דברי רבותינו

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח, יא)
דרש מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: מרן הסבא מקעלם זצללה”ה היה מתעורר מכך שסיפרה התורה על יעקב אבינו בשעה שיצא לילך לחרן “ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו”, ופירש”י: עשה כמין מרזב סמוך לראשו שירא מפני חיות רעות.

לכאורה תמוה הוא וכי זו היא העצה והדרך לינצל מפני חיות רעות לסוכך ראשו באבנים, והרי כל גופו ורגליו לא היו מוגנים ע״י האבנים האלו וכי אין החיות והמזיקין יכולים להזיקו מצד גופו או רגליו?

אלא שכיוון שהכל מאת השי”ת וכל ההשתדלות והסיבות הם רק לצאת ידי חובתו. ומכיון שהיו לו ליעקב אבנים להגן על ראשו בלבד כבר יצא בזה ידי חובת הגזירה והקנס של ההשתדלות, שהרי שבין כך אין האבנים מגינים על האדם, אלא דבר ד’ ורצונו הוא המציל, ונסתפק יעקב אבינו ע”ה בקיום מצות ההשתדלות בזה לבד.

ובאמת כאשר נתבונן נראה שרחוקים אנו מאוד מהאמונה בעיקר זה, ויכול כל אחד ואחד לבדוק את הדבר בנפשו, כי בשעה שיש לו סיבות מוכנות לרווחתו מאושר הוא ובטוח ושמח בחלקו, מה שאין כן בעת שרואה שהסיבות אינם מזומנות לו יחרד לבו ויירא ויפחד מאוד שמא לא יתמלאו כל רצונותיו ומשאלותיו.

כי באמת קשה הוא מאוד החיזוק בענין זה שטבע האדם שנמשך הוא אחר פעולותיו ומעשיו וחושב כי החומר הוא העיקר, ומכיון שחייב הוא לעסוק בחומר דהיינו בהשתדלות ובזיעת אפיך, מדמה הוא, כי ההשתדלות היא העיקר עד שאינו מעלה על דעתו שיוכל להשיג אף ללא השתדלות, וחובתינו היא לא להביט אל החומר אלא להתבונן בצורת הדברים ולידע כי החומר אין בו כלום.

דברי הימים

ההשגחה שבגירוש

בחודש אב תש”א, בעיצומה של מלחמת העולם הנוראה, הגיעה פקודת גירוש מהשלטונות היפנים לכל בני הישיבה ששהו באותה תקופה בקובה שביפן, לאחר שבחסדי שמים נצליחו לצאת מעמק הבכא באירופה ולהגיע ליפן. השלטונות היפניים הגלו את בני הישיבה מקובה לשנחאי.

חודשים לאחר מכן, בי”ח לחודש כסלו תש”ב, סמוך לשעה שבע בבוקר סער העולם כולו. הצבא היפני היכה במתקפת פתע מכת מחץ את הצבא האמריקאי בבסיס ‘פרל-הרבור’ שבאיי הוואי. מתקפה זו גררה את ארה”ב בעל כרחה למערכת המלחמה הקטלנית.

חודשים קודם לכן תכננה יפן לפרטי פרטים את המתקפה הקטלנית על ‘פרל-הרבור’. כחלק מההכנות למלחמה עם ארה”ב נעלה יפן את שעריה כליל בפני אזרחים זרים. את הפליטים שהיו בשטחה גירשה יפן לשנחאי, ביניהם תלמידי הישיבה. עם צירופה של ארה”ב למלחמה נכלאו כל הפליטים שנשארו על אדמת יפן במחנות מעצר, שם הוחזקו בתנאים קשים ומרים, תוך התעללות ועינויים, ע”י השליטים היפנים.

לאחר המלחמה התברר כי הגירוש לשנחאי הציל את תלמידי הישיבה מכליאה במחנות המעצר בתנאים שלא היו מאפשרים להם כלל להמשיך בשגרת הלימוד הרצופה עליה שמרו לאורך כל ימי המלחמה, ובפרט בעת שהותם בשנחאי. בנוסף, ציינו תלמידי הישיבה את יד ההשגחה שתזמנה את הגירוש בסוף חודש אב תש”א, דבר שאיפשר להם לפתוח את זמן אלול במועדו ללא ביטול תורה. (גירוש זה אף מנע מרוב בני הישיבה את הספק מתי לצום את יום הכיפורים.)

