דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לאלקים וגו’. (כט,כ)
רש”י: ושבתי בשלום – שלום מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן.
יעקב אבינו פחד ודאג שמא הוא יושפע מהשקפת עולמו של לבן הרשע ויאמר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה”. שמא ח”ו יחשוב שהקב”ה בשמים ואינו משגיח על החיים בארץ. ע”כ התפלל יעקב שגם כשיהיה בבית לבן ימשיך תמיד לדעת שהקב”ה אתו והוא שנותן לו לחם לאכול ובגד ללבוש.
והוסיף להתפלל “ושבתי בשלום לבית אבי” – שלא אלמד מדרכי לבן הרשע.
אנו אומרים בפסוקי דזמרה “אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה’ אלקיו” (תהלים קמו). יעקב אבינו חי בהכרה זו שה’ אתו והכל מאתו. האדם שחי בהכרה זו הוא המאושר באדם. יש לו גם מנוחת הנפש וגם שמחה מופלאה.
זה גם מאמר המשנה (אבות ד,א) “איזהו הוא עשיר השמח בחלקו”, אין הכוונה דווקא לעשיר שיש בידו עושר והון, אלא גם על מי שיש לו רק לחם לאכול ובגד ללבוש, כיעקב אבינו. כיוון שכאשר מרגיש הוא שהי”ת אתו ונותן לו את אשר הוא צריך, הרי הוא שמח שמחה שלמה ואמיתית בלחם ובבגד היחיד שיש לו, שהרי זו מתנה מהי”ת.
הלוואי שנזכה להרגיש את זה כל חיינו. לכך צריך לשאוף, והולוואי שהקב”ה יזכה אותנו להרגיש אפילו לרגע אחד את השמחה הזו.
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
יסודות הישיבה – עמלות בתורה
באחת משיחותיו אמר מרן ראש הישבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל: ידוע ומפורסם גודל העמל וההתמדה בתורה שהיה למרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה, שבשנות בחרותו היה לומד כל יום שני סדרים מלאים ש”ס, וכל שאר היום היה יושב לשמוע ולקבל תורה מאחרים. ידועה גם היגיעה העצומה וההתמדה הנפלאה שהיתה למרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל, שהיה לומד עד כלות כוחותיו ממש. לא אחת היה לומד בבית המדרש ליד הסטנדר עד אפיסת הכוחות, ולאחר מכן היה צונח על הרצפה יחד עם הסטנדר, תוך כדי שהוא ממשיך ללמוד על הרצפה.
ידוע ומפורסם גם גודל העמל העצום בתורה שהיה למרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה בכל שלושת סדרי הישיבה. מספרים שמרן הגרי”ז מבריסק זצ”ל יעץ לו שלא ישהה כל היום בבית המדרש בישיבה, זאת כדי שהבחורים לא יפריעוהו בשאלותיהם, וימנעו בעדו מלדעת את כל הש”ס, אך מרן רה”י רבי נחום לא שמע לעצתו ונשאר ללמוד בבית המדרש, תוך שהוא מתאמץ לענות לכל בחור ובחור על שאלותיו. ולימים אמר, שכל מה שזכה שדברי תורתו מתבדרין בבי מדרשא בכל אתר ואתר, הוא בזכות שנשאר בבית המדרש, והתאמץ לענות לכל אחד ואחד, בכדי שכולם יזכו להבנת התורה.
כך גם מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל, שהיה עמל בתורה בהתמדה נפלאה, וכל ספר שלמד בו היה לומד אותו מתחילה ועד סוף, ולשם כך מוכרחים להיות בעלי ידיעה מוחלטת בכל סוגיות הש”ס.
נמצא איפה, סיים מרן רה”י הגרנ”צ זצ”ל, כי כל ראשי הישיבה של ישיבת מיר, זכר צדיקים לברכה, היו מופלאים מאוד בהתמדת התורה, עד כדי שאפשר לומר כי ענין זה הוא מיסודות הישיבה, שנתייסדה על יסודות אלו – עמלות בתורה וידיעת כל התורה כולה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
ויצא
וידר יעקב נדר לאמר
נדר בעת צרה
ע’ נדרים ט’ דאסור לעשות נדרים. ואפילו נדרי צדקה. ושאני מנשבעין לקיים את המצוה, כי כאן איירי בנודר לצדקה שאינו מחויב בו.
