשכן וגו׳ וישם את קרשיו״, יעו״ש. וכתב ע״ז המהרש״א דלא קשיא, דהא במשכן כתיב (שם יז): הוקם המשכן – שקם מאליו, כמ״ש בתנחומא (פקודי אות יא): ״אמר משה, רבש״ע איני יודע להעמידו, א״ל עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקמותו״, וא״כ ליכא ראיה מכאן שהיה גבור, שהרי לא עשה מאומה, יעו״ש.

ונראה לומר שהרא״ש שפיר הקשה, שהנה אמרו עוד בתנחומא (שם): ״אמר לו הקב״ה למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר ויקם משה את המשכן״. ויש להבין, אלו תנחומין היו למשה בכך שנכתב ״ויקם משה את המשכן”, והרי באמת לא היה יכול להקימו אלא מאליו הוקם, כמ״ש בתנחומא הנ״ל, ומשה רק עסק בו כאילו הוא מקימו, וא״כ סוף סוף אין לו חלק במלאכת המשכן.

ועל כרחך צריך לומר כדרך שביארנו למעלה, שלעולם אין מעשי האדם פועלים את התכלית, אלא שהאדם עוסק בידיו והתכלית מן השמים היא באה. וגם אצל משה כך היה, משה עסק בידיו ועשה את פעולת הקמת המשכן, והמשכן הוקם מאליו, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקים את המשכן – “ויקם משה״, כי לעולם כן הוא, שכל מעשי אדם ופעולותיו אין בהם אלא את עצם העשיה, והגמר והתכלית מן השמים הם.

והנה במה שאמרו: ״אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גבור וכו”, נראה שאין הכוונה לבעל כח גדול, אלא ״גבור״ הכוונה היא למי שעובד בכל כוחותיו ומנצלם לגמרי, וזוהי המעלה הנצרכת לנבואה. ולפ״ז שפיר הקשה הרא״ש שיש להביא ראיה שהיה משה גבור ממה שהקים את המשכן, כי בוודאי מה שזכה לכך שעל ידו הוקם המשכן ״מן השמים”, הוא רק משום שהשקיע בהקמתו את כל הכוחות האצורים בקרבו, וכמו שאמר לו הקב״ה “עסוק בידיך”, והיינו בכל כוחו, ורק כאשר האדם עושה השתדלות עד קצה גבול היכולת הוא זוכה על ידי כך להביא את התכלית מן השמים, וזהו הגבור האמיתי, ועל כן נאמר בתורה “ויקם משה את המשכן”, אעפ״י שקם מאליו עפ״י נס.

ואף בזו ששנינו (אבות פ״ד מ״א): “איזהו גבור הכובש את יצרו” כן הוא, אין כבישת היצר מעשי ידיו של האדם, אלא העמל והיגיעה היא משל האדם, והכיבוש הוא מאת הקב״ה, כמו שאמרו ז״ל (סוכה נב ב): ״אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו״, אלא שאין הקב״ה עוזר רק למי שמשתדל בכל כוחו להכניע את יצרו, וכיון שמנצל את כל כוחותיו לכך, הרי הוא נקרא גבור.

וכיוצא בזה אנו מוצאים באהרן הכהן, דכתיב (ויקרא כא י): “והכהן הגדול מאחיו״, ואחז״ל (ויקרא רבה פכ״ו ט): “למה נקרא שמו כהן גדול, שהוא גדול בחמשה דברים, בחכמה ובכח וכו’. בכח – שהוא גבור, בא וראה אהרן כשהניף את הלויים, כ״ב אלף הניף ביום אחד, כיצד היה מניפם, מוליך ומביא מעלה ומוריד, הרי שהיה גדול בכח”.

והנה אפילו אם נפרש ש״ביום אחד״ הכוונה היא למעת-לעת שלם, אכתי קשה טובא, שהרי במעת-לעת יש כאלף וארבע מאות רגעים, ואפילו אם הניפם אהרן בלי הפסק כל שהוא במשך כל היממה, נמצא שהניף יותר מחמישה עשר לוים בכל רגע, פחות מארבע שניות לתנופה [מוליך ומביא מעלה ומוריד], ואם “ביום אחד” – היינו רק ביום ולא בלילה, היה צריך לעשות כן במחצית הזמן הנ״ל, וכל זה למעלה מדרך הטבע, ועי׳ רבינו בחיי (במדבר ח כ) שכתב שתנופת הלויים הייתה בדרך נס.

וכיון שכן קשה מנא לן שהיה אהרן גבור, והרי לא היה יכול להניפם בדרך הטבע ורק ע״י נס עשה כן. אלא הן הן הדברים שאמרנו, כי אף שהיה זה נס, מ”מ כל זה נעשה רק משום שאהרן השקיע את כל כוחותיו בכך, והתאמץ וניצל את כל יכולתו לעשות כאשר נצטוה, ולכן נקרא על שמו: “וינף אהרן אותם וגו'”, ולזה יקרא גבורה.

ועיין בפירוש יפה תאר שם, שכתב ד״בכח״ היינו שהכהן הגדול יכול לכבוש את יצרו. ולכאורה תמוה, שהרי מדברי חז״ל שהביאו מתנופת הלויים מוכח שהכוונה לגבורה ממש. אך לפי מה שביארנו יסוד אחד להם, דגם בתנופת הלויים לא נעשה המעשה ע״י גבורה גשמית, אלא ע״י ריכוז כל הכוחות וניצולם עד קצה הגבול האפשרי, וזהו ענין ״איזהו גבור הכובש את יצרו״, וכאמור.

