דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך (כט,יא)
רש”י: שבכה לפי שבא בידים ריקניות, שרדף אליפז בן עשיו במצות אביו להורגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, א”ל מה אעשה לציווי של אבא, א”ל יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת.

נתבונן במאבקי נפשו של אליפז, הוא הולך במצוות אביו להרוג את דודו יעקב, אך נמנע מלהורגו משום שגדל אצל יצחק. וכך מתחבט הוא מה לעשות עד שקיבל את עצת יעקב שעני חשוב כמת.

למדים אנו מכאן את נבכי נפש האדם, אור וחושך משמשים בו בעירבוביא, מחד הוא בנו של עשיו, מאידך הוא תלמידו של יצחק, ואע”פ שברור שאין להרוג נפש במצוות כיבוד אב, מ”מ רדף אליפז אחר יעקב להורגו, והתחבט “מה אעשה לציווי של אבא”.

וזה שאמר הנביא ‘מי חכם ויבן אלה נבון וידעם, כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם’ (הושע יד,י). והיינו, שבאותם דרכי ה’ הישרים אשר הצדיקים ילכו בם, באותם הדברים הפושעים נכשלים, וכמו שמצינו כאן במצוות כיבוד אב, שחמורה ויקרה היא מאוד עד שהוקש כבוד האב לכבוד המקום, אך בכ”ז ע”י ה’חושך’ שבנפש האדם יכול הוא להגיע על ידה לרציחה.

וזה מש”כ בגמ’ (שבת פח:) למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא. ופרש”י: מיימינים בה- שעסוקים בה בכל כוחם כאדם העושה בימין שהוא עיקר. הרי שה’משמאילים בה’ גם הם עוסקים בתורה, אלא שלא עושים זאת ‘בכל כוחם’, אלא כעושים ביד שמאל, ועליהם נאמר שהתורה עצמה עבורם היא סמא דמותא.

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

פולמוס הפושקע’ס (יב)
הגאון רבי שמואל סלאנט זצ”ל על מכתב התשובה שכתבו מנהלי המוסדות בירושלים למרן רה”י הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ”ל

באהבה רבה הנני אומר שלום וברכה למע״כ ידיד ה׳ ועמו, הרב הגאון המפורסם וכו’ וכו’ מוהר״ר אלי׳ ברוך שליט״א ריש מתיבתא רבתי דק״ק מיר, שלום להדר״ג ולכל המסתופפים בצל תורתו!

למורת רוחי לא אוכל כעת להשתעשע עם הדר״ג בארוכה, ולכן שמתי דברי בפי הרה”ג הממונים והגבאים על קופות הצדקה דרמב״ן ובית תלמוד התורה והישיבה הגדולה עץ החיים ובית החולים הנז׳,

ובקצרה אמלא אחר דבריהם, כי לפי הידוע לנו באו שלוחי ישיבות רוסיא בארץ אנגליה בגבול ארה״ק ובסיבת קביעת קופותיהם בארץ אנגליה נחרב כמעט יסוד ההכנסה לארה”ק מארץ ההיא, ובאמת מי שלא היה בארה”ק ולא ראה בעיניו גודל הלחץ והדחק השורר פה, לא יוכל לצייר ברעיוניו מושג נכון מזה.

וביותר בעת הזאת אשר נפסקה ההכנסה מאיזהו מקומן גברה המצוקה מאד, ־ ד’ ירחם על עמו וארצו, ובאשר זכות קביעת הקופות מוחזק לארה”ק עפ״י תקנת גאוני קמאי מזמן מרן הבית יוסף זי”ע והתקנה הזאת היתה היסוד לישוב ארה”ק והוא הבסיס הנכון אשר הישוב בארה”ק קיים עליו עד היום, אינו מהנכון לישיבות רוסיא לחתור תחת יסודות ישוב אה”ק ח”ו, וד׳ יעזרם להמציא להם הכנסות מנדבות מיוחדות, שלא ע״י קביעת קופות והי׳ זה שלום וברכה מאת הדו”ש צופה לישועת ה׳ וחותם בברכה.