וע’ תוס’ ריש חולין דבעת צרה מותר וראיה מיעקב. וע’ ריטב”א נדרים י’ לענין ר”ה ויו”כ.
וע’ ברכ”י ר”ג בשם אגודה פ’ ארבעה נדרים דאסור אפילו בעת צרה. והקשה שם מיעקב. וע’ פרדס”י בראשית ל”ה א’ בשם זקנו הר”ר דוד מלאסק זצ”ל שתי’ ההיא דיעקב לפי האגודה כי התנה על תנאי שהממון אינו חשוב אצלו ואז הרי אין חשש שלא יקיים הנדר מחמת תאות הממון.
וע’ ח”ס יו”ד י’ בשם מהר”ם מינץ ע”ט דאין ראיה מיעקב כי קודם מתן תורה היה.
ואמרו שאין להתיר נדר בעת צרה. וע’ בח”ס דמהר”ם מינץ כתב דכל הטעם שאין להתיר נדר בעת צרה הוא משום צוואת ר”י החסיד משום סכנה, אבל הח”ס הביא משו”ת בנימין זאב ושו”ת הרמ”א הטעם משום דהוי כנודר לדעת ותועלת חבירו וקיבל ממנו טובה ואין אין מתירים אלא לרצונו. וע”ש דמה שמדמה הרמ”א לסעיף כ”א לנדר ע”ד רבים ולא לסעיף כ’ לנדר לטובת חבירו, היינו דקמ”ל דצורך מצוה ג”כ יש להתיר אף דבסעיף כ’ בנדר לטובת חבירו לקצת פוסקים לא מהני צורך מצוה ע”ש.
ובפ”ת רכ”ח מ”ד הביא הח”ס. וע”ש סקמ”ג בשם מהרלב”ח דכל הנידון הוא אם התנה להדיא שאם יהיה הצלה אז הוא נודר. וע”ע בהגהות רע”א.
וע’ מהר”ם מינץ הנ”ל בריש התשובה בשם ר”י החסיד דסכנה שתחזור עליו הצרה. (וע”ע יש”ש גיטין ד’ מ’). וע’ לקט יושר יו”ד 25 שהיו אומרים לו הוי יודע שהנודר בעת צרה ונשאל צריך לדאוג שתבוא עליו צרה אחרת כזו. וע”ש דמ”מ התירו לו כי היה חולה כדי שלא יעמוד בנדר בעת סכנה.
וע’ חסד יהושע ג’ אחר השואה לאחד שנדר כל כספו לצדקה אם ישרוד עם כל המשפחה, ודן כי כיון לש”ש ורצון ה’, והרי רצון ה’ כאן לפרנס משפחתו. ובסוף כתב דמ”מ הזהירו שזה סכנה, וכך הוי, והיו ברכב (והנהג היה שיכור) ונהפך, וכולם ניצלו והשואל הנ”ל נהרג.
בדין טומאת עם הארץ ברגל
Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita
דברים שנאמרו השבוע בפני בני החבורה בסיום על סדר מועד – ה’ כסלו תשפ”ג
תנן בשלהי פרק חומר בקדש: ובירושלים נאמנין על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה. ובגמ’ שם: מנא הני מילי, אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים, הכתוב עשאן כולן חברים, ופרש”י: ורגל שעת אסיפה היא.
ובסמוך שם תנן עוד: הפותח את חביתו והמתחיל עיסתו על גב הרגל ר’ יהודה אומר יגמור וחכ”א לא יגמור. ובפרש”י שם על דברי חכמים: אע”פ שברגל הן טהורין, לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים, אבל לאחר הרגל מגעו טמא למפרע, ע”כ.
