דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לאלקים וגו’. (כט,כ)
רש”י: ושבתי בשלום – שלום מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן.

יעקב אבינו פחד ודאג שמא הוא יושפע מהשקפת עולמו של לבן הרשע ויאמר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה”. שמא ח”ו יחשוב שהקב”ה בשמים ואינו משגיח על החיים בארץ. ע”כ התפלל יעקב שגם כשיהיה בבית לבן ימשיך תמיד לדעת שהקב”ה אתו והוא שנותן לו לחם לאכול ובגד ללבוש.

והוסיף להתפלל “ושבתי בשלום לבית אבי” – שלא אלמד מדרכי לבן הרשע.

אנו אומרים בפסוקי דזמרה “אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה’ אלקיו” (תהלים קמו). יעקב אבינו חי בהכרה זו שה’ אתו והכל מאתו. האדם שחי בהכרה זו הוא המאושר באדם. יש לו גם מנוחת הנפש וגם שמחה מופלאה.

זה גם מאמר המשנה (אבות ד,א) “איזהו הוא עשיר השמח בחלקו”, אין הכוונה דווקא לעשיר שיש בידו עושר והון, אלא גם על מי שיש לו רק לחם לאכול ובגד ללבוש, כיעקב אבינו. כיוון שכאשר מרגיש הוא שהי”ת אתו ונותן לו את אשר הוא צריך, הרי הוא שמח שמחה שלמה ואמיתית בלחם ובבגד היחיד שיש לו, שהרי זו מתנה מהי”ת.

הלוואי שנזכה להרגיש את זה כל חיינו. לכך צריך לשאוף, והולוואי שהקב”ה יזכה אותנו להרגיש אפילו לרגע אחד את השמחה הזו.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

יסודות הישיבה – עמלות בתורה

באחת משיחותיו אמר מרן ראש הישבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל: ידוע ומפורסם גודל העמל וההתמדה בתורה שהיה למרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה, שבשנות בחרותו היה לומד כל יום שני סדרים מלאים ש”ס, וכל שאר היום היה יושב לשמוע ולקבל תורה מאחרים. ידועה גם היגיעה העצומה וההתמדה הנפלאה שהיתה למרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל, שהיה לומד עד כלות כוחותיו ממש. לא אחת היה לומד בבית המדרש ליד הסטנדר עד אפיסת הכוחות, ולאחר מכן היה צונח על הרצפה יחד עם הסטנדר, תוך כדי שהוא ממשיך ללמוד על הרצפה.

ידוע ומפורסם גם גודל העמל העצום בתורה שהיה למרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה בכל שלושת סדרי הישיבה. מספרים שמרן הגרי”ז מבריסק זצ”ל יעץ לו שלא ישהה כל היום בבית המדרש בישיבה, זאת כדי שהבחורים לא יפריעוהו בשאלותיהם, וימנעו בעדו מלדעת את כל הש”ס, אך מרן רה”י רבי נחום לא שמע לעצתו ונשאר ללמוד בבית המדרש, תוך שהוא מתאמץ לענות לכל בחור ובחור על שאלותיו. ולימים אמר, שכל מה שזכה שדברי תורתו מתבדרין בבי מדרשא בכל אתר ואתר, הוא בזכות שנשאר בבית המדרש, והתאמץ לענות לכל אחד ואחד, בכדי שכולם יזכו להבנת התורה.

כך גם מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל, שהיה עמל בתורה בהתמדה נפלאה, וכל ספר שלמד בו היה לומד אותו מתחילה ועד סוף, ולשם כך מוכרחים להיות בעלי ידיעה מוחלטת בכל סוגיות הש”ס.

נמצא איפה, סיים מרן רה”י הגרנ”צ זצ”ל, כי כל ראשי הישיבה של ישיבת מיר, זכר צדיקים לברכה, היו מופלאים מאוד בהתמדת התורה, עד כדי שאפשר לומר כי ענין זה הוא מיסודות הישיבה, שנתייסדה על יסודות אלו – עמלות בתורה וידיעת כל התורה כולה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

ויצא

וידר יעקב נדר לאמר

נדר בעת צרה

ע’ נדרים ט’ דאסור לעשות נדרים. ואפילו נדרי צדקה. ושאני מנשבעין לקיים את המצוה, כי כאן איירי בנודר לצדקה שאינו מחויב בו.