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

ויצא

מעשר כספים

כתב הרמב”ם פ”ט ממלכים ה”א בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר  והוסיף תפלה אחרת לפנות היום. וכתב הראב”ד כן היה ראוי לומר והוא (אברהם) התפלל שחרית והפריש מעשר. וע”ש בכס”מ וסבר הרמב”ם דממעשה דמלכי צדק אין ראיה דדוקא התם עישר השלל הבא בידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וכו’. וע”ע רדב”ז הטעם שפי’ הרמב”ם ככס”מ ולא מדין מעשר כי כתיב מכל והרי אין חיוב מעשר כספים מה”ת. ומשמע דעת ראב”ד דמעשר כספים מה”ת.

וע’ תענית  ט’ אף דכתיב לא תנסו אבל במעשר שרי לנסות  דכתיב הביאו את כל המעשר ובחנוני נא בזאת. ובתוס’ הביאו בשם ספרי דדרש חיוב מעשר כספים מדכתיב עשר תעשר “את כל” תבואת זרעך. ומבואר דמפרש בגמ’ על מעשר כספים דשרי לנסות  לה’, ולכא’ אם מתיר איסור לא תנסו משמע שהוא מה”ת.

וכ”כ פ”ת של”א בשם משנת חכמים וכן מנ”ח תע”ד ג’ וכן ראשון ציון דסברי שהוא חיוב מה”ת לפי ספרי.

אבל ע’ אהבת חסד פי”ח בהערה דאין מוכח, כי הצדקה לת”ח הוא המתיר כי מעשר לת”ח ולכן דומה לתרומה ומעשר שהם לכהנים ולוים, וזה שאמר הנביא ויהי טרף בביתי ובחנוני.

ושפיר דחה שאין ראיה מהספרי. אכן תיקשי אמאי הביאו זה תוס’ כאן מהספרי, ולכא’ כוונתם דקשה להו דמצוה דרבנן אין מתיר לנסות, וחיפשו מקור שהוא מצוה מה”ת ומצאו בספרי.

אכן ע’ יעב”ץ בתענית  וכן  שאלת יעב”ץ  ח”ב קי”ט שפי’ כוונת תוס’ להביא ספרי כי איך דרש הגמ’ כאן עשר בשביל שתתעשר והרי בעי קרא לענין מעשר כספים ולזה כתבו כי מעשר כספים למד ספרי מסיפא דכתיב את כל. ואין כוונתם דע”כ  הגמ’ איירי על חיוב דאורייתא.

וע’ ב”ח כיון דנהגו להקל ע”כ כי אינו אלא מנהג. וע’ ברכ”י רמ”ט ג’ שדחה כיון שמפרנס בניו מבן שש והוי צדקה לכן נהגו להקל. וע”ש ברכ”י רמ”ט י”ח במה דפשוט לט”ז דאין מקיים בזה חיוב מעשר, והביא בשם אוה”ח דס”ל דמקיים בזה מעשר, ושוב כתב ברכ”י דאין נכון לעשות כן חדא כי צריך להפריש בדיוק, ועוד כי בלא”ה היה נותן לבניו. ויש להעיר דברכ”י עצמו לעיל אות ג’ ס”ל דאת”ל דהוי חיוב עכצ”ל שהמנהג להקל עפ”י אוה”ח ולא כדעת הט”ז.

וע’ ט”ז שהק’ על הב”ח משו”ע רמ”ט חייב מעשר אבל  נראה  דעת הב”ח דשו”ע הנ”ל להב”ח איירי בקיימי עניים. וע’ ח”צ ח”ב ק”א כעין דברי הב”ח וכתב דלא שייך למעשר עני כי אינו טובל, ויש לעיין דמשמע דמודה דחייב אלא שאינו כמעשר עני. ואולי כוונתו כנ”ל דמצותו דוקא בקיימי עניים.