ומבואר בדברי רש”י דעם הארץ טמא ברגל כמו שהוא טמא בשאר ימות השנה, אלא שדין הרגל הוא שאין צריכים להבדל מהם כמו שעושין בכל השנה. וטעמא דמילתא כתב רש”י בביצה י”א ב’ שלא לביישם, ור”ל מכיון שזמן הרגל הוא זמן כניסה של כל ישראל בירושלים, אם נבדל מעמי הארץ כמו שעושים בכל השנה יתביישו מזה, ולזה תקנו חכמים שעל אף דבדלין אנו מהם כל השנה מחמת גודל ענין טהרת קודש ותרומה, מ”מ אם ע”י זה נגרום להם שיתביישו, אמרו שעניין בין אדם לחברו דורש זהירות יתר וע”כ לא בדלין מהם.
והא דדרש ריב”ל מקרא דשופטים הכתוב עשאן כולן חברים, לשון חברים שכתוב שם בפסוק אין הכוונה חברים לענין זהירות תרומה כדאיתא בכל מקום במשניות, שהרי בזמן השופטים לא היה כלל ענין זה מחבר שזהיר מטומאת תרומה וקדשים, והכוונה בפסוק שכתוב שם לשון חברים היינו בלי שום הבדל מעמד, ואין מי בכלל ישראל שהחזיק את עצמו יותר חשוב ממאן דהו אחר.
כתב הרמב”ם בפי”א ממטמאי משכב ומושב ה”ט וז”ל: טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים ברגל וכליהן ואוכליהן ומשקיהן טהורים ברגל, מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל, לפיכך נאמנין כל ימות הרגל בין על הקדש בין על התרומה, משעבר הרגל חוזרין לטומאתן, עכ”ל.
מבואר בדברי הרמב”ם דטהרה שיש לעם הארץ ברגל הוא משום דבאמת כולן חברים, ומה דאיתא בגמ’ במימרי’ דריב”ל הכתוב עשאן כולן חברים, ור”ל שמעלתו של ע”ה ברגל שווה למעלתו של כל חבר, אלא שלהיות חבר כל השנה יש עליו לקבל הכל, כמו שמובא במתני’ פ”ב דמאי כל דיני קבלת חברות, ובזמן הרגל אם מקבל על עצמו להיות טהור לכל ימי הרגל סגי והרי הוא כשר כחבר.
בליקוטי הלכות כתב הח”ח זצוק”ל דדבר פשוט הוא דלרש”י הא דלא גזרו טומאת ע”ה ברגל היינו דוקא בירושלים. ראשית כל דהכי דייק מתני’ דקתני בירושלים נאמן על הקדש ובשעת הרגל נאמן אף על התרומה ומשמע דארישא קאי. ותו דהכי הוא גם מסברא, דהא כל הך מילתא דאין טומאת עם הארץ ברגל היינו שלא לביישם בשעת כניסת ישראל ברגל, וכל הך כניסה בירושלים הוא, ולכן מסתברא שלא תקנו טומאת ע”ה כי אם בירושלים.
אבל מדברי הרמב”ם משמע דלא רק בירושלים, משום דסתם הרמב”ם ולא פירש כלום, ותו דלרמב”ם הא דטהורין ע”ה ברגל הוא שנטהרו, א”כ הסברא נותנת שבכל מקום שמטהרין עצמן הרי הם כחברים, וכן הוא ג”כ לשון הרמב”ם מטהרין עצמן ועולין לירושלים, ר”ל עולין לירושלים הנך דהם מחוץ לירושלים.
ולפי”ז איכא נפקותא בין רש”י לרמב”ם במי שלא טהר עצמו ברגל או בנשים שאינן חייבות לטהר עצמן ברגל וממילא דאין עליהן דין חבר. וכ”כ בצפנת פענח תשובה קל”ח אות ח’.