שמואל סלאנט

לאחר שלא נענתה בקשתו, שלח מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל מכתב לגדולי ישראל נוספים ע”מ שימנעו את שבירת קופות הישיבה בידי שד”ר קופת רמבה”נ. בידינו העתקים של כמה מהמכתבים שהשיבו גדולי ישראל.

הגאון רבי אליעזר רבינוביץ’ זצ”ל, חתנו וממלא מקומו של הגאון רבי ירוחם יהודה פלרמן זצ”ל, מח”ס אור גדול, הביע דעתו במכתבו מתאריך ו’ באב תר”ס כי לאחר שכבר פירש הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל את דעתו שלא אסרו את הצדקות שהיו להם קופות עוד לפני התקנה, “אין לי מה להוסיף על דבריהם בכוחא דהיתרא בדבר המותר”.

בע”ה בשבועות הבאים נביא את ה”קול קורא” שהוציאו מרן רה”י ועמו הגאון רבי אלי’ דוד רבינוביץ’, רבה של מיר.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויצא

תפילת ערבית רשות ותפילת תשלומין

ברכות כ”ז ע”ב אמר רב יהודה אמר רב תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר’ יהושע אומר רשות. ופשטות טעם ר’ יהושע דתפילת ערבית רשות היינו משום שהוא נגד אברים ופדרים שאין מעכבים הקרבן. וכן משמע ברש”י שבת ט’ ע”ב ד”ה למ”ד, וברע”ב ברכות פ”ד מ”א, ופנ”י שם. אבל למ”ד תפלות אבות תקנום לכא’ פשוט דמעריב חובה כשאר תפילות.

ולענין הלכה כתב הטור סי’ ק”ז דנקטינן דתפילות כנגד תמידין תקנו. ובדעת הרמב”ם נחלקו אי סבר כנגד תמידין או אבות תקנום, דבפ”א מהלכות תפילה ה”ה כתב כנגד תמידין וכ”כ בספר המצוות מ”ע י’ אבל בפ”ט ממלכים ה”א כתב דהאבות התפללו שחרית מנחה ומעריב. והכס”מ כתב שם בהלכות תפילה דהרמב”ם פסק דכנגד תמידין תיקנו והלח”מ כתב דבודאי פסק הרמב”ם אבות תקנום.

ולפי הלח”מ מבואר ברמב”ם דאע”ג דפסק דאבות תקנום מ”מ פסק הרמב”ם דתפילת ערבית רשות וכאן לא שייך טעמא דלעיל משום דאברים ופדרים אין מעכבים. וכן מפורש בתוס’ יומא פ”ז ע”ב דאפילו למ”ד אבות תקנום מ”מ שפיר שייך למימר דתפילת ערבית רשות. וצ”ב בתוס’ ורמב”ם אמאי מעריב רשות למ”ד אבות תקנום.

(ועוד ק’ קו’ תוס’ ביומא הנ”ל כיון דרשות הוא אמאי חוזר ומתפלל שחרית שתים). (וע’ פנ”י דמאן דסבר אבות תקנום ע”כ תפילת ערבית חובה, וע’ רע”ב, וכ”כ יפה תואר על ב”ר פ’ וישלח, וע”ש שהקשה למ”ד אבות תקנום איך יפרש המשנה דתפלת הערב אין לה קבע שפירשו בגמ’ דרשות הוא, ותי’ דכבר נחלקו תנאי אי אבות תקנום או כנגד תמידין והמשנה קאי כמ”ד כנגד תמידין תקנום. אכן לפי הלח”מ הנ”ל אין לתרץ כאחרונים הנ”ל. וע”ע עין יעקב ערובין ס”ה שתי’ כי יעקב בא מן הדרך והיה פטור מתפלה מן הדין כמבואר שם בערובין. וע”ע תורה תמימה שכתב כעי”ז). (ועמש”כ בפ’ קרח עה”פ ויחר למשה מאד פירש”י נצטער בשם אמרי שפר).