תתן אמת ליעקב

Chodosh, Hagaon Harav Ephraim Shlita

“ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא” (בראשית כ”ט י”ב) “וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא? אלא אמר לה מינסבת לי, אמרה לו אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה, אמר ליה מאי רמאותיה אמרה ליה אית לי אחתיה דקשישא מינאי ולא מינסבא לי מקמה, א”ל אחיו אני ברמאות” (ב”ב קכ”ג.), הדברים מוכרים והשאלות ידועות, מהיכן לוקחת רחל את ההנחה, אבא שלי כזה רמאי, הוא לא יתן לי להתחתן לפני אחותי הגדולה, לכאורה, את מי אמור לרצות לבן כחתן, לא את עשו, לא את אותו “איש שדה”? או שהוא אמור להעדיף את אותו “איש תם יושב אהלים”, מי יותר ממנו לשמוח ב”הגדולה לגדול”, זה בחור לעניין, זה איש כלבבי, יודע לנהל עניינים, לכבוש ארצות, לצבור רכוש, מה שנקרא הגביר הגדול “כי היה רכושם רב” (בראשית ל”ו ז’), איך הוא מעדיף את אותו בטלן, בכניסה לחרן הוא מנסה לעשות רושם, גולל את האבן מעל פי הבאר “להודיעך שכוחו גדול”, אבל במבחן התוצאה בשעה שהוא פוגש את אליפז הוא מתקפל ברגע, במקום להסביר לו מה דינו של רודף הוא עושה לומדות “והעני חשוב כמת” ונותן לו את כל ממונו, יותר היה סביר לשמוע שלבן רימה את לאה, לה הוא סיפר שהוא בחר לה כחתן את יעקב ובסוף היא גילתה שהוא מחתן אותה עם עשו, מנגד גם ההצהרה הגדולה “אחיו אני ברמאות” לא כל כך מובנת, היכן רימה יעקב את לבן? כנגד “ותחלף את משכורתי עשרת מונים” מקיים יעקב “כי בכל כחי עבדתי את אביכן”, הגמרא בב”מ (צ”ג:) לומדת שהשמירה של יעקב הייתה שמירה מעולה כשמירה של שומרי העיר “הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה” הרמב”ם בהל’ שומרים לומד את הלכות שומרים מיעקב, אם הוא אכן היה “אחיו אני ברמאות” של לבן, הוא לא אמור להוות דוגמא כיצד מתנהלים שומרים?

“ראויה הייתה בכורה לצאת מרחל דכתיב “אלה תולדות יעקב יוסף” אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל החזירה הקב”ה לה, מאי קדמתה לאה ברחמים? דכתיב “ועיני לאה רכות” מאי רכות… רב אמר לעולם רכות…. שהיו אומרים… גדולה לגדול וקטנה לקטן והייתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו, איש רע הוא, מלסטם בריות, קטן מה מעשיו “איש תם יושב אהלים” והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב “וירא ה’ כי שנואה לאה”…. ראה הקב”ה ששנואין מעשה עשו בפניה “ויפתח את רחמה”, צריך להבין: אם לאה שונאת את עשו אז למה ההגדרה היא “כי שנואה לאה” ומה זה הלשון “עד שנשרו ריסי עיניה” תספר שלאה בכתה ונשרו לה הריסים, מה זה עד? אפשר פשוט לומר, לאה התפללה וחזרה והתפללה “נפתולי… נפתלתי” רבש”ע רחמנות, רק שלא אפול לידיים של עשו, אבל היא לא הסתפקה בזה היא ניסתה ועשתה את כל המאמצים שעשו לא ירצה אותה, כמו כל אשה לאה הסתכלה כל יום במראה, אבל אצלה המטרה הייתה איך להיראות יותר ויותר גרוע, לאה חפשה עצות איך לא למצוא חן בעיני עשו, איך לגרום שהיא תהיה שנואה עליו, והיא לא נרגעה “עד שנשרו ריסי עיניה” אולי עכשיו שאין לי ריסים הוא אפילו לא יסתכל עלי, זהו “וירא ה’ כי שנואה לאה”.

“ומאי צניעות הייתה בה ברחל?… אמר לה אחיו אני ברמאות, א”ל ומי שרי ליה לצדיקי לסגויי ברמאותא? א”ל אין “עם נבר תתבר ועם עקש תתפל” (שמואל ב’ כ”ב כ”ז) מסר לה סימנין, כי קא מעיילי לה ללאה, סברה השתא מיכספא אחתאי, מסריתו ניהלה והיינו דכתיב “ויהי בבקר והנה היא לאה” מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה לא הוה ידע עד ההיא שעתא”, ושוב השאלות ידועות, רחל מקבלת מיעקב סימנים על מנת שלא יחליפו את לאה ובסוף היא מועלת באמון והיא בעצמה מוסרת את אותם הסימנים, גם אם נאמר שכך היה צריך לעשות וכמו שברור לנו מתוך מהלך העניינים שכך היה צריך לעשות, כי הרי הזכות של מסירת הסימנים היא הזכות עמדה לרחל להיפקד בבנים, “ויזכר… את רחל” “זכר לה שמסרה סימניה לאחותה”, גם כשעמדו האבות לעורר רחמים על כלל ישראל לא עלתה בידם עד שעמדה רחל בתפילה, אני הכנסתי צרתי לביתי, אבל ככל שהעניין גדול מה זה קשור לצניעות?

“ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים… ויאמר… אשר מנע ממך פרי בטן, ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה… ואבנה גם אנכי ממנה” וברש”י “הבה לי, וכי כך עשה אביך לאימך והלא התפלל עליה, אשר מנע ממך, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני” אז מה לרחל אין בנים ויעקב לא מסכים להתפלל עליה? אני כבר מסודר, לי יש בנים, זה לא ענייני שלך אין בנים? פשוט הדבר, יעקב התפלל על רחל, הרבה בתפילה ובתחנונים לקרוע שערי רחמים שרחל תפקד בדבר ישועה ורחמים, הטענה של רחל הייתה ליעקב שהתפילה צריכה להיות תפילה של בעל דבר, לא תפילה על אחרים, אלא שהתפילה תהיה תפילה על עצמך, כמו שיצחק התפלל, וזה היה הדין ודברים ביניהם תתפלל כמו שאביך התפלל על אימך, וכך מובנת התשובה “אני איני כאבא” “אני יש לי בנים” וזה ההמשך “זקנך אברהם היו לו בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה” אמר לה זה לא דומה, זקנתי היה לאברהם מה לעורר זכות עליה, “זקנתי הכניסה צרתה לביתה” שוב פעם לא מובן “זקנתי הכניסה” ומה רחל עשתה מה זה מסירת הסימנים זה פחות מ”זקנתי הכניסה” אומנם בהמשך “ויזכור… את רחל” אומר רש”י “זכר לה שמסרה סימניה לאחותה” אבל איך זה שיעקב לא מזכיר את הזכות הזאת.

“ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר לה המעט קחתך את אישי” מי לקח ממי “קחתך” “אישי” למי שייך יעקב ומיהו הלוקח? אומנם ניתן לומר בפשיטות שזה שלאה הרגישה שיעקב הוא שלה, היה לה סיבות טובות לחשוב כך, זה “שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים, שני בנים יש לה לרבקה, שני בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן” זה לא מה שקובע, את כל כולי השקעתי ביעקב, שעות של תפילה, ימים שלמים של בכיות ותחנונים, זה מה שקבע את העובדות בשטח, זה ורק זה שעשה את יעקב ל”אישי” בכל זאת עם כל הכבוד לתפילות שהם ורק הם חוללו את המהפך, אבל רחל הרי הייתה זו שלא עמדה לך בדרך, מה היא מבקשת דודאים, לא ראוי לתת לה ולו רק כתשלום סמלי תמורת הסימנים? בזמננו קוראים לזה מינימום של הכרת טובה.

צריכים לומר כשרחל מסרה את הסימנים ללאה, לאה לא ידעה שהיא קבלה סימנים כלשהם, לרגע לא עלה על דעתה שהיא אמורה לנהוג לפי קודים מסוימים, קודים שהם אמורים להפוך לסימנים, גם יעקב שניסה להבין אם הוא ניסה להבין איך הודלפו הסימנים ללאה, לא עלה על דעתו לנסות לחפש את הפרצה אצל רחל, ורחל במה שחז”ל מגדירים “צניעות שהייתה בה ברחל” לא ניסתה להביא לפתרון התעלומה, שיעקב אומר לה “זקנתי הכניסה צרתה לביתה” היא לא מנסה אפילו לרמוז, שלאה אומרת לה “המעט קחתך את אישי” היא לא מראה אפילו “סימן” קלוש שיש דבר קצת משונה בתשובה כזאת, הצניעות של רחל אומרת גם שעושים דברים גדולים, דברים שהם בגדר של “מעשי אבות” זה צריך להיעשות בשתיקה, הדמעות והתחנונים של לאה, השתיקה והתפילה של רחל הצילו את שניהם מליפול לידיים של עשו, “ויזכור.. את רחל זכר לה שמסרה סימניה לאחותה ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו… הוא שיסד הפיט “האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה” (כאן ברש”י).

“קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מנין? “ויחר יעקב וירב בלבן” מה את סבור, שמא מכות ופצעים היו שם? ולא היו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפיס את חמיו, “כי מששת את כל כלי” אפילו מחט אחת אפילו צנורא אחד, חתן הדר בבית חמיו, אפשר לו שלא להנות ממנו אפילו כלי אחד או סכין או חפץ אחד? (ב”ר ע”ד י”א) אחרי עשרים שנה בבית לבן, אחרי “ותחלף את משכורתי עשרת מונים” יעקב הולך סוף סוף לעשות סדר “ויחר” “וירב” אם זאת מריבה, מה זה הסכם שלום?