ונראה עוד נ”מ בין הרמב”ם לרש”י אם היה כלי שנגע בו הע”ה ברגל, ומיד ברגל טבל הכלי. דלפי רש”י שאין טהרתן של ע”ה ברגל טהור וכל דין רגל הוא שאין בדלין הימנו, עלתה לה טבילה להכלי כיון דעד הטבילה היה הכלי טמא ומועיל הטבילה שאין צריך להטבילה עוד פעם לאחר החג. משא”כ לשיטת הרמב”ם טהור היה הכלי ברגל כיון שע”ה שנגע בכלי באמת טהור הוא. ואם טבל בחג לא נטהר הכלי שאין זה מעשה טבילה ולאחר הרגל יתחייבו להטבילו.
במשנה למלך הל’ טומאת אוכלין פט”ז ה”י הקשה על הרמב”ם כאן דאם בשעת הרגל כל עמי הארץ שטבלו הרי הם חברים וטהורים קשה א”כ איך כשעבר החג חזרו לטומאתם מאחר שלא היה שם טומאה.
ולכאורה צ”ל דמאחר שהקילו חכמים להחשיבו כחבר רק ע”י טבילה לחוד, הם אמרו והם אמרו וחדשו טומאת כלים שנגע בהם ע”ה בחג, כיון דלאחר החג פקע מיני’ דין זה והרי הוא כהווייתו של כל השנה שהוא טמא.
אלא שהמשנה למלך לא ניחא לי’ בזה וכתב בשיטת הרמב”ם דלעולם ס”ל כרש”י דעיקר טעמא דטהרתו ברגל הוא שלא לביישו (או משום איבה וכמש”כ כן גם הטורי אבן) אלא שמצא עוד טעם לתלות את הטהרה במה שטבלו, אבל לעולם אחר החג פשוט הוא שחוזר לטומאתו.
ונראה ביאור הך מילתא הוא דעיקר התקנה הוא כמו שכתב המל”מ דס”ל לרמב”ם כרש”י. אלא מה דחלוק רש”י מהרמב”ם הוא דלרש”י סילקו חכמים את הבושה או את האיבה ע”י שאמרו לחברים שאין צריך להבדל מעמי הארץ כמו בכל השנה.
ובזה הוא דחולק הרמב”ם וס”ל שאין זה מספיק שנאמר לע”ה אין אנו בדלין מכם, אלא שאומרים להם עוד יותר מזה הרי אתם חשובים בעינינו כחברים, אע”פ שלפי האמת אינן כחברים. ולפי”ז אין פלוגתא בין הרמב”ם לרש”י כ”א להגדרת הנאמנות בחג, אם שאין אנו בדילין מהם או שאומרים להם הרי אתם כחברים.
ולפי”ז באמת אין הכרע אם יסבור הרמב”ם כרש”י לענין טהרת הרגל חוץ ירושלים, ושמא מודה לו הרמב”ם מאחר שעיקר ההיתר הוא מה שחוששין לביישם, או דילמא כיון שההגדרה שנתנו להם חכמים הוא שנחשיבם לחברים דילמא באמת תלוי בכל אחד איפה שהוא אם טבל אם לא.
הנה בירושלמי כאן כתב שאם חל אחרון של יו”ט בערב שבת טובלים ומטהרים את הכלים לאחר השבת, אז בכה”ג גם הגברא, ר”ל הע”ה בעצמו, הוא ג”כ טהור. דהא דתנן שמטהרין בכה”ג בא’ בשבת ר”ל שטהרת הרגל בכה”ג נמשך עד אחרי השבת, וא”כ חידש הירושלמי שגם הגברא טהור ונמשך דין היו”ט עד לאחר השבת. ובזבח תודה של הח”ח תמה על הרמב”ם שהשמיט דין זה.
וי”ל דדבר זה תלוי בדברי הרמב”ם. דאם נאמר שהרמב”ם ס”ל כדעת רש”י וכמש”כ המשנה למלך, א”כ הרי לא חל שום דין על הגברא של ע”ה בחג והרי הוא כטומאתו כתמיד. וממילא ביום ש”ק שלמחרת אחרון של חג ה”ה טמא בטומאת ע”ה ואין לו כל קשר להא שא”א לטהר את הכלים עד לאחר השבת.