(ובפרדס”י תי’ כי יעקב הכין עצמו להתפלל מנחה אך כתיב כי בא השמש ושקע שמש שלא בזמנו ונמצא שהתפלל מעריב, ולכן ערבית רשות. וכעי”ז דברי שאול עה”ת).

ותירץ ע”ז בהעמק שאלה ח’ א’ (כן י”ל להרמב”ם אבל לתוס’ אין לומר כן דאף דסברי דרשות הוא מ”מ מקושייתם מבואר דלא סברי כהעמק”ש) דביעקב מצינו בחולין צ”א ע”ב שאמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי… ויהב דעתיה למיהדר, והתפלל מעריב, ונמצא שלא התפלל אלא משום סיבה שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ולכן אף דתפלות אבות תקנום מ”מ מעריב אינו אלא רשות. (וע”ש דגם דעת בה”ג ושאלתות כן).

וע”ש שמיישב בזה קו’ תוס’ ביומא פ”ז ע”ב דכיון דערבית רשות אמאי חייב להשלים בשכח, וכן בטעה בר”ח היו מחזירין אותו (אי לאו דאין מקדשין החדש בלילה). ותוס’ תי’ דאע”ג דרשות הוא, מ”מ הוי מצוה אלא שאין חיוב, וכמו אברים ופדרים. ובהעמק שאלה תי’ דהא דתפילת מעריב רשות היינו כמו דילפינן כן מיעקב שלא היה דעתו להתפלל ולכן לא אמרינן דהוי רשות אלא עד דיהב דעתו להתפלל אבל כיון דיהב דעתו להתפלל כבר הוי חובה להתפלל, וכמו ביעקב. והא דאמרינן מעריב אינו אלא רשות היינו דוקא כ”ז שלא התחיל להתפלל. והביא שם דכן כתב בבית אלקים, והוא בשער התפילה פרק י”ח (ד”ה תפלת יעקב).

תיקון העולם שנפגם בחטאיו של האדם

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

הנה קראנו הפרשיות של בריאת העולם עד לידת יצחק, פעמיים עשרה דורות. אבל מן הראוי להתבונן מה התורה הקדו’ תובעת מאיתנו בסיפור המעשים, וכמו שידוע מש”כ הרמב”ן (בראשית י”ב, ו’) וז”ל אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט’) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרא לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לזרעו.

הקב”ה ברא את העולם בששת ימי המעשה, כל דבר נברא דווקא בהאי יומא. ובסנהדרין לח. מבואר בגמ’ שהאדם נברא באחרון כדי שיבוא ויקבל עולם ושלם עיי”ש. ומעתה זהו חיי האדם בזה העולם שנברא בעבורו – בשבילי נברא העולם. התכלית היא לשרת את האדם שיהא כולו טוב. ובודאי שאין בעולם איזה דבר מיותר, הקב”ה ברא את העולם בדווקא כך, ובזה הכניס את האדם.

אמנם הגיע מצב שהקב”ה בא להחריב את העולם. וברש”י (בראשית ו’, ו’) עה”פ “וינחם ה’ כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו” פירש וינחם נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למידת הדין עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, ויתעצב אל לבו נתאבל על מעשה ידיו. והיינו שכיון שהעולם נברא בעבור האדם, א”כ בזה שהאדם לא מילא את תפקידו מאבד את קיומו ואת קיום העולם שנברא בעבורו. האדם בחטאיו מקלקל את העולם ולכן מוכרח הקב”ה להחריב את העולם שהרי שוב אין יעוד ותכלית לבריאת העולם.