זאת הפרשה ואלו האנשים יעקב נשאר יעקב ולבן נשאר לבן, שאלנו איך ידעה רחל לומר “אבא רמאה הוא” הוא ייתן לך את לאה, כי זה האיש וזו דרכו, בלי לרמות הוא לא יכול בקשת ממנו דבר, סכמת איתו ענין, הוא בטוח יעשה הפוך, מה שנקרא שלמת לו עבור עגבניות, תשמח אם תקבל לפחות מלפפונים, “ותחלף את משכורתי עשרת מונים” בחשבון פשוט “עבדתיך שש שנים בצאנך” בשש שנים לשנות את התנאים מאה פעמים זה יוצא בערך כל שלשה שבועות, כל פעם יושבים מחדש על תנאי ההעסקה, לבן, לבן, אתה לא רואה שזה לא הולך, כל פעם שאתה עושה תרגיל נוסף, חשבון הבנק של יעקב עולה יותר ויותר, ניסית פעם, ניסית פעמיים, עשר פעמים, זה לא הולך, לך תחפש קרבן אחר, אבל לא אצל לבן, אצל לבן הרמאות היא דרך חיים, לעומת זאת אצל יעקב, כשיעקב אומר “אחיו אני ברמאות” זה לא שאני אהיה רמאי כמוהו, לבן מרמה לאורך כל הדרך בלי להתחשב בתוצאות, “אחיו אני” אני ישר כל הדרך, ההיגיון אומר יעקב, עשית הסכם עם לבן, רימה אותך פעם פעמיים, מקסימום שלש, תופסים את הרגליים, עם כאלה אנשים לא מנהלים עסקים, זה נשמע הגיוני, לא אצל יעקב, הוא ממשיך, אצל לבן הרמאות היא דרך חיים, אצלי האמת היא הדרך היחידה, שלחו אותי לבית לבן, שם יושבים, ובדרך האמת חיים גם עם לבן.

את התוצאות אנחנו מקבלים בסוף הפרשה “וישכם לבן בבקר… וילך וישב לבן למקומו” חזר לדויו (לצערו) מלמד שנכנסו לסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה” (ב”ר ע”ד ט”ו-ט”ז) לבן חוזר הביתה והוא מגלה שבזמן שהוא רדף אחרי יעקב הגנבים חגגו בביתו ולא השאירו אפילו מסמר קטן הם לקחו את הכל, לא השאירו אפילו זכר לא נשאר ממה שהיה בבית, חז”ל מספרים את הסיפור לא בשביל שהוא מעניין ופיקנטי, חז”ל מספרים מה יצא ליעקב איש האמת, עם מה הוא יוצא מחרן, עם נשיו וילדיו ועם רכוש גדול “ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים” ואילו לבן האיש אשר החליף “את משכורתי עשרת מונים” התחיל כמעט בלי כלום “והנה רחל בתו באה עם הצאן” ילדה קטנה מסתדרת עם מעט הצאן שהיה ללבן, אחרי ששנים שהוא עושה את כל התרגילים, מנסה את כל הרמאויות, אפשר לומר שלא הייתה דרך שהוא לא ניסה להפיל בה את יעקב, ובסוף לא רק שזה לא הועיל לו בכלל, גם מהמעט שכן היה לו, לא נשאר כלום.

“לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן” (תהלים ל”ז כ”א) שואלים כולם, מסכן הלוה אין לו איך לשלם, למה הוא נקרא רשע?, ויש ע”ז כמה הסברים אבל אפשר לומר פשוט, הרשע כל היום עושה עסקים, מרמה את זה, גונב מפה, מלוה בריבית שם, הוא נוקט בממונות לחומרא כמה שניתן להרבות בשיעורים כך הוא עושה, לכאורה היה צריך להיות משופע בממון, אם לא עשיר מופלג, לעומתו אותו אברך שמרבה בישיבה וממעט בסחורה וכל פעם יש לו חששות מחששות שונות, נזהר מהונאה, מתרחק מכל שאלה בענייני ממונות, הוא היה צריך להיות נצרך, ובפועל אנחנו רואים תמונה קצת שונה, הרשע לוקח הלואות “לוה רשע” ומסכן אין לו מאיפוא לשלם “וצדיק” לא רק שהוא חי חיים רגועים, שלוים ושקטים, הוא גם “חונן ונותן”.

“מעשה אבות סימן לבנים” ככל שנדבק בדרכי האבות וב”תתן אמת ליעקב” ככל שנאמץ את הדרך של הדמעות והתחנונים, השתיקה (הצניעות) והתפילה של האימהות, כן נזכה להינצל מהידיים של שעיר וחותנו, עדי היום בו יעלו לציון מושיעים.