וע’ תוס’ ריש חולין דבעת צרה מותר וראיה מיעקב. וע’ ריטב”א נדרים י’ לענין ר”ה ויו”כ.

וע’ ברכ”י ר”ג בשם אגודה פ’ ארבעה נדרים דאסור אפילו בעת צרה. והקשה שם מיעקב. וע’ פרדס”י בראשית ל”ה א’ בשם זקנו הר”ר דוד מלאסק זצ”ל שתי’ ההיא דיעקב לפי האגודה כי התנה על תנאי שהממון אינו חשוב אצלו ואז הרי אין חשש שלא יקיים הנדר מחמת תאות הממון.

וע’ ח”ס יו”ד י’ בשם מהר”ם מינץ ע”ט דאין ראיה מיעקב כי קודם מתן תורה היה.

ואמרו שאין להתיר נדר בעת צרה. וע’ בח”ס דמהר”ם מינץ כתב דכל הטעם שאין להתיר נדר בעת צרה הוא משום צוואת ר”י החסיד משום סכנה, אבל הח”ס הביא משו”ת בנימין זאב ושו”ת הרמ”א הטעם משום דהוי כנודר לדעת ותועלת חבירו וקיבל ממנו טובה ואין אין מתירים אלא לרצונו. וע”ש דמה שמדמה הרמ”א לסעיף כ”א לנדר ע”ד רבים ולא לסעיף כ’ לנדר לטובת חבירו, היינו דקמ”ל דצורך מצוה ג”כ יש להתיר אף דבסעיף כ’ בנדר לטובת חבירו לקצת פוסקים לא מהני צורך מצוה ע”ש.

ובפ”ת רכ”ח מ”ד הביא הח”ס. וע”ש סקמ”ג בשם מהרלב”ח דכל הנידון הוא אם התנה להדיא שאם יהיה הצלה אז הוא נודר. וע”ע בהגהות רע”א.

וע’ מהר”ם מינץ הנ”ל בריש התשובה בשם ר”י החסיד דסכנה שתחזור עליו הצרה. (וע”ע יש”ש גיטין ד’ מ’). וע’ לקט יושר יו”ד 25 שהיו אומרים לו הוי יודע שהנודר בעת צרה ונשאל צריך לדאוג שתבוא עליו צרה אחרת כזו. וע”ש דמ”מ התירו לו כי היה חולה כדי שלא יעמוד בנדר בעת סכנה.

וע’ חסד יהושע ג’ אחר השואה לאחד שנדר כל כספו לצדקה אם ישרוד עם כל המשפחה, ודן כי כיון לש”ש ורצון ה’, והרי רצון ה’ כאן לפרנס משפחתו. ובסוף כתב דמ”מ הזהירו שזה סכנה, וכך הוי, והיו ברכב (והנהג היה שיכור) ונהפך, וכולם ניצלו והשואל הנ”ל נהרג.

בדין טומאת עם הארץ ברגל

Carlebach, Moreinu Hagaon Harav Binyomin Shlita

דברים שנאמרו השבוע בפני בני החבורה בסיום על סדר מועד – ה’ כסלו תשפ”ג

תנן בשלהי פרק חומר בקדש: ובירושלים נאמנין על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה. ובגמ’ שם: מנא הני מילי, אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים, הכתוב עשאן כולן חברים, ופרש”י: ורגל שעת אסיפה היא.

ובסמוך שם תנן עוד: הפותח את חביתו והמתחיל עיסתו על גב הרגל ר’ יהודה אומר יגמור וחכ”א לא יגמור. ובפרש”י שם על דברי חכמים: אע”פ שברגל הן טהורין, לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים, אבל לאחר הרגל מגעו טמא למפרע, ע”כ.

ומבואר בדברי רש”י דעם הארץ טמא ברגל כמו שהוא טמא בשאר ימות השנה, אלא שדין הרגל הוא שאין צריכים להבדל מהם כמו שעושין בכל השנה. וטעמא דמילתא כתב רש”י בביצה י”א ב’ שלא לביישם, ור”ל מכיון שזמן הרגל הוא זמן כניסה של כל ישראל בירושלים, אם נבדל מעמי הארץ כמו שעושים בכל השנה יתביישו מזה, ולזה תקנו חכמים שעל אף דבדלין אנו מהם כל השנה מחמת גודל ענין טהרת קודש ותרומה, מ”מ אם ע”י זה נגרום להם שיתביישו, אמרו שעניין בין אדם לחברו דורש זהירות יתר וע”כ לא בדלין מהם.