אלא שנח מצא חן, היה דרך להציל את העולם בעבור נח. וברש”י (בראשית א’, כ”ט) מבואר שרק לבני נח התיר בשר לאכלה, אבל לאדם הראשון לא התיר הקב”ה להמית בריה ולאכול בשר, ורק אחר שהצילם נח אזי הותר אכילתם לאדם, והיינו שבאמת העולם של נח זהו עולם אחר מעולמו של אדם הראשון, כלומר שבעולם שנתקיים מחמת נח יש בו מושגים אחרים, ובזה העולם יש היתר באכילת בעלי חיים, אבל בעולם של אדם הראשון כתי’ (שם) נתתי לכם עשב וכו’ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, זוהי מציאות אחרת.

אחר המבול כבר אינו העולם שנברא לשרת את אדם הראשון, החטאים בדור המבול פגמו וקלקלו את העולם, אמנם קיומו ניצל בזכותו של נח, אבל עדיין יש בו כללים וגדרים אחרים מהעולם של בריאת העולם, מעולמו של אדם.

העולם נברא לשרת את האדם, תכליתו של העולם לדאוג להאדם להתקרב אל השי”ת ולקיים מצוותיו, וכל שאינו מקיים האדם תפקידו על כרחך שפוגם בעולם, כבר אינו זך ונקי כמקודם, כיון שכל מציאותו ותכליתו בעבור האדם ושלימותו.

ומצינו דבר פלא בספורנו עה”פ עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח’, כ”ב) וז”ל לא ישבותו מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום, ובנטייתו תהיה סיבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תיקון כללי ליסודות וצמחים ולבע”ח ולאורך ימיהם, ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ, עד אשר יתקן הא-ל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה (ישעיה ס”ו כ”ב) כי אז ישוב מהלך השמש אל הקו משוה היום כמאז, ויהיה תיקון כללי ליסודות ולצמחים ולבע”ח ולאורך ימיהם כמו שהיה קודם המבול, עי”ש.

מבואר שבזמן בריאת העולם נברא באופן נעלה ומושלם בעבור לשרת את האדם, אלא שהחטאים בדור המבול גרמו והשפיעו לקלקול העולם, ואמנם שנתקיים בעבור נח שמצא חן בעיני ה’ אבל עדיין הריהו עולם בקילקולו.

כל הבריאה כולה תכליתה וענינה לכבוד שמים, שהאדם יתקרב אל השי”ת וישמור תורתו ומצוותיו, כל המציאות בבריאה “להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו”, וכאשר זוכה האדם לקיים תפקידו נותן הוא קיום לעולם מתוקן ומושלם.

וכבר ידועים דברי המסילת ישרים (פרק א’) שהעולם נברא לשימוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו הוא מתעלה והעולם מתעלה עמו. והוסיף בדבריו כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו ית’, עי”ש.

והנה בתומר דבורה (בתחילתו) העמיד תפקיד האדם בעולמו, וז”ל האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות הם פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר שהן י”ג מידות של רחמים עליונות וכו’, עיי”ש.

וכמדומה העיקר בזה שיסוד חובתו של האדם להתאים את עצמו להעולם שברא הקב”ה. העולם בבריאתו היה זך ונקי ולא היה בו קלקול כלל, המידה באותו עולם היה רחום וחנון וכו’, אלא שבדור המבול קלקלו את המידות שבעולם עד שלא היה קיום להעולם לולי נח שמצא חן בעיני ה’, ולכן אנו כלל ישראל בכוחנו להחזיר את העולם ע”י מעשינו למצבו שבתחילה, שיהא עולם מתוקן ומשולם, וזהו תפקידנו בעולם.

עד כמה בכח החטא לקלקל את העולם, מצינו ברמב”ן עה”פ ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה מן הארץ (ויקרא כו, י) שהביא דעת רבי יהודה שאמר מעבירין מן העולם והוא כפשוטו שלא יבוא חיות רעות בארצם כי בהיות השובע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב. אבל דעת רבי שמעון שמשביתן שלא יזיקו. וכתב הרמב”ן שהוא הנכון כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג.) אין ערוד ממית אלא חטא ממית וכו’, כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר.