ומכל הדברים הללו עלה בידינו, כי האדם אין לו אלא את המעשה, ואילו התכלית והתוצאה הם מאת השם ית’, ועל כן בוודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז תצא מהם התכלית הנרצית.

וכיון שאין האדם פועל את התכלית, ורק ע״י מעשיו עוזרים לו מן השמים, וככל שיתאמץ וינצל את כוחות נפשו יותר, יסייעוהו מן השמים יותר, א״כ אין גבול ליכולתו של האדם, שהרי בין כה וכה אין התכלית באה מכח האדם, ועל כן אין תימה אם ביכולתו של האדם לעשות דברים שהם למעלה מדרך הטבע. [ועל דרך זו יש לבאר ענין הנס של ״ותשלח את אמתה” (ועי׳ מש״נ במאמר לב)].

וכך אמרו חז״ל על הכתוב: “וידבר ד׳ אל משה בעצם היום הזה לאמר, עלה אל הר העברים הזה וגו׳״ (דברים לב מח-מט) – ״בג׳ מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח וכו׳ (בראשית ז יג), לפי שהיו בני דורו אומרים, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחין אותו להכנס לתיבה וכו׳, במצרים נאמר בעצם היום הזה (שמות יב מא), לפי שהיו מצרים אומרים אם אנו מרגישים בהם, אין אנו מניחים אותם לצאת וכו’, אף במיתתו של משה היו ישראל אומרים, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן וכו׳, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב״ה הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה” (רש״י שם).

ולכאורה תמוה, בשלמא בדור המבול וכן במצרים ניחא מה שאמרו אין אנו מניחין, כי בידם היה למנוע את הדבר, והקב״ה שינה את הטבע והכניס את נח לתיבה והוציא את ישראל ממצרים בכח גדול ובזרוע נטויה, אבל במיתת משה, מה סברו ישראל כשאמרו אין אנו מניחין, וכי בידם היה למנוע את הדבר, ומשמע באמת שבלי שינוי הטבע של ״בעצם היום הזה”, היו אכן מעכבין את מיתתו, הכיצד? וכי ניתן למנוע את מיתתו של אדם? [ודוחק לפרש שנתכוונו למנוע עלייתו להר העברים ובכך למנוע את מיתתו].

וצריך לפרש שבמידת הכרת הטוב שהיתה לישראל אל משה רבינו, ״שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן״, בכח מידה זו בידם היה למנוע ממנו את המות, והוא על פי מה שאמרו חז״ל (שמו״ר פ״ד ב): ״הפותח פתח לחברו נפשו הוא חייב לו”, וע״ש בחז״ל שבכח זה החיו אליהו ואלישע את המתים, ובמקום שלא הרגישו את החיוב של “נפשו הוא חייב לו״ – לא יכלו להחיות מתים על אף רצונם, (ונתבאר במאמר עג). וכן איתא בגמ׳ כתובות (קד א): ״עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי״, וע״ש שלא מת רבי עד שפסקו מלהתאמץ בתפילה.

ואף כאן, ע״י שהיו ישראל ״מבקשים את רבי״, ע״י ״נפשו חייב לו״ שהרגישו ישראל כלפי משה, במאמץ של כולם עם כל הכוחות הגלומים בהם – היה בידם למנוע ממשה רבינו למות, אלא ששינה הקב״ה את הטבע והכניסו בעצם היום הזה,

כמו בנח וביציאת מצרים.

והנה, אמרו חז״ל (במדב״ר פכ״ג ט) על הפסוק: ״ויקחו את הפר אשר נתן להם׳’ (מלכים־א יח כו) – ״נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ד׳ מאות וחמישים, ונביאי האשרה ד׳ מאות, וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ וכו’, השיב הפר ואמר לאליהו לעיני כל העם, אני וחבירי יצאנו מבטן אחד, והוא עולה לחלקו של הקב״ה ושמו של הקב״ה מתקדש עליו, ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי, א״ל אליהו לך עמהם, כשם ששמו של הקב״ה מתקדש ע״י זה שעמי, כך מתקדש על ידך [עיי״ש עוד שאעפ״י כן לא חפץ ללכת עמהם עד שמסרו אליהו לידם], והיינו דכתיב (איוב לה יא): ״מלפֵנו מבהמות ארץ״ וכו׳, אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו״.

וידוע בשם הגרי״ס ז״ל, שהלימוד הוא מכח הרצון של פר זה, שלא היו יכולים שמונה מאות וחמישים איש להזיזו ממקומו, כיון שלא רצה להשחט לע״ז, ומכאן שאף בכחו של אדם כן, שאם יבין את נחיצות הענין, הרי יש בידו כחות שהם למעלה מן הטבע.

ועוד אנו למדים מפר זה, שלעולם אל יתחשב אדם בתכלית היוצאת מן המעשים אלא במעשים עצמם, שהרי אף לאחר שאמר אליהו לפר שעל ידו יתקדש שם שמים, עדיין לא הסכים ללכת עמהם להשחט לע״ז, עד שמסרו אליהו לידם. והוא מה שאמרנו, שאין לחשב אלא את חשבון המעשים בלבד ולא את חשבון התכלית, כי התכלית לאלקים היא.

שיחות מוסר מאמר כד