והא דדרש ריב”ל מקרא דשופטים הכתוב עשאן כולן חברים, לשון חברים שכתוב שם בפסוק אין הכוונה חברים לענין זהירות תרומה כדאיתא בכל מקום במשניות, שהרי בזמן השופטים לא היה כלל ענין זה מחבר שזהיר מטומאת תרומה וקדשים, והכוונה בפסוק שכתוב שם לשון חברים היינו בלי שום הבדל מעמד, ואין מי בכלל ישראל שהחזיק את עצמו יותר חשוב ממאן דהו אחר.

כתב הרמב”ם בפי”א ממטמאי משכב ומושב ה”ט וז”ל: טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים ברגל וכליהן ואוכליהן ומשקיהן טהורים ברגל, מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל, לפיכך נאמנין כל ימות הרגל בין על הקדש בין על התרומה, משעבר הרגל חוזרין לטומאתן, עכ”ל.

מבואר בדברי הרמב”ם דטהרה שיש לעם הארץ ברגל הוא משום דבאמת כולן חברים, ומה דאיתא בגמ’ במימרי’ דריב”ל הכתוב עשאן כולן חברים, ור”ל שמעלתו של ע”ה ברגל שווה למעלתו של כל חבר, אלא שלהיות חבר כל השנה יש עליו לקבל הכל, כמו שמובא במתני’ פ”ב דמאי כל דיני קבלת חברות, ובזמן הרגל אם מקבל על עצמו להיות טהור לכל ימי הרגל סגי והרי הוא כשר כחבר.

בליקוטי הלכות כתב הח”ח זצוק”ל דדבר פשוט הוא דלרש”י הא דלא גזרו טומאת ע”ה ברגל היינו דוקא בירושלים. ראשית כל דהכי דייק מתני’ דקתני בירושלים נאמן על הקדש ובשעת הרגל נאמן אף על התרומה ומשמע דארישא קאי. ותו דהכי הוא גם מסברא, דהא כל הך מילתא דאין טומאת עם הארץ ברגל היינו שלא לביישם בשעת כניסת ישראל ברגל, וכל הך כניסה בירושלים הוא, ולכן מסתברא שלא תקנו טומאת ע”ה כי אם בירושלים.

אבל מדברי הרמב”ם משמע דלא רק בירושלים, משום דסתם הרמב”ם ולא פירש כלום, ותו דלרמב”ם הא דטהורין ע”ה ברגל הוא שנטהרו, א”כ הסברא נותנת שבכל מקום שמטהרין עצמן הרי הם כחברים, וכן הוא ג”כ לשון הרמב”ם מטהרין עצמן ועולין לירושלים, ר”ל עולין לירושלים הנך דהם מחוץ לירושלים.

ולפי”ז איכא נפקותא בין רש”י לרמב”ם במי שלא טהר עצמו ברגל או בנשים שאינן חייבות לטהר עצמן ברגל וממילא דאין עליהן דין חבר. וכ”כ בצפנת פענח תשובה קל”ח אות ח’.

ונראה עוד נ”מ בין הרמב”ם לרש”י אם היה כלי שנגע בו הע”ה ברגל, ומיד ברגל טבל הכלי. דלפי רש”י שאין טהרתן של ע”ה ברגל טהור וכל דין רגל הוא שאין בדלין הימנו, עלתה לה טבילה להכלי כיון דעד הטבילה היה הכלי טמא ומועיל הטבילה שאין צריך להטבילה עוד פעם לאחר החג. משא”כ לשיטת הרמב”ם טהור היה הכלי ברגל כיון שע”ה שנגע בכלי באמת טהור הוא. ואם טבל בחג לא נטהר הכלי שאין זה מעשה טבילה ולאחר הרגל יתחייבו להטבילו.

במשנה למלך הל’ טומאת אוכלין פט”ז ה”י הקשה על הרמב”ם כאן דאם בשעת הרגל כל עמי הארץ שטבלו הרי הם חברים וטהורים קשה א”כ איך כשעבר החג חזרו לטומאתם מאחר שלא היה שם טומאה.

ולכאורה צ”ל דמאחר שהקילו חכמים להחשיבו כחבר רק ע”י טבילה לחוד, הם אמרו והם אמרו וחדשו טומאת כלים שנגע בהם ע”ה בחג, כיון דלאחר החג פקע מיני’ דין זה והרי הוא כהווייתו של כל השנה שהוא טמא.