והוסיף בדבריו והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה כדכתיב ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבע אשר הושם בהם לעד וכו’ ובהיות ארץ ישראל על השלמות תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בתחילת יצירתם, עי”ש.

והיינו ע”ד שנתבאר שהעולם נברא באופן מתוקן ומושלם, החיות אכלו רק עשב השדה, ורק בחטאי האדם נתקלקל טבעם לטרוף בני אדם, ובכך כאשר תהיה ארץ ישראל על השלמות יחזרו לטבע הראשון בתחילת יצירתם.

הקב”ה ברא את העולם לשרת ולשמש את האדם, ובזה שהאדם ממלא תפקידו קיום התורה והמצוות, אז נמצא שכל מציאות הבריאה הוא לכבודו ית’ אבל אם האדם מקלקל את מעשיו שוב אין זכות קיום להעולם וכמו בדור המבול. וא”כ בכח מעשינו לתקן את העולם או ח”ו לקלקל את העולם.

בחטאו של אדם הראשון שאמר לו הקב”ה בזיעת אפך תאכל לחם, אי”ז עונש אלא קלקול הבריאה. אבל לעתיד לבא כאשר העולם יהיה מתוקן ומושלם כמו בתחילת יצירתו לא יקשה להאדם פרנסתו. ובאמת כאשר מקיימים אנו התורה והמצוות כבר נאמר בפרשת בחוקותי והשיג לכם דיש את הבציר וגו’, והיינו כמו שנתבאר שאם אנו עמלים בתורה מתקנים אנו את העולם שנפגם מחמת החטא, אי”ז שכר רק על קיום התורה, אלא שכאשר האדם נקי ומזוכך אזי מתקן הוא את מצב הבריאה כמו שהיה קודם החטא, ואז קיים שפע בעולם בטבע.

והנה בדור המבול מצינו שלא נחתם דינם אלא על הגזל, עומק התביעה היה בבין אדם לחבירו, וע”ז נאבד זכות הקיום לעולם לולי שנח מצא חן בעיני ה’. וא”כ תפקיד האדם לעמול בזאת המידה בעבור תיקון העולם שנפגם.

דקדוק הדין בבין אדם לחבירו מצינו בהגר שנאמר ותענה שרי ותברח מפניה (בראשית ט”ז ו’) ובודאי שאין המכוון כפשוטו ששרה עינתה את הגר ח”ו, אלא שדיברה והעמידה אותה על הדרך במה שהיתה נזקקת לקבל דבריה, ואעפ”כ היה בכאן איזה תביעה בדקות המידה לפי גדלותה של שרה עד כדי שהכתוב מעיד ותענה שרי. וברמב”ן שם כתב וז”ל חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי, עכ”ל.

הרי מבואר חומר הדין בבין אדם לחבירו, שאע”פ שבודאי שרה עשתה מה שמחוייבת לעשות, עדיין כיון שהיה איזה חסרון בנקיות המידה, א”כ אין שלימות המידה בבין אדם לחבירו וכבר נחשב לפי דרגתה של שרה אמנו ותענה שרי. עד כדי שיש כח לישמעאל עד היום לענות את ישראל, והכל נובע מאותו עינוי של הגר.

עד כמה נתבע האדם בזאת המידה מצינו דכתי’ “כל אלמנה ויתום לא תענון” (שמות כ”ב, כ”א) וברש”י שם כתב והוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה וגו’. ובמכילתא שם (אות ק”פ) איתא שרבי ישמעאל אמר לרבי שמעון שלא ידע על מה נהרג, אמר לו מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, והתורה אמרה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה אחד עינוי מועט, א”ל רבי שמעון ניחמתני רבי, ע”כ.

נמצא עד כמה צריך האדם להיזהר בדקדוק מעשיו שלא לגרום אפילו צער כל דהו לזולתו. ויש בזה תוקף גדול לתיקון העולם או ח”ו לקלקול העולם כמו בדור המבול.