משא”כ אם נאמר שדעת הרמב”ם כמו דמשמע מלשונו שהע”ה נהפך מציאותו להיות טהור כחבר וחל על גופו הטהרה של חג, יש באמת מקום לומר בדעתו כמש”נ בירושלמי שכמו שנמשך טהרת הכלים עד יום ראשון ה”ה לטהרת הע”ה בעצמו נשאר עד לאחר השבת.
בחסדי דוד בנדה פרק ה’ ה”ב כתוב דביוה”כ שבאים כל ישראל לראות בעבודת בית המקדש ביוה”כ, נחשב ג”כ ליום כניסה ואין טומאת ע”ה ביוה”כ. וקשה בסוגיית הגמ’ בריש יומא דף י”ב נראה דע”ה מטמא ביוה”כ.
ויש לתרץ לפי מש”כ במורה נבוכים הביאו מהרי”ץ חיות בנדה ל”ד שכתב המורה בח”ג פ’ מ”ג הוא האחדות שנהיי’ ע”י הכניסה ושיוכלו לאכל זה אצל זה, וכתב ע”ז המהרי”ץ חיות כמו שמובא בגמ’ סנהדרין ק”ג גדולה לגימה שמקרבת את הבריות וזה מענייניהם של עליי’ לרגל. וא”כ אפילו הוי יוה”כ יום כניסת אין בזה משום נותן טעם לבטל מעמהם טומאת ע”ה.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz Shlita
Merit Your Malachim
Parashas Vayeitzei
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz shlita
In this week’s parashah, Yaakov — the bechir ha’avos — experiences a unique revelation: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. The meforshim note that this was an apt description of Yaakov himself: Although he was a human being whose feet were planted on the ground, his head reached the heavens.
Yaakov merited to see malachim climbing up and down the ladder, and some meforshim explain that these malachim, which brought him protection and brachah, were created from his mitzvos.
Yaakov was traveling to find a shidduch, so that he could build a family, and along the way, he experienced this incredible revelation: that the malachim created by his mitzvos were ascending to Shamayim and bringing him siyatta d’Shmaya, accompanying him to help him and protect him. And it was not only malachim — he saw וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו. And Hashem promised Him:
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.
Yet the Torah doesn’t tell us clearly why Yaakov merited this incredible revelation and protection. We would all love to be zocheh to that. How was he zocheh?
The Torah gives us two hints. Before describing Yaakov’s dream, the Torah says: וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. Rashi notes that this wording is limiting: He slept in that place, but during the fourteen years when he learned in the beis midrash of Shem and Ever he did not sleep at night. Why, asks Rav Ruderman, doesn’t the Torah inform us explicitly that Yaakov was learning Torah? Why is this conveyed only in a hint?
The answer is that Yaakov hid himself in the beis midrash. And because he hid himself in the beis midrash, this information is hidden in the Torah as well.
There are people who sit quietly in the beis midrash and learn, without any fanfare or tumult. No one knows about them. But the Torah is telling us that Hakadosh Baruch Hu is watching them and their limud Torah.
Feel the Assistance
So, you might think, what does Yaakov’s learning for fourteen years straight have to do with me?
Consider what happened next: Yaakov headed on to build his life. He went to work watching Lavan’s sheep, and although he certainly continued learning even then, his Torah wasn’t on the same level as it was in the beis midrash. Yet the Torah he learned stayed with him for life, watching over him and helping him. Those days and years that he spent in the beis midrash conferred protection on him even afterwards.
Every year, and every day, that we learn Torah — sitting quietly in the beis midrash — those moments become the סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה of our lives. The malachim that we send up to the heavens come down to watch over us, too.
Maaseh avos siman labanim — from Yaakov Avinu we learn how to be zocheh to the shemirah and brachah that he enjoyed. We all have difficult tests in life, whether in our own shidduchim, our children’s shidduchim, parnassah, or anything else. Who wouldn’t want to hear the brachah of וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ? That comes from investing in Torah, because Kudsha Brich Hu v’Oraysa chad hu. When you invest in Torah, you connect with Hakadosh Baruch Hu, so He is with you wherever you go, helping you.