אלא שהמשנה למלך לא ניחא לי’ בזה וכתב בשיטת הרמב”ם דלעולם ס”ל כרש”י דעיקר טעמא דטהרתו ברגל הוא שלא לביישו (או משום איבה וכמש”כ כן גם הטורי אבן) אלא שמצא עוד טעם לתלות את הטהרה במה שטבלו, אבל לעולם אחר החג פשוט הוא שחוזר לטומאתו.

ונראה ביאור הך מילתא הוא דעיקר התקנה הוא כמו שכתב המל”מ דס”ל לרמב”ם כרש”י. אלא מה דחלוק רש”י מהרמב”ם הוא דלרש”י סילקו חכמים את הבושה או את האיבה ע”י שאמרו לחברים שאין צריך להבדל מעמי הארץ כמו בכל השנה.

ובזה הוא דחולק הרמב”ם וס”ל שאין זה מספיק שנאמר לע”ה אין אנו בדלין מכם, אלא שאומרים להם עוד יותר מזה הרי אתם חשובים בעינינו כחברים, אע”פ שלפי האמת אינן כחברים. ולפי”ז אין פלוגתא בין הרמב”ם לרש”י כ”א להגדרת הנאמנות בחג, אם שאין אנו בדילין מהם או שאומרים להם הרי אתם כחברים.

ולפי”ז באמת אין הכרע אם יסבור הרמב”ם כרש”י לענין טהרת הרגל חוץ ירושלים, ושמא מודה לו הרמב”ם מאחר שעיקר ההיתר הוא מה שחוששין לביישם, או דילמא כיון שההגדרה שנתנו להם חכמים הוא שנחשיבם לחברים דילמא באמת תלוי בכל אחד איפה שהוא אם טבל אם לא.

הנה בירושלמי כאן כתב שאם חל אחרון של יו”ט בערב שבת טובלים ומטהרים את הכלים לאחר השבת, אז בכה”ג גם הגברא, ר”ל הע”ה בעצמו, הוא ג”כ טהור. דהא דתנן שמטהרין בכה”ג בא’ בשבת ר”ל שטהרת הרגל בכה”ג נמשך עד אחרי השבת, וא”כ חידש הירושלמי שגם הגברא טהור ונמשך דין היו”ט עד לאחר השבת. ובזבח תודה של הח”ח תמה על הרמב”ם שהשמיט דין זה.

וי”ל דדבר זה תלוי בדברי הרמב”ם. דאם נאמר שהרמב”ם ס”ל כדעת רש”י וכמש”כ המשנה למלך, א”כ הרי לא חל שום דין על הגברא של ע”ה בחג והרי הוא כטומאתו כתמיד. וממילא ביום ש”ק שלמחרת אחרון של חג ה”ה טמא בטומאת ע”ה ואין לו כל קשר להא שא”א לטהר את הכלים עד לאחר השבת.

משא”כ אם נאמר שדעת הרמב”ם כמו דמשמע מלשונו שהע”ה נהפך מציאותו להיות טהור כחבר וחל על גופו הטהרה של חג, יש באמת מקום לומר בדעתו כמש”נ בירושלמי שכמו שנמשך טהרת הכלים עד יום ראשון ה”ה לטהרת הע”ה בעצמו נשאר עד לאחר השבת.

בחסדי דוד בנדה פרק ה’ ה”ב כתוב דביוה”כ שבאים כל ישראל לראות בעבודת בית המקדש ביוה”כ, נחשב ג”כ ליום כניסה ואין טומאת ע”ה ביוה”כ. וקשה בסוגיית הגמ’ בריש יומא דף י”ב נראה דע”ה מטמא ביוה”כ.

ויש לתרץ לפי מש”כ במורה נבוכים הביאו מהרי”ץ חיות בנדה ל”ד שכתב המורה בח”ג פ’ מ”ג הוא האחדות שנהיי’ ע”י הכניסה ושיוכלו לאכל זה אצל זה, וכתב ע”ז המהרי”ץ חיות כמו שמובא בגמ’ סנהדרין ק”ג גדולה לגימה שמקרבת את הבריות וזה מענייניהם של עליי’ לרגל. וא”כ אפילו הוי יוה”כ יום כניסת אין בזה משום נותן טעם לבטל מעמהם טומאת ע”ה.