Some people actually have siyatta d’Shmaya, but they don’t notice it; they don’t feel it. Instead, they’re nervous and worried. Yaakov Avinu was zocheh to a revelation — he saw the siyatta d’Shmaya with his own eyes, and he felt it. Torah does that, too.
Seeing the Emes
Mattan Torah began with the letter alef, in the word Anochi of the Aseres Hadibros. That was Torah Shebichsav. The Mishnah starts with the letter mem (מאימתי) while the Gemara starts with a tav (תנא). The sefarim hakedoshim note that those three letters spell emes, hinting that the words of Torah are emes.
When a person learns Torah, that connects him to emes. He’s able to see the world with an emes’dike outlook. The gates of heaven are open before him, and he sees that Hakadosh Baruch Hu is with him. He is not afraid. He sees the brachos from Shamayim, and he lives life with a different perspective, a different set of priorities. He knows what’s important; he knows that life is a ladder extending from the ground to the heavens. He sees very clearly where he’s heading: upward.
That’s what Torah does for a person: It enables him to see how important it is to move upward. And through that, he merits protection and brachah from Hashem.
The opening words of the parashah are a powerful chizuk for us regarding the importance of maintaining our connection to Torah, through kevias itim laTorah, and listening to shiurim and shmuessin. That gives us the ladder to help us go up in life, and it also brings down the brachah and the shemirah from Hashem, through the malachim who descend the ladder.
After Yaakov experienced his revelation, the passuk says, וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו — implying that he was excited to go, and his feet carried him, because he knew Hashem was with him in everything.
This is one lesson we learn from Yaakov Avinu. Obviously, this idea related to him on his lofty level, and we have to apply it to ourselves on our level, in our generation. We can’t copy Yaakov Avinu, but on our level, every bit of Torah that we connect to affects us, placing us on the ladder upward, and bringing us protection and blessing.
Retaining Connection
The second hint in the Torah to why Yaakov merited this revelation is found in Rashi’s comment on the words אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. Rashi cites the Gemara’s statement in Chullin that Yaakov actually passed the site of the Beis Hamikdash, and then said, “How could I have passed that place and not have davened there?” He then returned to daven in that location, and Hashem granted him kefitzas haderech, bringing the place to him.
This teaches us that it’s never too late. There’s no justification for saying, “Oh, I missed it already.”
Grab what you can, now! The Torah tells us to make the right choice today: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. Put your kochos into your Torah learning, and into your davening, today! Yaakov went back and davened to Hashem, and the gates of Heaven opened for him. He “met” Hashem: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.
You’re davening anyway — if you put thought into your davening, you can turn your tefillah into a different experience, one of וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם — a meeting with Hashem. You can feel the siyatta d’Shmaya on a different level. Whether your requests are answered or not, you accomplished something. You met with the Melech Malchei Hamelachim.
Yaakov had this vision at night, as he was heading into galus. Similarly, even though the galus that we’re in is so dark, and it’s so hard to see Hashem and feel the siyatta d’Shmaya, when a person makes the effort to grow and connect to Hashem, then even in the darkest night you can “meet” Hashem. There will be kefitzas haderech — the Beis Hamikdash will come to you, in your place.
Yaakov Avinu describes this place as אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים — a bayis. A bayis, a home, is where we feel the connection to our family, where we feel secure. Yaakov’s life was filled with tzaros, but what gave him chizuk was his bayis — the beis haknesses and the beis midrash, his connection to tefillah and Torah. That’s what empowered him to always go forward, וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו, enduring the hardest nisyonos and yet keeping on moving upward to build a beautiful mishpachah, the family of Klal Yisrael. And indeed, he merited unbelievable children and grandchildren — us.
We all have this power in us. Hashem should help us to know where our home is, and to connect with Him wherever we are, so that we can always move upward and be zocheh to abundant brachah and siyatta d’Shmaya.